ביאור שטיינזלץ על ביצה כ״ח

1 א משנה ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר, שהמוכר בשר ביום טוב ורוצה לדעת מהו משקלו כדי לקבוע את מחירו, אינו עושה כן כנגד אבני משקל, כמעשהו בחול, אלא שוקלו כנגד הכלי או כנגד הקופיץ סכין גדול המיועד לחיתוך בשר ואחר כך ישקול את הכלי או את הקופיץ ועל פי זה יתברר משקל הבשר. וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, כלומר: לא לשקילה ולא לשימוש אחר.

2 ב גמרא שואלים: מאי מה פירוש "אין משגיחין כל עיקר"? אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו כשיש בשר שרוצים לשמרו מן העכברין אין מכניסים אותו בכף מאזנים, מפני שנראה כשוקל. אמר רב אידי בר אבין: והוא דתליא בתריטא שתלויה כף המאזנים בתוך הטבעת העשויה למשקל, אבל אם תלויה כף המאזנים לא באופן הראוי לשקילה — מותר להשתמש בה כבכל כלי אחר.

3 ואמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר ביד להעריך כמה משקלו, משום שהאומן יכול לדייק בשקילה כזו, והדבר אסור כשקילה בכלי. וכן אמר רב יהודה אמר שמואל: טבח אומן אסור לשקול בשר במים, שהיו קצבים שהיו קובעים את משקל הבשר באמצעות כלי המכיל מים שהיו בכתליו סימנים הקבועים מעל גובה פני המים, כשכל סימן מורה על משקל מסויים. וכאשר הכניסו את הבשר לאותו כלי, היו פני המים עולים עד לגובה אחד הסימנים, ועל פי זה היו יודעים את משקלו המדוייק. ומאחר ויש בפעולה זו כדי לקבוע מידה מדוייקת — אסור לעשות כן ביום טוב.

4 ואמר רב חייא בר אשי: אסור לעשות בית יד בבשר, כלומר: אסור לעשות נקב בבשר כדי ליצור בו מקום אחיזה, משום שהוא כמעשה חול. אמר רבינא: ולעשות את הנקב הזה בידא ביד ולא בסכין או בשאר כלים — שרי מותר, שהרי זו דרך שינוי.

5 אמר רב הונא: מותר לאדם לעשות סימן בבשר כדי שלא יתחלף עם של אחר אפילו ביום טוב, אם זקוק הוא לכך, כי הא כמו זה שהיה עושה רבה בר רב הונא, שכשהיה שולח בשר לביתו, היה מחתך לה אתלת קרנתא חותך אותו במשולשים לסימן שבשר זה שלו הוא, וכשר.

6 לגוף הענין מספרים: ר' חייא ור' שמעון ברבי היו שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב, כדי לחלק את הבשר ביניהם. ושואלים: כמאן כדעת מי עשו? לא כשיטת ר' יהודה ולא כרבנן כשיטת חכמים אשר הובאו במשנתנו! אי אם כשיטת ר' יהודה — האמר הרי אמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, ומכאן נדייק: כנגד הכלי — אין כן כנגד מידי אחרינא כנגד דבר אחר — לא! אי כרבנן אם כשיטת חכמים — הא אמרי הרי אמרו אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר!

7 ומסבירים: אינהו דעבוד הם, ר' חייא ור' שמעון ברבי, שעשו מה שעשו כדעת ר' יהושע. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהושע אומר: שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב. אמר רב יוסף: הלכה כר' יהושע, הואיל ותנן ושנינו במשנה בבכורות כותיה כשיטתו.

8 דתנן שכן שנינו שם: פסולי המוקדשין קדשים שנפל בהם מום — הנאתן להקדש, כלומר: כל הנאה הבאה כתוצאה ממכירתם, שייכת להקדש, ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור שנפל בו מום. שאף שאסור למכור אותו במשקל וכדרך בשר חולין, מכל מקום מותר לשקול מנה כנגד מנה כדי להעריך את מחירו. משמע שאף במקום שאסרו לשקול כרגיל, מותר לשקול מנה כנגד מנה.

