מהר"ם שיף על ביצה ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור ביצה ח׳
1 בְּעָפָר תִּיחוּחַ.
2 וְהָא קָא עָבֵיד גּוּמָּא! כִּדְרַבִּי אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: הַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.
3 שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא. אֵפֶר כִּירָה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: וְאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
4 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר.
5 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ אֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר.
6 הִכְנִיס עָפָר לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קוּפָּתוֹ עָפָר וְעוֹשֶׂה בָּהּ כׇּל צָרְכּוֹ.
7 דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא רַבָּה: וְהוּא שֶׁיִּיחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית.
8 מֵיתִיבִי: כּוֹי, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. וְאִי אִיתָא, לְכַסְּיֵיהּ כִּדְרַב יְהוּדָה!
9 וּלְטַעְמָיךְ: לְכַסְּיֵיהּ בָּאֵפֶר כִּירָה, אוֹ בְּדָקָר נָעוּץ! אֶלָּא — דְּלֵית לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּלֵית לֵיהּ.
10 אִי הָכִי מַאי אִירְיָא סָפֵק, אֲפִילּוּ וַדַּאי נָמֵי לָא!
11 לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא וַדַּאי דְּלָא לִשְׁחוֹט, אֲבָל סָפֵק — אֵימָא מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב לִשְׁחוֹט וְלָא לְכַסְּיֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
12 וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם שְׁחָטוֹ — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּדְאִית לֵיהּ עָסְקִינַן!
13 אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֵפֶר כִּירָה — מוּכָן לְוַדַּאי וְאֵין מוּכָן לְסָפֵק.
14 לְסָפֵק מַאי טַעְמָא לָא — דְּקָא עָבֵיד גּוּמָּא, וַדַּאי נָמֵי קָא עָבֵיד גּוּמָּא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי אַבָּא, הָכָא נָמֵי כִּדְרַבִּי אַבָּא!
15 אֶלָּא: סָפֵק מַאי טַעְמָא — דִּלְמָא עָבֵיד כְּתִישָׁה. וַדַּאי נָמֵי נִגְזוֹר מִשּׁוּם כְּתִישָׁה! וַדַּאי, כִּי קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה — אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.
16 אֵימַר דְּאָמְרִינַן אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה כְּגוֹן מִילָה בְּצָרַעַת, אִי נָמֵי סָדִין בְּצִיצִית.
17 דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו — קָא מוֹקֵים לַעֲשֵׂה. הָכָא, בְּעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו — לָא מוֹקֵים עֲשֵׂה! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּבַהֲדֵי דְּכָתֵישׁ קָא מִכַּסֵּי.
18 סוֹף סוֹף, יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא — וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!
19 אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵפֶר כִּירָה דַּעְתּוֹ לְוַדַּאי, וְאֵין דַּעְתּוֹ לְסָפֵק.
20 וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר. דַּם צִפּוֹר — אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.
21 נְהַרְבְּלָאֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.
22 אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא וְרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא וְרַבִּי זֵירָא. חַד אָמַר: כּוֹי, הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה. וְחַד אָמַר: כּוֹי אֵינוֹ כְּצוֹאָה.
23 תִּסְתַּיַּים דְּרָבָא הוּא דְּאָמַר כּוֹי הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה, דְּאָמַר רָבָא: הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר, דַּם צִפּוֹר — אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה. תִּסְתַּיַּים.
24 רָמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא אָמַר: כּוֹי הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְכַסֵּינַן, גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת חֶלְבּוֹ.
25 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! בַּחוֹל אָמְרִי לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ הוּא צָרִיךְ.
26 שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּא לִימָּלֵךְ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
27 אֶלָּא: בְּחוֹל אִי נָמֵי מִסְּפֵקָא, אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: זִיל טְרַח וְכַסִּי. בְּיוֹם טוֹב אִי מִסְּפֵקָא — מִי אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן זִיל טְרַח וְכַסִּי?
28 תָּנֵי רַבִּי זֵירָא: לֹא כּוֹי בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁחַט בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף וְנִתְעָרְבוּ דָּמָן זֶה בָּזֶה — אָסוּר לְכַסּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
29 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יָאסִינִיאָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת, אֲבָל יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת — מוּתָּר.
30 פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִגְזַר דְּקִירָה אַחַת אַטּוּ שְׁתֵּי דְקִירוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן.
