1אבל היכא דליכא במקום שאין דקר נעוץ — לא התירו אף הם. אי נמי או גם כן אפשר לומר כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית הלל הכא כאן אלא כיון שמוקצה הוא בלבד, ואין איסורו אלא מדברי סופרים, בעומד ואומר זה וזה אני נוטל, סגי די. אבל התם שם במקום שיש איסור מן התורה לא אמרו.2אלא, אי קשיא אם קשה היה בסתירת הדברים — הא קשיא זה קשה, ממשנה אחרת: בית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי מדוך כבד שבו כרגיל כותשים את החיטים לעשות מהן דייסה לצורך אחר ביום טוב, כגון לקצב עליו לחתוך עליו את הבשר שיש בידו, ובית הלל מתירין. אלמא מכאן שגבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא להחמיר ושיטת בית הלל לקולא להקל, ורמינהו ומקשים, משליכים על כך מהשוחט חיה ועוף, בית שמאי וכו'! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.3ודוחים: ממאי ממה מוכיח אתה? דלמא לא היא שמא אינו כן: עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית שמאי התם שם אלא היכא דאיכא במקום שיש דקר נעוץ ומוכן מבעוד יום, אבל היכא דליכא במקום שאין דקר נעוץ — לא, אי נמי או גם כן כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית הלל הכא כאן אלא בעלי, דאיכא שיש על כל פנים תורת כלי עליו וכיון שכך, אין בו אף איסור מוקצה גמור, אבל התם שם בענין שחיטה לא אמרו כן.4אלא, אי קשיא אם קשה — הא קשיא זה קשה שבמשנה אחרת שנינו: בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור טרם עיבודו לפני הדורסן אלה שדורסים עליו, שיש בכך חשש עיבוד ביום טוב, ולא יגביהנו את העור ממקומו, שהרי הוא לעצמו מוקצה, אלא אם כן יש עליו כזית בשר ויטלטלהו אגב הבשר. ובית הלל מתירין.5אלמא מכאן של גבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא להחמיר ושיטת בית הלל לקולא להקל, ורמינהו ומקשים, משליכים על כך ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.6ואף כאן דוחים: ממאי? דלמא לא היא אינו כן: עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית שמאי התם שם להתיר אלא היכא דאיכא במקום שיש כבר דקר נעוץ מבעוד יום, אבל היכא דליכא במקום שאין דקר נעוץ — לא. אי נמי או גם כן עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית הלל הכא כאן אלא בעור דחזי למזגא עלויה שראוי לשכב עליו וכיון שכך אינו מוקצה גמור, ולכך התירו, אבל התם שם בשחיטה לא הקלו.7אלא, אי קשיא אם קשה — הא קשיא זה קשה: ששנינו, בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין של החנויות ביום טוב כדי לפותחן, מחשש בניה וסתירה בחג, ובית הלל מתירין לא רק לפתוח את התריסים אלא אף להחזיר אותם למקומם, אלמא מכאן של גבי שמחת יום טוב שיטת בית שמאי לחומרא להחמיר ושיטת בית הלל לקולא להקל, ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו'.8בשלמא נניח כי דברי בית שמאי על דברי בית שמאי לא קשיא אינם קשים, ואפשר לתרץ: התם שם דאיכא שיש כבר דקר נעוץ ומוכן מבעוד יום, אבל הכא כאן ליכא אין דקר נעוץ ובאופן כזה יש לדעתם להחמיר. אלא מדברי בית הלל על דברי בית הלל קשיא קשה!9ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה. ומעירים: אי נמי או גם כן יכול אתה לומר תירוץ אחר, ולא להזקק לחילוף השיטות: עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית הלל הכא כאן להתיר להחזיר את התריסים, אלא משום שלדעתם אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם כן אין בכך איסור תורה כלל. אבל התם שם בשחיטה שאין סיבות מקילות — לא התירו, ואין איפוא סתירה המחייבת היפוך השיטות.10א משנה בית שמאי אומרים: לא יטול גוזלים מן השובך ביום טוב אלא אם כן נענע את אלה שהוא רוצה לקחת מבעוד יום, ובכך הכינם. ובית הלל אומרים: אין צורך שינענע, אלא די שהוא עומד מבעוד יום ואומר: "זה וזה מן הגוזלים אני נוטל".11ב גמרא אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בבריכה ראשונה בזוג הגוזלים הראשון שבקע מן הביצים בחודש הראשון בשנה לזוג יונים, שאותו נוהגים המגדלים כרגיל להשאיר בשובך כדי שיהיו צוות להוריהם ולא השתמשו בהם, שבית שמאי סברי סבורים: גזרינן דלמא אתי לאמלוכי גוזרים אנו לאסור שמא יבוא ביום טוב להמלך בדעתו לחוס עליהם ויחליט להשאיר אותם במקומם, ונמצא שטלטלם שלא לצורך. אבל לאחר שכבר נענעם ולא חס עליהם, שוב אין לחשוש שמא ביום טוב תשתנה דעתו.12ובית הלל סברי סבורים: לא גזרינן אין אנו גוזרים ואין חוששים שיתחרט, ולכך די באמירה בלבד. אבל בבריכה שניה, כלומר, בגוזלים שבקעו מן המחזור השני של הביצים, בחודש הבא — דברי הכל בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא די.13ושואלים: ולדעת בית הלל למה ליה למימר למה לו לומר "זה וזה אני נוטל"? לימא שיאמר: "מכאן, משובך זה, אני נוטל למחר", ולשם מה עליו לפרט איזה גוזלים בדיוק יטול מתוך השובך?14וכי תימא ואם תאמר כי בית הלל לית להו אין להם, אינם מקבלים את מושג הברירה, כלומר, אין הם מקבלים את ההנחה שלאחר מעשה נתברר למפרע מה היתה דעתו של אדם מתחילה, ולכך, אותם גוזלים שנוטל למחרת, אין אומרים שעליהם היתה דעתו מערב יום טוב, והתנן והרי שנינו במשנה: היה המת מונח בבית, ולו לבית פתחים הרבה, בין סגורים בין פתוחים — לא רק חלל הבית נטמא כאהל המת, אלא כל הפתחים כולן טמאים ומטמאים אף את הכלים השוהים בחללם, שהרי עשוי שיוציאו את המת מכל אחד מאותם הפתחים, וכל אחד מהם הוא בכלל הסבירות שיטמא.15נפתח אחד מהן מן הפתחים לאחר שמת, מאחר שודאי יוציאו את המת מפתח זה, הרי רק הוא אותו פתח — טמא, וכולן, שאר הפתחים — טהורין. וכן אם חשב לכתחילה להוציאו את המת באחד מהן, או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים שיש בו מקום כדי להוציא דרכו את המת הרי מחשבה זו מצלת על כל הפתחים כולן לבל יטמאו, לפי שהדבר ברור שלא יוצא המת דרכם.16ולענין זה, בית שמאי אומרים: והוא שחשב להוציאו משם עד שלא ימות המת, שעדיין לא חלה טומאה על שאר הפתחים, ובית הלל אומרים: אף משימות המת. שמשעה שנתברר הדבר באיזה פתח מוציאים אותו הרי נתברר שאותו פתח הוא העשוי להוציאו. ואם כן רואים שלדעת בית הלל יש ברירה!17את ההוכחה הזו דוחים: הא אתמר עלה הרי כבר נאמר עליה על משנה זו, בפירושה על ידי האמוראים, אמר רבה: דברי בית הלל הם רק כדי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, מאותה שעה בה החליט על הדבר, שאותם כלים שיבואו בחללו מכאן ולהבא — לא יטמאו, אבל הכלים ששהו בחללו קודם לכן — טמאים, ואם כן אין כאן כלל ענין של ברירה למפרע. וכן אמר ר' אושעיא: לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. ודיוקו: מכאן ולהבא — אין כן, למפרע — לא.18רבא אמר: את הסתירה שהעלינו בשיטות בית הלל יש לישב בצורה אחרת. ולעולם במשנה העוסקת בטומאת פתחי בית המת, הכוונה שבית הלל מטהרים את כל הפתחים למפרע, והכא וכאן בענין הגוזלים טעם אחר הוא: היינו טעמא זה הטעם: דלמא שמא מטלטל ושביק ומניח, מטלטל ושביק ומניח, עד שימצא את זוג הגוזלים שהוא רוצה בהם, ונמצא קא מטלטל מידי דלא חזי ליה שמטלטל דבר שאינו ראוי לו והוא מוקצה.19ומקשים: אם לכך יש לחשוש והא אמרת והרי כבר אמרת כי מדובר בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגיא די לו והרי יתכן שימצא שטעה ובחר בגוזלים שאינם ראויים ויתחרט! ומשיבים: הני מילי דברים אלה נאמרו כשהוא עושה את הבחירה מערב יום טוב, שכיון שיודע שאינו יכול לשנות על פי דין מהחלטתו ביום טוב עצמו, אף אם לא ימצאו אלה שבחר חן בעיניו, ולכך הריהו קובע דעתו בוודאות מה יטול, ואינו בא ליטול אחרים,20אבל ביום טוב אסור, דזימנין דמשתכחי שפעמים שנמצאים אלה שהיו בעיניו שמנים — כחושים רזים, והכחושים נמצאים שמנים, וקמטלטל מידי דלא חזי ליה ונמצא שהוא מטלטל דבר שאינו ראוי לו לשימושו, ועובר על טלטול מוקצה. ועוד: אי נמי או גם כן זמנין דמשתכחי כלהו פעמים שנמצאים כולם כחושים ושביק להו ומניח אותם כולם, ואתי לאמנועי ויבוא להמנע משמחת יום טוב, אבל כשאומר מבעוד יום: "זה וזה אני נוטל", הרי הוא לוקח אותם, ונמצא שמח בשמחת יום טוב.21א משנה אדם שמבעוד יום, בערב יום טוב זמן לעצמו ליטול ביום טוב גוזלים שחורים, ומצא למחר ביום טוב באותו שובך לא את אלה שזימן כי אם לבנים, או שזימן לבנים ומצא שחורים, או שזימן שנים ומצא שלשה — הרי אלה אסורים. שנראה כי הגוזלים הנמצאים עתה במקום הם גוזלים שלא היו שם קודם, ולא הם אלה שזימן מראש. אולם אם הוא זימן שלשה ומצא רק שנים — מותרים, שאנו תולים את הדבר בבריחת אחד הגוזלים.22זימן אותם בתוך הקן ולא מצאם, ומצא גוזלים לפני הקן — הרי אלו אסורין שאנו חוששים שאחרים הם אלה, ולא אלה שזימן והניח בפנים, ואם אין שם בסביבה הקרובה אלא הם — הרי אלו מותרים, שסביר להניח שהם אכן אלה שזימן והניח בתוך הקן, אלא שודאי יצאו.23ב גמרא פשיטא פשוט, מובן שאם זימן שחורים ומצא לבנים ודאי שאין אלו אותם שזימן! אמר רבה: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים, במקרה, כגון שזמן גם שחורים וגם לבנים, והשכים ומצא שחורים במקום שהיו קודם הלבנים, ולבנים במקום שחורים. מהו דתימא שתאמר: הני אינהו נינהו הללו אלה הם הגוזלים ואתהפוכי אתהפוך ונהפכו במקומותיהם, לכך קמשמע לן השמיע לנו שאין אנו אומרים כן, אלא אומרים: הנך אזדו לעלמא אלו שזימן הלכו לעולם, לחוץ, והני — אחריני נינהו ואלו שמצא — אחרים הם שהגיעו ממקום אחר.24ומציעים: לימא מסייע ליה האם לומר כי מסייע לו הדבר לדעת ר' חנינא. שאמר ר' חנינא במסכת בבא בתרא דף כג, א שאם יש בשיקול הדעת להכריע בין רוב וקרוב, שמצד אחד יש שיקול להטות כפי הרוב, והשיקול הנגדי הוא להטות כדברים הקרובים, כמו כאן, שמצד אחד רוב הגוזלים אסורים — שהרי לא זימן אותם, ומצד שני הגוזלים הקרובים — הם אלה שזימן, האם לומר שמכאן זו הוכחה לשיטתו שרוב וקרוב — הלך לך אחר הרוב!25ודוחים: כדאמר כפי שאמר אביי לענין אחר שמדובר כאן שהגוזלים נמצאים בדף שהיא חתיכת עץ הבולטת מן השובך, ובאות לשם תדיר יונים אחרות. הכא נמי כאן גם כן מדובר בדף, כיון שמצויות שם יונים אחרות הרי אין לנו שיקולי רוב וקרוב, אלא שניהם נחשבים כקרובים וכרוב, וכולן אסורות.26ג שנינו במשנה כי אם זימן שנים ומצא שלשה — אסורין. ומסבירים: מה נפשך מה רצונך, כלומר, בכל אופן שתדון בכך הריהם אסורים; כי אי אחריני נינהו אם אלה אחרים הם הא אחריני נינהו הרי אחרים הם ולא זומנו, ואי לא אחריני נינהו ואם לא אחרים הם והשנים שזימן נמצאים במקומם, מכל מקום הא איכא חד דמערב בהו הרי יש אחד שמעורב בהם שבודאי לא זומן מראש, ואסורים האחרים מפני תערובת האיסור.27דשנינו במשנה שאם זימן שלשה ומצא שנים מותרין. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? ומסבירים: הני אינהו נינהו הללו אלה הם וחד מנייהו אזל לעלמא ואחד מהם הלך לעולם, לחוץ ושני האחרים נשארו במקומם.28ומציעים: לימא מתניתין האם לומר כי משנתנו זו כשיטת רבי היא ולא רבנן חכמים? דתניא שכן שנינו בברייתא: הניח אדם מנה מאה דינרים של מעשר במקום שמור, ומצא במקומו מאתים, אומרים כי חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה שהמעשר שהניח ודאי נשאר מונח במקומו, ובא מישהו והניח שם מנה נוסף של חולין. ולכך, נוטל את היפה שביניהם ואומר: אם זהו המנה של המעשר — הרי טוב הדבר, ואם זהו המנה של החולין, הרי המנה האחר שהוא של המעשר יהא מחולל עליו ויהא זה קדוש בקדושת מעשר תמורתו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: הכל חולין שכיון שלא נשאר הדבר כפי שהיה, אולי נטל מישהו את המנה, ואותו אדם או אחר הניח במקומו מאתים אחרים, שהם חולין.29ולהיפך, הניח מאתים ומצא מנה, הרי להלכה מנה מונח, כלומר, אחד מן המנים הללו נחשב מונח במקומו, והוא מנה המעשר, ומנה מוטל, כלומר, ומנה אחד, שהוא מנה החולין, הלך ממקומו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: הכל חולין, שאין אנו אומרים שהלוקח נטל רק מנה אחד בלבד, אלא ודאי לקח את שני המנים, והמנה שנמצא — אחר הביאו לשם, ואין לו קשר עם מה שהיה קודם. ואם כן ההלכה בגוזלים היא כשיטת רבי בענין המעשר!30ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבנן חכמים, הא אתמר עלה הרי כבר נאמר עליה על משנתנו שגם ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: שאני שונים הגוזלות הואיל ועשויין לדדות לקפץ ממקומם, וכיון שהם מקפצים ייתכן שאחד מהם יברח, מה שאין כן בכיס של כסף שאיננו הולך מעצמו, אלא ודאי אדם היה שם ונטלו.31ושואלים: ולמה לי לשנויי עלה ומדוע היה צריך בעצם לתרץ עליה, אותה כי שאני שונים גוזלות הואיל ועשויין לדדות? והא אתמר עלה דההיא והרי כבר נאמר עליה על המשנה ההיא לגבי כיס הכסף, שנחלקו בה ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אחד מהם אמר: בשני כיסין מחלוקת; דווקא כשהיה כל מנה מונח בכיס שק, ארנק לעצמו, שעל זה בלבד נסובה המחלוקת, אבל אם היה בכיס אחד — דברי הכל כסף זה חולין הוא, שלא מסתבר שרק חצי מן הכסף ניטל וחציו נשאר. וחד ואחד, האחר אמר: בכיס אחד דווקא מחלוקת, אבל בשני כיסין — דברי הכל מנה מונח והוא מנה המעשר ומנה מוטל.32ומסבירים את הדברים: בשלמא למאן נניח לשיטת מי שאמר כי בשני כיסין מחלוקת — היינו דאיצטריך לשנויי הכא זהו הטעם שהיה צריך לתרץ כאן שאני שונים גוזלות הואיל ועשויין לדדות. אלא למאן לשיטת מי שאמר כי בכיס אחד מחלוקת, אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל, השתא עכשיו למה לי לשנויי עלה לתרץ על כך תירוץ זה לחלק בין הדברים? הא אמרת הרי כבר אמרת שבשני כיסין לא פליגי נחלקו מעיקרו של דבר, וכל שכן בגוזלים!33אמר רב אשי: הכא כאן מדובר בגוזלות מקושרים וכיסין של כסף מקושרים יחד עסקינן עוסקים אנו, וטעם ההבדל ביניהם הוא: גוזלות — מנתחי אהדדי מתירים את עצמם זה מזה ויתכן אם כן שרק אחד מהם אכן הלך, אולם כיסין — לא מנתחי אהדדי אינם מתירים עצמם זה מזה וברור שבא אדם ונטלם ומתוך שהם קשורים, ודאי נטל את שניהם.34ושואלים: אם כך היו הדברים, וברור שמישהו בא ונטל, והכיסים היו קשורים זה בזה, מה אם כן טעמו של רבי? ומסבירים: ורבי אמר היה יכול לומר לך: כיסין נמי, זמנין
