משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ד׳:ב׳

2 ואין נוטלין עצים מן הסוכה – ביום טוב. הבעיה ההלכתית שהמשנה דנה בה היא פירוק הסוכה. המשנה מניחה שעצם הבאת העצים מותרת, והכלל בנושא יידון להלן. המשנה גם מניחה שאין לפרק את הסוכה בחג. הסוכה אינה זו המיועדת למצוות סוכה דווקא אלא כל סוכה שהיא, כולל סוכת החג. בכל מקרה, פירוק הסוכה נתפס כמלאכה אסורה, שכן אין היא לצורך החג. המינוח ההלכתי הוא "סתירת אוהלים", כלומר הפירוק עצמו, אלא מן הסמוך לה – הירושלמי סב ע"ג מסביר שכל זאת אם לא התכוון לעבות את הקירות של הסוכה, הווה אומר שמדובר בעצים הנשענים על הסוכה. אם הניח אותם בכוונה לעבות את דופן הסוכה אסור להשתמש בהם, ואם הסוכה משמשת רק בתור משענת לעצים מותר להשתמש בהם. אם כן, המונח "סתירת אוהלים" תלוי בכוונת אדם. אותו חלק עשוי להיחשב פירוק הסוכה ועשוי להיות מרכיב שאינו קשור לסוכה, בהתאם לכוונת בונה הסוכה. משמעות של "גמירות הדעת" חוזרת בהלכות רבות. ממילא גם אם התנה האדם בדעתו, בערב החג, להשתמש בעצים בחג, הדבר מותר.

3 הבבלי מוסיף את דעתו של רבי שמעון המתיר להרוס את הסוכה, אך כמובן לא את סוכת החג, שאסור לפגוע בה בחג עצמו. הבבלי מנסה לפרש את הברייתא שמדובר בסוכה נופלת או רעועה שאין בה חשש של הריסת הסוכה. ברם פירוש זה קשה, שכן אם כך הוא למה אסרו זאת חכמים? הרי מותר לקחת עצים סתם בחג. ייתכן שרבי שמעון מרחיב מאוד את הכלל ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה" מותרת. אם אדם רוצה להשתמש בעצי הסוכה – הרי הריסתה היא תוצאת לוואי, וממילא הדבר מותר לפי שיטתו של רבי שמעון. עד עתה הסברנו שהסוכה היא סוכת חול, וכך מפורש בברייתא בבבלי שרבי שמעון וחכמים חולקים בסוכת חול ומסכימים בסוכת החג. ברם ליברמן פירש שמדובר בסוכת החג, וביום שמיני עצרת, שכן מפורש בתוספתא "אין נוטלין עצים מן הסכה אפילו ביום טוב האחרון של חג" פ"ג ה"ט. אלא שבשמיני עצרת הסוכה היא כבר סוכת חול, ואין הבדל בין סוכת החג בשמיני עצרת לבין סוכת חול בימי חג אחרים. התוספתא מדגישה "אפילו...", וכך הדין גם בסוכת חול רגילה. ליברמן פירש כך בגלל התוספתא והתלמודים העוסקים באפשרות שאדם יתנה "לכשארצה אטול". כל שאלת התנאי חורגת מפירוש המשנה, וליברמן עוסק בה באריכות. לפי פשט הדברים התנאי מועיל גם בסוכת חול, שהרי הדין תלוי בגמירות הדעת, ואם תכנן לפרק את הסוכה מותר לו להשתמש בעציה.

4 כל ההסברים הללו מניחים שהבעיה היא שלקיחת עצים יש בה משום הרס הסוכה, של חול או של חג. ברם לפירוש זה שני קשיים, מבני ותוכני. הקושי המבני הוא שכל המשנה הקודמת ומשנה זו עוסקות בעצים מוכנים או בלתי מוכנים, וקשה להניח שלפתע תסטה המשנה ותעסוק בבנייה וסתירה. מעבר לכך, איזו בעיית בנייה או סתירה יש בלקיחת עצים שליד הסוכה?

