פני יהושע על ביצה ח׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

מקור ביצה ח׳
1 בְּעָפָר תִּיחוּחַ.
2 וְהָא קָא עָבֵיד גּוּמָּא! כִּדְרַבִּי אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: הַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.
3 שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא. אֵפֶר כִּירָה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: וְאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
4 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר.
5 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ אֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר.
6 הִכְנִיס עָפָר לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קוּפָּתוֹ עָפָר וְעוֹשֶׂה בָּהּ כׇּל צָרְכּוֹ.
7 דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא רַבָּה: וְהוּא שֶׁיִּיחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית.
8 מֵיתִיבִי: כּוֹי, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. וְאִי אִיתָא, לְכַסְּיֵיהּ כִּדְרַב יְהוּדָה!
9 וּלְטַעְמָיךְ: לְכַסְּיֵיהּ בָּאֵפֶר כִּירָה, אוֹ בְּדָקָר נָעוּץ! אֶלָּא — דְּלֵית לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּלֵית לֵיהּ.
10 אִי הָכִי מַאי אִירְיָא סָפֵק, אֲפִילּוּ וַדַּאי נָמֵי לָא!
11 לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא וַדַּאי דְּלָא לִשְׁחוֹט, אֲבָל סָפֵק — אֵימָא מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב לִשְׁחוֹט וְלָא לְכַסְּיֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
12 וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם שְׁחָטוֹ — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּדְאִית לֵיהּ עָסְקִינַן!
13 אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אֵפֶר כִּירָה — מוּכָן לְוַדַּאי וְאֵין מוּכָן לְסָפֵק.
14 לְסָפֵק מַאי טַעְמָא לָא — דְּקָא עָבֵיד גּוּמָּא, וַדַּאי נָמֵי קָא עָבֵיד גּוּמָּא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי אַבָּא, הָכָא נָמֵי כִּדְרַבִּי אַבָּא!
15 אֶלָּא: סָפֵק מַאי טַעְמָא — דִּלְמָא עָבֵיד כְּתִישָׁה. וַדַּאי נָמֵי נִגְזוֹר מִשּׁוּם כְּתִישָׁה! וַדַּאי, כִּי קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה — אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.
16 אֵימַר דְּאָמְרִינַן אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה כְּגוֹן מִילָה בְּצָרַעַת, אִי נָמֵי סָדִין בְּצִיצִית.
17 דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו — קָא מוֹקֵים לַעֲשֵׂה. הָכָא, בְּעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו — לָא מוֹקֵים עֲשֵׂה! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּבַהֲדֵי דְּכָתֵישׁ קָא מִכַּסֵּי.
18 סוֹף סוֹף, יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא — וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!
19 אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵפֶר כִּירָה דַּעְתּוֹ לְוַדַּאי, וְאֵין דַּעְתּוֹ לְסָפֵק.
20 וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר. דַּם צִפּוֹר — אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.
21 נְהַרְבְּלָאֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.
22 אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא וְרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא וְרַבִּי זֵירָא. חַד אָמַר: כּוֹי, הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה. וְחַד אָמַר: כּוֹי אֵינוֹ כְּצוֹאָה.
23 תִּסְתַּיַּים דְּרָבָא הוּא דְּאָמַר כּוֹי הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה, דְּאָמַר רָבָא: הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר, דַּם צִפּוֹר — אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה. תִּסְתַּיַּים.
24 רָמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא אָמַר: כּוֹי הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְכַסֵּינַן, גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת חֶלְבּוֹ.
25 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! בַּחוֹל אָמְרִי לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ הוּא צָרִיךְ.
26 שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּא לִימָּלֵךְ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
27 אֶלָּא: בְּחוֹל אִי נָמֵי מִסְּפֵקָא, אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: זִיל טְרַח וְכַסִּי. בְּיוֹם טוֹב אִי מִסְּפֵקָא — מִי אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן זִיל טְרַח וְכַסִּי?
28 תָּנֵי רַבִּי זֵירָא: לֹא כּוֹי בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁחַט בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף וְנִתְעָרְבוּ דָּמָן זֶה בָּזֶה — אָסוּר לְכַסּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
29 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יָאסִינִיאָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת, אֲבָל יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת — מוּתָּר.
30 פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִגְזַר דְּקִירָה אַחַת אַטּוּ שְׁתֵּי דְקִירוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן.
31 אָמַר רַבָּה: שָׁחַט צִפּוֹר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵין מְכַסִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.
