פתח עינים על ביצה י״ד

« פתח עינים על ביצה י״ג ע״ב פתח עינים על ביצה ט״ו ע״א »

1 מִקִּשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו וּלְמַעְלָה.

2 מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא: כֵּיוָן דִּמְשַׁנֵּי — אֲפִילּוּ בְּכוּלַּהּ יְדָא נָמֵי. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְנַפֵּחַ בְּיָדוֹ אַחַת, וּבְכָל כֹּחוֹ.

3 מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תַּבְלִין נִדּוֹכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ, וְהַמֶּלַח בְּפַךְ וּבְעֵץ הַפָּרוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ.

4 גְּמָ׳ דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מֶלַח בָּעֲיָא שִׁנּוּי. מַאי טַעְמָא? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: כׇּל הַקְּדֵרוֹת כּוּלָּן צְרִיכוֹת מֶלַח, וְאֵין כׇּל הַקְּדֵרוֹת צְרִיכוֹת תַּבְלִין.

5 וְחַד אָמַר: כׇּל הַתַּבְלִין מְפִיגִין טַעְמָן, וּמֶלַח אֵינָהּ מְפִיגָה טַעְמָהּ.

6 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּיָדַע מַאי קְדֵרָה בָּעֵי לְבַשּׁוֹלֵי, אִי נָמֵי בְּמוֹרִיקָא.

7 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנִּדּוֹכִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן, וַאֲפִילּוּ מֶלַח. וְהָא אָמְרַתְּ מֶלַח בָּעֲיָא שִׁנּוּי! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַנִּדּוֹכִין שֶׁנִּדּוֹכִין כְּדַרְכָּן וּמֶלַח עִמָּהֶן,

8 לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְדוּכָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֶלַח בְּפַךְ וּבְעֵץ הַפָּרוּר לְצָלִי, אֲבָל לֹא לִקְדֵרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּכׇל דָּבָר. בְּכׇל דָּבָר סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: לְכׇל דָּבָר.

9 אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּרְדְּלָא לִבְרֵיהּ: כִּי דָיְיכַת אַצְלִי אַצְלוֹיֵי וְדוּךְ. רַב שֵׁשֶׁת שְׁמַע קָל בּוּכְנָא, אֲמַר: הַאי לָאו מִגַּוֵּויהּ דְּבֵיתַאי הוּא.

10 וְדִלְמָא אַצְלוֹיֵי אַצְלִי? דְּשַׁמְעֵיהּ דַּהֲוָה צְלִיל קָלֵיהּ. וְדִלְמָא תַּבְלִין הֲווֹ? תַּבְלִין נַבּוֹחֵי מְנַבַּח קָלַיְיהוּ.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹשִׂין טִיסְנִי, וְאֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין עוֹשִׂין טִיסְנִי — לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת.

12 וְלֵימָא: אֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת! אִי תָּנֵי אֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה, אֲבָל בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה — אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

13 וְהָתַנְיָא: אֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה, אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה! אָמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא נָמֵי מַתְנִיתָא — מַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה תַּנְיָא.

14 רָבָא אָמַר, לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, וְהָא לְהוּ.

15 רַב פַּפֵּי אִקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל. אַיְיתִי לֵיהּ דַּיְיסָא וְלָא אֲכַל. וְדִלְמָא בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה עַבְדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה דְּיִיק טְפֵי.

16 וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל עַבְדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קְלִיף צַהֲרֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, דְּאִיכָּא פְּרִיצוּתָא דְעַבְדֵי.

17 מַתְנִי׳ הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בַּקָּנוֹן וּבַתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא בַּטַּבְלָא וְלֹא בַּנָּפָה וְלֹא בַּכְּבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה.

18 גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת, אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל — דִּבְרֵי הַכֹּל נוֹטֵל אֶת הָאוֹכֵל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסוֹלֶת.

19 פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי? לָא צְרִיכָא, דִּנְפִישׁ בְּטִרְחָא וְזוּטַר בְּשִׁיעוּרָא.

20 רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ מְבִיאִין דְּלִי מָלֵא עֲדָשִׁים וּמְצִיפִין עָלָיו מַיִם, וְנִמְצָא אוֹכֶל לְמַטָּה וּפְסוֹלֶת לְמַעְלָה.

21 וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? לָא קַשְׁיָא: הָא בְּעַפְרָא, הָא בְּגִילֵי.

22 מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה.

23 גְּמָ׳ תָּנֵי רַב יְחִיאֵל: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ בְּשׁוּרָה. תָּנָא: אֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: תְּלָתָא גַּבְרֵי וּתְלָתָא מִינֵי מַאי? תֵּיקוּ.