5 על כן הציע אפרתי דרך שונה. הסוכה אינה אלא ערֵמה מסודרת של עצים המוכנים לאחסון לטווח זמן ארוך. השאלה היא האם הם נחשבים מוכנים, והמשנה משיבה שמה שבסוכה אינו מוכן, מה שליד הסוכה נחשב מוכן, אף שיועד לסוכה, ומה שמכונס סתם מותר להלן. את פירושו ניתן לתמוך באיורי נוף כפרי שהשתמרו בפסיפסים או על קירות. באלה מתואר בית, ובשדה ערמות מסודרות ובנויות של עצים "מכונס" בלשון המשנה להלן, וסככה או סוכה ובה עצים מסודרים בערֵמה. זו היא כנראה הסוכה שמדובר עליה כאן איור 34 ערמת עצים בשדה אחוזה. עצי ההסקה היו מוצר נדיר יחסית, שכן רוב השטחים הנוחים לעיבוד נוצלו לחקלאות הקבע. עצי ההסקה היו זרדים, ענפים ישנים של עצי הפרי וצמחי בר. חורשים היו מצויים בשטחי ההרים בטרשים, ובשולי השטחים החקלאיים. בדרך כלל צריך היה האדם להכין עצים לעצמו, וליקוטם היה בבחינת מטלה המהווה מרכיב משמעותי בלוח העבודה. הפירוש מבריק ומחודש אך עומד בניגוד לתוספתא המדגישה: "אין נוטלין עצים מן הסכה אפילו ביום טוב האחרון של חג" פ"ג ה"ט. אמנם המשפט קשה, ועמדנו על כך לעיל, אבל ברור ממנו שהתנא עסק בסוכת החג.

6 מביאים עצים מן השדה מן המכונס – כפי שהסברנו לעיל מותר לקחת עצים מן המכונס, כלומר עצים שהוכנו מבעוד יום, אבל אסור לצאת וללקט עצים מהחורשים שכן יש בכך טרחה רבה, וזו ממש מלאכת חול כמו לצאת לצוד ציד. ייתכן שאילו היו העצים זמינים היה הדין שונה, אך במצב הקיים נתבע אדם להכין את עצי ההסקה לפני החג.

7 מן הקרפף אפילו מן המפוזר – ה"קרפף", או ה"קרפיף", הוא שטח תחום סביב היישוב ששימש כמחסן גדול להלן. אדם שמר בקרפיף ציוד שאינו בשימוש מידי, וכנראה גם עצי הסקה שיובשו שם. על כן, כל מה נמצא בקרפיף נחשב מוכן. ההלכה, כפי שהיא במשנה, אינה מאוזנת. שני משתנים נזכרים: שדה וקרפף מצד אחד, ומכונס ומפוזר מצד אחר, כך שלפנינו ארבעה מקרים, והמשנה עוסקת רק בשניים, כפי שעולה מהטבלה. עם זאת, ניתן להעריך את הדין גם במקרים האחרים. אם נאמר שמביאים מן המכונס בשדה – הכוונה שמביאים רק מהמכונס, ולא מהמפוזר, ואם נאמר שמביאים אפילו מהמפוזר בקרפיף – הרי שוודאי שמביאים מהמכונס בקרפיף. בטבלה מוצג מה שכתוב במשנה באות רגילה, ומה שניתן להקיש מהמשנה באות מודגשת.

8 1. הבאת עצים לפי המשנה

9 רבי שמעון בן אלעזר מוסר בתוספתא מסורת מפורטת יותר של מחלוקת בית שמאי המחמירים ובית הלל המקלים: "לא נחלקו בית שמיי על המכונסין שבקרפיף שיביאו ועל המפוזרין שבשדה שלא יביאו, על מה נחלקו על מפוזרין שבקרפיף ועל מכונסין שבשדה, שבית שמיי אומרים לא יביאו ובית הלל אומרים יביאו. אמר רבי נתן לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על מפוזרין שבקרפיף ועל מכונסין שבשדה שיביאו, על מה נחלקו על המפוזרין שבשדה, שבית שמיי אומרים לא יביאו ובית הלל אומרים יביאו" פ"ג ה"י. בדיוננו בפרקים א-ב במסכת זו ראינו שרבי שמעון בן אלעזר מוסר לעתים קרובות את מחלוקות בית שמי ובית הלל. בפרקים אלו הוא מוסר מסורת שונה מזו של התנא של משנתנו, ואילו במקרה שלפנינו עולה המסורת של רבי שמעון בן אלעזר בקנה אחד עם משנתנו. המשנה שונה רק את דעת בית הלל. יתר על כן, המשנה בחרה להציג את המקרים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, ואילו את המקרים שבהם אין הם חולקים אין היא מזכירה כלל. אלו הם המקרים המוצגים בטבלה לעיל באות מודגשת. הווה אומר, המשנה מציגה את דעת בית הלל במקרים שהם חולקים על בית שמאי.

10 2. הבאת עצים לפי רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא מחלוקת בית שמאי ובית הלל

12 המקרים הנזכרים במשנה הם המקרים שקיימת בהם מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל.

13 בהמשך שם מובאת מסורת שונה של רבי נתן, שהיא גם המסורת המיוחסת לרבי שמעון בן אלעזר בירושלמי, כמו שמוצג הטבלה הבאה.

14 3. מחלוקת בית שמאי ובית הלל על הבאת עצים

15 לפי רבי נתן בתוספתא רבי שמעון בן אלעזר בירושלמי

17 בירושלמי לא נאמר במפורש מה הדין בעצים המכונסים בקרפיף, אך יש להניח שכולם מסכימים שמביאים מקל וחומר. אנו הצגנו מסקנה זו באות מודגשת. בהמשך הירושלמי מובאת מסורתו של רבי נתן המוצגת בטבלה הבאה 4: "מודין בית שמי לבית הלל שמביאין עצים מן המכונסין שבשדה ומן המכונסין שבקרפף ועל מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף שבית שמי אוסרין ובית הלל מתירין" סב ע"ג.

18 4. הבאת עצים לפי רבי נתן בירושלמי

20 בדברי רבי נתן אין התייחסות להבאת עצים מן המפוזר בשדה, ונראה שלדעת הכול הדבר אסור.

21 הירושלמי אף מוסיף שההלכה כמחמיר "ובלבד מן המפוזרים שבקרפף", כלומר לפי המסורת של רבי נתן או של התוספתא שלנו שקיימת מחלוקת על הבאת עצים מפוזרים מהקרפיף. בהמשך שם מתנהל דיון האם באמת ההלכה כבית שמאי.

22 בתלמוד הבבלי מובאת הלכה כללית שאין מביאים "אלא מן המכונסין שבקרפף" לא ע"א; הלכה זו מתאימה לדעת רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא טבלה 2 אם פוסקים כבית שמאי. ואכן, הבבלי שונה את מסורת רבי שמעון בן אלעזר שבתוספתא ולא הכיר מסורות אחרות, כולל אלו המיוחסות לרבי נתן, כל זאת אף שרבי נתן היה חכם בבלי במוצאו. כבר ראינו כי בכמה מהלכות יום טוב התקבלה דעתם של בית שמאי, או שלפחות מרכיבים ממנה חדרו להלכה.

23 קשה להכריע בין המסורות והמחלוקות. ייתכן גם שההבדלים הם בטיב הקרפיף ובטיב המאמץ ללקט עצים מן השדות.

24 ואי זה הוא קרפף – משנתנו מציגה תופעה נדירה למדי שבה המשנה מפרשת מונח הנזכר במשנה עצמה. בדרך כלל הדבר קורה כאשר המונח הוא קדום וכבר נשכח משפת היום-יום. ברם, לעתים השאלה נועדה להבהיר לא את טיבו של המונח אלא את הגדרתו ההלכתית, כמו: "איזהו שדה האילן" שביעית פ"א מ"ב; "איזהו קטן" חגיגה פ"א מ"א ורבים אחרים חגיגה פ"א מ"ז; אבות פ"ד מ"א; הוריות פ"א מ"ב ועוד. דומה שגם כאן השאלה אינה מה פירוש המונח, אלא מה הגדרתו ההלכתית המדויקת בהקשר של ההלכה שבמשנה. הקרפף או הקרפיף הנזכר במשנה הוא מונח שמקורו הלשוני אינו ברור; לפי התיאור זהו תחום המשמש כמחסן בלתי מסודר. הקרפיף הוא מונח אורבני המשמש גם במשמעות משנית כמונח הלכתי. במשנה נאמר לעניין עירוב תחומין: "נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות" עירובין פ"ה מ"ב. הווה אומר, אין מודדים את תחום השבת מהבניין הקיצוני של העיר אלא מעניקים לעיר שטח נוסף, מעין קרפף. כדברי התוספתא: "המודד מודד חוץ לקרפיפה של עיר" עירובין פ"ד הי"ב פ"ו ה"ט. לפי המשך המשנה בעירובין שטח זה הוא לכל היותר קצת יותר מ- 70 אמה. חכמים סוברים שמעניקים תוספת זו רק במקרה מיוחד. מכל מקום, הקרפיף במשנת עירובין אינו קרפיף אמִתי אלא זכות הלכתית. ברם, מהמשנה מתבאר גם המונח האורבני "קרפיף", וזהו שטח סביב היישוב.

