ביאור שטיינזלץ על ביצה ט״ו

1 אלא בבגדים קשין שעליהם מותר לשבת ואין לחשוש משום כלאים שבהם, וכי הא וכפי זה שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: האי נמטא גמדא זה הלבד הקשה שעושים בעיר נרש — שריא מותר לשבת או לשכב עליו ואין לחשוש בו משום שעטנז.

2 אמר רב פפא: ערדלין גרבי לבד — אין בהם משום כלאים משום שהם קשים. אמר רבא: הני צררי דפשיטי אותם צרורות של כסף העשויים בד קשה או לבד — אין בהם משום כלאים, אולם דבזרני כיסים להניח בהם זרעים — יש בהם משום כלאים, לפי שהם גדולים ורכים יותר. רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך. שגם אם הם צמודים לבשרו של אדם, מכל מקום אין זו דרך לבישה וחימום, ולכן אין לאסור אותם.

3 א שנינו במשנה: אבל לא שולחים ביום טוב סנדל המסומר. ושואלים: סנדל המסומר מאי טעמא מה טעם לא? ומשיבים: משום מעשה שהיה שבשל סנדל המסומר אירע אסון גדול בשבת, וגזרו חכמים שלא ללובשו משום כך בשבת ויום טוב ראה מסכת שבת ס, א.

4 אמר אביי: סנדל המסומר אסור לנעלו בשבת אבל מותר לטלטלו. אסור לנעלו — משום מעשה שהיה, וזה שמותר לטלטלו למדים מדקתני ממה ששנינו במשנה לשון: "אין משלחין", דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שאסור אפילו לטלטלו, אם כן השתא עכשיו, הרי אפילו לטלטולי לטלטל אסור, משלחין מבעיא נצרכה לומר שאסור? אלא ודאי מותר הוא בטלטול בתוך הבית, אף שאסור בלבישה.

5 ב עוד שנינו במשנה: לא שולחים ביום טוב מנעל שאינו תפור. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הלא אינו ראוי לנעלו! ומשיבים: לא נצרכא נצרכה אלא במקרה דאף על גב דנקיט בסיכי שאף על פי שהמנעל תפור בסיכות ואפשר בדוחק לנעלו, על כן השמיע לנו כיון שאינו תפור ממש אין נועלים אותו, ולכן אסור לשלחו ביום טוב.

6 ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין משלחים אף לא מנעל לבן. תניא שנויה ברייתא: ר' יהודה מתיר במנעל שחור, ואוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר גוש הגיר כדי לצבעו יפה. ר' יוסי אוסר במנעל שחור, מפני שצריך לצחצחו להחליקו.

7 ומעירים: ולא פליגי ואין הם חולקים בעיקר ההלכה. אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה חכם זה כפי מנהג מקומו וחכם זה כפי מקומו. באתריה דמר במקומו של חכם זה, ר' יהודה היה בשרא צד העור הפונה לבשר שהוא עשוי כקליפות אחת על גבי השניה מונח לתחת מלמטה כלפי פנים ואינו נראה מבחוץ ולכן אינו צריך החלקה, אולם באתריה דמר במקומו של חכם זה, ר' יוסי היה בשרא צד העור הפונה לבשר לעיל מלמעלה מונח כלפי חוץ והיה צורך להחליקו.

8 ד שנינו במשנה: זה הכלל כל שנאותין מתקשטים בו ביום טוב משלחים אותו. מסופר: רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי התיר להם לחכמים לשלוח תפלין ביומא טבא ביום טוב אמר ליה לו אביי: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנה, כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו, ותפילין אין מניחים ביום טוב! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, כלומר, כך יש להבין את דברי המשנה: כל שנאותין בו בימות החול — משלחין אותו ביום טוב. כלומר, כל דבר שהוא גמור ושלם עד כדי שראוי להשתמש בו בחול — משלחים אותו כמתנה ביום טוב.