24 רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה. תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה, כְּגוֹן: חִטִּין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן לוּדִיּוֹת, שְׂעוֹרִים לִיתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, עֲדָשִׁים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִין.

25 מַתְנִי׳ מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אוּמָּן. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ.

26 גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִין — חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ, שֶׁאֵין תְּפוּרִין נָמֵי — חֲזוּ לְכַסּוֹיֵי, אֶלָּא כִּלְאַיִם לְמַאי חֲזוּ?

27 וְכִי תֵימָא חֲזוּ לְמֵימַךְ תּוּתֵיהּ, וְהָתַנְיָא: ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״, אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ.

28 וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסֵיק מִידֵּי בֵּינֵי בֵּינֵי, וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל, אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם: אֲפִילּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן — אָסוּר לִישַׁן עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״.

29 אֶלָּא, בְּוִילוֹן. וְהָאָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ וִילוֹן טָמֵא — מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ.

פירוש פתח עינים על ביצה י״ד

1 מ"ט רב הונא ורב חסדא וכו'. הרי"ף השמיט הא דרב הונא ורב חסדא ולא הביא אלא מאי דאמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין וכו' אמר ליה רב לרב אחא ברדל' כי דייכת וכו' ע"ש. והרמב"ן במלחמות ברוח מבינתו פירש סוגיין לדעת הרי"ף יפה יפה והמעיין בעיניו יראה כי שמועה זו נאה אשר במאמרו בר"ה ומתרצתא שפיר לדעת הרמב"ן. אך מרן והאחרונים לא הזכירוה לשיטת הרמב"ן לפי שהר"ן כתב דלא נתיישבו לו דברי הרמב"ן. ולנו בעניותנו ההערות אשר הערה הר"ן ז"ל כבר הרמב"ן בדבריו קדם וסלקן: והר"ן כתב דמאי דאמר רב כי דייכ' אצלי וךוך חומרא בעלמא היא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל וכו' עיין בדבריו באורך. ומרן בכ"מ ובבית יוסף הקשה על הר"ן דאי חומרא הוא לא הו"ל להרי"ף להביאו וכו' ע"ש ולק"מ דכיון דאמוראי מחמרי בהא נקטינן כותייהו להחמיר על דרך מ"ש הרב משנה למלך ריש ה' סוטה לדעת הרמב"ם פכ"ב דאסורי ביאה דרב החמיר על עצמו וקי"ל כוותיה דראוי להחמיר ע"ש. ונ"ל ההדיוט להביא ראיה לדברי הר"ן ממאי דאתמר בירושלמי בסוגיין שמואל שחק על סטרא דמדוכתא רב אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן. ולכאורה מחלפא שיטתייהו דרב ושמואל מגמרין לירושלמי דבגמרין שמואל אמר כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ורב פקיד אצלי ודוך לגירסת הרי"ף והרא"ש ובירושלמי אמרי דשמואל שינה ורב אמר נדוכין כדרכן. אמנם עפ"י שיטת הר"ן הנה נכון דשמואל קאמר דכל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפי' מלח לדינא. ומיהו למעשה החמיר כשהוא שוחק אתי במה הצד. וכן רב איהו קאמר מימרא דכל הנידוכין בירושלמי לדינא כמ"ש שמואל בגמרין ולמעשה רב מפקיד אצלי ודוך לחומרא. ונמצא דרב ושמואל כל חד אמר מימרא לדינא ומר ניהו מחמיר. ולפום מאי דאמרי רבוואתא קמאי דרבינא ורב אשי כי תרצוהו לבבלי ודאי בקיאי טובא בירושלמי ניחא השתא דמתרי תלמודי ידעינן מימרות רב ושמואל לדינא ודהוו מחמרי ולשיטת הר"ן א"ש: וראיתי