25 הקרפיף נזכר רבות במקורות, בדרך כלל כמעין שטח פתוח סביב היישוב המשמש לצרכים שונים, ובעיקר כמחסן לעצים. נראה שבדרך כלל אכן היה הקרפיף סמוך לעיר, לפיכך קרפיף במובן ההלכתי הוא התחום הסמוך לעיר עצמה, וכן אומר רבי אליעזר בפשטות: "קרפיף הסמוך לעיר..." תוס’, עירובין פ"ב ג ה"ח; ירו', עירובין פ"א ה"ד, יט ע"א; פ"ב ה"ו, כ ע"ב. הקרפיף היה בדרך כלל מוקף קיר, גדר או מעין חומה תוס’, שם; משנה, שם פ"ה מ"ב. מובן, אפוא, שהקרפיף היה שטח פרטי, וככזה הוא נזכר במקורות נוספים. כן מסופר בתוספתא: "מודים חכמים לרבי יהודה במעשה גינסר שזה פותח דלת קרפיפו וסותם רשות הרבים וזה פותח דלת קרפיפו וסותם רשות הרבים, שמערבין ונושאין ונותנין באמצע" תוס', עירובין פ"ז י הי"ג. כאן מדובר בקרפיפים מוקפים קירות ולהם פתחים לרשות הרבים. כאשר שני הקרפיפים נפתחים הם מהווים סגירה לרחוב שבעיירה. משנתנו מוכיחה שבקרפיף נשמרו עצים, במכונס מסודר או במפוזר. בקרפיף נשמרו לא רק עצים אלא גם כדי יין וכלים דומים ירו', קידושין פ"ב ה"א, סב ע"א. בברייתא אחת רבי מספר: "היינו מעלין שמן ואלונטית מגג לגג ומגג לחצר ומחצר לחצר ומחצר לקרפף ומקרפף לקרפף אחר..." בבלי, עירובין צא ע"א איור 35, איור 36. התיאור מתייחס לתקוע, יישוב שמקומו אינו ברור. היישוב השתרע במורד תלול, וכך ניתן היה לעבור מבית לבית עם מטען ללא עירוב חצרות, שכן חצר של בית אחד הייתה גגו של הבית במפלס הנמוך יותר. אם הנוסח מדויק הרי שהקרפיפות מצויים מחוץ לשטח הבנוי ונושקים לו. בין העיר והמעיין השתרעו קרפיפות מספר, וכן שנינו בתוספתא: "עשרה קרפיפות זה לפנים מזה" עירובין פ"ב ג ה"ח.

26 בסקרים נחשפה, לעתים קרובות, מעין מדרגה מוגבהת סביב היישוב. נראה שאלו שרידי הקרפיף. מבחינתו של דיון זה, הקרפיף הוא מעין שטח מעבר בין השטח הבנוי לשטח החקלאי, ושימש לאכסון ולשירותים שונים.

27 בדרך כלל היה הקרפיף סמוך לעיר, וכן יוצא מהמקורות שצוטטו ומהממצא הארכאולוגי. בכך הקרפיף מהווה מעין תחום ביניים בין השדה והעיר, על כן הוא נזכר יחד עם הגינה שהייתה השטח החקלאי הסמוך לעיירת המגורים: "ועוד אמר רבי יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים... מוקפת גדר... מטלטלים בתוכה" משנה, עירובין פ"ב מ"ה.

28 על כן משנתנו קובעת שמותר ביום טוב להביא עצים שהוכנו מבעוד יום, ולכן מותר להביא עצים מן הקרפף.

29 כל שהוא בסמוך לעיר דברי רבי יהודה – לדעת רבי יהודה "קרפיף", לצורך הלכה זו, הוא בהכרח סמוך לעיר, רבי יוסי אומר כל שניכנסים לו בפותחת – הגדרת קרפיף היא מקום שיש לו כניסה נעולה, ונכנסים אליו רק כשפותחים אותו. הפותחת איננה רק מכשיר לפתיחת חביות, שהוא מוט עץ ופין של מתכת, אלא גם מפתח עם פיני ברזל. להלן נזכרים המפתח והפותחת, ונראה שהפותחת היא החלק הקדמי של המפתח, לעומת מוט המפתח, או שהיא החלק שבדלת שבו נמצא החור שדרכו משחילים את היד על מנת להרים את הנגר הבריח או את הקורה. אבל במשניות אחרות "פותחת" היא כלל מתקן הפתח והאפשרות לנעול אותו, כגון משנתנו.

30 מקורות אחרים מציינים שיש ל"פותחת" "חף", כלומר שן, ונראה שהכוונה לשן המפתח או לכל היותר לשן שבמתקן הנעילה. אם כן הפותחת היא הפתח כולו, התקן הנעילה או המפתח, וכנראה אותה מילה משמשת לכל המובנים הללו איור 37 מפתח.

31 אפילו בתוך תחום שבת – לדעת רבי יוסי כל שטח סגור המשמש בתור מחסן הוא בבחינת קרפיף לצורך הלכה זו, אפילו הוא רחוק מהעיר. עם זאת הקרפיף צריך להיות בתחום שבת, 2000 אמה מהעיר 1200 מ' בערך ולא יותר, אחרת אין העצים נחשבים מוכנים לצורך החג. רבי יוסי אינו חולק על הגדרת הקרפיף אלא על ההיתר להביא עצים מרחוק. מדבריו מתברר שהיו תושבים שהיו להם גדרות נעולות בשדותיהם, ושם ריכזו מצרכים ומוצרים. בתלמוד הבבלי מתנהל דיון האם רבי יוסי בא להקל או להחמיר, והמסקנה היא שהוא בא להקל.