9 אמר אביי: תפלין, הואיל ואתו לידן ובאו לידינו, כלומר, הואיל ועסקנו בעניינם, נימא בהו מילתא נאמר בהם דבר שיש בו משום חידוש הלכה: היה אדם בא בדרך בערב שבת או חג ותפילין בראשו כדרך שהיו נוהגים אז להיות לבושי תפילין במשך כל היום, ושקעה עליו חמה ונכנסה שבת או יום טוב שאינם זמן תפילין, ואף אסור לטלטל בהם תפילין — מניח ידו עליהן, שלא ייראו ברבים, ומעבירם כך בדרך מלבוש עד שמגיע לביתו ושם חולצם. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום השבת או החג — מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו.

10 מתיב מקשה על כך רב הונא בריה בנו של רב איקא ממה ששנינו: היה בא בדרך ותפילין בראשו וקדש עליו היום — מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה ושם חולצם ומשאירם שם. היה יושב בבית המדרש, שהיה מחוץ לעיר וקדש עליו היום — מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית שיש בו אנשים היכולים לשמור את התפילין, ובית זה הוא דווקא זה הסמוך לבית המדרש. הרי שאין מוליכם עד לביתו אלא רק לתוך המקום הקרוב אליו ביותר בתוך העיר!

11 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; הא זה שאמרנו שמניחם בבית הסמוך לחומת העיר — דמנטרא שהן, התפילין נשמרות שם, הא זה שאמרנו שמוליכן לביתו — מדובר באופן דלא מנטרא שאינן נשמרות.

12 ומקשים: אי דלא מנטרא אם מדובר באופן שאין התפילין נשמרות בו, אם כן מאי איריא מה שייך דווקא לומר כשהתפילין בראשו? אפילו לא לובשם אלא מצאן כשהן מחתן בארעא מונחות בקרקע נמי גם כן היה צריך ללבשן ולהביאן, דהא תנן שהרי שנינו במשנה: המוצא תפלין כשהן מונחות בשדה — מכניסן זוג זוג כדרך לבישתן!

13 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שאמרנו שאינו צריך ללובשן, אלא אם כן היו כבר מונחות בראשו — מדובר באופן דמנטרא שהן נשמרות מחמת גנבי הגנבים וגם מחמת כלבי הכלבים. הא זו שאמרנו שאף אם מונחות על הקרקע ילבשם ויכניסם לעיר — מדובר באופן דמנטרא שנשמרות מחמת כלבי הכלבים ולא מנטרא נשמרות מחמת גנבי הגנבים.

14 והחידוש בדבר: מהו דתימא שתאמר: הואיל ורוב לסטים הגנבים ישראל נינהו הם ולא מזלזלי יזלזלו בהן בתפילין, ואם כן אין לטלטלן, שהרי אין חשש לחילול קדושתם, על כן קא משמע לן שבכל זאת יש לחשוש למיעוט, וראוי לו להכניסן לתוך העיר.

15 א משנה יום טוב שחל להיות בערב שבת — לא יבשל בתחלה ובמתכוון מיום טוב לצורך השבת. אבל מבשל הוא בו ביום לצורך יום טוב עצמו, ואם הותיר מן התבשילים — הותיר לצורך השבת. ותיקנו חכמי ישראל הקדמונים תקנת "עירוב תבשילין", וכך היא נעשית: עושה תבשיל מיוחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת שתבשיל זה לא ייאכל בחג אלא בשבת דווקא, וכיון שיש לו כבר תבשיל לשבת מותר לו להוסיף ולבשל אפילו ביום טוב תבשילים נוספים אחרים, שכולם יהיו לצורך השבת.

16 ובפרטי הדבר נחלקו תנאים ראשונים, בית שמאי אומרים: לצורך עירוב זה צריך להכין שני תבשילין, ובית הלל אומרים: די בתבשיל אחד. ושוין כולם בדעתם בדג וביצה שעליו שטיגנו אותם יחד, שהן נחשבים לענין זה כשני תבשילין.

