ביאור שטיינזלץ על ביצה ל״ט

1 ורב אשי אמר טעם אחר: משום שעיסה זו הוי ליה הריהי דבר שיש לו מתירין, שהרי למחר, לאחר החג, יתבטל האיסור, וכלל הוא כי כל דבר שיש לו מתירין — אפילו באלף לא בטיל בטל.

2 א שנינו במשנה: ר' יהודה פוטר במים. ושואלים: מים — אין כן בטלים ואילו מלח לא בטל? והא תניא והרי שנינו בברייתא: ר' יהודה אומר: מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה בתבשיל! ומשיבים: לא קשיא קשה; הא זו, דברי ר' יהודה במשנתנו — במלח סדומית שהוא עבה ואינו בטל, הא זו דברי ר' יהודה בברייתא — במלח אסתרוקנית שמוציאים ממי הים והוא דק ואינו ניכר ולכך הוא בטל.

3 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא, שר' יהודה אומר: מים ומלח בטלין בעיסה, ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זו שאמר ר' יהודה שהמלח בטל בתבשיל — מדובר בתבשיל עבה, שאין הרוטב ניכר בו. הא זו שאמר ר' יהודה שאין המלח בטל בו — מדובר בתבשיל רכה שהרוטב ניכר בו, ולכן אין המים והמלח בטלין בו.

4 ב משנה הגחלת ששואל אדם מחבירו — הריהי כרגלי הבעלים, שמותר להוליכה בשבת לכל מקום שמותר לבעליה ללכת אליו, שכיון שיש בה ממש, יש לייחס אותה לבעליה. ושלהבת, שמדליק אדם נרו משלהבת של חבירו — נלקחת בכל מקום לפי שאין בה ממש. וכהבדל זה הנובע מן ההבדל המהותי שבין הגחלת לשלהבת, מצאנו גם בעניינים אחרים; גחלת של הקדש כיון שיש בה ממשות — מועלין בה, שכל המשתמש בה לצורך חולין — מועל בה. ושלהבת הקדש, כיון שאין בה ממש — לא נהנין לכתחילה, ואם עבר ונהנה — לא מועלין. ובדומה לזה: המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — הרי זה חייב משום מלאכת הוצאה, והמוציא שלהבת — פטור.

5 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: חמשה דברים נאמרו בגחלת בהבדל הלכה למעשה שבין גחלת לשלהבת: הגחלת היא לענין שביתה כרגלי הבעלים, ואילו השלהבת ניטלת בכל מקום. גחלת של הקדש — מועלין בה, ואילו השלהבת — לא נהנין ולא מועלין בה. גחלת של עבודה זרה — אסורה בהנאה ואילו השלהבת — מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים — הריהו חייב, ואילו המוציא שלהבת — פטור. המודר הנאה מחבירו שנדר שלא ליהנות ממנו — אסור בגחלתו, ואולם מותר הוא בשלהבתו.

6 על פרטי הדינים המובאים בברייתא זו שואלים: מאי שנא במה שונה שלהבת של עבודה זרה דשריא שהיא מותרת לגמרי מלכתחילה, שהרי נקטה הברייתא ביחס אליה את הלשון "מותרת", ומאי שנא ובמה שונה גחלת של הקדש דאסירא שהיא אסורה להשתמש בה לכתחילה? שהרי נקטה הברייתא לגביה לשון "לא נהנין ולא מועלין"! ומסבירים: עבודה זרה דמאיסה ובדילי אינשי מינה שהיא מאוסה ליהודים ובדלים אנשים ממנה — לא גזרו בה רבנן חכמים גזירות נוספות, ולכן התירו שלהבת, שהרי אין בה ממש. אולם הקדש, דלא מאיס שאינו מאוס ולא בדילי אינשי מיניה ואין אנשים בדלים ממנו — גזרו ביה רבנן בו חכמים כדי להרחיק מלהשתמש בו.

7 ד שנינו בברייתא כי המוציא גחלת לרשות הרבים בשבת — חייב, ו המוציא שלהבת — פטור. ושואלים: והא תניא והרי שנינו בברייתא המוציא שלהבת בשיעור כלשהו בשבת — חייב! אמר רב ששת: שם מדובר כגון שהוציאו את השלהבת בקיסם, ויש בכך משום הוצאה חשובה.

8 ומקשים: אם כן ותיפוק ליה ותצא לו שאותה הלכה שחייב על ההוצאה, לא בשל השלהבת אלא משום הקיסם שהוציא! ומשיבים: שם מדובר בדלית ליה שיעורא שאין בו בקיסם עצמו שיעור כדי הוצאה, דתנן שכן שנינו במשנה: המוציא עצים בשבת — שיעורם כדי לחייבו מדין הוצאה, הוא שיש בהם כדי לבשל בהם ביצה שהיא הקלה ביותר לבישול — ביצת תרנגולת. ונמצא שהמוציא קיסם, כיון ששיעורו קטן מאד ואין אפשרות לבשל בו כלום, מתחייב רק בשל השלהבת לבדה.

9 אביי אמר אופן אחר: כגון דשייפיה מנא משחא כגון שמרח כלי בשמן ואתלי ביה נורא והדליק בו אש והוא השלהבת שמוציא. ושואלים: ותיפוק ליה ותצא לו, כלומר, ייאסר הדבר משום הוצאת מנא הכלי עצמו! ומשיבים: כאן מדובר בחספא בחרס בלבד שהוא שבר כלי.

10 ומקשים: ותיפוק ליה ותצא לו הלכה זו משום חספא החרס עצמו! ומשיבים: בדלית ליה שעורא שאין בו שיעור. דתנן שכן שנינו במשנה אחרת: חרס שיעורו לענין הוצאה — כדי ליתן בין פצים לחבירו, שמניחים לעיתים חרס קטן בתוך מסגרת פצים החלון בשעת בנייתו. אלו דברי ר' יהודה.

11 ושואלים: אלא הא דתנן זו ששנינו במשנתנו המוציא שלהבת פטור, אם כן היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה אותה? שהרי אמרנו שאם מוציאים את השלהבת על גבי חפץ כלשהו חייבים על כך! ומשיבים: כגון דאדייה אדויי שהשליכה לרשות הרבים בלא שתאחז בחפץ מסויים.

12 ה משנה בור מים של היחיד — הרי המים שבו כרגלי היחיד בעל הבור, שמותר לטלטלם רק עד מקום שהוא עצמו מותר ללכת אליו. ובור של אנשי אותה העיר — הרי דין מימיו לענין זה כרגלי אנשי אותה העיר. בור של עולי בבל, כלומר של הציבור — הריהו כרגלי הממלא, שיכול אדם לשאוב מן המים, ואין להם תחום מוגבל לעצמם.

13 ו גמרא רמי ליה השליך לו, הראה סתירה רבא לרב נחמן: מצד אחד תנן שנינו במשנתנו: בור של יחיד — דינו כרגלי היחיד, ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: נהרות המושכין שנובעים מים, או מעינות הנובעין — ואפילו הם שייכים ליחיד — הרי הם כרגלי כל אדם! אמר רבא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים בבורות שיש בהם מים המכונסין שאינם נובעים וזורמים והם שייכים רק לבעליהם. ואתמר נמי ונאמר גם כן כעין זה שאמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל שדין זה הוא דווקא במים מכונסין.

14 ז שנינו במשנה כי בור של עולי בבל מימיו כרגלי הממלא. אתמר נאמר, שנחלקו בשאלה זו: מילא אדם מים מבור הציבור ונתן אותם לחבירו, רב נחמן אמר: מים אלה דינם כרגלי מי שנתמלאו לו עבורו, רב ששת אמר: כרגלי הממלא עצמו.

15 ושואלים: במאי קא מפלגי במה הם חלוקים, באיזה עיקרון נחלקו? ומסבירים: מר חכם זה, רב ששת סבר: בירא בור ציבורי זה דהפקירא של הפקר הוא, והנוטל ממנו מים — זכה בהם. ולכן, גם אם נתנם לאחר נחשבים המים כברשותו של הזוכה הראשון בהם, ולכך כרגליו הם. ומר וחכם זה, רב נחמן סבר: כי בירא בור זה דשותפי של שותפים הוא, שכל ישראל שותפים בו, ולכן אם מילא אחד עבור חבירו — הרי חבירו שותף בו כמוהו ולכן הוא כרגליו.

16 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן, ממה ששנינו, האומר לחבירו: הריני עליך חרם — המודר אסור, כלומר, אותו אדם אסור לו ליהנות מרכושו של הנודר, שהרי אמר שרכושו עבור המודר כחרם עבור ההקדש.

17 אמר לו: "הרי אתה עלי חרם" — הרי הנודר אסור, וממונו של המודר זה שנאמר הדבר אודותיו אסור על הנודר. אמר לו: "הריני עליך ואתה עלי" — שניהם אסורים זה בזה. ומותרין בכל דבר של עולי בבל השייך לכלל עם ישראל ולא ליחידים כלשהם, ואסורין ברכוש השייך לאותה עיר, שהם כשותפים בו.

18 ומפרטים: ואלו הן דברים של עולי בבל כגון: הר הבית, הלשכות שבהר הבית והעזרות שבמקדש, ובור מים של אמצע הדרך. ואלו הן של אותה העיר — הרחוב של אותה העיר ובית הכנסת ובית המרחץ.

19 ואי אמרת ואם אומר אתה כי בור זה של עולי בבל בירא דשותפי בור של שותפים הוא, אם כן אמאי מדוע יהא מותר? והתנן והרי שנינו במשנה: השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת לשניהם, כדי לרחוץ עצמם בבור!

20 ומשיבים: לרחוץ במים שבבור — הכי נמי כך הוא גם כן הדין שאסור, לפי שרוחץ בכל מי הבור, וחלק מהם שייך לשותפו, והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים: למלאות מים, שלדעתו מר מדידיה קא זה משלו הוא ממלא ומר מדידיה קא וזה משלו הוא ממלא, ולכן מותר לשניהם.

21 ושואלים: וכי סבר רב נחמן כי יש ברירה? והתנן והרי שנינו במשנה: האחין שהיו שותפין ברכושם, כאשר חייבים בקלבון מטבע קטנה שמוסיפים למחצית השקל כדי לכסות את הוצאות החלפנות ובלאי המטבע, וכגון שלאחר שחילקו בראשונה את הרכוש שירשו, חזרו ונשתתפו, שדינם כדין שני שותפים סתם שנתנו ביחד שקל שצריכים להוסיף קלבון לנתינתם — פטורים אז ממעשר בהמה, כדין שאר שותפים.

22 וכשחייבין במעשר בהמה וכגון שעדיין לא חילקו ביניהם את ירושת האב, ועדיין הם נחשבים כיחידה אחת — פטורין מן הקלבון כדין אחים הסמוכים על שולחן אביהם.

23 ואמר רב ענן: לא שנו שלאחר החלוקה שוב אינם נחשבים כיחידה אחת, אלא כשחלקו גדים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדים, כלומר, שחלקו לפי הערכת שווי הנכסים, ועל פי הערכה זו נטלו חלקם גדיים וחלקם טלאים בשווי זהה, שאנו אומרים שאין זו כחלוקה בירושה אחת אלא כמקח וממכר, ולכן גם כאשר חוזרים ומשתתפים הרי הדבר נחשב כשותפות חדשה לגמרי.

24 אבל אם חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים, שכל אחד מן האחים נטל בחלקו מכל הדברים שירשו בפני עצמו, אומר אני: זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ואם חזרו ונשתתפו, חזרה הירושה להיות כדבר אחד וחייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון.

25 ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר אני כי זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך? הרי שלדעת רב נחמן אין ברירה, ואם כן אין מקום לתירוץ זה גם במילוי מים מבור השותפים.

26 אלא עלינו לחזור בנו מן התירוץ הראשון ולומר כי דכולי עלמא לדעת הכל בור זה של עולי בבל בירא דהפקרא בור של הפקר היא, אלא הכא כאן בבעיה אחרת נחלקו, בשאלה של המגביה מציאה עבור חבירו קא מיפלגי חלוקים הם, מר חכם זה, רב נחמן סבר: שאם מגביה מציאה עבור חבירו — הרי בהגבהה זו קנה חבירו כאילו הוא עצמו הגביהה, ולכן הממלא מים לחבירו זכה בהם חבירו והרי הם כרגליו. ומר וחכם זה, רב ששת סבר: לא קנה חבירו, אלא קנה המגביה, וחבירו אינו זוכה בהם עד שיקנה לו אותם כדרך שמקנה לו שאר דברים השייכים לו, ומשום כך דין המים כרגלי הממלא.

27 א משנה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת מחוץ לתחום וערבו בני אותה העיר שהוא גר בה כדי שיוכלו ללכת בשבת לאותה עיר, אם רוצים הם ללכת לשם ולהביא אצלו מפירותיו — לא יביאו לו. שדין פירותיו כרגליו, ומכיון שהוא עצמו אינו יכול להלך מעירו לשם — אף פירותיו אסורים בטלטול משם לעירו. ואם ערב הוא — הרי דין פירותיו כמוהו ומותר לאחרים שאף הם עירבו, להביאם לו.