9 אמר ליה לו אביי: דלמא לא היא שמא אינה כן ואין הדברים דומים, כי עד כאן לא שמענו שאמר ר' יהושע הכא כאן ביום טוב להתיר את חלוקת הבשר באופן של מנה כנגד מנה, אלא באופן דליכא שאין במעשה זה משום בזיון קדשים, אבל התם דאיכא שם, בבכור, שיש בזיון קדשים בשקילתו, שמא לכן לא התיר כל שקילה.

10 וכן: אי נמי או גם כן, עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם אמרו חכמים שם להתיר כן בבכור אלא משום דלא מחזי כעובדין שאינו נראה כמעשה של חול, אבל הכא דמחזי כעובדין כאן שנראה כמעשים של חול — לא, וחכמים אלה היו אוסרים ביום טוב.

11 על עצם המעשה בר' חייא ור' שמעון שואלים: למימרא דקפדי אהדדי האם לומר מכאן שהיו מקפידים זה על זה בדברים כגון אלה, עד שהיו זקוקים לשקול מנה כנגד מנה? והא הנהו שב בניתא והרי מעשה בשבעה דגים דאתו לבי שבאו לבית רבי ואשתכח ונמצאו חמש מנייהו מהם בי בביתו של ר' חייא, לאחר שנטלם מבית רבי, ולא קפיד הקפיד ר' שמעון ברבי, שהיו נוהגים בעצמם כמשפחה אחת!

12 אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו הטל אדם ביניהם. כלומר: בהכרח יש לומר, שהיה אדם אחר מעורב במעשה. כיצד: אי או שהיו אלו שחילקו ביניהם את הבשר מנה כנגד מנה ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי, אי או שהיו אלו ר' שמעון ברבי ובר קפרא, שאף שהיו חברים מכל מקום היו מקפידים בכספים ולכן שקלו זה כנגד זה.

13 ג משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב כדרך שעושים בחול, אבל מותר לו לעשות כן בשינוי, ולכן הריהו משיאה מעבירה ומשחיזה על גבי חברתה, ועל ידי כך הריהו משחיז את הלהב.

14 ד גמרא אמר רב הונא: לא שנו שאסור להשחיז את הסכין ביום טוב, אלא כשעושה כן במשחזת של אבן שהיא דרך השחזה רגילה אבל אם עושה כן במשחזת של עץ קשה — מותר, שיש בכך שינוי. אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת זו שאמרת כי במשחזת של אבן אסור — לא אמרן אמרנו כן אלא כשמתכוון לחדדה, אבל אם התכוון להעביר בכך את שמנוניתה שעלתה עליה ורוצה לגרדה בעזרת האבן — מותר. מכלל הדברים אתה למד שבמשחזת של עץ — אפילו לחדדה נמי גם כן מותר.

15 איכא דמתני לה אסיפא יש ששונים את הערתו זו של רב יהודה על סוף דבריו של רב הונא, שרב הונא אמר בשל עץ מותר, אמר רב יהודה אמר שמואל: הא דאמרת זו שאמרת כי בשל עץ מותר — לא אמרן אמרנו כן אלא כשעושה כן כדי להעביר שמנוניתה מעליה, אבל אם עושה כן כדי לחדדה — אסור. מכלל הדברים אתה למד שבשל אבן אפילו אם לא התכוין אלא להעביר את שמנוניתה מעליה — אסור.

16 איכא דמתני לה אמתניתין יש ששונים את ההערה הזו על משנתנו עצמה, ששנינו בה: אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו לאסור, אלא כשעושה כן כדי לחדדה, אבל אם מטרת מעשהו כדי להעביר את שמנוניתה — מותר, ומכלל הדברים למד אתה כי להעבירה על גבי חברתה — אפילו אם כוונתו לחדדה, נמי גם כן מותר.

17 ואיכא דמתני לה אסיפא ויש שהיה שונה הערה זו של רב יהודה על סופה של המשנה. ששנינו: "אבל משיאה על גבי חברתה" — אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה — אסור. מכלל הדברים אתה למד כי במשחזת — אפילו להעביר את שמנוניתה — אסור.

18 ושואלים: מאן מי הוא התנא שסבור שבמשחזת אסור לחלוטין? אמר רב חסדא: תנא זה, דעתו שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר להכין ביום טוב ולא בשבת. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. שלדעתו מותר לעשות ביום טוב גם כלים או מכשירים לצורך הכנת אוכל נפש.

19 אמר ליה לו רבא לרב חסדא: דרשינן משמך דורשים משמך כי הלכה כשיטת ר' יהודה. אמר ליה לו: יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי יהא רצון שכל דברים טובים כאלה תדרשו משמי, כלומר, מרוצה היה רב חסדא מיחוס דעה זו לו, שאף הוא סבור כן.

20 מסופר: אמר רב נחמיה בריה בנו של רב יוסף: הוה קאימנא קמיה הייתי עומד לפני רבא, והוה קא

21 מעבר לסכינא אפומא דדקולא והיה מעביר סכין על פי הסל ביום טוב ואמרי ליה ואמרתי לו: האם לחדדה קא עביד מר עושה אדוני, או כדי להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה וראיתי בכל זה את דעתו שלחדדה הוא עושה כן. כלומר: הבנתי שזו היתה כוונתו, ועם כל זה לא אמר לי את כוונתו כפי שהיא, כי קסבר: סבור הוא שזו, שיטת ר' יהודה, הלכה לרבים היא ואין מורין כן, ולכן לא התיר במפורש.

22 ובדומה לכך אמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר היייתי עומד לפני אדוני מורי, רבה והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא והיה מעביר סכין על שפת אבן הרחיים ביום טוב. ואמרי ליה ואמרתי לו: האם לחדדה קא בעי מר רוצה אדוני, או כדי להעביר את שמנוניתה? ואמר לי: כדי להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה וראיתי את דעתו שלחדדה קא עביד הוא עושה, וקסבר אלא שהוא סבר: הלכה ואין מורין כן.

23 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מהו להראות סכין לחכם ביום טוב כדי שיבדוק אותה אם אינה פגומה, וראויה לשחוט בה? רב מרי בריה בנו של רב ביזנא שרי התיר, ורבנן אסרי וחכמים אסרו, שהדבר נראה קצת כמעשה חול. ורב יוסף אמר: תלמיד חכם רואה סכין לעצמו לצרכו שלו. ומשאילה אחר כך לאחרים וגם הם יכולים לשחוט בה. ואז אין הדבר נעשה בפומבי ואינו כדרך חול.

24 א ואמר רב יוסף: סכין שעמדה, כלומר: נעשתה קהה, אף שלא נעשה בה פגם — מותר לחדדה ביום טוב. והני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא ודברים אלה הם כאשר הסכין עדיין חותכת בדוחק שאז אין החידוד כעושה כלי חדש, אלא רק משפר כלי ישן. אבל אם אינה חותכת כלל — אסור.

25 דרש רב חסדא, ואיתימא ויש אומרים שהיה זה רב יוסף: אחד סכין שנפגמה ביום טוב ואחד שפוד שנרצם שנשבר חודו ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב, שמוציאים מהם את האפר כדי להכשירם לאפות ביום טוב — באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן חכמים בענין זה. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

26 ומסבירים: מאי טעמא דתנא קמא מה טעמו של התנא הראשון שאוסר — אמר קרא הכתוב: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שמות יב, טז, והדיוק הוא: "הוא" שהותרה לכם עשייתו ביום טוב — ולא מכשיריו. ור' יהודה לדעתו מביא ראיה ממה שאמר קרא הכתוב: "לכם" ומשמע: לכם — לכל צרכיכם, והכנת המכשירים אף היא לצורך האדם.

27 ושואלים: ותנא קמא והתנא הראשון הא כתיב הרי כתוב "לכם" ומה לומד הוא מביטוי זה? אמר לך יכול היה תנא זה לומר לך: ההוא אותו ביטוי כוונתו: לכם ולא לגויים.

28 ושואלים: ואידך והאחר ר' יהודה נמי גם כן, הא כתיב הרי נאמר "הוא" ולשון זו בא לכאורה להגביל ולצמצם את הדבר, אמר לך יכול היה ר' יהודה לומר לך: כתיב נאמר אומנם לשון "הוא" שהוא לצמצם, וכתיב ונאמר לשון "לכם" שפירושו לכל צרכיכם, ולא קשיא ואין זה קשה ואין בכך כל סתירה. כי יש לומר כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם אסרה התורה לעשות ביום טוב, כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ואותם מותר לתקן ביום טוב עצמו, שכמו הבישול עצמו אף הם בכלל צורך אוכל נפש.

29 אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף שנתעקם — אסור לתקנו ביום טוב. ותוהים פשיטא פשוט מובן מאליו, הלא אסור לתקן כלי ביום טוב! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא למקרה מסויים; אף על גב דמפשיט בידיה אף על פי שהוא יכול להתיישר בידיו של אדם ואין צורך בכלי מלאכה לשם כך, שבכל זאת אסור.

30 ואמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שצלו בו בשר — אסור לטלטלו ביום טוב. שהרי צורך יום טוב כבר נעשה בו, והשיפוד עצמו שוב אינו ראוי למלאכה. רב אדא בר אהבה אמר בשם רב מלכיו: שומטו את השפוד הזה ומניחו בקרן זוית, שלא יגרום נזק בהיותו מונח באמצע הבית.

31 אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא: והוא שיש עליו עדיין כזית בשר אז מטלטל את השפוד אגב הבשר, תוך כדי גרירתו וטלטולו מן הצד, שלא כבימות החול. ואם אין עליו כזית בשר — אסור לטלטלו כלל. רבינא אמר: אף על פי שאין עליו בשר מותר לטלטלו בטלטול גמור, ולהניחו בקרן זוית, מידי דהוה כשם שהוא הדין לגבי קוץ המוטל ברשות הרבים, שמותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות ולהזיזו הצידה, באופן שלא יזיק את הרבים, ואף שפוד זה, כיון שיכול לגרום נזק אם לא יניחוהו במקומו — מותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית.

32 כיון שהוזכר שמו של רב מלכיו, שלא נאמרו בשמו הלכות רבות, אמר רב חיננא בריה בנו של רב איקא, הלכות שנאמרו בענין שפוד שצלו בו בשר וכבר אין עליו כזית בשר, שמותר להזיזו ולהניחו בקרן זוית. וכן בענין אשה שאף שהיא עשירה ביותר והכניסה לו בנדונייתה מאה שפחות, מכל מקום יכול בעלה לכפות אותה לעשות מלאכה כלשהיא, כדי שלא תבוא בשיעמומה לידי חטא כתובות סא, ב. ובענין שתי גומות שיער שנמצאו באשה, שאף על פי שאין בהן שיער — גדולה היא, וחולצת — את שלוש ההלכות הללו אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות שנאמרו בענין

33 בלורית. שנאמרה ברייתא בענין ישראל המספר את שערו של כותי שומרוני, שכשמגיע סביב למקום בלוריתו, חייב הוא להפסיק. וזאת משום שהיו הכותים מותירים את בלוריתם לשם עבודה זרה. ועל זה נאמרה ההלכה שצריך להרחיק שלוש אצבעות מכל צידי מקום הבלורית, שאם יספרו עד למקום הבלורית ממש, נראה הדבר כאילו תיקן את בלוריתו לשם עבודה זרה. ובענין האיסור להניח אפר מקלה על גבי מכה, מפני שנראה הדבר ככתובת קעקע. ובענין איסור אכילת גבינה שעשאה גוי, לפי שהגויים מחליקים את פני הגבינה בשומן חזיר — את ההלכות הללו אמר חכם אחר ששמו רב מלכיא.

34 רב פפא אמר כלל אחר: מתניתין ומתניתא כל הדברים השייכים למשנה ולברייתא — אותם אמר רב מלכיא. שמעתתא הלכות שאינן מן המשנה — אמרן רב מלכיו. וסימניך וסימנך לזכור את הדבר: מתניתין מלכתא משנתנו מלכה היא, והסימן הוא שהמעיר על המשנה נקרא רב מלכיא כמו מלכה. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם בין דברי רב חיננא ורב פפא? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין בעל המאמר בענין שפחות, שלדעת רב חיננא, רב מלכיו אמר הלכה זו, ולדעת רב פפא רב מלכיא אמר הלכה זו, שכן היא קשורה למחלוקת שבמשנה.

35 ב משנה לא יאמר אדם לטבח שוחט ביום טוב: שקול לי בדינר בשר. שאם מזכיר סכום כסף, נראה כמקח וממכר. אבל שוחט הטבח בהמה ומחלק ביניהם בין קוניו מבלי להזכיר את מחירו.

36 ג גמרא ושואלים: היכי עביד כיצד עושה אדם שרוצה לקחת חלק מבהמה ביום טוב ואינו יכול להזכיר שם דמים? ומשיבים: כי הא כמו זה