ביאור שטיינזלץ על ביצה י״ז

1 היינו קלקולא והרי זה הקלקול, בכך שאסר לערב מאתמול, ואין איפוא להוכיח מכאן. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי, ולאסור שאין מערבין לא לתחומים ולא לחצירות. שפסק הלכה בנושא זה כשיטת רב רבו וכגירסת ר' אליעזר.

2 א תנו רבנן שנו חכמים: יום טוב שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה ברכות בתפילת עמידה, שמוסיף שתי ברכות אמצעיות על שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואותן שתי ברכות אמצעיות שאומר, הרי הן, ברכה אחת של שבת בפני עצמה, וברכה אחת נוספת של יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ברכות בלבד, שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואחת באמצע, אשר בה הוא מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום של אותו חג באמצע. רבי אומר: אף חותם בה בברכה זו מעין שבת ויום טוב יחד: "מקדש השבת, ישראל והזמנים".

3 תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רבינא נוסח זה: "מקדש ישראל והשבת והזמנים". אמר ליה לו רבינא לאותו תנא: אטו וכי את השבת ישראל מקדשי ליה הם שמקדשים אותה? והא והרי השבת מקדשא וקיימא מקודשת ועומדת מששת ימי בראשית, שכל יום שביעי הוא מעצמו שבת, ואין השבת מתקדשת על ידי החלטת ישראל. אלא אימא אמור, תקן בנוסח זה: "מקדש השבת, ישראל והזמנים", שאכן ישראל הם המקדשים את הזמנים — ראשי חדשים ומועדים. אמר רב יוסף: הלכה כרבי לענין סיום הברכה, וכדתריץ וכפי שיישב, קבע רבינא.

4 ב תנו רבנן שנו חכמים: שבת שחל להיות בראש חדש או בחולו של מועד, תפילות ערבית ושחרית ומנחה של שבת מתפלל כרגיל שבע ברכות, ואומר מעין המאורע "יעלה ויבוא" בברכת העבודה "רצה". ואם לא אמר — מחזירין אותו ויתפלל שנית. רבי אליעזר אומר: מעין המאורע אומר בתפילת הודאה "מודים". ואילו בתפילת המוספין משנה את נוסח הברכה עצמה: מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום — ראש חודש או חול המועד — באמצע.

5 רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומרים: כל מקום שהוזקק לשבע ברכות, לאו דווקא בתפלת המוספים, אלא בכל תפילות היום אף בשחרית מנחה וערבית, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. אמר רב הונא: אין הלכה כאותו הזוג, אלא כשיטת התנא הראשון שבשחרית מנחה וערבית מתפלל שבע ברכות ואומר מעין המאורע בעבודה.

6 ג אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ליום טוב שני של גלויות, ומתנה, ואומר כך: אם היום הוא אכן יום טוב אם כן למחר יום חול הוא, ומותר הרי ללכת בו כמה שארצה לכל צד. ואם היום חול הוא ומחר יום טוב — הרי אני מניח עירוב תחומין למחר. וכן יתנה למחרת על אותה פת.

7 אמר רבא: מניח אדם ערובי תבשילין מיום טוב לחבירו, ומתנה ואומר: אם היום חול ומחר קודש — עירובי עירוב ובשלו אהיה מותר לבשל למחר לצורך השבת, ואם היום קודש ולמחר חול — הרי מותר אני בבישול כבשאר ימות החול.

8 ומעירים: מאן מי שאמר דין זה בענין עירובי תחומין כל שכן שהוא מתיר לעשות כן בעירובי תבשילין, ומאן ומי שאמר דין זה בענין עירובי תבשילין — אבל בעירובי תחומין לא הותר הדבר. מאי טעמא מה טעם הדבר — דלמקני שלקנות שביתה בשבתא ביום של שבתון לא התירו אפילו במקום ספק. אבל בעירוב תבשילין שבעצם הוא רק לסימן בלבד — משום כבוד השבת התירוהו.

9 ד תנו רבנן שנו חכמים: אין אופין פת מיום טוב לחבירו יום טוב שני של גלויות. אף על פי כן, באמת אמרו הלכה קבועה: ממלאה אשה את כל הקדרה בשר לבשל ביום טוב, אף על פי שאינה צריכה באותו יום אלא לחתיכה אחת, והשאר יהא למחר. וכן ממלא נחתום חבית של מים לחמם אותם אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון כלי קטן אחד של מים חמים. אבל לאפות — אינו אופה אלא מה שצריך לו לאותו יום בלבד.

