פני יהושע על ביצה כ״א

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ביצה כ׳ ע״ב פני יהושע על ביצה כ״ב ע״א »

1 הוּרְצָה, עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב. אִם זָרַק, דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא! בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא, אֶלָּא לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי שְׁבוּת שַׁבָּת מִשְּׁבוּת יוֹם טוֹב.

2 בְּעָא מִנֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַב הוּנָא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב? אָמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מָה בֵּין זֶה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת? אֲמַר לֵיהּ: עוֹרְבָא פָּרַח!

3 כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ: לָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא דְּמִשְׁתַּבַּח לֵיהּ מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא? אֲמַר לֵיהּ: וּמָה אֶעֱבֵיד לֵיהּ, אֲנִי הַיּוֹם ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים״, וּבְעָא מִינַּאי מִלְּתָא דְּבָעֲיָא טַעְמָא.

4 וְטַעְמָא מַאי? בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר לְשׇׁחְטָן בְּיוֹם טוֹב, דְּכֹהֲנִים כִּי קָא זָכוּ — מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

5 אָמַר רַב חִסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה.

6 מֵתִיב רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי: עִיסַּת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִין אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנֶאֱפֵת בְּיוֹם טוֹב, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

7 וְאַמַּאי? וְהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה! שָׁאנֵי עִיסַּת כְּלָבִים, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְפַיְּיסָן בִּנְבֵלָה.

8 וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״? וְהָא אִתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה.

9 רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וּמִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ — הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.

10 אֶלָּא: לָא תֵּימָא ״הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר״, אֶלָּא כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ נְבֵלָה, דְּוַדַּאי אֶפְשָׁר לְפַיְּיסַן בִּנְבֵלָה.

11 בְּעוֹ מִנֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הָנֵי בְּנֵי בָּאגָא דִּרְמוֹ עֲלַיְיהוּ קִמְחָא דִּבְנֵי חֵילָא מַהוּ לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב? אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא אִי יָהֲבִי לֵיהּ רִפְתָּא לְיָנוֹקָא וְלָא קָפְדִי, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לְיָנוֹקָא, וּשְׁרֵי. וְאִי לָאו — אָסוּר.

12 וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. בְּשַׁחֲרִית מְצָאוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: בַּלֶּשֶׁת בָּאָה לְעִירֵנוּ, וּבִקְּשָׁה לַחְטוֹף אֶת כָּל הָעִיר, וְשָׁחַטְנוּ לָהֶם עֵגֶל וְהֶאֱכַלְנוּם, וּפְטַרְנוּם לְשָׁלוֹם.

13 אָמַר לוֹ: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגוֹיִם. וְאַמַּאי? הָא חֲזֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ!

14 אָמַר רַב יוֹסֵף: עֵגֶל טְרֵפָה הֲוַאי. וְהָא חֲזֵי לִכְלָבִים!

15 תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: ״אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכׇל נֶפֶשׁ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״.

16 ״לָכֶם״ — וְלֹא לִכְלָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ — לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם.

17 וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִם? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים — שֶׁמְּזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִם — שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ.

18 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר ״לָכֶם״ וְלֹא לִכְלָבִים, הָנֵי סוּפְלֵי לְחֵיוָתָא הֵיכִי שָׁדֵינַן לְהוּ בְּיוֹם טוֹב?

19 אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַחֲזוּ לְהַסָּקָה. תִּינַח בְּיַבִּישְׁתָּא, בְּרַטִּיבְתָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזוּ לְהֶיסֵּק גָּדוֹל.

20 תִּינַח בְּיוֹם טוֹב, בְּשַׁבָּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מְטַלְטְלִינַן לְהוּ אַגַּב רִיפְתָּא. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צָרְכּוֹ בְּפַת.

21 וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ.

22 רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא, מִשּׁוּם שִׁיּוּרֵי כוֹסוֹת. אִי הָכִי, דִּידַן נָמֵי! דִּידַן חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין. דִּידְהוּ נָמֵי חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין! דִּידְהוּ — אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ.

23 וּלְטַלְטְלִינְהוּ אַגַּב כָּסָא? מִי לָא אָמַר רָבָא: מְטַלְטְלִין כָּנוּנָא אַגַּב קִטְמֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ שִׁבְרֵי עֵצִים!

24 הָתָם — לָאו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ, הָכָא — אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ.

25 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֶהֱוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה?

26 אַדְבְּרֵיהּ רָבָא לְמָר שְׁמוּאֵל, וּדְרַשׁ: מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא, כִּי הֲוָה מִקְּלַע לְהוּ גּוֹי בְּיוֹם טוֹב, אָמְרִי לֵיהּ: אִי נִיחָא לָךְ בְּמַאי דִּטְרִיחָא לַן מוּטָב, וְאִי לָא — טִרְחָא יַתִּירָא אַדַּעְתָּא דִּידָךְ לָא טָרְחִינַן.

27 מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ.

28 גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי מְדוּרָה מַאן קָתָנֵי לַהּ? דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְשָׁנֵי לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי בֵּין הֲנָאַת כׇּל גּוּפוֹ לַהֲנָאַת אֵבֶר אֶחָד, אוֹ דִלְמָא בֵּית הִלֵּל קָתָנֵי לַהּ, אֲבָל בֵּית שַׁמַּאי לָא שָׁנֵי לְהוּ?

29 תָּא שְׁמַע, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

30 מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי: אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ: מָה נַעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךְ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִילִּין לְכׇל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וַחֲרָרִין.

31 גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? וְאִי דְּלָא אַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל? אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּכְדֵי חַיָּיו שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן.