למהרש"ל בים של שלמה סי' ט"ל שכתב על דברי הרי"ף ותימא אמאי פסק כשמואל דס"ל כתנא דברייתא והלא ר' יוחנן פסק בכל הגמרא הלכה כסתם משנה נמצא שתלוי דין זה בפלוגתא דשמואל ור"י וק"ל כר"י נגד רב ושמואל ועוד לישנא דתלמודא משמע הכי מדקאמר הוא סבר כהאי תנא ולא קאמר משום דק"ל כהאי תנא וכו' עכ"ל ואין כאן תימא דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כלה ומשו"ה פריך הש"ס עליה דר"י כמה זימני והאר"י הלכה כסתם משנה. אמנם אנן לא קי"ל בהא כר' יוחנן וכמה זמני פסקו הפוסקים דלא כסתם המשנה היכא דאמוראי סברי איפכא וזה דבר ברור ופשוט בכמה דוכתי ואחד מהם הרא"ש בפסקיו סוף פ' אלו נערות ע"ש ונמצא דלא קי"ל כר' יוחנן בכלל זה שהוא סובר הלכה כסתם משנה בכל התורה והפוסקים פסקו להפך דאזלינן בתר האמוראים. וכיון שכן אין להקשות מכלל זה דכמה דוכתי איפסיק הפך. גם מה שנסתייע מדקאמר הוא סבר כהאי תנא גם זה אינו כלל גמור וכמ"ש בעניותנו בכמה מקומות בס"ד: והרמב"ם פ"ג פסק דידוך התבלין כדרכן שאם ידוכם מעי"ט יפוג טעמן אבל מלח וכו' ע"ש ולא פי' דין מוריקא והה"מ נקט נפשיה בקציר"י אך פירש דמוריקא ככל התבלין. ובאמת דקצר קציר"ת האומ"ר דהגם שהזכיר דברי ההלכות ומסתמא מסכים הולך לדברי הרמב"ן ושיטתו אמנם הרמב"ם אמר טעמא דמפיגין טעמן ולדידיה קאמר הש"ס דמוריקא כמלח והו"ל לפרש להרמב"ם. ומרן ז"ל נדחק בזה. ואמרתי בישיבה דרך חידוד ליישב דברי הרמב"ם וגם דברי הרשב"א דנראין כסותרין דבספרו עבודת הקדש פסק דגם הכרכום נדוך כדרכו ובתשובה סי' תרפ"ד כתב טעמא דמפיגין. והוא דיש להעיר בסוגיין דלמ"ד דטעמא דכל הקדרות צריכות מלח ואין צריכות תבלין וכפ"ז אי ידע מאי קדירה בעי בשולי הוו תבלין כמלח ובעו שינוי וא"כ משנתנו לפלוג ולתני בתבלין גופייהו דאי ידע מאי קדירה בעי בשולי בעו שינוי ואי לא ידע נדוכין כדרכן ומכ"ש ידעינן דמלח בעי שינוי דכל הקדרות צריכות מלח. וכן למ"ד דתבלין מפיגין ומוריקא דלא מפיג בעי שנוי תקשי דלפלוג ולתני בתבלין גופייהו דמוריקא בעי שינוי ומכ"ש מלח. ואפשר לומר דשיטת הש"ס כך דמ"ד דכל הקדרות צריכות מלח וכו' סובר דכיון דהא מילתא מדרבנן דמדאורייתא התר גמור שהוא אוכל נפש א"כ לא ראו חכמים לחלק והתירו התבלין ואסרו מלח דאע"ג דזמנין דידע מאי קדרה בעי לבשולי והיה צריך שינוי לא ראו חכמים למסור ענין זה ביד כל א' וא' וזה ידוך כדרכו דלא ידע מאי קדירה בעי בשולי וזה ידוך ע"י שינוי דידע וכיוצא דנפיק מינה חורבא ובלבול לכן השוו את מדותיהם דתבלין נדוכין כדרכן כיון דאין כל הקדרות צריכין תבלין אבל מלח בעי שינוי דכל הקדירות צריכות מלח זה סובר מ"ד דטעמא דכל הקדרות וכו' ושכנגדו חלוק דאי אמרת טעמא הכי סבר דכי ידע מאי קדירה בעי צריך שינוי ומתני' לא מפליג ומשו"ה לא בחר בטעם זה. ומ"ד דטעמא דתבלין מפיגין ודאי הוא ס"ל דהגם דאיכא מוריקא לא פלוג רבנן כיון דרוב תבלין מפיגין והשוו כל התבלין בחדא מחתא ולא חיישי למעוטא. זהו סברתו אך אידך לא סבר הכי רק סברתו דלכי מטית לו' דטעמא דמפיגין בעי לאפוקי מוריקא ועינינו הרואות דסתם התנא והשוה דין כל התבלין לכך פנה לטעם אחר. ונמצא לפ"ז דמ"ד מפיגין הוא עצמו סבר דגם מוריקא כתבלין דלא פלוג בתבלין. אלא דאידך סבר דלטעם זה אפיקינן מוריקא. וכן מ"ד כל הקדרות וכו' לדידיה אין חילוק בין ידע מאי קדירה בעי ללא ידע דלא פלוג אלא דחבירו סבר דאי אמרת טעמא דכל הקדירות הסר משם ידע מאי קדירה וכו'. וע"פ שיטה זו נתיישבו דברי הרמב"ם והרשב"א דפסקי כמ"ד מפיגין דהכי אזלא סוגיין דעלמא ולא חילקו דמוריקא בעי שינוי משום דהך מ"ד גופיה הכי סבר אלא דחבירו חלוק עליו וקי"ל כוותיה ודוק היטב:

2 אמר אביי כי תניא נמי מתניתא וכו' מהרש"א העיר דלא קאמר אלא אמר אביי ותירץ הלא בספרתו והביא דבריו מהר"ם שיף וכתב עליו והוא דוחק. ואם מהר"ם שיף הבין דמ"ש מהרש"א ונר' דלאביי אפשר דהמתרץ נתכוון וכו' דברים כפשטן דשקלא וטריא דמהרש"א על אביי. הא ודאי שהוא דוחק. אבל הדבר ברור דמהרש"א לא כיוין לזה דהרי כי מקשה ומתרץ דהול"ל אלא בשינוייא דאביי לא על אביי קאמר רק על מסדר הש"ס אמאי לא קאמר אלא אמר אביי וככל סוגיות התלמוד וכמאי דהוו בה רבוואתא בעלמא ולכן תירץ מהרש"א דמסדר הש"ס ראה דלאביי כלומר לשיטת אביי יש לפרש דהמתרץ נתכוון לזה, ומשו"ה לא קאמר אלא אמר אביי. וברישא נמי לא קאמר אלא אי תנא אין כותשין וכו' משום דהמקשה לא הבין כן ופריך והתניא. ואיך אפשר לסדר אלא אי תנא וכו' והתניא וכו' לא תוכל האר"ש שאתו. ועוד דרבא מפרש מ"ט קאמר ואמטול הכין מסדר הש"ס לא מצי לומר אלא אי תנא וכו' וכוליה שקלא וטריא על מסדר הש"ס הוי זה נראה כונת הרב מהרש"א ואין כאן דוחק: אמנם אפשר להרחיב הדברים בסגנון זה דודאי כונת התרצן דמשני אי תנא אין כותשין במכתשת ה"א קטנה ש"ד קמ"ל מוכח דגם דייסא בקטנה אסור משום דלשיטת אביי הטעות דהוה טעינן הוא בטסני דוקא אבל בדייסא לפי האמת בקטנה שרי. וא"כ הול"ל הו"א דגם טסני שרי בקטנה דזהו הטעות אבל לומר הו"א דה"מ בגדולה וכו' סתם לא יכון דהאמת הוא דקטנה שרי בר מטסני. ותו דהדר ביה ממ"ש מה טעם קאמר ולא רמז דהשת' הם שתי חלוקות ומשו"ה מקשה בכח והתניא וכו' כי ירד לעומק כונת התרצן דאסר בכל קטנ' נמי ופריך עלי' מבריתא דקטנה שרי: ובכל זאת דרך חידוד יש מקום לומר דמחכמת סתמא דתלמוד' האחרון המסדר הש"ס הוא לסדר סוגיא זו באופן זה שלא לומר אלא אמר אביי וגם קיצר דברי אביי דבשינויא דאביי לא אמר רק כי תניא מתניתא נמי במכתשת גדולה ותו לא וגם בשינויא דרבא לא אמר כי אם הא לן והא להו וכל זה יודיע דרכיו דהאי שינויא קמא דאי תנא אין כותשין במכתשת הו"א ה"מ גדולה וכו' הם דברים כמראה האופנים ומועילים לכל השיטות בין לשיטת אביי בין לשיטת רבא כלומר הן הן הדברים עצמם בלי דיוק דבר ידברו אביי לדרכו ורבא לשיטתו דהם דברים סובלים שני הפירושים ומתפרשים לכל א' לשיטתו. וזה מחכמת מסדר הש"ס לחדודי הוא דבעא ולהעמיד הדברים על בוריין בקצירת האומ"ר. ולא נעלם ממני שיש עוד לצדד בזה. אבל מ"ש נראה יותר קרוב אל האמת לפי סדר סוגיית הש"ס וכמ"ש הרשב"א בתשובה דמחכמת הש"ס להודיע כמה ענינים מכח סדור הדברים בשתיקה: והגם כי למאי דאתו עלה מהרש"א ומהר"ם שיף דלא קאמר אלא אמר אביי וכו' אין לנו צורך לזה כלל דידוע מ"ש הראשונים דכי לא קדים שם אמורא ברישא לא קאמר אלא. ולא עוד אלא כתבו ז"ל דכמה זמני הש"ס לא קאמר אלא וכמו שהבאתי בעניותי דברי קדשם בס' הקטן שער יוסף דף ע"ח ע"ג. והני מילי דרבוואתא קמאי ביטלו את המעוררי"ן. מ"מ אהניא לן שיטתין והצדיקו את הצדיק המקשן דפריך והתניא וכו' דירד לעומק כונת התרצן ופריך עליה. וגם מאי דשינויא דאביי תשלח קצירי"ה והרי הוא כמבואר ודוק הטב:

3 תניא א"ר אליעזר בר' צדוק כך היה מנהגן של בית ר"ג וכו' מרן בב"י סי' תק"י כתב דר' ירוחם פסק כר"ג ונראה שטעמו משום דאר"א בר' צדוק כך היו נוהגים בית ר"ג וכו' ומעשה רב עכ"ל מרן וכתב מהרש"ל בים ש"ש סי' מ"ב על זה ולא נהירא נהי דמעשה רב הוי הכרע וכו' אבל הכא כך היו נוהגין על פיו ואין זה כ"כ הכרע ועוד אפילו את"ל דהוי הכרע היינו בין תנאי או אמוראי דלא ברירא לן כבר הלכתא כמאן אבל הכא דהלכתא כת"ק בכל דוכתא לית כאן הכרע וכו' עכ"ל ונראה דיש פנים הנראין לומר גם הכא מעשה רב שהרי בירוש' ריש ברכות אמאי דתנן דאמר ר"ג לבניו אם לא עלה ע"ה. חייבי' לקרותו פריך ור"ג פליג על רבנן ועביד עובדא כותיה ומייתי מר' עקיבא ור' מאיר ורשב"י דפליגי ולא עבדי עובד' כוותייהו ומשני שניא הכא שהיא לשינון ואית דבעי למי' דאין יכולים לקיים דברי חכמים ע"ש ומאחר שכן שפיר יש הכרע ממה שהיו נוהגים בבית ר"ג כמותו על פיו דאלו לא הוה פשיטא ליה דהלכה כמותו או דאיכא רבנן כוותיה לא עביד עובדא הפך רבנן וגם מ"ש דהכא כבר נתבררה הלכה וכו' נדחה בזה כמבואר:

4 תניא ר"ש מתיר בתבואה וכו'. כתב הרא"ש מדהביא רב אלפס בריתא זו משמע דפסק ה' כר"ש ולא ידענא טעמא מאי. בעה"ע כתב דטעמא דת"ק כדגרסי' בירוש' אתיא דר"ש בשטת ר"ע וכו' אף אוכל נפש בהמה וכו' ות"ק דאסר ס"ל כר"י הגלילי ונ"ל דגמרא דידן פליגא אירושלמי דטעמא דר"ש דחזו למעבד מאכל אדם וגם לישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לפי שאין ראוי למאכל אדם בקטניות והרמב"ם פסק כת"ק וכן עיקר עכ"ל ויש להעיר דאימא דהרי"ף הביא הבריתא להודיע טעמו דר"ש דלא אתי כר"ע דאסר אף אוכל בהמה רק משום דהזי לאדם והן הן דברי הרא"ש עצמן ולא הוצרך לומר דהלכה כת"ק דזה פשוט ותו צריך להבין קשר דברי הרא"ש ועוצם כונתו. וי"ל דהרי"ף פסק לקמן פ"ב כר' יוסי הגלילי דדוקא מאכל אדם וא"כ אי סבר דהלכה כת"ק הכא כעלמא מאי אכפת לן לאוכוחי דר"ש לא סבר כר"ע כירושלמי אידי ואידי חד שעורא דהלכה כת"ק וגם אי נימא דת"ק כר' יוסי הגלילי שפיר נאה דהלכה כת"ק: ומעתה אפשר לומר דכונת הרא"ש דהוא כתב ולא ידענא טעמא מאי. ולפי דברי הרב העטור דר"ש כר' עקיב' יקשה על הרי"ף דסתר דידיה אדידיה דהכא משמע דפסק כר"ש והוא פסק פ"ב כר' יוסי הגלילי לזה כתב דגמרא דידן פליג אירושלמי ואפילו דפסק הרי"ף כר"י הגלילי שפיר מצי לפסוק כר"ש לפום גמרין ואין לנו על הרי"ף רק שלא ידענו טעמו דפסק כר"ש: אי נמי אפשר דהא דהביא הרי"ף הבריתא אינו מופת חותך דפסק כר"ש וכן תראה בשיטה מקובצת שכתב דאפשר דהרי"ף נמי סובר הלכה כת"ק ולא הביא הבריתא אלא לפרש דברי ר' שמעון כיון שהוא במשנה עכ"ל והשתא אם נמצא במקום אחר קצת גילוי שהרי"ף פוסק כת"ק טפי אית לן למימר שהרי"ף פוסק כת"ק והביא הברייתא לפרש דברי ר"ש ולא עלה על לב דיסברו דפסק כר"ש מאחר דיש גלוי דפסק כת"ק. אם כן אפה לדברי הרב העטור דת"ק כר' יוסי הגלילי ור"ש כר"ע כירושלמי הדבר מוכרע דפסק הרי"ף כת"ק דאתי כר"י הגלילי והבריתא הביאה לפרש ר"ש דוקא והוא הפך דברי הרא"ש דסבר דהביאה לפסוק כר"ש. לזה אחר שכתב דמשמע דהרי"ף פסק כר"ש הביא דברי הרב העטור ודחאם משום דכפי הרב העטור היינו מכריעין להפך דפסק כת"ק הפך דבריו אמטו להכי דחי לדברי הרב העטור דגמרין סבר איפכא וא"כ מדהביא הרי"ף בריתא דר"ש משמע דפסק כוותיה ולא נודע טעמו: ועוד אפשר לומר דשעור המשך לשון הרא"ש הכי הוי דבתחילה כתב מדהביא הרי"ף בריתא דר"ש משמע דפסק הלכה כר"ש וכו'. ושוב הביא דברי בעל העטור ומאי דדחי מגמרין. ועוצם כונתו דהשתא יש מקום לומר דלעולם הרי"ף פסק כת"ק דאי כר"ש הו"ל לפרש בהדיא ומה שהביא הבריתא הוא לאפוקי הירושלמי דתלי הא באידך פלוגתא דר"ע וריה"ג וכל כי הא איבעי ליה לאודועי אגב אורחיה ואין ראיה דפסק כר"ש. והרמב"ם פסק כת"ק וכן עיקר. ולעולם דיש מקום לומר דגם הרי"ף כן דעתו זה אפשר לומר בדברי הרא"ש. אמנם הטור סי' תק"י ובקצור פסקי הרא"ש כתבו בפשיטות דהרי"ף פסק כר' שמעון ע"ש: ברם מ"ש הרא"ש דגמרין פליג אירושלמי דטעמא דר"ש מפרש בגמ' משום דחזו וכו' וגם לישנא דמתני' וכו' לכאורה יש להעיר כמה הערות וכמה קושיות חדא דאי גמרין מפרש למילתיה דר"ש הוה ניחא דגמרין פליג אירושלמי דכל חד הנה זה עומד בדעתו ושיטתו. אבל הא דגמרין הוא בריתא והירושלמי אי אפשר לחלוק על הבריתא ומותבינן לאמוראי וסתמא דירושלמי מהברייתא ואיך שפר קדמיה דהרא"ש דהירושלמי פליג אבריתא. וזאת שנית דהרי גם בגמרין קאמר בבריתא שעורים ליתן לפני בהמתו ואיך קאמר דטעמא דר"ש משום דחזו למאכל אדם הרי שעורים לפני בהמתו קתני ומוכח כדאמרו בירושלמי דר"ש אתי כר"ע דאף אוכל נפש בהמה ולומר דט"ס הוא בש"ס ובהרי"ף והרא"ש חלוקה זו דשעורים לפני בהמתו ולתלות טעות בכל הספרים ול"ג לה הוא דבר שאין לו שחר. ועוד בה שלישיה לדעת הרא"ש דהרי"ף הביא בריתא זו לפסוק הכי תקשי דהוא פסק כר' יוסי הגלילי בפ"ב דדוקא נפש אדם ואיך הכא רוצה לפסוק כר"ש דשרי לשלוח שעורים דמצי לתתם לפני בהמתו והא לדידיה נפש אדם דוקא. ואת רב"ע מ"ש הרא"ש דלישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דרבנן אסרי לפי שאינו ראוי למאכל אדם אינו מובן דגם לירושלמי טעמא דרבנן דסברי כר"י הגלילי דנפש אדם דוקא ומשו"ה אסרי דלא חזו השתא לאדם ומאי קאמר. ועוד חמשית דבירוש' נמי קאמר תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות פול שהוא מאכל נדיות שעורין שהן מאכל בהמה ולכאורה נראה דהוי כבריתא דתני בגמרין שהרי הרי"ף הביא הגירסא בבריתא של חטים לעשות מהן עססיות ופירש הר"ן לעשות מהם עסיסיות מאכל חיטים וא"כ נמצא דגם בירושלמי קאמר חטים שהן מאכל עססיות והוא ראוי למאכל אדם ועלה קאמר בירושלמי דר"ש ס"ל אף נפש בהמה ואיך הרא"ש בא לחלוק את השוין דהבריתא דמוכח מינה הפך הירושלמי איתא נמי בירושלמי ועלה קאי ומוכרח דהירושלמי משום חלוקת שעורין שהן מאכל בהמה קאמר הכי וחלוקה זו נמי איתיה בגמרין. ועוד קשה קושיא ששית דבירושלמי אמרו לא כן תני משום ר"ש לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא ר"ש כשיטת ר' עקיבא כמה דר"ע אמר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל כן ר"ש אומר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל ע"כ בירושלמי וא"כ הרי בריתא מפורש' דר"ש תני לכל נפש אף נפש בהמה ואיך גמרין פליג על הירושלמי הרי מ"ש בירושלמי דר"ש סבר כר"ע הנה אמת נכון דהרי תני בבריתא בפירוש ר"ש אומר אף נפש בהמה ואיך קאמר דגמרין פליג דטעם ר"ש דחזי לאדם דמשמע דאינו כירושלמי דר"ש כר"ע והרי הכי אתמר בבריתא דר"ש קאמר בהדיא אף נפש בהמה ואיך אפשר דגמרין פליג אבריתא דר"ש גופיה אמר הכי. וכי תימא מאי אית לן עם הרא"ש תקשי בריתות אהדדי בריתא דגמרין עם הבריתא דר"ש קאמר אף נפש בהמה. ל"ק דגם בריתא דגמרין קאמר שעורים לתת לפני בהמתו והא אתיא כאידך בריתא דר"ש כר"ע: ואפשר לישב הכל בשימת עין דבבריתא דגמרין קתני חיטים לעשות מהן לודיות ולגירסת הרי"ף של חיטים לעשות מהן עסיסיות. אמנם בירושלמי תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות פול שהוא מאכל נדיות שעורין שהן מאכל בהמה ומוכח דאינו ר"ל שיעשה תבשיל רק שהחיטים כמות שהן מאכל לעופות והפול הוא מאכל נדיות דהיינו מאכל מין בהמה או עוף וכמו שמסיים שעורים שהן מאכל בהמה זה נראה יושר כונת הבריתא אלא דמ"ש עסיסיות נדיות נראה ט"ס וצ"ל מין עופות או בהמות וכן נראה מהלשון דקאמר שהן מאכל וכו' ולא קאמר לעשות מהן כמ"ש המדקדק בלשון. ונמצא דהאי תנא דבירושלמי סבר דמאי דשרי ר"ש היינו שהוא מאכל עופות ובהמות ואתיא כדעתיה דר"ש וכר"ע. ועל זה קאמר דגמרין פליג משום דקתני הבריתא דמייתי חיטים לעשות מהן לודיות דחזו לאדם ולא תקשי להירושלמי מהך בריתא דהירושלמי סמיך על בריתא אחרת שהביא שם כאמור. ומאחר דאיכא תרי בריתות וגמרין אייתי הך בריתא ואידך לא עלה על שפתיו אמטו להכי קאמר הרא"ש דגמרין פליג ותלה הדבר בגמרא כלומר דהגמרא שלנו דמייתי הך סתמא דבריתא ושביק אידך. ובודאי גם גמרין סבר דר"ש אית ליה לכל נפש אף בהמה מדקאמר שעורים לפני בהמתו. ובברייתא דמביא בירושלמי דתני ר"ש הכי בהדיא לא נחלקו התלמודים אלא בתבואה של חיטים דירושלמי סבר דטעמיה דר"ש שהיא מאכל עוף ואתיא כר"ע. וגמרין סבר דיכול לעשות תבשיל באופן דחזו לאדם השתא למאכלו וכונת ר"ש לומר לת"ק דאפילו כפי דעתו דנפש אדם דוקא יש להתיר בתבואה דחזי לאדם ושפיר מייתי ראיה הרא"ש דגמרין פליג על הירושלמי בטעם ר"ש. ונ"מ טובא דאי טעמיה דר"ש כגמרין א"כ אף דיכול לעשות מאכל חיטין לי"ט בהתר סבר ת"ק דאין משלחין דאזלינן בתר רוב תשמיש החיטים בתבשילים ולא משגחינן אם יכול לעשות תבשיל בחטים שלמות וכיוצא ולפי הירוש' דר"ש שרי