10 ר' שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אשה את כל התנור פת אף על פי שאינה צריכה את כל הכמות לאותו היום, מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, שכל כמה שהתנור מלא יותר, מתמעט חללו וחומו רב יותר. ונמצא שמילוי התנור משמש לא רק להוסיף פת למחר, אלא ליופיה של הפת לאותו יום. אמר רבא: הלכה כר' שמעון בן אלעזר.

11 ה איבעיא להו נשאלה להם לחכמים שאלה זו: מי שלא הניח עירובי תבשילין, האם הוא נאסר לבשל ליום השבת ואף קמחו נאסר, שכל המזונות שבידו אסור להשתמש בהם לצורך השבת. או דלמא שמא הוא נאסר לעשות מלאכה זו ואין קמחו נאסר?

12 ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מכאן הבדל, הלכה למעשה? ומסבירים: לאקנויי לענין הקניית קמחו לאחרים. אי אמרת אם אומר אתה כי הוא נאסר וקמחו נאסר — צריך לאקנויי להקנות את קמחו לאחרים כדי שיוכלו אחרים לאפות לצורכו, אם ירצו. ואי אמרת ואם אומר אתה כי הוא נאסר ואין קמחו נאסר — לא צריך לאקנויי להקנות קמחו לאחרים, אלא אחרים יכולים לאפות לצורכו אף בלא שייחשב הקמח כשלהם. ושואלים: מאי מה אכן הדין?

13 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שנאמר בברייתא: מי שלא הניח עירובי תבשילין בערב יום טוב — הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ביום טוב לצורך השבת החלה למחרת, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה שיוכל בכל זאת לאכול בשבת — מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו. ומלשון "מקנה קמחו לאחרים" שמע מינה למד מכאן כי הוא נאסר וקמחו נאסר ולכן צריך להקנותו. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

14 איבעיא להו נשאלה להם לחכמים השאלה הבאה: עבר ואפה ביום טוב לשבת בלא שעשה עירוב תבשילין בערב יום טוב, מאי מה דינו? האם מותר או אסור לאכול מפתו ותבשילו? ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר, ממה ששנינו בברייתא: מי שלא הניח עירובי תבשילין, כיצד הוא עושה — מקנה קמחו לאחרים, ואחרים אופין לו ומבשלין לו.

15 ואם איתא יש מקום להנחה זו שאם עבר ואפה, מותר לו לאכול בשבת את שאפה, אם כן ליתני שישנה: עבר ואפה מותר! אמר רב אדא בר מתנה: מכאן אין ראיה, כי התנא, תקנתא דהיתרא תקנה של דבר שנעשה בהיתר — קתני שנה, אולם תקנתא דאסורא תקנה לדבר של איסור לא קתני שנה, ולא סבר שיש ללמדנו שאפשר לעשות גם באופן זה.

16 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת: מי שהניח עירובי תבשילין — הרי זה אופה ומבשל מיום טוב לשבת ומטמין חמין מיום טוב לשבת, ואם רצה לאכול את עירובו ביום השבת — הרשות בידו לאוכלו. אבל אם אכלו ביום טוב עד שלא אפה או עד שלא הטמין — הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. וכן לא אחרים אופין ומבשלין לו.

17 אבל גם בלא עירוב מבשל הוא ליום טוב עצמו, ואם הותיר ממה שבישל — הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים ויאמר שכוונתו במה שמבשל כמות גדולה, לאורחים נוספים ליום טוב, ובעצם יבשל לצורך השבת. ואם הערים — אסור לו לאוכלו, מגזירת חכמים. משמע מכאן שהמבשל באיסור מיום טוב לשבת אסור באכילה!

18 אמר רב אשי: אין זו ראיה, כי הערמה קא אמרת אומר אתה — שאני שונה הערמה דאחמירו שהחמירו בה רבנן חכמים טפי יותר מכפי שהחמירו במבשל ביום טוב במזיד לצורך השבת. לפי שהמזיד יודע שהוא חוטא, ויש לקוות כי מתוך ידיעתו יחזור בתשובה ולא יוסיף לחטוא עוד בכגון זה ולא ילמדו אחרים ממעשיו, אולם המערים, נדמה לו שבהיתר הוא עושה, ויש לחשוש שיוסיף לחטוא באופן זה וילמדו אחרים ממעשיו ועשויה תורת עירוב להיעקר.

19 רב נחמן בר יצחק אמר טעם אחר מדוע אין להוכיח מברייתא זו: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — כשיטת חנניה היא, ואליבא ועל פי שיטת בית שמאי. דתניא שכן שנינו בברייתא, חנניה אומר, בית שמאי אומרים: אין אופין פת ביום טוב לצורך השבת, אלא אם כן ערב מערב יום טוב בפת דווקא, ואין מבשלין תבשיל כלשהו אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היה חמין טמונין מערב יום טוב.

20 ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד, ועושה בו כל צרכו — לאפות, לבשל ולהטמין. וכיון שקיימת שיטה מחמירה של חנניה לדעת בית שמאי, מן הסתם מחמירים הם גם בדיעבד, ועל כן אין להביא משם ראיה.

21 ומציעים עוד: תנן שנינו במשנה: אם עבר אדם על איסור חכמים והוא מעשר פירותיו בשבת, אם עישרם בשוגג — יאכל מהם, במזיד — לא יאכל. משמע שאסור לאדם ליהנות מאיסור שעשה! ודוחים: לא צריכא נצרכה ולא נאמרה הלכה זו אלא באופן דאית ליה פירי אחריני שיש לו פירות אחרים, שאין הדבר מטרידו במיוחד. אבל מי שלא עירב עירוב תבשילין ואין לו כלל מה לאכול — שמא התירו לו חכמים.

22 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה ממקום אחר: המטביל כליו בשבת אף שאסרו חכמים להטביל כלי טמא ביום שבתון משום שבכך הוא כמתקנו, אם הטבילם בשוגג — ישתמש בהן, במזיד — לא ישתמש בהן. הרי שכל שנעשה באיסור — אסור.

23 ודוחים: מכאן אין ראיה, לא צריכא נצרכה אלא דאית ליה מאני אחריני שיש לו כלים אחרים ואינו מוכרח להשתמש דווקא באלה. אי נמי או גם כן, אפשר בשאלה, שהרי יכול לשאול כלים מאחרים. אבל מי שלא עשה עירוב תבשילין, כיון שקשה לקבל מזון מאחרים בשבת, יש אולי לומר שאם עבר ובישל ביום טוב לצורך השבת — מותר.

24 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: המבשל בשבת, אם בשוגג בישל — יאכל, במזיד — לא יאכל. הרי הוכחה שהעבריין במזיד אסור לו ליהנות ממה שעשה! ודוחים: מכאן אין ראיה, אסורא איסור של חילול שבת ממש, שאני שונה, לפי שיש בו איסור כרת ומיתת בית דין, אבל אין זו הוכחה לגבי בישול ביום טוב. ואם כן לא נפתרה בעייתנו.

25 א נאמר במשנה: בית שמאי אומרים שעירוב תבשילין הוא דווקא בשני תבשילין, ובית הלל אומרים: אף באחד. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא משנתנו אינה כשיטת תנא זה השנויה בתוספתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך, על מה נחלקו — על דג מטוגן וביצה שעליו, שבית שמאי אומרים שני תבשילין ממש צריך, ודג זה אינו נחשב כשנים. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד כגון זה, שיש בו שני דברים, נחשב כשנים וראוי לעירוב. ושוין שניהן, שאם פרפר חתך ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות מין כרישין, כרתי ונתן לתוך הדג, שהן נחשבים כשני תבשילין.

26 אמר רבא: הלכתא כתנא דידן הלכה כדעת התנא שלנו במשנה, ואליבא ועל פי שיטת בית הלל, שדי בתבשיל אחד.

27 ב נאמר במשנה שאם אכלו את מה שהכין כעירוב תבשילין, או שאבד — הרי זה לא יבשל עליו מחמתו ביום טוב לצורך השבת. אמר אביי: נקטינן מוחזקים אנו כי אם עשה עירוב תבשילין כדין, והתחיל ביום טוב ללוש את עיסתו לצורך השבת ובינתיים נאכל עירובו — גומר ואופה את הפת, שכיון שהתחיל בהיתר — התירו לו אף לסיים ולאפותה.

28 ג משנה חל החג להיות אחר השבת ביום ראשון ורוצה אדם לנהוג כהלכה ולטהר עצמו וכליו לכבוד החג — בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים: כלים חייבים להטביל מלפני השבת, ואדם עצמו יכול לטבול אפילו בשבת.

29 ושוין בית שמאי ובית הלל בדעתם שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. שיש דרך לטהר מים טמאים על ידי שמכניסים אותם בתוך כלי שאינו מקבל טומאה כגון בכלי אבן ומכניסים את המים עם הכלי למקוה, וכאשר נוגעים המים הללו במי המקוה הרי הם נטהרים, ודבר זה אף שאינו נחשב כטבילה ממש, מכל מקום אפשר לטהרם כך. אבל לא מטבילין את הכלים הטמאים לטהרם אגב השקת המים. וכן מטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה כאשר יבואר בגמרא.

30 ד גמרא דכולי עלמא מיהת לדעת הכל, על כל פנים כלי בשבת לא מטבילים, ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר שאסור להטביל כלי בשבת, וכי איזו מלאכה יש בכך? אמר רבה: גזרה היא