32 וְרַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אוֹפִין לוֹ פַּת אַחַת, וּמְבַשְּׁלִין לוֹ קְדֵרָה אַחַת,

פירוש פני יהושע על ביצה כ״א

1 בגמ' וטעמא מאי בהמה חציה של עכו"ם וכו' ופירש"י וטעמא מאי סוגיא דגמרא הוא. עכ"ל. כוונתו מבואר שפירש כן לפי שיטתו בסמוך בהאי דר"ה דבני באגי דקאמר אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפיד שרי שפירש"י שם דר"ה פליג אדר"ח דלקושטא דמילתא סובר ר"ה דאפילו היכא דאפשר למיפלגה בלישה נמי שרי ולפ"ז תו לא מצינן לפרש דרבה בריה דר"ה מקשי לאבוה טעמא מאי ואבוה מהדר ליה מאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ודאי ליתא דהא אפי' בעיסה באפשר למיפלגה נמי שרי אע"כ דסתמא דגמרא הוא דמסיק הכי וכן כתב מהרש"א ז"ל אלא דלפ"ז ממילא דהוי הלכה כר"ח דפליג אדר"ה בהאי דבני באגי דהא סתמא דתלמודא דהכא דקאמר טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר היינו משום דקי"ל כר"ח וא"כ לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט כר"ה בהאי דבני באגי דאף לשיטת הרב המגיד והב"י שכתבו דלפי שיטת הרמב"ם לא הוי גריס ופליגא דריב"ל דמסקינן לקמן או גריס ליה ומפרשו בענין אחר כמו שכתבו שם באריכות אלא שעדיין אין זה מספיק לקיים פסק הרמב"ם דמ"מ הוי דלא כסתמא דתלמודא דהכא דמשמע דליתא לדר"ה בהאי דבני באגי בסמוך והנראה בזה דהרמב"ם סובר דלא כפירש"י כאן אלא כשיטת התוס' דר"ה דבני באגי לא פליג אדרב חסדא וכמו שכתבו התוס' מילתא בטעמא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר רב הונא גופא מהדר ליה לבריה ומה"ט דאי אפשר לכזית בשר הוי שפיר דומיא דיהבי ריפתא לינוקא בסמוך. דלפי' התוספות אי אפשר ליתן ריפתא לינוקא עד שיאפה כל הצריך לאנשי חיל וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש ודוק ועיין עוד לקמן בסמוך:

2 שם אמר ר"ח בהמה חציה של עכו"ם וכו' עיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט משמע מהכא דדוקא לאפותה קאמר ר"ח דאסור כיון דצריך טירחא לכל חד באפיה נפשיה להדביקה לתנור ולרדותה כמו שהיו עושים בימיהם וכמו שכתבו הפוסקים אבל לענין לישה עצמו אע"ג דהוי נמי אב מלאכה אפ"ה מותר לר"ח כיון דכולהו חד לישה היא כדאשכחן לקמן להדיא דשרי ב"ה לאפות פת מרובה בי"ט אע"ג דנפישא בלישה כמו שיבואר שם. ואע"ג דלאחר הלישה מחלק העיסה לכמה ככרות ואיכא נמי טירחא לכל חד בעריכתן וקטיפתן מ"מ הנך לאו מלאכות גמורות נינהו כך נראה לפי שיטת הגמרא שלנו דגרסי' בסמוך במתני' דעיסת כלבים נאפת בי"ט ולפ"ז ה"ה בסיפא דאין הרועים אוכלין ממנה נמי קתני אין נאפית כמ"ש התו' בד"ה לכם ולא לכלבים דלפ"ז משמע דכולה מילתא באפייה לחוד איירי:

3 מיהו לכל המשניות שלנו בין בבבלי ובין בירושלמי גרסינן בהא דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא נמי אין נעשית א"כ האי לישנא משמע דאפילו לישה נמי אסורה כיון שהיא אב מלאכה אע"ג דחד טירחא הוי מ"מ כיון דאב מלאכה היא איכא למימר דאסור להרבות במלאכה כיון שאין שבח בלישה בין מרובה למועט כמו באפייה ולא דמי נמי למלאות אשה קדרה דמודה ת"ק לרשב"א לעיל דף י"ז דשרי דהתם נמי אדרבה השבח ניכר הרבה בתבשיל מרובה יותר מבמועט כמ"ש הפוסקים והא דשרי נמי ת"ק בנחתום למלאות חבית של מים אע"ג דליכא שבח במרובה מבמועט מ"מ איכא למימר דהתם במילוי מים ליכא מלאכה גמורה אלא טירחא לחוד:

4 ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו משום דבסוגיא דמנחות דף ס"ד משמע להדיא לענין תולש לחולה בשבת שאם יש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד אסור לתלוש של שלש כיון דסגיא לחולה בעוקץ של שנים ואם תלש של שלש חיב אח"כ ראיתי בל' הר"ן בברייתא דרשב"א לעיל שהרגיש בזה שיש קצת סתירה מסוגיא דמנחות להך ברייתא דרשב"א וכתב בשם תוס' לתרץ ולחלק בין שבת לי"ט בענין זה אפילו לדינא דאורייתא ומה שיש לי לדקדק על זה יבואר בקונטרס אחרון א"כ משמע מה"ט דלענין לישה נמי אסור ללוש יותר מכשיעור בי"ט לצורך חול או לצורך עכו"ם אפי' בעיסה אחת כיון דאין שבח בריבוי וכמשמעות לשון הפוסקים בסי' תק"ג לענין ממלאת קדירה של בשר ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש לשון המשניות דפ"ק דחלה בהאי דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא אין נעשית בי"ט ואפילו לישה בכלל. ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר ר"ח אסור לאפותה ה"ה וכ"ש דאסור ללוש ונקט אפייה לרבותא דאע"ג דיש שבח אפייה בריבוי פת למאי דקי"ל כרשב"א אפ"ה אסור והיינו מהטעם שכתבו התוספות וכמו שאבאר ואיירי מילתא דר"ח כגון שנילוש בהיתר כגון מעי"ט או ע"י עכו"ם דאפ"ה אסור לאפותה כן נראה לי ולדעתי צ"ע לדינא ותמיה על הפוסקים והמפרשים קדמאי ובתראי שקיצרו בענין זה בדין הלישה מי"ט לחבירו ויבואר בק"א ודוק היטב:

5 בתוס' בד"ה עיסה וא"ת האמר לעיל רשב"א וכו' וי"ל דשאני התם שהרשות בידו לאכול כל אחד או זה או זה וכו' אבל הכא אסור לאפותה בי"ט עכ"ל. ע"כ נראה דכוונתם בזה דמהאי טעמא דפת נאפה יפה דרשב"א לא שייך להתיר איסור דאורייתא אלא דבכולהו של ישראל בלא"ה ליכא איסורא דאורייתא מהאי טעמא שיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל כדאיתא בפ' אלו עוברין פסחים דף מ"ח במסקנא דרבי ירמיה ור' זירא ע"ש או משום הואיל דמיקלעי ליה אורחים וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחילה כנ"ל בכוונת התוספות. מיהו בירושלמי דפ"ק דחלה מוקי להך מתני' דעיסת כלבים כרשב"א וא"כ היינו דלא כסברת התוספות דהא בסמוך מדמה עיסת כלבים לעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם ואין להקשות דלקושטא דמילתא למאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך עכ"פ היכא דאיכא צורך היום קצת דמותר אפילו לכתחילה א"כ מהך סברא דרשב"א דפת נאפה יפה דהוי צורך היום קצת יש לנו להתיר אפילו לכתחילה בלא טעמא דהואיל אלא דנראה לי דשאני הכא דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לעכו"ם והאי מיעוטא ע"כ משמע דאתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך ותדע דהא למאן דממעט נדרים ונדבות נמי מלכם אלמא דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב וע"ש בחידושינו אבל בטעמא דהואיל לא שייך לומר כן דהא בנדרים ונדבות לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים ובעיסת עכו"ם נמי משכחת ליה בעגל טריפה וכיוצא בו באוכלים אסורים לישראל וכ"ש לענין לכם ולא לכלבים משכחת ליה באוכלין דלא חזיא לאדם כנ"ל ודוק היטיב:

6 בד"ה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא וכו' ופירש"י ופליגא אההיא דלעיל דר"ח וכו' ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה וכו' עס"ה. הקושיא מפורסמת דלפי פירושם לא א"ש הא דמסיק הש"ס בסמוך אהא דר"ה דפליגא אדריב"ל דהא מה"ט גופא שכתבו התוספות דר"ה לא פליג אדר"ח כ"ש דלא פליג אדריב"ל דכל המאכל של ישראל ופשיטא דאיכא איסורא להרבות בשביל הנכרים. וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בקושיא זו וכתב דנראה דלשיטת התו' לא גרסינן לקמן ופליגא דריב"ל או דגרסינן לה ומפרשינן לה בענין אחר לגמרי דלא קאי כלל אדר"ה והיינו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל באחד משני דרכים הללו ע"ש אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן בשיטת התוספות כיון דרש"י גרס לקמן ופליגא דריב"ל ומפרש נמי להדיא דקאי אדר"ה אם כן מדשתקו בעלי התוס' משמע דאודויי אודי ליה. והנלע"ד ליישב בזה דשפיר גרסינן ופליגא אף לשיטת התוס' דקאי נמי אדר"ה והיינו משום דאף לשיטת התוס' שהיו מקפידין בני חילא מליתן פורתא לינוקא אם לא לאחר כל המעשים וגמר כל אפייה מ"מ נראה הדבר ברור שאין זה אלא הערמה בעלמא דודאי היו יכולין בני באגי ליתן פורתא ריפתא לינוקא משלהם וא"כ לפ"ז סבר ר"ה דלא שייך הכא חשש איסור דאורייתא כלל משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' כ"ש הכא דאיכא צורך היום קצת כיון שבע"כ היו צריכין לאפות לבני חיל ואם לא היו אופין אפשר שהיו צריכין ליתן משלהם ולמימנע משמחת יום טוב אלא דאפ"ה לא התיר להם ר"ה אלא על ידי הערמה לינוקא והיינו דקאמר להו ואם לאו אסור כיון דאפשר לעשות ע"י שכירות פועלים או לפייס בני חיל בממון ליתנום שכר אפייה נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס ופליגא דריב"ל דכיון דריב"ל אוסר לזמן אדם בי"ט אע"ג דאינו עושה מלאכה כלל בשבילו שהרי הכל משלו ואפ"ה אוסר משום גזירה בעלמא דשמא ירבה בשבילו וכמו שיבואר א"כ ע"כ סבר ריב"ל דאפילו בריבוי המלאכה איכא איסור דאורייתא א"כ ממילא דפליג אדר"ה דבאיסור דאורייתא ודאי לא שרי ע"י הערמה כן נ"ל נכון לפי שיטת התוס':

7 אלא דאכתי קשיא לי למה הוצרכו התוס' לכל זה למשכוני נפשייהו אדר"ה לחלק בסברא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג אדר"ח תיפוק ליה דסוף סוף בלא"ה לא קיימי ר"ה אליבא דהלכתא כיון דריב"ל פליג עליה ויש ליישב ודו"ק היטב:

8 בגמ' והא חזי לכלבים והקשה מהרש"א ז"ל דאטו מי לא ידע המקשה משנה מפורשת דעיסת כלבים דמייתי הש"ס לעיל דקתני להדיא אם אין הרועין אוכלין ממנה אין נאפית בי"ט והיינו ע"כ משום לכם ולא לכלבים א"כ פשיטא אית לן למימר דיהודא בן בבא ס"ל כהך מתניתין וכתב לתרץ לפי שיטת בעל המאור דמהאי דעיסת כלבים לא מוכח מידי דאפילו בלאו דרשא דלכם מילתא דפשיטא היא שאין לטרוח בריבוי מלאכות בשביל כלבים דאפשר לעשות ע"י מיעוט מלאכות אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשה הש"ס מידי דמאי קאמר והא חזי לכלבים דמילתא דפשיטא היא דאפילו בלאו דרשא דלכם דאין לטרוח בשביל הכלבים כל אותן המלאכות שצריכין לעשות לאנשי הבלשת כל זה מתמצית דברי מהרש"א ז"ל. אמנם לעד"נ ליישב דנהי דמעיקרא ע"כ הוי סבר המקשה דלאו בשחיטה לחוד איירי הך ברייתא דשמעון התימני ור"י ב"ב אלא כל המלאכות נעשה ע"י ישראל דאי בשחיטה לחוד בלאו הך דר"ה דהכא פשיטא דשרי כיון דאפשר לישראל לאכול כזית מאותו עגל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כר"ה דלעיל אלא דע"כ שהמלאכות הבישול הכל נעשים ע"י ישראל מש"ה קשיא ליה שפיר אדר"ה שהתיר לבני באגי מלאכת אפייה משא"כ לבתר דשני ליה רב יוסף דעגל טריפה הוי א"כ ממילא ודאי שהישראלים לא היו מבשלין הבשר דבכך לא היה טועה שמעון התימני להתיר כיון שאי אפשר לישראל לאכול ממנו כלל אלא שלא היו עושין אלא השחיטה או נחירה מש"ה התיר להם שמעון התימני וע"כ היינו משום דחזי לכלבים שא"א להאכיל לכלבים מבשר עגל חי וכר"ע וא"כ מקשה הש"ס שפיר מאי טעמא דיהודא בן בבא דהא ודאי חזי לכלבים וע"ז מסיק שפיר דתנאי היא ויהודא ב"ב ס"ל כר"י הגלילי כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

9 שם שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה. ולכאורה כ"ש דשייך נמי לומר דאפילו נפש אדם במשמע כדאשכחן במלחמת מדין דכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף אלא דאפילו הכי ממיעוטא דלכם למעט נמי כלבים אע"ג דמזונתן עליו היינו משום דמיעוטא דלכם לגמרי משמע אלא דיותר נראה דר"י הגלילי סבר דבנכרים לא צריכי מיעוטא דלא שייך לרבינהו כלל מרבויא דכל נפש כיון דאין מזונתן עליו פשיטא דאסור דגרע טובא מעושה לצורך חול אע"כ דמיעוט דלכם היינו למעט כלבים אע"ג דמזונותן עליו ואפשר לומר ג"כ דר"י הגלילי סבר דכלבים נמי לא מיקרי מזונותן עליו לענין יו"ט כיון דאפשר לפייסן בדבר שאין בו צורך מלאכה כלל או בדבר שנעשה מעיו"ט וכ"ש לשיטת רש"י דלקמן בר"פ אין צדין דבאוכל נפש דאדם עצמו נמי אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מעי"ט כן נראה לי ודו"ק:

10 בתוספות בד"ה לכם ולא לכלבים וכו' אומר הר"ש מאייבר"א בשם אחיו הר"מ דהלכה כר"י הגלילי וכו' דהא אשכחן סתמא מתני' כוותיה וכו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בשם בעל המאור דמשום הא לא איריא דהך מתני' א"ש נמי אפילו אליבא דר"ע ומש"ה פסק הלכה כר"ע מחבירו ומה שיש לדקדק על דבריו עיין בלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ובל' הרא"ש והר"ן ז"ל. מיהו לענ"ד בלא"ה מסוגיא דשמעתין גופא מוכח דהלכה כר"י הגלילי והיינו מדמקשה אביי לרב יוסף ולר"י הגלילי וכו' הנהו סופלי לחיותא היכא שדינן בי'ט ומאי קושיא דילמא אה"נ דלר"י הגלילי אסור ואנן עבדינן כר"ע וליכא למימר דמילתא דפשיטא היא דלכ"ע שרי הא ודאי ליתא דהא בפ' במה מדליקין שבת ד' כ"ט א"ר להדיא דר"י ור"ש פליגי בה ומשמע התם דלר"י אסור למשדינהו לחיותא וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דהלכה כר"י הגלילי וא"כ מקשה שפיר אביי לרב יוסף ממעשים בכל יום דשדינן להו. אחר זה ראיתי שהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות הרגיש בזה והאריך מאד ולפירושו לאו ממעשים בכל יום מקשה והנלע"ד כתבתי:

11 בגמ' אמר אביי לרב יוסף וכו' הני סופלי לחיותא היכא שדינן להו ביו"ט. ופירש"י הנך סופלי גרעיני תמרים ולפ"ז צ"ל דהני גרעיני דתמרים היינו מתמרי פרסייאתא דאי בארמייתא הא אמרינן להדיא בפרק במה מדליקין דאפילו לר"י שרי בין בשבת ובין ביו"ט הואיל וחזי אגב אימייהו וא"כ לא בעינן ככר או תינוק וכדאמרינן נמי להדיא בשבת בפ' נוטל ע"ש אע"כ דבפרסייאתא איירי ומש"ה בעינן בשבת ככר או תינוק וא"כ אתיא מסקנא דהכא כמסקנא דפרק נוטל. אלא דלפ"ז קשיא טובא הא בפרק במה מדליקין אמר רב להדיא דתמרי דפרסייאתא פלוגתא דר"י ור"ש הוא לענין הסקה ומשמע התם דמה"ט אמר ר' חייא לרב דבי"ט אסור למשדינהו לחיותא ואע"ג דדחי הש"ס התם דאפשר דרב לא קיבלה מיניה מ"מ משמע דדיחוי' בעלמא הוא אדרבה דהא בשילהי שבת מסיק הש"ס להדיא דרב אית ליה מוקצה וכדאיתא נמי להדיא בפ' כירה שבת ד' מ"ה א"כ לפ"ז לאביי ורב יוסף דהכא דאית להו נמי במוקצה כר"י כמ"ש התוס' בפרק כירה שבת ד' מ"ו בד"ה דנפטא וע"ש בחדושינו וא"כ משמע דלדידהו אסור בפרסייאתא בין בשבת ובין בי'ט וא"כ קשיא טובא מהא דקשיא להו לאביי ורב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן דהא לדידהו לקושטא דמילתא אסור גם את זה מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ע"ש באריכות ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול:

12 והנלע"ד ליישב בענין זה הוא לפי מה שמצאתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט הלכה י"ב שכתב דאין מסיקין בשברי כלים ביו"ט שהיא מימרא קמייתא לרב בפרק במה מדליקין כר"י וכתב שם ג"כ דאין מסיקין בקליפי אגוזים ושקדים ביו"ט והיינו מימרא בתרייתא דרב התם בפרק במה מדליקין וקשיא לי טובא למה השמיט הך דינא דאין מסיקין בגרעינין שהיא מימרא מציעתא דרב התם והתמיה שלא הרגיש בזה שום א' ממפרשי הרמב"ם ז"ל. אמנם כשזכיתי לסוגיא דכאן צדקו מאד דברי הרמב"ם ז"ל שמשה אמת ותורתו אמת שמסוגיא דהכא יצא לו כן דמדמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי שהן גרעיני תמרי דפרסייאתא לר"י הגלילי היכי שדינן להו בי"ט והיינו ע"כ דממעשי' בכל יום קשיא להו וא"כ הרי לפנינו דאפילו לאביי ורב יוסף דסברי כר"י במוקצה ונולד אפ"ה פשיטא להו דמעשים בכל יום דשרי והיינו מטעמא דמסקינן הכא דחזי להסקה שעומדין להסקה ולמאכל בהמה א"כ לפ"ז אפילו ר"י מודה דשרי דלא מיקרי נולד כלל דלא דמי לשברי כלים דאין מסיקין דהתם מאתמול הוי כלי והשתא הוי שבר כלי משא"כ בהנך גרעינין שמאתמול היו עומדין ומוכנין לכך ולא הוי נולד מש"ה שרי לפ"ז משמע דרב לא קיבלה מיניה דר' חייא לענין גרעינין כיון דאביי ורב יוסף מסקי הכי בשמעתין ולא דמי לקליפי אגוזים דכיון דאין עומד להסקה א"כ הוי נולד דמאתמול הוי שומר למאכל אדם השתא לא חזי כ"א להסקה ובהיסק גדול ואין לך נולד גדול מזה. ואע"ג דבפ' במה מדליקין משמע דגרעינין חמירי מקליפי אגוזים מ"מ לפי המסקנא דאביי ורב יוסף דהכא ודאי משמע דקליפין גריעי מגרעינין מטעמא דפרישית והיינו נמי לפי המסקנא דהתם דהא דרב בגרעינין לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וע"ש בתוס' ובחידושינו שסותר קצת למה שהעליתי כאן ולמאי דפרישית הכא קושטא דמילתא הכי הוא דרב מודה בגרעינין דשרי כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל לנכון בלי שום גמגום וממילא רווחא שמעתא. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה בעל לחם משנה בפ"ג מהלכות י"ט גבי בני חיל נותנין קמח דלמאי דס"ל להרמב"ם ז"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים א"כ למה פסק בפכ"ו מהלכות שבת דמותר לטלטל בשבת כל הקליפין וגרעינין למאכל בהמה הא בשמעתין משמע להדיא דלר"י הגלילי אסור לטלטל אלא אגב ריפתא ובאמת דאין מקום לקושיא זו כלל דהרמב"ם ז"ל כ"כ לשיטתו דמוקצה ונולד מותר בשבת אלא דבי"ט דס"ל דמוקצה ונולד אסור מש"ה פסק בשברי כלים וקליפין לאיסורא והיינו משום דהו"ל נולד דאסור בי"ט ומש"ה בכוונה גדולה השמיט לדין דגרעינין דאפילו בי"ט שרי כיון דלא הוי נולד מטעמא דפרישית וזה ברור ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

13 בתוס' בד"ה הני סופלי וא"ת מאי מספקא ליה וכו' ואי בעי לאוסרו משום מוקצה וכו' דא"כ תיקשי היאך אנו נותנין תבן לבהמה וכו' עס"ה. ולכאורה תירוצם ופירושם נראה דוחק דלפ"ז העיקר חסר מל' המקשה. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דודאי עיקר הקושיא היינו משום נולד כדמשמע להדיא מכל השקלא וטריא דאביי ורב יוסף בהך מילתא דסופלי בי"ט ובשבת היכי עבדינן להו וא"כ משמע דהיינו משום נולד כדאשכחן להדיא בפרק במה מדליקין ובפרק נוטל וכדפרישית ומעתה לפ"ז אין מקום למה שהקשו התוס' ממאי דמשמע מכמה משניות וברייתות ומימרות דמותר לטלטל ולהאכיל הבהמות דבר הראוי להם דודאי פשיטא דשרי כיון דלא שייך בהו נולד דמאתמול היה מוכן ועומד לכך ובשר תפוח ע"כ נמי לא מיקרי נולד דאי מיקרי נולד פשיטא דאסור למאי דאית ליה נולד והא דשרי ר"ה בפרק מפנין היינו משום דבמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלא דלקושטא דמילתא אפילו לר"י שרי כמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה בשר תפוח ע"ש משא"כ בהנך סופלי שהן גרעיני תמרים שפיר הוי נולד דמאתמול לא היו מוכנים לכך כדאמרינן בפרק במה מדליקין דהא מעיקרא מיכסי היינו לפי שהן טפילין ושומר למאכל אדם והשתא מיגלי וכמו שכתבתי בסמוך באריכות ולע"ד התמיה קיימת על התוס' וסייעתם שלא פירשו כן כיון דסוגיא דבמה מדליקין בהכי רהטא. אלא דנראה לי דמשמע להו דהנך סופלי ע"כ לא דמי להנך גרעיני דתמרי פרסייתא דאל"כ קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דפרק במה מדליקין דמשמע דרב קיבלה מיניה דר' חייא דבי"ט אסור ולא נחתו לפרש הסוגיא כמו שפירשתי בסמוך:

14 מיהו באמת ראיתי בל' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שכתב להדיא דהא דמקשה מהנך סופלי היינו משום נולד וכדפרישית ועדי בשחק שבהשקפה ראשונה זכיתי לכוין מסברא דנפשאי לכל אותן הדברים שיצאו מפי קדוש של הרמב"ן ז"ל מה שכתב בענין זה באריכות:

15 אלא דבמ"ש שם דהא דמקשה אביי לרב יוסף מהנך סופלי לר"י הגלילי ולא לר"ע היינו משום דלר"ע כיון דדריש דנפש אפילו נפש בהמה במשמע א"כ כיון שכלל הכתוב אדם ובהמה בתיבה אחת דנפש א"כ שוב אין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה ומש"ה לא מיקרי נולד ומתוך כך העלה בסוף דבריו דמותר להרבות במלאכות בשביל כלבים אע"ג דהוי אפשר לפייסינהו במאכלים אחרים שאין צריכין כל הנך מלאכות והיינו כיון דאשכחן הכי באוכל נפש דאדם והשיג בזה על בעל המאור שכתב להיפך ע"ש באריכות והר"ן ז"ל תופס עיקר בזה שיטת הרמב"ן ז"ל דמותר להרבות במלאכות בשביל אכילת כלבים מאותו הטעם עצמו שכתב הרמב"ן ז"ל דאין לחלק בין מאכל אדם למאכל בהמה בזה כיון שבתיבה אחת הוציאם הכתוב ע"ש בל' הר"ן שכתב כן בפשיטות. אמנם אף שאיני כדאי להשיג על מה דפשיטא להו להרמב"ן והר"ן ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דפשיטא להו להך גיסא מיבעיא לי טובא לאידך גיסא דלע"ד נראה לי עיקר בזה כשיטת בעל המאור דאסור להרבות במלאכה באכילת כלבים לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל שכתב בר"פ אין צדין דאפילו אוכל נפש דאדם אסור מדאורייתא היכא דאפשר לעשותו מאתמול שלא התירה התורה אלא בשחיטה ובישול ואפיי' שמפיגין טעמן א"כ פשיטא דלא שייך הך מילתא באכילת כלבים כלל דאפשר להאכילן מה שנאפה מאתמול אלא דאפילו לשיטת החולקים על רש"י נמי נראה דאין לדמות כלל מאכל אדם ומאכל בהמה בזה דאע"ג שכללן הכתוב בריבוי דכל נפש אפ"ה היינו לענין עיקר שריותא דמותר לעשות מלאכה בשבילן והיינו היכא דלא סגי בלא"ה אבל היכא דאפשר ודאי אסור להרבות במלאכה שלא לצורך דדוקא באדם התירה התורה להרבות במלאכות משום שמחת י"ט שיש מצוה באכילת משמנים וריבוי מעדנים ודוקא בדברים שהן שוה לכל נפש משא"כ בדברים שאין צריכין אלא למפונקים כגון מוגמר וכיוצא בו אסורין מדאורייתא ואם כן הדעת נותנת דלא שייך הך מילתא כלל באכילת כלבים כיון שלא ריבן הכתוב אפילו לר"ע אלא משום דמזונתן עליו וא"כ מילתא דפשיטא דבכה"ג לא מיקרי מזונתן עליו שאינו מחויב להאכילן מעדנים ומאכלין חמין שאין מפיגין טעמן ועוד אפילו אם לו יהא כדבריהם דמדאוריתא שרי אפ"ה מדרבנן ודאי אסור דהא אפילו באוכל נפש דאדם אסור בכל מידי דהוי מצי למיעבד מאתמול בדברים שאין מפיגין טעמן כדאשכחן להדיא בפ"ק דף י"ד בדיכת תבלין ומלח כן נראה לי ולע"ד הדבר צריך תלמוד אלא דאף לפי מה שכתבתי אפילו הכי א"ש האי דסופלי דשמעתין דדוקא לר"י הגלילי דאוסר לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דאין מזונתן עליו דבאכילה כל דהוא שאין צריך מלאכה סגי להו דע"כ דהכי הוא דאל"כ לישתרו מטעם מתוך דהוי צורך היום קצת מש"ה הוי שפיר נולד דמאתמול לא הוי מוכנים לכך משא"כ לר"ע לא שייך הך קושיא כיון דלדידיה שרי לעשות מלאכה בשביל כלבים והיינו משום דמזונתן עליו אם כן לא הוי נולד דהנך גרעינין מאתמול לא היו מוכנים עומדין לכך ואע"ג דמעיקרא מיכסי והשתא מיגלי אפ"ה לית לן בה דכאוכל' דאפרת הוא כן נראה לי נכון בעזה"י וכבר אפשר ליישב ולפרש כן בכוונת סוף דברי התוס' אלא שקיצרו במובן וכתבו ג"כ מוקצה במקום נולד ודו"ק היטב:

16 בגמרא ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל מזמנין וכו' כבר כתבתי בשם מפרשי הרמב"ם ז"ל דאיכא דלא גרסי בגמרא הך ופליגא ומש"ה פסק הרמב"ם כר"ה בעובדא דבני באגי ופסק ג"כ כריב"ל בהך דאין מזמנין נכרי ביו"ט לפי שסובר דלא סתרן אהדדי אלא כיון דבגירסת הרי"ף משמע דגריס ופליגא כגירסת רש"י שהרי כתב דליתא לדר"ה מדריב"ל וא"כ מסתמא דגריס לה נמי הרמב"ם ז"ל שהוא תלמידו ומה"ט גופא נמי הקשו על מ"ש הרב המגיד ז"ל דהרמב"ם נמי גריס הך ופליגא אלא דלאו אדר"ה קאי אלא אשקלא וטריא דמוקצה קאי והיינו מדמתיר ריב"ל לזמן הנכרי בשבת ממילא דשרי לטלטל בשבילו ע"ש שזה תמצית דבריו נמצא לפ"ז סוף סוף חולק הרמב"ם על הרי"ף רביה בעיקר הדין דבני באגי מלבד כמה קושיות שהקשו על פי' הרב המגיד ז"ל. ואני אוסיף להפליא על פירושו דמשום מוקצה לא הוצרך הש"ס לומר דאביי ורב יוסף פליגי אדריב"ל דהא בלא"ה פליגי דאביי ורב יוסף ס"ל במוקצה כר' יהודה כמ"ש התוס' והרשב"א בפ' כירה בכמה דוכתי ואילו ריב"ל אמר בהדיא שם בפרק כירה דכר"ש ס"ל במוקצה. לכך נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפשיטות דהא דאמרינן בשמעתין דהך דריב"ל פליגא אהך פיסקא דבני באגי היינו דוקא לפי השקלא וטריא דשמעתין דלעיל דמשמע דפשיטא לתלמודא דר"ה לא ס"ל דהלכה כרשב"א דאל"'כ אין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל דפשיטא דמותר לאפות לבני באגי היכא דיהבי ריפתא לינוקא מהך טעמא דרשב"א וכמו שהקשו בתוס' למילתא דר"ח והוצרכו לדחוק ולחלק וכבר כתבתי דיותר נראה דהנך אמוראי דאיירי בשמעתין דהכא לא ס"ל הך דרבא דאמר הלכה כרשב"א ומש"ה מקשינן מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני ואיצטריך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ולאהדורי אתנאי דפליגי בלכם ולא לכלבים ועל זה סובב והולך כל השקלא טריא דאביי ורב יוסף בהנך סופלי שאם היה מקום לומר דהלכה כרשב"א ולהתיר לגמרי לאפות בשביל פת אחד א"כ פשיטא דמותר לאפות לבני חילא בשביל פת שנותנין לתינוק וממילא דאין מקום לכל השקלא וטריא דלעיל אע"כ סברי הנך אמוראי דהכא דהלכה כת"ק דרשב"א ולפ"ז ע"כ הא דשרי לאפות לבני חילא היינו משום דאמרינן הואיל כל חדא וחדא חזיא לינוקא ואע"ג דמדרבנן אסור אפ"ה בכה"ג מותר כיון דמדרבנן שפיר סמכינן אדרשב"א בשעת הדחק שהוכרחו לאפות לבני חילא וא"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דר"י בן בבא ושמעון התימני דאיירי בכה"ג גופא שהיתה שעת הדחק אפ"ה אמר ר"י ב"ב יצא שכרכם בהפסדכם ולא התיר להם מטעם הואיל ושמעון התימני מדשתיק אודויי אודי ליה ומש"ה הוצרך רב יוסף לאוקמי בעגל טריפה ומקשה לה אביי שפיר מהנך סופלי לחיותא נמצא דכל זה למאי דמשמע לן השתא דלא אמרינן הואיל וכדמשמע נמי בפרק אלו עוברין דאביי אקשי ליה לרבה אהא דאמר התם דאמרינן הואיל ומשמע להו נמי השתא דלא סמכינן מדאורייתא אדרשב"א אם כן לפי זה מסיק הש"ס שפיר ופליגא דריב"ל שאוסר לזמן אדם משום גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא דהיכא שמרבה בשבילו יש איסור גמור בריבוי המלאכה אע"ג שהתבשיל משביח בשביל ריבוי המאכל כמ"ש כל הפוסקים וכ"ש הכא דכל חד וחד חזיא לישראל וא"כ שפיר קאמר ופליגא משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דאמר לעיל הלכה כרשב"א וקי"ל נמי כרבה בפרק אלו עוברין דאמרינן הואיל וקי"ל נמי דאמרינן מתוך שהותרה לצורך היכא דאיכא צורך היום קצת א"כ פשיטא דמכל הנך טעמי יש היתר גמור לאפות לבני חיל וא"כ דינו של הרמב"ם ז"ל דין אמת שמותר לאפות לבני חיל מכל הנך טעמי וא"כ לפ"ז כי היכי דלא תיקשי הך דרבא דבתראה הוא דקאמר הלכה כרשב"א אדריב"ל דקי"ל הלכה כמותו כמ"ש התוס' במגילה ובכמה דוכתי ע"כ אית לן למימר דהא דקאמר ריב"ל גזירה שמא ירבה בשבילו היינו שיעשה איזה מלאכה שאין חלקו משביח בשביל ריבוי חלק האחרים כגון לישה וכיוצא בו ומש"ה אסור לזמן דלא שייך נמי הואיל ולא שייך נמי טעמא דמתוך שהרי אין בו צורך היום כלל נמצא דלפ"ז צדקו משפטיו ודיניו של הרמב"ם ז"ל יחדיו דאיתא להא ואיתא להא כן נ"ל נכון בעזה"י ישוב שיטת הרמב"ם ז"ל שדינו דין אמת ודוק היטב ותו לא מידי:

17 בגמ' ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא וכו' והקשו בתוס' אכתי מי דמי התם נעשה בסיס לדבר היתר ולדבר איסור מה שאין כן הכא וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה אין סברא לומר דהא דאמר ר' אחא בר יעקב משום שיורי כוסות היינו משום טילטול הכוס עצמו שנעשה בסיס לדבר איסור דמה"ת לומר כן שיהא בסיס על שהנכרי שורה בהן פתו ביום טוב עצמו כיון שהישראל עצמו לא נתכוין לכך ואף לפי מה שכתבתי בפ' כירה שבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולין דמסקינן דאית בה ביצת אפרוח דמשמע לכאורה דהקינה נעשה בסיס עי"כ כיון שדרך הקינה להמצא בה דברים כאלה הוי כמניח לכתחילה ע"מ כן וא"כ ה"נ כיון שהישראל הזמין את הנכרים לשרות בהן פתו הו"ל כמניח על מנת כן מ"מ כבר כתבתי שם דשאני התם שהקינה עצמו לכתחילה נעשה לכך כדמשמע לשון כלום עשוי אלא לתרנגולין כדפרישית התם ע"ש א"כ שפיר אית לן למימר דהוי כמניח ומש"ה הוי בסיס כיון שהכלי מיוחד לכך משא"כ הכא שהכוס כלי גמור הוא ומלאכתו להיתר ומיוחד לישראל כל ימות החול ובעיו"ט בה"ש אם כן אין סברא להחמיר שיהא כמניח ע"י כך במה שהזמין את הנכרים בי"ט דהא לקצת פוסקים לא מיקרי מניח אלא כשמניח קודם שבת דבר האסור משא"כ הכא ועוד דמאן יימר שעכו"ם ישרה בהן פתו ואת"ל שישרה בהן פתו שמא ינערן או ידיח הכלי וא"כ לא גרע מאילו שכחו הישראל עצמו דכל היכא שאין יכול לנער לא מיקרי בסיס ומותר לטלטל כדאמרינן במעות שעל הכר שמותר לטלטל לצורך מקומה ובכלכלה מליאה פירות המיטנפין בר"פ נוטל והכא נמי ע"כ אי אפשר לנער השיורין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק כירה וא"כ לא שייך כאן דין בסיס כלל מכל זה נראה דר' אחא ב"י גופא לאו משום דכלי הוא בסיס חייש לה אלא משום טילטול השיורין עצמן דמשמע ליה דבכה"ג הוי טילטול ולא בטלו אגב כסא וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליבטיל אגב כסא כדאשכחן בכנונא דאע"ג דשברי עצים אסורין בטילטול אפ"ה מותר לטלטלינהו כה"ג משום דבטלו לגבי כנונא ולגבי קיטמא דאלת"ה נהי דכנונא לא מיקרי בסיס כיון שג"כ לדבר המותר מ"מ ליתסר מצד הטילטול שברי עצים עצמו אע"כ דבטילי לגמרי לגבי כנונא וא"כ ה"נ דכוותיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן. מיהו כבר אפשר דפירוש ר"ת שכתבו התוס' בסוף הדיבור יש לפרשו ג"כ על הדרך שכתבתי ודו"ק:

18 במשנה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וכו' משמע דדוקא בחמין לרגליו פליגי אבל ברחיצת כל גופו אפילו ב"ה מודו דאסור ואע"ג דבשמעתין משמע איפכא דבהנאת כל גופו אפילו ב"ש מודו ורחיצת כל גופו ודאי הנאת כל גופו היא כדמשמע בנדרים אלא דאפ"ה אסור אפילו לב"ה ולשיטת התוס' היינו מדאורייתא משום דדבר שאינו שוה לכל נפש הוא ומש"ה מפליגו התם בין רחיצה לזיעה דמשמע לקמן בפרק המביא דמותר מדאורייתא והיינו משום ששוה לכל נפש ולפ"ז צריך לומר דרחיצת רגליו שוה לכל נפש כמ"ש בהגהת אשר"י בשמעתין ואפ"ה אסרו ב"ש כיון שאינו אלא הנאת אבר אחד אבל לשיטת הרי"ף אפי' רחיצת כל גופו בי"ט נמי אינו אלא מדרבנן וסובר דהוי דבר ששוה לכל נפש ובחידושי שבת פרק כירה בסוגיא דאנשי טבריא וגזירות בלנין כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והגאונים בזה ע"ש:

« פני יהושע על ביצה כ׳ ע״ב פני יהושע על ביצה כ״ב ע״א »