כדעתיה דאפילו לבהמה מינה דאי פליג ת"ק היינו כשאי אפשר לעשות שום תבשיל. אבל בעיר שנוהגים לזמנין לעשות מאכל מחטים עצמן יש מקום לומר דלת"ק שרי לשלח. ומשו"ה הוצרך הרא"ש לומר דגמרין פליג. ולפ"ז לת"ק אף דיכול לעשות תבשיל אינו משלח. וגם כפי זה לא תקשי להרי"ף דפסק כר"ש הגם דהוא פסק כר"י הגלילי משום דהחיטים יכול לאכלם וחזו למאכל אדם ובזה דוקא פסק כר"ש אך בשעורים לפני בהמתו לא פסק כמותו דר"ש אזיל לטעמיה דנפש אפי' בהמה ולא הוצרך לפרש הרי"ף דכבר מפורש בפ"ב בכתב מפרש דפסק כר"י הגלילי דאוכל נפש דאדם דוקא שרי והשתא בא הרא"ש לתת טעם לגמרין אמאי בחר ונקיט כבריתא זו דטעמיה דר"ש בתבואה דחזי למאכל אדם ורצונו של ר"ש לומר דגם לפי דעת ת"ק דהוא כר"י הגלילי דנפש אדם דוקא יש להתיר בתבואה דחזי למאכל אדם. והלא טפי הו"ל תלמודא דידן למנקט אידך בריתא דמייתי בירושלמי דכולא אזלא כדעתיה דר"ש דנפש אף נפש בהמה לז"א וגם לישנא דמתניתין משמע דלא כירוש' וכו' וביאור דבריו דאי ת"ק ור"ש פליגי בפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי ומשו"ה פליגי בתבואה א"כ לא הו"ל לת"ק להסמיך הדבר לקטניות לומר אבל לא תבואה מאחר דהא מילתא בפ"ע והול"ל אין משלחין תבואה ור"ש מתיר ומדקאמר ת"ק דמשלחין קטניות אבל לא תבואה למדנו דר"ש מתיר תבואה משום דחזי למאכל אדם ולכן אמר ת"ק דתבואה אינה כקטניות דקטניות רגילי ליהנות בהם כך אבל תבואה רוב התבשילין העושים ממנה צריכה תקון וטחינה ואין משלחין. ור"ש מתיר בתבואה דחזי למאכל אדם. וזה סניף לגמרין דנקיט כהאי בריתא דמייתי. ומיהו אין זה דיוק חזק לאותוביה לירושלמי מיניה דהירושלמי לא חייש לדיוק זה ובהכי ינוח לנו מכל ההערות הנז' כאשר יראה המעיין בצדק: אחרי כתבי ראיתי להרשב"א בס' עבודת הקדש בשער ג' שכתב וז"ל יש מי שהורה שאין משלחין חטים ושעורים ועדשים וכו' מדברי קצת גדולים נראה לי שאף אלו משלחין שהרי החטים ראויין לעשות מהן עססיות במכתשת קטנה או לעשות מהן קלי ושתיתא פול ועדשים וקמח וקלי וכן השעורים ליתן לפני הבהמה ויראה לי שזה עיקר עכ"ל הרי דהרשב"א פסק כר"ש כקצת גדולים ואפי' שעורים וכו' ומעתה מ"ש בבריתא והביאו הרי"ף שעורים ליתן לפני בהמתו הוא הלכה שלא כמו שכתבנו לעיל. ומוכרח לומר דסבר הרשב"א דגם לר"י הגלילי שרי כי אין בזה מלאכה ולא הוצאה וכן מתבאר ממ"ש הרשב"א בריש השער הזה דאין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה ולא התירו אלא הטלטול שהוא מד"ס ע"ש: וראיתי בחידושי הגדולים שנדפסו בריש ס' מעשה רקח בסוף דף ד' שכתב וז"ל וראיתי לרבינו משה ז"ל שהתיר בעדשים שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא"כ למה לא פסק בהם לאסור אם נחלקו ב"ה בכל אותם המנויים בבריתא דתניא ר"ש מתיר וכו' עד עדשים לעשות מהן רסיסין ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתני' אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא ה' המינין בלבד וכדאסיקנא בנדרים ר"פ הנודר מן הדגן. הרשב"א ז"ל בת"ה. עכ"ל: ואני שמעתי ולא אבין חדא מ"ש דב"ה נחלקו וכו' ש"מ דלא נחלקו ב"ה וכו' דנראה דחלוקה זו אינה מדברי בית הלל אלא סתמא דמתניתין הוא דתנן משלחין יינות שמנים וכו' והוא חלוקה אחרת וקודם לזה נשלמו דברי בית הלל. ותו דהרמב"ם כתב אבל משלחין קטניות מפני שמבשלן בי"ט וכו' ע"ש פרק ה'. ומה סימנים מצא דהתיר בעדשים אי משום דנקט קטניות. הרי משנתנו היא דתנן משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ומה שיפרש בקטניות דתני תנא יפרש בהרמב"ם. ואי משום שאיחר קטניות ולא תני לה בהדי שמנים וסלתות אין זה כדאי דידוע דהרמב"ם נזהר ושומר סדר הדברים ומשו"ה סידרן בסדר זה כאשר יראה הרואה וצריך להתישב בזה:

« פתח עינים על ביצה י״ג ע״ב פתח עינים על ביצה ט״ו ע״א »