31 אָמַר רַבָּה: שָׁחַט צִפּוֹר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵין מְכַסִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
פירוש מהר"ם שיף על ביצה ח׳
1 גמ' א"ה. אפילו ודאי כו' לא שייך להקשות דלמא הא גופיה קמ"ל דלא תימא כוי בהמה הוא ושוחטין אותו כשאר בהמות דא"כ הו"ל לאשמועינן דחלבו אסור ועוד דא"כ למה תני סיפא ואם שחט אין מכסין כו' לא הוה ליה למימר רק אין שוחטין דלא תימא בהמה הוא וכיון דלאו בהמה הוא יהיה ודאי חי' מ"מ אין מכסין ודו"ק. אין להקשות לישני הברייתא ביש לו דקר נעוץ ואין לו אפר כירה או קופה מלא עפר דדקר נעוץ אסור לכתחלה ולכן דוקא ודאי כו' ס דזה לא שכיח כמ"ש התוס' בד"ה א"ה ע:
2 בתוס' בד"ה בעפר תיחוח וכו' תימה וכו' אבל הכא מיירי כו'. אין להקשות מאי מקשה הא קעביד גומא דלמא מיירי בעפר תיחוח לגמרי עיין בר"ן ולי אפשר לומר דא"כ מ"ט דב"ה דאסרי לכתחלה כיון שהוא מוכן בדקר נעוץ וליכא כתישה או גומא כלל ודאי שרי לאפוקי השתא פליגי שפיר כיון דגומא אסור לכתחלה ב"ש מתירין משום שמחת יו"ט וב"ה אוסרין דלית להו שמחת יו"ט כן נ"ל:
3 בתוס' בד"ה ואין צריך כו' וי"ל דמשום שמחת יו"ט מותר אפילו לכתחלה. לשון רש"א לב"ה לא שייך לומר משום שמחת יו"ט מותר כיון דלא שרי ב"ה אלא בשכבר שחט ליכא בי' משום שמחת יו"ט דמשום דלא מכסי דס לא מיתסר באכילה אלא דכל דבריהם אלו לב"ש הם דמשמע להו דלב"ש נמי צ"ל והוא שיש לו דקר נעוץ ובעפר תיחוח דבהא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא דכל מה דשרי ב"ש לכתחלה לא שרי ב"ה אלא דיעבד וכן נראה מדבריהם בד"ה ואם איתא כו' וכי פריך תלמודא דליעבד כב"ש כו' וכ"כ התוס' בהדיא לקמן ביצה דף ט' ע"ב בד"ה אר"י מוחלפת השיטה כו' ולב"ה ודאי ניחא להו משום מצות כיסוי מותר אפילו לכתחלה כיון שכבר שחט וכדאיתא בירושלמי גבי אפר שהוסק ביו"ט שהביאו בסמוך ע"כ. ואפשר דמפרשים כן למאי דאפכו דב"ש לב"ה וס"ל לב"ה לכתחלה כדבסמוך בד"ה ואם איתא:
4 בא"ד וא"ת ל"ל דקר נעוץ כו' וי"ל כו'. משום דאיכא תרתי חדא דאינו מוכן וגם עביד גומא לכן בעי דקר נעוץ אף בשחט אבל באפר שהוסק ביו"ט כיון דלית בי' אלא איסור מוכן לחוד שרי בשחט כדבירושלמי וכך כתב האשר"י וא"ל דכאן איירי בלכתחלה מ"מ עכ"פ לב"ה בעי דקר נעוץ אפי' בדיעבד פ:
5 בתוס' בד"ה ה"ק כו' וי"ל דמלתא דהכא באפי נפשיה קאמר כו'. עיין בחולין בתוס' דבאפי נפשי' הוא ולא קאי על ושוין רק לב"ה לחודא אבל קאי אכסוי דאל"כ כמשמעות תירוץ התוס' שבכאן היאך תלוי כאן גם בסמוך מקשה וליכסיי' באפר כירה כו' וצ"ל למ"ש תוס' כאן אפר כירה מוכן לכ"ע לשאר דברים דאיסורייהו משום מוכן ע"ז אמר ושוין ונקטו הכא דנ"מ לב"ה לענין כיסוי אבל לב"ש בלא"ה אפר אסור משום דאין מכסין באפר:
6 בא"ד ואי איקרי עפר בשום מקום כו'. הלשון מגומגם ובקצרה יכולין למידק דבאפר שמגדל צמחים יכולין לכסות אע"ג דלא איקרי עפר דילפינן מוכסהו וכו' א"כ ב"ש מיירי התם מאפר דלא מגדל צמחים וקאמר משום דלא איקרי עפר הא איקרי עפר מכסין בו רק ע"ז ג"כ מייתי ראיה דאי איקרי עפר אע"ג דלא מגדל צמחים דמכסין בו מברייתא דמכסין בטלית אבל אין צורך בו וק"ל: וצריך שתדע דהברייתא דהולך במדבר לא אתיא כב"ש ובגמרא פריך אליבייהו מולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' ומשני עפר סתמא לא מיקרי:
7 בתוס' בד"ה אמר ר"י לא שנו כו' דמוקצה אינו אסור לטלטל כו'. ומיהו לענין כיסוי אוסר רב יהודה בהוסק ביו"ט משום דהאי טלטול אינו משום אוכל נפש אלא משום הכיסוי ואסור בשלא שחט וכ"כ רש"א:
8 בתוס' בד"ה ואם איתא כו' משמע דקאי אסיפא כו'. לכאורה יש לדקדק באמת אמאי לא מקשה מרישא דאין שוחטין לכתחלה דאפשר לכסייה בקופת עפר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה ולא הכנה לרב יהודה וא"ל נמי גומא אסור לכתחלה כמו בדקר נעוץ דלכאורה אין בו משום גומא דהא לפי האמת מקשה מרישא לפי' התוס' אי לא גרסינן דקר נעוץ צ ומ"מ י"ל דידע קושטא דמלתא כדמשני לי' התרצן דלית לי' ולא מבעיא כו' וקושייתו הוא מכח סיפא וכדמסיק: ומה שדייקו דהקושיא מהסיפא מולטעמיך לכסייה כו' דלמא הולטעמיך קאי לדידך תקשי הסיפא אבל קושיית המקשה אפשר היה מרישא: ומה שכתבו וכן פירש"י בסמוך כו'. משמע להו כן ממ"ש בד"ה אפילו ודאי נמי דהא כב"ה וכו' כ"כ רש"א. אבל יש לדקדק אם גם קושית א"ה ודאי נמי הוא על הסיפא מאי מתרץ לו לא מיבעי ודאי כו' שהוא רבותא ברישא והא ליכא למימר כיון דברישא הוי ספק רבותא תני סיפא אגב בספק דא"כ מאי מקשה אח"כ והא מדקתני סיפא וכו' ועיין ק:
9 בתוס' בד"ה א"ה מאי אריא ספק כו' תימה מאי אא"ב כו' וי"ל דה"פ אא"ב כו' דא"ל דלית לי' דקר נעוץ ואפר כירה כו' ודרב יהודה אית ליה כו'. לשון רש"א יש לדקדק לפי"ז מאי קמשני אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו' כיון דהוי ניחא לי' מאפר כירה ודקר נעוץ ולא הוי קא קשיא ליה אלא מדרב יהודה אמאי לא שביק רבה סברת המקשה דמיירי בדלית לי' אפר כירה ואלו הו"ל אפר כירה הוי מוכן גם לספק אלא דהו"ל לרבה למימר דהא דרב יהודה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק ומי הכריחו למימר באפר כירה דמוכן לודאי ואינו מוכן לספק היפך סברת המקשה וי"ל דודאי עד השתא לפי סברתו שפיר איכא למימר דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי ואפ"ה ומש"ה מכסין בו נמי ספק אבל הא דרב יהודה אינו מוכן לכל מילי ומש"ה אין מכסין בו ספק אלא ודאי משום מצות כיסוי אבל רב יהודה דאית ליה דעושה בו כל צרכיו ואפ"ה אין מכסין בו ספק וה"ט כדמסיק רבה דדעתו לודאי ואין דעתו לספק ומש"ה גם אפר כירה אי נמי דעושה בו כל צרכיו מ"מ אין מכסין בו ספק דאין דעתו לספק וק"ל:
10 גמ' מכלל דרישא כו'. אין צריך לדייק על הרישא דמסיפא נמי קשה:
11 עוד שם גמרא והא מדקתני סיפא כו' מכלל דרישא כו'. מלת רישא מיותר ועוד דתוספות לא פירשו יותר מרש"י אלא דתוס' הקשו זו ואמרו דלעיל הקשה מסיפא וליכסיי' כדר"י משום דאלו מרישא דלמא מ"מ לכתחלה אין שוחטין משום טירחא יתירא כדאיתא בגמרא לקמן אבל השתא דלית ליה הקשה קושית א"ה אפילו ארישא. דהיאך נופל מרישא והקשה מסיפא אלא הקשה מאי חידוש הוא והא ודאי נמי כן ותי' חידוש לא מיבעיא והקשה א"כ מאי חידוש ברישא וכיון דברישא לית חידוש ודאי בסיפא לא תניא משום חידוש זה והדרא קושיא לדוכתי' ר:
12 גמ' לספק מ"ט לא כו' אלא כדר' אבא כו'. לכאורה מאי קושיא דהא גומא פטור אבל אסור לכן בודאי משום מצות כיסוי התירו וצ"ל דאלא אמר רבה לעולם ביש לו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דליכסיי' לכתחלה כמו שאמר מכלל דרישא כו' דמשמע דהקושיא היה נמי מרישא וע"ז אמר אפר כירה מוכן וכו' והשתא ניחא דלכתחלה שניהם שוין דליכא אלא משום שמחת יו"ט ש וא"כ לא יתכן אח"כ משום דעביד כתישה כו' עשה ול"ת דאתי עשה ודחי ל"ת כו' והא איירי לכתחלה. ועוד ומ"מ ניחא ודו"ק ת:
13 גמ' אלא בחול מספיקא כו'. לא ידעתי למה מחק רש"י אלא והא ע"כ אף דטעם איסור ביו"ט נשאר משום התרת חלבו וכמ"ש הגאון בסמוך מ"מ חוזר מתירוץ לנקר חצירו ובסמוך ברש"י מיישבו קצת:
14 שם בגמרא א"ל קיצור בתירוץ זה ל"ל התרת חלבו כיון דע"כ צ"ל ביו"ט מספיקא מי אמרי' לי' טרח וכסי וכן פירש"י בתני ר' זירא בסמוך דז"א דע"כ שמחת יו"ט עדיף מטירחא דהוי טורח לשמחת יו"ט דשרי וא"כ הו"ל לשחוט לכתחלה ולא ניחוש לטירחא וכיון דנשחוט נכסי דמו דלמאי ניחוש הא הוי מוכן ואין כאן מחוסר כלל באפר כירה וכמ"ש רש"י לכן אמר גזירה משום התרת חלבו לכן אין שוחטין לכתחלה ומקשה בחול מאי איכא למימר ומשני איהו לומד מכח טירחא וכו' ועיין היטב:
15 ברש"י בד"ה לא גרסינן ולטעמיך אלא ה"ג כו'. מ"ש ה"ג לאפוקי יש גורסין שחט באשפה מאי איכא למימר ולטעמיך בא לימלך מאי איכא למימר אלא כו' ואין שייך ולטעמיך:
16 ברש"י בד"ה בחול אי נמי ספיקא כו' אמרי ליה טרח וכסי' כו' אמרי' לי' גרסינן. נ"ל דהוי יש ספרים דלא גרסי אמרי לי' והוי תירוץ בפני עצמו משום טירחא יתירא לא התירו מספיקא ודוקא בודאי התירו כדאמר אח"כ ר' יוסי בר יאסינאה. לכך אמר אמרי לי' גרסינן והיינו דאמרי אינשי אי לאו דודאי חי' הוא וחלבו מותר לא היו מתירין מספיקא לטרוח. וי"ל נמי שפיר אלא לא גרסינן ובח"ש מחקו די"ל כי יש גורסין אלא ומחקו אמרי לי' והוי תירוץ בפני עצמו לכך אמר דלא היא אלא איפוך. אלא ל"ג. ואמרי לי' גרסינן ותירוץ אחר הוא:
17 בתוס' בד"ה והא מדקתני סיפא כו' ופ"ה כו' וצ"ע דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי מרישא לא קשה כדמשני הגמרא דבספק אימא משום שמחת יו"ט כו' קמ"ל ומי הביאם לתרץ קושייתם מתוך פירוש הקונטרס כיון דתלמוד ערוך הוא וי"ל דמשמע להו לכאורה דלא קאמרינן לעיל אלא דספק הוי רבותא לגבי ודאי מה"ט דאימא משום שמחת יו"ט כו' ומיהו קושטא דמלתא הוא דפשיטא דאף ספק לא לשחוט בדלית לי' ואהא הביאו פי' הקונט' שפי' מה"ט דהוי ספק רבותא לגבי ודאי לא תקשי ליה נמי ארישא פשיטא דאין שוחטין וכ"כ רש"א. עוד כתב רש"א בא"ד והדרא קושיא לדוכתי' ליכסיי' כדר"י אי בדקר נעוץ. לדברי התוס' דלעיל בד"ה א"ה דלא קשיא לי' אלא אהא דר"י צ"ל דלא הדרא קושיין לדוכתי' אלא דליכסיי' כדר"י אבל מאפר כירה ומדקר נעוץ לק"מ אלא שהתוס' כתבו או בדקר נעוץ לפי פי' הקונטרס שהביאו ומהרש"ל הגיה או אפר כירה כו' כי כן לשון הקונט' לפנינו:
18 בתוס' בד"ה ס"ס כו' וי"ל דגמרא דחיק נפשי' לאוקמי מלתא דרבא כו'. לכאורה דלעיל ג"כ הוא רבא אפר כירה מוכן כו' ולא רבה למשמעות התוספות: