ביאור שטיינזלץ על ביצה ט׳

1 אם גלגל לש עיסה מערב יום טוב — מפריש ממנה חלתה ביום טוב, אף שביום טוב אין מפרישים תרומות ומעשרות, מכל מקום מאחר והותר להכין עיסה ולאפותה ביום טוב לצורך אכילת החג, וכיון שללא הפרשת חלה אסורה הפת באכילה, ודאי אם כן שהיא מהווה צורך הכרחי בהכנת הפת, ולכך לא אסרו. ואומרים, אבוה אביו של שמואל אמר: אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב — אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. שהיה לו להפריש מבעוד יום.

2 ומעירים: לימא פליגא האם לומר שחולק שמואל אדאבוה על דברי אביו? שהרי אמר שמואל: חלת חוצה לארץ, כלומר, עיסה בחוץ לארץ שאין חובת הפרשת חלה ממנה מדין תורה אלא מתקנת חכמים, אוכל והולך מן העיסה ואחר כך מפריש את החלה ממה שנותר. ולכאורה נובע מדבריו שהפרשת חלה בחוץ לארץ אין דינה כהפרשת תרומות, ואם מפריש ביום טוב אינו מתקן בכך כלום ואין בכך משום מעשה אסור, ולא כדברי אבי שמואל!

3 אמר רבא: אין הכרח לומר כן, שהרי מי האם לא מודה שמואל שאם קרא עליה על עיסת חוץ לארץ שם חלה לאחר שהפריש ממנה שאסורה לזרים? משמע: שגם שמואל מודה שחלה קדושה מסויימת על החלה, ויתכן שהוא מודה לדברי אביו שאסור להפריש אפילו חלת חוץ לארץ ביום טוב.

4 א משנה בית שמאי אומרים: אין מוליכין את הסולם שעולה בו לקחת יונים משובך לשובך, אבל מותר להזיזו מעט, והוא מטהו מחלון לחלון באותו שובך. ובית הלל מתירין אף להוליכו משובך לשובך.

5 ב גמרא אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת זו היא דווקא כשמזיז את הסולם ברשות הרבים, שבית שמאי סברי סבורים כי הרואה אותו מטלטל את סולמו אומר לעצמו: ודאי להטיח למרוח טיח על גגו כדי למנוע את חלחול מי הגשמים דרכו לתוך הבית הוא צריך, וחושד שעושה מלאכה אסורה בחג, ובית הלל סברי סבורים כי שובכו מוכיח עליו, שהרי רואים מיד שהוא מניח את הסולם סמוך לשובך השני, ומבינים את כוונת מעשהו. אבל ברשות היחיד שאין זרים רואים אותו — דברי הכל מותר.

6 ושואלים: איני וכי כן הוא? והא והרי אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים לעשות דבר מפני מראית העין, אפילו עושה אותו בחדרי חדרים הרי זה אסור! ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא שנחלקו בעיקרון זה. דתניא שכן שנינו בברייתא: מי שנפלו בגדיו בשבת או בחג לתוך מים — שוטחן להתייבש בחמה, אבל לא ישטחם כנגד העם, כלומר, במקום שאנשים רואים, שמא יחשדו בו שהוא מכבס בשבת. ואילו ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין אף לעשות כן בצנעה.

7 איכא דאמרי יש שאומרים סוגיה זו בגירסה אחרת, אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת היא ברשות היחיד, שבית שמאי אית להו יש להם, מקבלים הם את דברי רב יהודה אמר רב ולכן גזרו אף ברשות היחיד, ובית הלל לית להו אין להם, אינם מקבלים את דברי רב יהודה אמר רב, אבל ברשות הרבים — דברי הכל אסור.

8 ומקשים: לימא האם לומר כי לרב חנן בר אמי האומר כי לבית הלל יש להתיר את העברת הסולם משובך לשובך בצינעה, ולבית שמאי אף בצינעה אסור, אם כן רב האומר כי כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אף בצינעה אסור לעשותו הוא שאמר את דבריו כשיטת בית שמאי הדחויים מן ההלכה?

9 ודוחים: לא, תנאי מחלוקת תנאים היא בהלכה זו, דתניא שכן שנינו בברייתא: בגדים שנרטבו בגדיו במים בשבת או בחג — שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם, ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין.

10 א לגוף דברי המשנה מעירים: מתניתין משנתנו דלא כי האי תנא שלא כשיטת תנא זה, דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך כדי ליטול יונים, לא נחלקו אלא לאחר שעשה כרצונו בשובך השני, האם מותר להחזיר את הסולם לשובך הראשון שהיה עומד שם מתחילה. שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

11 אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — בסולם של שובך שהכל יודעים שהוא מיוחד לכך, אבל בסולם של עליה המשמש לצרכים שונים — דברי הכל אסור, מפני החשד. ר' דוסא אומר: מטהו מחלון לחלון באותו שובך עצמו. אחרים אומרים משום בשם ר' דוסא: אף מדדין בו. כלומר, מוליכים מעט מעט את רגליו של הסולם.

12 מסופר: בני ר' חייא נפוק לקרייתא יצאו אל הכפרים לעסוק בעסקיהם. כי אתו כאשר באו חזרה למקומם אמר להו אבוהון להם אביהם ר' חייא: כלום מעשה כלשהו בא לידכם שהייתם צריכים לפסוק הלכה בעניינו? אמרו לו: ענין הולכת סולם של עלייה לשובך בא לידנו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם.

13 ומסבירים, אינהו סבור הם סברו: מדקא מכיון שאמר ר' יהודה כי בסולם של עליה לא פליגי אין חלוקים בית הלל ובית שמאי, מכלל מכאן שהתנא קמא הראשון סבר פליגי שחלוקים הם, וכיון שכך, לשיטת תנא קמא התירו בית הלל אף בסולם של עליה, ופסקו הם לשיטתם כתנא קמא. ולא היא ואין הדבר כן, כי ר' יהודה טעמיה את טעמו של התנא קמא קא הוא מפרש ולא בא לחלוק עליו, אלא לפרט ולפרש את דבריו.

14 ממאי ממה מסיק אתה זאת, מדקתני ממה ששנה התנא הראשון: מוליכין את הסולם משובך לשובך, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שבסולם של עליה פליגי נחלקו, אם כן האי לשון זו "מוליכין את הסולם משובך לשובך" איננה מדוייקת, ולשון "מוליכין את הסולם לשובך" מבעי ליה צריך היה לו לומר. אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אמר, כך היתה כוונת דבריו: בסולם של שובך — אין כן, אולם של עליה — לא.

15 ושואלים: ואידך והאחרים בני ר' חייא, מה היה טעמם? ומשיבים: מי קתני האם שנה שם "סולם של שובך"? "משובך לשובך" קתני שנה ובא הדבר ללמדנו שאפילו לכמה שובכים מותר.

16 איכא דאמרי יש שאומרים לא כך היה המעשה אלא בשינוי מעט. אמרו לו: הטוי סולם של עליה בא לידנו והתרנוהו. כלומר, נשאלנו בענין סולם של עליה שהוצב סמוך לשובך מבעוד יום, האם מותר להסיטו מחלון לחלון אחר באותו שובך עצמו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם. ומסבירים, אינהו סבור הם סברו: מאי דקא אסר תנא קמא מה שאסר התנא הראשון, קא שרי התיר ר' דוסא, שהתנא קמא אסר לטלטל סולם של עלייה כלל, ור' דוסא התיר להטותו מחלון לחלון. ולא היא, כי מאי דקא שרי מה שמתיר התנא קמא הראשון לטלטל סולם קא אסר אסר ר' דוסא, שלדעתו אפילו סולם של שובך מותר לטלטלו רק בדרך היטוי ולא בדרך הולכה.

17 ב שנינו במשנה: אבל מטהו לסולם השובך מחלון לחלון באותו שובך עצמו, לדעת הכל. ומבררים: אלמא מכאן יוצא כי גבי שמחת יום טוב דעת בית שמאי היא לחומרא להחמיר, ודעת בית הלל לקולא להקל.

18 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו לעיל ביצה דף ב, א: השוחט חיה או עוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור באדמה באמצעות דקר ויכסה בעפר זה את דם השחיטה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן לצורך זה מבעוד יום. הרי שבית שמאי הם החוששים לכבוד ולשמחת יום טוב ולכך מקילים הם בענין כיסוי הדם, ובית הלל אינם חוששים לכך ולכך מחמירים הם בכיסוי הדם, אף שהדבר עלול למנוע משמחת יום טוב!

19 אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, שיש להחליף את שיטות התנאים והשיטה האמורה בשם בית הלל היא שיטת בית שמאי, ולהיפך. את דברי ר' יוחנן דוחים: ממאי ממה מוכרח אתה להגיע למסקנה קיצונית זו, הרי אפשר לפרש באופן אחר: דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית שמאי התם שם להתיר בכיסוי הדם אלא היכא דאיכא במקום שיש בו כבר דקר נעוץ ומוכן לצורך זה, שיש טעם להיתר זה, אבל היכא דליכא במקום שאין דקר נעוץ — לא התירו.

20 ואי נמי או גם כן אפשר לומר כך: עד כאן לא שמענו כי קאמרי שאמרו בית הלל הכא כאן להתיר בשמחת יום טוב אלא משום ששובכו שעליו הוא מציב בסופו של דבר את הסולם מוכיח עליו שהוא מתכוין לדבר המותר, אבל התם שם לא, ואם כן אין זו סתירה ברורה כל כך.

21 אלא, חייבים אנו לחזור בנו מנוסחה זו, ולומר שדברי ר' יוחנן נאמרו לענין אחר. אי קשיא ואם קשה בענין פירוש שיטת בית שמאי ובית הלל שבשל כך הוצרך ר' יוחנן לומר כי יש להחליף את השיטות — הא קשיא זה קשה, ממשנה אחרת, שאמרו בה: בית שמאי אומרים: לא יטול ביום טוב גוזלות יונים אלא אם כן נענע אותם גוזלות והכין אותם מבעוד יום, ובית הלל אומרים: אכן אין ליטול גוזלות ביום טוב אלא אם עשה הכנה מסויימת לכך מבעוד יום, אבל אין צורך בהכנה כנענוע אלא די במה שעומד מבעוד יום ואומר: זה וזה אני נוטל.

22 אלמא מכאן של גבי שמחת יום טוב דעת בית שמאי לחומרא להחמיר ודעת בית הלל לקולא להקל, ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה, ממה ששנינו: השוחט חיה ועוף ביום טוב, שלדעת בית שמאי יש להקל ולחפור בדקר ולכסות את הדם, משום שמחת יום טוב, ואילו לבית הלל יש להחמיר ואין לשחוט כלל אלא אם כן היה דקר מוכן מבעוד יום! ועל כך אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה.

23 ומקשים: ודלמא ושמא לא היא אינו כן ואפשר ליישב באופן אחר: עד כאן לא שמענו כי אמרי שאמרו בית שמאי להקל ולהתיר את כיסוי הדם ביום טוב, אלא היכא דאיכא במקום שיש דקר נעוץ