17 אכלו לאותו מאכל שהכינו כעירוב ביום טוב ולא נשאר ממנו לשבת, או שאבד — לא יבשל עליו בתחלה אלא אם כן הותיר מתבשילי יום טוב. ואם שייר ממנו כל שהוא — דיו בכך, וסומך עליו לשבת.

18 ב גמרא שואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלו, מה מקור הלכה זו שיש לעשות עירוב תבשילין, ושאם לא עשה כן אין לבשל ביום טוב לצורך השבת? אמר שמואל: שאמר קרא הכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" שמות כ, ח והוא למד ממנו: זכרהו — מאחר שבא להשכיחו, שכיון שחל החג בערב שבת, מרוב טירדת החג וריבוי סעודותיו וההכנות להן, ישכח את יום השבת, ולכן תיקנו מצוה מיוחדת להזכיר את השבת אף אז.

19 ושואלים: מאי טעמא מה טעמה של הזכרה זו בעירוב דווקא ולשם מה בכלל נצטווינו על הזכרה זו? אמר רבא: כוונת חכמים היתה לשמור על כבוד השבת ולכך תיקנו עירוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, שאם לא יכין מראש מנה מיוחדת לשבת, יש לחשוש שלא ידאג לכבדה כראוי.

20 רב אשי אמר טעם אחר: תקנת חכמים היתה דווקא לכבוד יום טוב וכדי שיאמרו אנשים וילמדו מכאן שאין אופין מיום טוב לשבת, אלא אם כן החלו בכך מבעוד יום, וקל וחומר שאין אופים מיום טוב לחול, ומביא הדבר לחיזוק השמירה על כבוד החג.

21 תנן שנינו במשנה: עושה אדם תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בשלמא נניח לדעת רב אשי שאמר בטעם עירוב תבשילין כדי שיאמרו שאין אופין מיום טוב לשבת — היינו זה הטעם שאם עשה במיוחד מערב יום טוב — אין כן, אולם ביום טוב עצמו — לא, להזכיר שאין מבשלים מחג לשבת. אלא לרבא שאומר בטעמו שהוא כדי שיברור מנה יפה לחג ומנה יפה לשבת, אם כן מאי איריא מה שייך שעושה מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי גם כן יעשה תבשיל שמייחד אותו לשבת, ובכך יזכיר את קדושת השבת!

22 ומשיבים: אין הכי נמי כך, גם כן הוא, שבעצם אפשר היה לעשות כן, אלא גזרה גזרו חכמים שיעשה עירובו מערב יום טוב שמא יפשע יתרשל ולא יכין כלל.

23 ומעירים: והתנא מייתי מביא לה ראיה לעירוב תבשילין מהכא מכאן, מכתוב זה, שנאמר: "שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר" שמות טז, כג, מכאן אמר ר' אליעזר: אין אופין מיום טוב לשבת אלא על האפוי כבר לצורך השבת מבעוד יום, שרק מוסיפים עליו, ואין מבשלין אלא על המבושל כבר. מכאן סמכו הביאו רמז חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

24 ג תנו רבנן שנו חכמים: מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום של החג כולו, בהלכות יום טוב. יצתה באמצע דרשתו כת ראשונה, אמר: הללו בוודאי בעלי פטסין כדים גדולים מאוד, שמן הסתם מוכנים לאנשים אלה פיטסין של יין, וכיוצא בו באוכל, והם להוטים אחריו ובשל כך הם יוצאים מבית המדרש. לאחר זמן יצאה כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות שהן קטנות מפיטסין. לאחר מכן משיצאה כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין הקטנים מחביות.

25 כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין שהם קטנים מכדים. יצאה כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות שהם קטנים אף מלגינין. מש התחילו כת ששית לצאת, קשה היה הדבר בעיניו שמותירים את בית המדרש מרוקן כמעט מיושביו ואמר: הללו בעלי מארה קללה, כלומר: להם אין בבית ולא כלום, ואם כן מה הם יוצאים?

26 נתן עיניו בתלמידים שנותרו בבית המדרש, מיד התחילו פניהם משתנין מחמת הבושה, שחששו שמא להם הוא מתכוון, שמא לא היו צריכים להתעכב אלא רמז להם שייצאו כפי שיצאו האחרים. אמר להם: בני, לא לכם עליכם אני אומר כינוי זה, אלא להללו שיצאו, וכל זאת משום שמניחים חיי עולם של תורה ועוסקים בחיי שעה של אכילה.

27 בשעת פטירתן פרידתם של התלמידים שנותרו בבית המדרש ממנו לאחר שסיים דרשתו, אמר להם כלשון הכתוב: "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם" נחמיה ח, י.

28 ומעתה מבררים את דברי הברייתא הזו. אמר מר החכם בדבריו "שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", ותוהים: והא והרי שמחת יום טוב עצמה הלא מצוה היא, ואם כן אף היא בכלל חיי עולם! ומשיבים: ר' אליעזר לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: שמחת יום טוב אינה אלא רשות.

29 דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב שיקיים מצוותו כראוי, אלא, או אוכל ושותה ומקיים מצוות שמחה בענייני הגוף, או יושב ושונה בלימוד התורה. ואלה שלא עסקו בתורה כל צרכם — לא יפה עשו. ר' יהושע אומר: אין צורך לעשות דווקא כך, אלא חלקהו; חציו לה' ללימוד תורה, וחציו לכם — לאכילה, שתיה ושאר מיני תענוג.

30 אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו בצורות שונות, וממנו למדו כשיטתם. כיצד? כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלהיך" דברים טז, ח, ממנו משמע כי על החג להיות מוקדש לה' ולעבודתו, וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם" במדבר כט, לה, וממנו משמע שתכלית החג צריכה להיות "לכם", כלומר: בשבילכם ולהנאתכם. הא כיצד מתיישבים שני כתובים אלה? ר' אליעזר סבר: או כולו לה' כדברי כתוב אחד, או כולו לכם. ור' יהושע סבר: חלקהו, כך שיהיה חציו לה' וחציו לכם ועל ידי כך יתקיימו שני הכתובים.

31 ד כיון שהוזכר בברייתא הכתוב מספר נחמיה שואלים: מאי מה פירוש: "שלחו מנות לאין נכון לו"? אמר רב חסדא: למי שאין לו בשבת שלאחר יום טוב אוכל מוכן משלו, כיון שלא הניח ערובי תבשילין, ולכן צריכים אחרים לדאוג לו. איכא דאמרי יש שאומרים שכך אמר: למי צריכים לדאוג למזון — למי שלא היתה לו מסיבה כלשהי אפשרות להניח ערובי תבשילין בערב החג, אבל מי שהיה לו אפשרות להניח ערובי תבשילין ולא הניח — פושע רשלן הוא, ואין חובה לדאוג לו.

32 ועוד: מאי מה פירוש הכתוב "כי חדות ה' היא מעזכם"? אמר ר' יוחנן משום בשם ר' אליעזר בר' שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי בשבילי, על חשבוני וקדשו קדושת היום של שבת ויום טוב ביין, והאמינו בי ואני פורע הלוואה זו.

33 ה כיוון שנזכרו דברי ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בר' שמעון מביאים דבר אחר שאמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר' שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו ולא ייגזלו — יטע בהן את העץ הקרוי אדר. ורמז לדבר, ממה שנאמר: "אדיר במרום ה'" תהלים צג, ד, שמשמעות "אדר" כמו משמעות "אדיר" מרמזת על קיום וחוזק.

34 אי נמי או גם כן אדרא כשמיה אדר כשמו, כדאמרי אינשי כמו שאומרים בני אדם: מאי אדרא מה פירוש אדר — דקיימא לדרי דרי שהוא עומד לדורי דורות. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת משום שהאדר נעשה סימן מובהק לשדה זה ולבעליו, ופירותיה משתמרין משום שפירות האדר מבריחים באמצעות ריחם המיוחד את החרקים.

35 ו ושוב לענין ראשון: תני שנה רב תחליפא אחוה אחיו של רבנאי חוזאה: