1א משנה מביאין עצים שנקצצו מבעוד יום מן השדה שאינה גדורה, דווקא מן המכונס, שאם היו כנוסים בערמה מערב יום טוב לצורך זה — מותר להביאם להיסק ביום טוב, אבל עצים מפוזרים הינם מוקצה ואסור להביא מהם. ואם מביא מן הקרפף כעין חצר גדורה שבה מאחסנים דברים — יכול להביא אפילו מן המפוזר, מפני שאינו כשדה אלא כחצר המשתמרת, שאין אדם מקצה מדעתו דברים המונחים בה, אפילו כשהם מפוזרים. ומסבירים: איזהו קרפף — כל שסמוך לעיר, אבל אם רחוק מן העיר — נחשב כשדה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: כל מקום שהוא סגור בגדר שנכנסין לו בפותחת במפתח ואי אפשר להכנס בלא זה — הרי זה קרפף, ואפילו היה רחוק מן העיר. כל עוד הוא בתוך תחום שבת.2ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מביאין עצים אלא מן העצים המכונסין שבקרפף. ומקשים: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במפורש במשנתנו מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים! ומשיבים: מתניתין יחידאה משנתנו כדעת יחיד היא ואין לסמוך עליה, לפי שממקור אחר אנו למדים שדעת הרבים לא היתה כן.3דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העצים המפוזרים שבשדות שאין מביאין אותם ביום טוב אל הבית לצורך הסקה, ועל העצים המכונסין בקרפף שמביאין. על מה נחלקו — על המפוזרין שבקרפף ועל המכונסין שבשדות, שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא. משמע שהיתר זה להביא מעצים מכונסים שבשדה הוא לשיטת בית הלל אבל רק כדעתו של תנא יחיד, ר' שמעון בן אלעזר, ורוב החכמים חלקו עליו וסוברים שמן השדה אסור להביא כלל, אפילו לדעת בית הלל.4אמר רבא: עלי קנים ועלי גפנים, אף על גב דמכנפי להו ומותבי אף על פי שאוספים אותם יחד ומושיבים, מניחים, אותם במקום אחד, כיון דאי מדלי זיקא מבדר להו שאם תבוא הרוח תפזר אותם — כמפוזרים כבר דמו נחשבים הם ואסורין, שמתוך שחושש שמא יתפזרו מחמת הרוח לא סמכה דעתו עליהם. אולם ואי אתנח מנא ואם הניח כלי מאתמול עלייהו עליהם שלא יתפזרו ברוח — שפיר דמי יפה הדבר, ומותר.5ג במשנה נדונה השאלה איזהו קרפף. אבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: היכי קאמר כיצד אמר מה מובן הדברים במשנה, האם כוונתו לומר כל שסמוך לעיר, והוא דאית ליה שיש לו פותחת מפתח, שאם לא כן אינו קרפף כלל, ואתא ובא ר' יוסי למימר לומר: כיון דאית ליה שיש לו פותחת — אפילו אינו סמוך לעיר, אולם עדיין הוא נכלל בתוך תחום שבת נמי גם כן, ולפי זה ר' יוסי חלק רק להקל על דברי ר' יהודה.6או דלמא הכי קאמר שמא כך אמר וכך יש להבין את דברי ר' יהודה: כל שהוא סמוך לעיר — הריהו קרפף, בין דאית ליה שיש לו פותחת, בין דלית ליה שאין לו פותחת, ואתא ובא ר' יוסי למימר לומר: לגבי המרחק — אפילו כשאינו סמוך לעיר, אם הוא בתוך תחום שבת הריהו קרפף, ודוקא דאית ליה שיש לו פותחת, אבל לית ליה אין לו פותחת — אפילו כשהוא סמוך לעיר, נמי גם כן לא, שר' יוסי אינו מיקל דווקא, אלא תולה את ההיתר בטעם אחר.7ומביאים ראיה, תא שמע בוא ושמע, מדקתני ממה ששנינו במשנתנו, ר' יוסי אומר: כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. שכיון שלא אמר "אם נכנסין" אלא "כל שנכנסין" משמע שלא בפותחת כל כך תלוי הדבר שמע מינה למד מכאן כי ר' יוסי תרתי לקולא קאמר שני דברים להקל אמר. וכל דבריו באו להקל מדברי ר' יהודה, ולא להחמיר בשום צד. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא. אמר רב סלא אמר ר' ירמיה: הלכה כר' יוסי להקל, כלומר כך יש להבין, וכדבריו יש לפסוק.8ד משנה אין מבקעין עצים לא מן הקורות המונחות לצרכי בנין ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, אף שאינה משמשת עוד לכלום. ואין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגרה במשור ולא במגל, שכל אלה הם כלי אומנות מובהקים, וכן הדרך לעשות ביום חול אלא בקופיץ סכין גדולה של קצבים שיש בכך שינוי גדול מדרך עשייתו בימות החול.9א גמרא על לשון המשנה תוהים: והאמרת רישא והרי אמרת בתחילה אין מבקעין קורות כלל ולכאורה טעם האיסור הוא משום טירחה יתירה ביום טוב, ואם כן מדוע מפרש בסוף כיצד מבקעים ואף התיר בקופיץ? אמר רב יהודה אמר שמואל: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך יש לשנותה: אין מבקעין קורות מן הסואר של קורות מערימת קורות המונחות לצורך בנין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, משום שהיא בגדר מוקצה. אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב שודאי עומדת להסקה ולא הקצה אותה מדעתו.10אולם אף כשהן מבקעין את הקורה הזו — אין לבוקעה כדרך ביקועה בימות החול, אלא