1דאית ליה שיש לו כבר אשה ובנים, ואם כן קיים כבר את המצוה וכשמקדש אשה נוספת אינו אלא רשות.2א שנינו: לא חולצין ולא מיבמין. ושואלים: והא והרי מצוה קא עביד הוא עושה ולא רשות בלבד! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא למקרה דאיכא שיש עוד אח גדול ממנו, וכלל הוא: מצוה בגדול ליבם, ורק אם האח הגדול אינו נמצא חלה החובה על האח האחר.3ומסבירים: וכלהו טעמא מאי וכל אלה טעמם מה — גזירה שמא יכתוב את הדברים על גבי שטר לדין — פסק דין, לקידושין — שטר אירוסין, לחליצה — שטר חליצה וליבמה — כתובה.4ב שנינו במשנה: ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין. ומסבירים: טעם האיסור בכל אלה — גזרה משום מקח וממכר, שהרי כל אלה נראים קצת כמסחר, שהוא מעביר קנין לאחר ואסור.5ג עוד שנינו במשנה: ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ושואלים: פשיטא פשוט שכן הוא! תני שנה רב יוסף: לא נצרכא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום, שהיינו חושבים שכיון שהוא מפריש כדי לתת לכהן הרי זה כשאר הכנה של אוכל ויש להתירו, לכך אסרוהו במפורש.6ומעירים: והני מילי ודברים אלה אמורים דווקא בפירי דטבילי בפירות שנעשו טבל וחלה עליהם חובת הפרשה מאתמול, אבל פירי דטבילי האידנא פירות שנעשו טבל עכשיו, כגון עיסה שנעשתה בחג עצמו והינה נחשבת כטבל לענין אפרושי מינה להפריש ממנה חלה, שכל עוד לא נעשתה העיסה לא חלה חובת הפרשה — מפרשינן ויהבינן מפרישים אנו ונותנים אנו אותה לכהן גם ביום טוב.7על לשון המשנה שואלים: והני וכל אלה שאמרנו, משום רשות איכא יש בהם, ואילו משום שבות ליכא אין בהם, והני וכל אלה שאמרנו, משום מצוה איכא יש בהם, ואילו משום שבות ליכא אין בהם? הלא אין הדבר כן!8אמר ר' יצחק: אכן כולם אסורים משום שבות, ושלושה סוגי שבות הם; זו שאיסור גמור היא ואין בה משום מצוה כלל, וזו שהיא של רשות ויש בה צד כלשהו של מצוה, וזו שהיא שבות שיש בה משום מצוה גמורה, והתנא בלשון לא מבעיא נצרכה קאמר אמר וסידר את הדברים. וכך יש להבין: לא מבעיא נצרכה לומר בשבות גרידתא סתם שאין בה מצוה כלל, שאסור, אלא אפילו שבות של רשות שיש בה צד כלשהו של מצוה, נמי גם כן אסור. ולא מבעיא נצרכה לומר בשבות של רשות שאסור, אלא אפילו שבות של מצוה גמורה נמי גם כן אסור.9ד שנינו במשנה: כל אלו ביום טוב אמרו, וכל שכן בשבת, ואין הבדל בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לכך, ממה שלמדנו במשנה: משילין פירות הנמצאים על הגג לייבוש וחוששים שיתקלקלו מן הגשמים דרך הארובה שבגג לתוך הבית ביום טוב, אבל לא בשבת, הרי שיש הבדל נוסף בין יום טוב לשבת!10אמר רב יוסף: דבר זה לא קשיא קשה: הא זו משנתנו שאינה מכלילה את דין השלת הפירות כזה שיש לגבי איסורו הבדל בין שבת ליום טוב — כשיטת ר' אליעזר היא, הא זו המשנה הקודמת שלדבריה יש אף בכך הבדל שבחג התירו ובשבת אסרו — כשיטת ר' יהושע היא.11דתניא שכן שנינו בברייתא: אותו ואת בנו כלומר, ששתי בהמות אם ובנה שנפלו לבור ורוצים להעלות אותן משום צער בעל חיים, וכיון שאין לעשות מלאכה כזו שלא לצורך אוכל נפש — יש להעלותם לשם שחיטה. אולם כיון שהן בכלל איסור "אותו ואת בנו", ואסור לשחטם באותו יום, אם כן מה יעשו? ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואכן שוחטו, והשני עושה לו פרנסה נותן לו אוכל במקומו כדי שלא ימות שם.12ואילו ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ואומר שרוצה לשחוט את השני ומעלה את השני. ולבסוף רצה — זה שוחט, רצה — זה שוחט. ואם כן רואים שר' יהושע סבור שיש להקל ביום טוב בדבר שיש בו הפסד ממוני וצער לבעליו, ואם כן אף לענין הפירות הוא סבור כן ולדעתו מותר להשילם דרך ארובה בחג. אבל לר' אליעזר אין חילוק בין שבת וחג אלא לענין אוכל נפש בלבד ואף במקום הפסד לא התירו.13אמר לו אביי: ממאי ממה מסיק אתה שיש דמיון בין הדברים? דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר שאמר ר' אליעזר התם שם שמשאירים את הבהמה בבור אלא כשאפשר בפרנסה, אבל הכא כאן בפירות שלא אפשר בפרנסה — לא, ויתיר להשילם!14אי נמי או גם כן אתה יכול לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר שאמר ר' יהושע התם שם בשתי בהמות, אלא משום שאפשר לאערומי להערים, ויכול הרואה לחשוב שאין כוונתו דווקא כדי להציל את ממונו, אלא יכול להיות שהוציא את הראשון לאכילה ומשלא מצא חן בעיניו, הוציא את השני. אבל הכא כאן שלא אפשר לאערומי להערים, שהדבר ברור שכל כוונתו להציל את הפירות — לא, ואם כן אין ראיה לדברי רב יוסף.15אלא אמר רב פפא: יש לדחות הסבר זה ולתרץ באופן אחר: לא קשיא קשה: הא זו כשיטת בית שמאי, הא זו כשיטת בית הלל.16דתנן שכן שנינו במשנה, בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן התינוק שאינו יכול להלך ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים ביום טוב לפי שאינם צורכי אוכל נפש, ובית הלל מתירין. הרי שהתירו בית הלל גם דברים אחרים ביום טוב!17ודוחים: דלמא שמא לא כן היא, עד כאן לא שמענו כי קא אמרי שאמרו בית שמאי התם שם אלא לענין איסור הוצאה מרשות לרשות, אבל לענין טלטול לא אמרו כן. את הטענה הזו דוחים: אטו וכי טלטול לאו לא צורך הוצאה הוא? שהרי כל עיקר הגזירה ההיא בדבר טלטול מוקצה — אינה אלא משום חשש הוצאה, ואם כן אין בכך כדי לדחות את הסברו של רב פפא.18ה משנה הבהמה והכלים דינם ביום טוב כרגלי הבעלים, שלכל מקום שמותר לבעליהם ללכת — מותר אף להביא אותם לשם. המוסר בהמתו לבנו או לרועה — הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה או הבן.19כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית ואין לאחים האחרים חלק בהם — הרי אלו כרגליו, ובמקום שהוא רשאי ללכת אף הם מותרים להטלטל. ושאין מיוחדין — הרי אלו כמקום שהולכין כולם. ואם עירב רק אחד מהם וקנה שביתה במקום אחר, אין מוליכים את הכלים אלא למקום שכולם יכולים להלך בו.20השואל כלי מחבירו מערב יום טוב — הרי הכלי כרגלי השואל, ולא כרגלי בעל הכלי, כיון שבשעת כניסת השבת קנה הכלי שביתה אצלו. אבל אם שאלו ביום טוב עצמו — הרי זה כרגלי המשאיל, כיון שבשעת כניסת החג היה הכלי עדיין ברשות המשאיל וקנה שביתה אצלו. וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה — הרי אלו כולם כרגלי שתיהן. ור' יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש בתערובת ולכן אין מחשיבים אותם לבעליהם הראשונים.21ו גמרא ומעירים: מתניתין משנתנו,22שלא כשיטת ר' דוסא, דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' דוסא אומר, ואמרי לה ויש אומרים שאבא שאול הוא זה שאומר זאת; הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב עצמו — הרי היא כרגלי הלוקח, והמוסר בהמה לרועה, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב — הרי היא כרגלי הרועה. ואילו במשנתנו שנינו כי המוסר בהמה לרועה — הרי היא כרגלי הבעלים!23ודוחים: אפילו תימא תאמר כי משנתנו כדעת ר' דוסא היא, ואף על פי כן לא קשיא קשה: כאן בדברי ר' דוסא מדובר בשיש בעיר זו רועה אחד בלבד, שכיון שיודע הבעלים מראש כי הוא הרועה אשר לו תימסר הבהמה לרעייה, הריהו מעמידה כבר ברשותו ונמצא שקנה הבהמה שביתה אצל הרועה ולכן היא כרגליו. אולם כאן במשנתנו מדובר, שיש בעיר זו שני רועים שונים ואינו יודע למי מהם ימסרנה לרעייה, וכיון שאין הדבר ברור, נשארת הבהמה כרגלי הבעלים. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן דקתני שכן שנה במשנתנו: לבנו או לרועה, כלומר: משמע שלא ברור לו למי ימסרנה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.24אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' דוסא. ושואלים: ומי האם אמר ר' יוחנן הכי כך? והאמר והרי אמר ר' יוחנן הלכה כללית: הלכה כסתם משנה, ותנן והרי שנינו במשנתנו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים!25ומשיבים: ולאו אוקימנא והאם לא העמדנו את ההבדל בין המשנה והברייתא שכאן בברייתא מדובר ברועה אחד והלכה כר' דוסא, כאן בשני רועים ובכך לא חלק ר' דוסא.26א תנו רבנן שנו חכמים: שנים ששאלו מאחר חלוק אחד בשותפות, זה שאלו כדי לילך בו שחרית לבית המדרש וזה שאלו כדי ליכנס בו ערבית לבית המשתה לחתונה. זה, אחד מהשואלים, ערב עליו לצפון, שהמקום אליו הוא מעוניין לילך כשהוא לבוש בחלוק זה רחוק ממקום מושבו הקבוע, וצריך לעשות עירוב תחומים כדי שיוכל ללכת לשם בשבת, וזה, השני, ערב עליו לדרום, הרי זה שערב עליו לצפון — מהלך לצפון עם החלוק רק כרגלי מי שערב עליו לדרום. שאסור לו להרחיק יותר ממה שמותר לשואל השני ללכת.27וכן זה שערב עליו לדרום מהלך לדרום רק כרגלי מי שערב עליו לצפון. וכגון שהניח כל אחד מהם את עירובו במרחק אלף אמה ממקומו, זה לצפון וזה לדרום, כך שכל אחד מהם יכול להלך בעצמו שלושת אלפים אמה ממקומו אותם אלף אמה ועוד מרחק תחום שבת שהוא אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב. אולם את החלוק, כיון שהוא כרגלי שניהם, לא יוכל אף אחד מהם להוליכו אלא למרחק אלף אמה ממקומו שהוא מקום הנחת עירובו ונמצא שכל אחד מהם אינו יכול להוליך את החלוק עימו אלא עד למקום קניית שביתתו שהוא אלף אמה ממקומו, כיון שזהו סוף תחומו של חבירו שקנה שביתתו במרחק אלף אמה לצד האחר.28ואם מצעו את התחום, שכל אחד מהם הניח עירובו וקנה שביתתו במרחק אלפיים אמה ממקומו, ונמצא שהמקום המרוחק ביותר אליו יכול כל אחד מהם ללכת ולהוליך את החלוק עימו, הוא מקום מושבם הקבוע ואף לא אמה אחת יותר לכיוון בו הניח השני את עירובו — הרי זה לא יזיזנה ממקומה.29אתמר נאמר, שחלקו אמוראים בשאלה זו: שנים שלקחו קנו מערב יום טוב חבית או בהמה בשותפות על מנת לחלקה ביניהם ביום טוב עצמו, מה יעשו? רב אמר: חבית מותרת שכל אחד יטול את חלקו ויוליכנו למקומו ביום טוב ובהמה אסורה, ואין מוליכים אותה אלא למקום ששניהם יכולים ללכת. ושמואל אמר: חבית נמי גם כן אסורה.30על שיטתו של רב שואלים: מאי קסבר מה סבר רב ומה טעמו? אי קא סבר אם הוא סבור כי יש ברירה, שאנו מקבלים את העיקרון, שלמפרע, לאחר מעשה, מתברר איזה חלק היה מיועד מראש לאותו אדם וקנה שביתה אצלו — אם כן אפילו בהמה תשתרי תהא מותרת! ואי קסבר ואם סבור הוא כי אין ברירה ואין אומרים כי החלק שנטל זהו החלק שמלכתחילה היה שלו וקנה שביתה ברשותו — אם כן אפילו חבית נמי גם כן אסורה!31ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר הוא סבר יש ברירה, ומה שאסר רב בבהמה, כי שניא שונה בהמה דקא ינקי שיונקים התחומין מהדדי זה מזה, שהרי הבהמה אינה מחולקת בחייה לשני חלקים, וכל חלק תלוי ויונק מחבירו ולכן אי אפשר לומר שמראש היה כל חלק שייך ומוגדר כשל אחד מהם וקנה שביתה במקומו. אמרי ליה אמרו לו רב כהנא ורב אסי לרב: אם לכך אתה חושש, אם כן יוצא מדבריך כי לאיסור מוקצה לא חששו, שאין אומרים שכל אחד הקצה מדעתו את חלקו של חבירו ואסור להשתמש בו, ואילו לאיסור תחומין חששו?! שתיק שתק רב ולא ענה.32ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה על בעיה זו? ר' הושעיה אמר: בכלל יש ברירה, ולכן יכול כל אחד מהם להוליך גם את החבית וגם את הבהמה למקומו. ור' יוחנן אמר: אין ברירה, ואין מוליכים לא את החבית ולא את הבהמה אלא למקום ששניהם מותרים בו.33ושואלים: וכי סבר ר' הושעיא כי יש ברירה? והתנן והלא שנינו במשנה: היה המת בבית, ולו לבית פתחים אשר לעת עתה הם סגורים הרבה — כולן טמאים, כי יש לחשוש שמא דרך כל אחד מהם יוציאו את המת מן הבית והרי הם נחשבים כחלק מחלל הבית. נפתח אחד מהן מן הפתחים — הוא אותו פתח טמא בכל חללו, וכולן טהורים, שהדבר ברור שיוציאו את המת דרך פתח זה. ואפילו לא נפתח אחד מהם בפועל, אלא שחשב להוציאו באחד מהן או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים — הרי מחשבה זו מצלת על הפתחים כולן וכולן טהורים, חוץ מאותו פתח.34ונחלקו תנאים בפרטי הלכה זו, בית שמאי אומרים: והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת וכאשר מת היה ברור דרך איזה פתח מוציאים אותו. ובית הלל אומרים: אף אם חשב עליו רק משימות המת.35ואתמר עלה ונאמר עליה על משנה זו, אמר ר' הושעיא: מה שאמרו בית הלל שאף לאחר מיתה, משיחשוב להוציאו דרך פתח מסויים יטהרו שאר הפתחים — הרי זה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, כלומר: משעת מחשבה ואילך שוב אין בהם טומאה, ונדייק: מכאן ולהבא — אין כן, אין האחרים נטמאים, אולם למפרע — לא. משמע שאין אומרים שיש ברירה, שהרי אין המחשבה מטהרת את הפתחים למפרע.36את הסתירה הזו מתרצים: אם כן אפוך הפוך ואמור כך, ר' הושעיא אמר: אין ברירה, ור' יוחנן אמר: יש ברירה.37ושואלים: ומי אית ליה האם יש לו, מקבל ר' יוחנן את עיקרון הברירה? והאמר והרי אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו את רכוש אביהם — כלקוחות קונים הן נחשבים, וכמו כל הלקוחות — מחזירין זה לזה ביובל ואז הם חוזרים ומחלקים מחדש. הרי שהוא סבור שאין אומרים שהתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו הראוי, אלא חוזרים וחולקים מחדש בכל פעם.38וכי תימא ואם תאמר כי לית ליה כאשר אין לו לא מקבל ר' יוחנן את עקרון הברירה, הרי זה בדאורייתא בדברים שמדברי תורה אבל בדרבנן אית ליה בדברים שהם מדברי סופרים יש לו, אולם39ובדרבנן מי אית ליה ובדברי סופרים האם יש לו ברירה? והתני והרי שנה החכם איו לענין דיני עירובי תחומים, כאשר דובר באפשרות שיניח אדם בערב שבת שני עירובים לכיוונים שונים על תנאי שיחול העירוב שהניח באותו צד שיבוא החכם, ואם יבואו שנים משני כיוונים שונים — משעה שהחליט את דרשת איזה מהם רצונו לשמוע והולך לאותו כיוון בכך נתברר שמערב שבת קנה שביתה לאותו צד, ועל זה40ר' יהודה חולק ואומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, וכגון באופן שעתידים לבוא שני חכמים, ואין תנאי זה מועיל אלא אם יודע על חכם אחד שעתיד לבוא אלא שאינו יודע מאיזה צד עתיד הוא לבוא ובכך הוא רשאי להתנות שאם בא חכם למזרח — ערובו למזרח, ואם בא החכם למערב — ערובו למערב, ואילו לכאן ולכאן — לא, ואי אפשר לומר שיתברר למחרת באיזה מן הצדדים חל העירוב.