בשינוי, ולכן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, כדברי שמואל: אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, לפי שאינו מן המוכן.11ב שנינו במשנה שאף במקרה שמותר לבקע עצים ביום טוב — לא מבקעים באמצעות קרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה משמו של רב: לא שנו איסור זה אלא כשמבקע בצד נקבות הרחב שלו, שהדרך לבקע עצים בצד זה, אבל אם מבקע בצד זכרות הצר שלו, שאין דרך לחתוך בו עצים — מותר.12ומקשים: פשיטא פשוט, מובן הדבר מאליו שדרך שינוי מותר, הלא בקופיץ תנן שנינו במשנתנו שמותר, וצד זכרות שבקרדום כעין קופיץ הוא! ומסבירים: מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלו אמורים בקופיץ לחודיה לחוד, לעצמו שהוא צר משני צידיו, אבל כלי שמצידו האחד הוא קרדום ומצידו השני הוא קופיץ, אימא אמור: מגו דהאי גיסא מתוך שצד זה הרחב יותר, אסור — האי גיסא נמי צד זה, הצר יותר גם כן אסור, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהצד הצר צד הקופיץ שבו, מכל מקום מותר.13ואיכא דמתני לה אסיפא ויש ששנו את ההלכה הזו על סופה של המשנה. כיצד, נאמר שם: אלא בקופיץ. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה משמו של רב: לא שנו שהותר ביקוע עצים ביום טוב כשנשברו מאתמול, כאמור אלא כשמבקע אותם בצד זכרות הצר שלו, אבל אם מבקע בצד נקבות הרחב שלו — אסור. ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, הלא ולא בקרדום תנן שנינו במשנתנו ומה ההבדל בין קופיץ זה לקרדום? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלה אמורים בקרדום שהוא רחב משני צידיו, אבל זה שהוא קופיץ וקרדום גם יחד, שצידו האחד רחב והשני צר, אימא אמור: מגו דהאי גיסא שרי מתוך שצד זה, הצר, מותר — האי גיסא נמי שרי צד זה, הרחב, גם כן מותר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא התירו צד אחד משום השני.14ג משנה בית שהוא מלא פירות ונעול מכל צד ונפחת נעשה בו חור מאליו — נוטל פירות ממקום הפחת ואין אומרים שהפירות הם מוקצים, לפי שלא יכול היה לקחתם בלא לעשות חור. ר' מאיר אומר: אף פוחת את הבנין לכתחלה ונוטל ממנו פירות.15ד גמרא על דברי ר' מאיר תוהים: אמאי מדוע, כיצד התיר לפחות את הבית מלכתחילה כדי ליטול פירות? והא קא סתר אהלא והרי הוא סותר אהל ועובר על איסור מלאכה מן התורה! אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל: מדובר כאן באוירא דליבני בלבנים המונחות זו על גבי זו בלא חיבור טיט באמצע, שאינן נחשבות כלל כבנין. ומקשים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר רב נחמן: הני ליבני דאייתור מבנינא אותן לבנים שנשארו מן הבנין — שרי לטלטולינהו בשבתא מותר לטלטלן בשבת הואיל וחזי למזגא עלייהו וראויות לשבת עליהן, ולכן יכול לטלטלן ממקום למקום. אולם אם שרגינהו אם סידר אותן בשורות זו על זו — ודאי אקצינהו הקצה אותן מדעתו. נמצא שאף לבנים המסודרות זו על גבי זו בלא חיבור טיט, מוקצות הן!16אמר ר' זירא: ר' מאיר מדבר מענין יום טוב וביום טוב אכן אמרו להתיר באופן זה, אבל לא התירו בשבת אפילו באופן זה, ורב נחמן מדבר מענין שבת. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך במפורש, ר' מאיר אומר: אף פוחת ביום טוב לכתחלה את לבני הבית ונוטל פירות מתוכו. ודבר זה ביום טוב אמרו, אבל לא בשבת.17אמר שמואל: חותמות שבקרקע, כלומר: דלתות של מרתפים ומערות הצמודות לקרקע וקשורות בחבלים — מתיר את הקשר, אבל לא מפקיע את החבל עצמו לחלקיו הקטנים שמהם נשזר, ולא חותך את החבל, שהרי זוהי סתירה ויש איסור סתירת בבנין של המרתף והמערה בשבת. חותמות שבפתחי הכלים, כגון חבלים הקושרים את דלתות הארון ונועלים את פיו — מתיר ומפקיע וחותך אם צריך לכך, שאין סתירה בכלים, אחד בשבת ואחד ביום טוב.18מיתיבי מקשים על כך מן הברייתא, ששנינו בה: חותמות שבקרקע, בשבת — מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, שאף שמן התורה הדבר מותר, אסרוהו חכמים. אולם ביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך, שאף מדברי סופרים אין לאוסרו, וקשה אם כן לדברי שמואל שאינו מחלק!19ומשיבים: הא מני זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף פוחת לכתחלה ונוטל, ופליגי רבנן עליה וחלקו חכמים עליו ואסרוהו, ואנא דאמרי כרבנן ואני שאמרתי את דברי כשיטת חכמים אומר אני אותם. ושואלים: ומי פליגי רבנן עליה והאם חלוקים חכמים עליו בחותמות שבקרקע? והתניא והרי שנינו בברייתא: מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע, שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב מתיר ומפקיע וחותך!