פירוש פני יהושע על ביצה ח׳
1 בתוס' בד"ה בעפר תיחוח וכו' ותימא דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה עכ"ל ובד"ה ואינו צריך וכו' ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה וי"ל דמשום שמחת י"ט התירו עכ"ל וקשיא לי האיך אפשר לומר דה"נ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י"ט דהא לקמן דף ט' בסוגיא דמוחלפת השיטה פריך הש"ס אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לקולא ומשני ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ א"כ משמע להדיא דבאיכא דקר נעוץ לא צריכינן תו לטעמא משום שמחת י"ט ואי כדברי התוספת לא תירץ הש"ס כלום דנהי דאיכא דקר נעוץ אכתי איכא איסורא דרבנן משום גומא דפטור אבל אסור ואפ"ה מקילין ב"ש משום שמחת י"ט ומכ"ש גבי סולם דליכא אלא משום מראית עין דרואה אומר להטיח גגו וכ"ש באינך דליכא אלא משום טירחא ואפ"ה לא התירו משום שמחת י"ט והמקשה גופא נמי ע"כ לא הוי ס"ד דמקילין ב"ש באיסור דאורייתא משום שמחת י"ט אע"כ דכולא סוגיא מאיסורא דרבנן איירי וא"כ לא תירץ כלום וקושיא זו גדולה היא אצלי לשיטת התוספות וסיעתייהו שדבריהם כאן ע"כ אליבא דב"ש כמ"ש מהרש"א והוא מוכרח דלב"ה דלא שרי אלא אם שחט כבר לא שייך שמחת י"ט אלא משום מצות כיסוי וא"כ קשה מסוגיא דלקמן וע"ק דלקמן מקשה הש"ס אהא דקאמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מ"ט לא משום דקעביד גומא ודאי נמי אלא כדרבי אבא ה"נ כדרבי אבא וכו' ומחמת קושיא זו הדר ביה רבא ואמר דעתו לודאי ואין דעתו לספק וע"כ דכיון שאין דעתו לספק אסור משום מוקצה דהוא איסור דרבנן ואי כדברי התוספת דאף לדרבי אבא נמי אסור מיהא מדרבנן אם כן אמאי הדר ביה רבא דהא מצי למימר בפשיטות דנהי דודאי מותר לכסות היינו כדרבי אבא אבל מספק אסור דמ"מ איכא אסורא דרבנן משום גומא ולכאורה נראה דההיא אסורא דגומא חמיר יותר מטעמא דמוקצה ועוד דמ"ש התוספת לחלק בין אפר תיחוח לעפר תיחוח דפרק כירה נראה דוחק ואף שאיני כדאי להשיג על דברי התוס' אמנם הואיל שיש לי עזר וסיוע מלשון רש"י שנ"ל ברור דלא נחית לפרש כפירוש התוספות כמו שאבאר ע"כ אפרש:
2 והנלע"ד בזה דבכל הסוגיא דהכא לא קשיא ליה לתלמודא כלל משום איסור אב מלאכה גמור דהוא איסור דאורייתא דהא דמקשה מעיקרא והא קא עביד כתישה ע"כ לאו מאיסור דאורייתא קשיא ליה דמאן יימר דבמחוסר כתישה איירי דאף בקרקע קשה נמי לרוב פעמים א"צ כתישה כדמשמע להדיא בפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם חורש בי"ט לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכתשן ומשני כתישה בי"ט מי שרי ומדלא משני מעיקרא כתישה בי"ט מי שרי דהא איירי התם מקרקע קשה דבחרישה קאי אע"כ דאף בקרקע עולם לא שייך כתישה אלא כשיש שם רגבים קשים מאד כמו אבנים מקורזלות שצריך כלי לכתשן אבל בלא"ה הוי כתישה כלאחר יד. ועוד דמאי דקשיא ליה הכא והא קעביד כתישה דהא ראוי לכתשן מיהו כלאחר יד אע"כ דמאיסור דרבנן קשיא ליה דנהי דכתישה כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהא אסור והיינו דלא קשיא ליה אהא דמתירין ב"ש לכתחילה די"ל כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי משום שמחת י"ט וכן לב"ה נמי לא קשיא ליה אי לאו דאמר רבי יהודה דבעי דקר נעוץ דהוי ניחא ליה מטעם דכתב רש"י דנהי דב"ה לאחר ששחט איירי דלא שייך שמחת י"ט י"ל דאדרבה מש"ה מתירין ב"ה דוקא לאחר שחיטה משום מצות כיסוי דאפילו אי עביד כתישה גמורה אתי עשה ודחי ל"ת אבל קודם שחיטה אסרי אף באיסור דרבנן דלא חיישי לשמחת י"ט אבל מדקאמר רבי יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ משמע דחיישי לאיסור דרבנן דהא לענין חפירה לא מהני דקר נעוץ דהשתא נמי עביד גומא אלא כדרבי אבא ה"נ כדר"א וכ"ש למאי דמסקינן בעפר תיחוח חפירת גופא לא הוי אלא מדרבנן וזה דלא כפרש"י כל חד כדאית ליה ב"ש קודם שחיטה וב"ה לאחר שחיטה א"כ מקשה שפיר והא קעביד כתישה דאסור מיהא מדרבנן בקרקע קשה אף שהיא כתישה כלאחר יד ומשני בעפר תיחוח דלא שייך ביה איסור כתישה כלל וע"ז מקשה והא קעביד גומא והיינו נמי דמאיסור דרבנן קשיא ליה דודאי בעפר תיחוח לא שייך איסור דאורייתא בעשיית גומא דענין חרישה לא שייך ביה כלל דחרישה אינו אלא לרפויי ארעא משא"כ עפר תיחוח שהיא תחוחה ועומדת א"צ לחרישה ואי בבית דגומא אסור בה משום בנין כדפרש"י בשמעתין דמאיסור בנין איירי אפ"ה לא שייך בה חיוב דאורייתא דהוי בנין כלאחר יד שאין דרך בנין בעפר תיחוח שאין מתקיים והכי משמע להדיא בפרק כל כתבי דקאמר אבל לא את העמודים ומקשה הש"ס אילימא משום גומא גומות ממילא הוויין ואי ס"ד דבעשיית גומא כי האי אב מלאכה היא לא מקשה הש"ס בפשיטות גומות ממילא הוויין אע"כ משום דהתם בבית איירי שהעפר תיחוח מקשה שפיר ויש חבילות ראיות ע"ז. ולענ"ד אין צורך שהרי תוספות בעצמם כתבו דבפרק כירה משמע דלא שייך גומא כלל בעפר תיחוח. ואף אם נאמר דשייך בה גומא משום בנין אלא שהוא בנין מן הצד דאסור מדרבנן ואפ"ה א"ש בפרק כירה דהתם אינו עושה גומא בודאי דלגירסת רש"י והרי"ף ז"ל גרסי' שמא יזיז עפר ואם כן משני שפיר דאיכא בינייהו עפר תיחוח דכיון דאף אם יזיז ליכא אלא איסור דרבנן לא גזרינן שמא יזיז. ועוד דעיקר האיסור מדרבנן בתיחוח י"ל שהוא משום דגזרינן אטו שאינו תיחוח שהוא מדאורייתא כדמשמע לקמן מלשון רש"י בסוגיא דמוחלפת השיטה והתם לא שייך לגזור דלענין הטמנה דאיירי התם י"ל דלא שייך הטמנה באינו תיחוח וזה ברור אבל הכא מקשה שפיר והא קעביד גומא ואסור מיהא מדרבנן גזרה משום אינו תיחוח וע"ז משני הש"ס שפיר כדר' אבא ואם כן כיון דאפילו באינו תיחוח אינו אסור אלא מדרבנן בתיחוח מותר לכתחלה והיינו דאמרי' לקמן ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ וכפרש"י שם דבאיכא דקר נעוץ לא שייך ביה צד איסור כלל בעפר תיחוח ולא צריכין לטעמא דשמחת י"ט. ונראה מדבריו שכיון למ"ש ודוק היטב שלענ"ד דברים ברורים הם:
3 ועוד י"ל דבלא"ה י"ל דהא דרבי אבא מותר לכתחלה דהא דקאמר פטור דמשמע אבל אסור היינו אליבא דרבי יהודה כדקאמר ר' אבא להדיא בפרק כלל גדול ופ"ק דחגיגה דאף לר"י דמחייב באינה צריכה לגופה פטור משום דמקלקל הוא ואם כן לפ"זודאי אסור מיהא מדרבנן ככל פטורי שבת משא"כ לקמן דפסיק כר"ש דאיכא תרתי למעליותא מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל מותר לכתחלה כמו שכתבו התוספות בריש כתובות ובכמה דוכתא גבי דם מיחבר חבורי דבתרתי למעליותא מותר לכתחלה. מיהו בדר' אבא גופא מ"מ אף לר"ש אסור לכתחילה שהרי מזיז מיהא העפר ממקומו שלכך נתכוין ומזיז עפר אסור משום מוקצה משא"כ הכא דאיירי בדקר נעוץ שהוכן בעפר לכיסוי ע"י כך דמשום מוקצה נמי ליכא א"כ מותר לכתחלה. מיהו לפ"ז יש ליישב שיטת התוספות דמ"ש כאן דפטור אבל אסור ולא שרי אלא משום שמחת י"ט היינו דאפשר דסברי במלאכה שא"צ לגופה כר"י וא"כ ליכא אלא חדא למעליותא משא"כ לקמן דדחי הש"ס בלשון ודלמא א"ש דדחי דלמא סברי ב"ש כר"ש דאיכא תרתי למעליותא ומש"ה שרי בדאיכא דקר נעוץ ולא צריכי לטעמא משום דשמחת י"ט ודוק היטב:
4 ועוד נ"ל לישב בד"א בענין שהוא מותר לכתחלה כשנדקדק בלשון רש"י שכתב דקר נעוץ מהני לענין שהוא חפור ועומד ולכאורה הוא תמוה שהרי בהדיא אמרו במתני' יחפור בדקר ויכסה משמע שהחפירה היא בי"ט א"כ מה יתן ומה יוסיף שהתחיל לחפור מעי"ט ולפמ"ש ניחא טובא דבעפר תיחוח נמי ליכא איסור דאורייתא משום שהוא בנין ארעי שאינו מתקיים ובהדיא אמרו לקמן פרק המביא בנין קבע אסרה תורה ולא בנין ארעי ומ"מ אסור מיהא מדרבנן רק שמצינו בהדיא בדוכתי טובא בגמ' דכל בנין ארעי התחיל מעי"ט הוי כמוסיף על אהל ארעי ושרי לכתחלה בי"ט כדאיתא בר"פ תולין וסוף פרק כל הכלים גבי פקק החלון ובפרק המוציא תפילין מוסיף על אהל ארעי ושרי גבי כרך עליו חוט אחד או משיחה מבע"י וכן גבי הנהו דכרי דהוי ליה לרב הונא וא"כ זה כוונת רש"י דכיון שהדקר נעוץ מעי"ט הוי כחפור ועומד לענין דהוי כמוסיף על בנין ארעי ושרי לכתחלה דהא עשיית אהל נמי מתורת בנין אתינן עלה וזה נ"ל נכון מאד דכיון שהיא מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל פשיטא דשרי בכה"ג במוסיף על ארעי והא דאסור לב"ה לכתחלה היינו משום דגזרינן משום עפר שאינו תיחוח כדמשמע להדיא מלשון רש"י בסוגיא דמוחלפת השיטה ע"ש ודו"ק. ועדיין צריכין אנו למודעי אמאי לא מפרש רש"י הטעם דדקר נעוץ כפשוטו משום הכנה דאיסור מוקצה ול"ל שלא ניחא ליה לפרש כן משום דמוקצה פלוגתא דתנאי היא ולכמה אמוראי לית להו לב"ה מוקצה ל"ש שבת ול"ש י"ט הא ליתא דמוקצה כי האי כגון עפר כ"ע מודו. מיהו מצינן למימר כיון דלמסקנא קי"ל כר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא שמעינן דסתם עפר מוכן הוא לכסות אפילו רוק או צואה וכ"ש לכסות דם חיות ועופות וסובר רש"י דה"ה עפר תיחוח נמי ממילא מוכן הוא כמו קופת עפר דהיא היא וממילא לא בעינן דקר נעוץ כדאמרינן להדיא בפרק במה טומנין שבת דף נ' ואע"ג דבעינן יחד לו קרן זוית מ"מ דקר נעוץ לא בעי דהיינו מעשה ואנן קי"ל דלא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי. דלרבי יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו וכו' לא בעינן מעשה מוכיח אלא מסתמא מוכן הוא במחשבה בעלמא לכל צרכיו. לכך הוצרך רש"י לפרש דקר נעוץ היינו משום חפירה וכמו שכתבנו. ולפ"ז ג"כ יש ליישב שיטת התוספות דאינהו סברי דעפר תיחוח גרע טובא ממילא קופתו עפר דהיינו שצבור ועומד וממילא שייך בעפר תיחוח איסור בנין ולא שרי אלא משום שמחת י"ט מיהו לקמן גבי מוחלפת השיטה דחי הש"ס דלמא סברי ב"ש דבכה"ג מיקרי מוסיף על בנין ארעי אבל למסקנא אפשר דליתא ודו"ק:
5 וע"פ מ"ש דלא שייך כתישה דאורייתא אלא כגון אבנים מקורזלות ולא בקרקע עולם והא דמקשה הכא והא קעביד כתישה מאיסור דרבנן קשיא ליה. לפ"ז יש ליישב השיטה דפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם אחרישה לא ליחייב בי"ט הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוין לכתשן ומשני כתישה בי"ט מי שרי והקושיא מפורסמת דמעיקרא דבעי למימר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי אמאי לא משני חרישה בי"ט מי שרי אע"כ שסובר דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ לענין כתישה נמי נימא הכי וכן הקשו שם התוספות ונדחקו מאד ע"ש ול"ל דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוי ולא אתי עשה ודחי הא ליתא דבהדיא אמרינן במסכת נזיר גבי כ"ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין. ובתחלת עיוני הייתי רוצה לפרש משום דאמרינן דהא דאתי עשה ודחי ל"ת היינו דוקא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה כדאמרינן לקמן בהדי דחפיר קא מכסי ובכה"ג גופא איירי בפסחים דראוי לכסות בשעת החרישה גופא אבל לבתר דמשני דאיירי באבנים מקורזלות שצריך לכתשן א"כ משני שפיר כתישה בי"ט מי שרי שהרי א"א לעשות שני מלאכות כאחד ממש בשעת הכיסוי וא"כ ממ"נ בחד מינייהו עביד איסורא בעידנא דלא מקיים עשה. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר ראוין לכתשן כלאחר יד אם לא שנאמר דה"ק ראוין לכתשן כלאחר יד קודם החרישה ואח"כ יעשה החרישה בעידנא דחפיר קא מכסי. אמנם למאי דפרישית א"ש טפי דהא קי"ל בהא דאתי עשה ודחי ל"ת שאם יוכל לקיים שניהם בהיתר לא דחי וא"כ הא דמקשה מעיקרא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי היינו ע"כ במי שאין לו לא עפר מוכן ולא אפר כירה ולא עפר תיחוח ולא דקר נעוץ שזה צריך ודאי לחפור בדקר בקרקע עולם כדי לקיים מצות כיסוי ומש"ה לא לחייב אחרישה אבל לבתר דמוקי הא דמחייב אחרישה באבנים מקורזלות דלא חזיין לכיסוי ומקשי דחזיין ע"י כתישה וע"ז מסיק שפיר כתישה בי"ט מי שרי דכיון דכתישה מדאורייתא לא שייכא אלא באבנים מקורזלות אבל בקרקע עולם הוי כתישה כלאחר יד וא"כ ודאי אסור לכתוש אבנים מקורזלות לצורך כיסוי שהרי יכול לעשות בהיתר בקרקע עולם שא"א בשום ענין בעולם שלא יהא קרקע עולם ע"י חפירה בדקר ולמה נתיר לו הכתישה כיון שיכול לקיים שניהם משא"כ בחרישה דלא סגי בלא"ה כיון שאין לו עפר תיחוח ולא דקר נעוץ ודוק כנ"ל נכון אף כי אין כאן מקומו:
6 בא"ד וא"ת ול"ל דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט עכ"ל. ופי' הרא"ש והמפרשים דכיון דאית ביה תרי איסורי איסור מוקצה וחופר גומא יש לאסור אפילו במקום כיסוי או במקום שמחת י"ט ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אין צריך לכל זה אלא דמשום איסור דרבנן לא שרינן ליה וכדמשמע להדיא לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה ועיין מה שאכתוב בסמוך:
7 בד"ה אמר רבי יהודה נראה דהכי הלכתא וכו' ובירושלמי מפרש דהכא איירי בשלא שחט אבל שחט שרי וכו' שלא לעקור מצות כיסוי עכ"ל. וירושלמי זה הביאו כל הפוסקים לפסק הלכה וקשיא לי אמאי שרינן הכא איסור דרבנן דנולד משום מצות כיסוי ומ"ש גבי דקר דבעינן נעוץ מבעוד יום וכתבו התוספות לעיל דהיינו משום איסור מוקצה אף על גב ששחט כבר אפ"ה בעינן דקר נעוץ ול"ל דשאני התם דאי לאו שנעץ מבעוד יום איכא תרי אסורי מוקצה וגומא לעפרה משא"כ הכא דליכא אלא נולד לחוד הא ליתא דלקמן משמע להדיא דבאפר כירה נמי שייך גומא לעפרה דקאמר בגמרא אלא כדר' אבא וא"כ ה"נ איכא תרי איסורי ובלא"ה נמי קשה מהא דמשמע לקמן דבאפר כירה נמי שייך גומא א"כ תקשי מ"ש באפר כירה שהוסק מעי"ט דמודו כ"ע דמותר אף לשחוט לכתחלה ומ"ש מדקר נעוץ דפליגי לכתחלה הא בתרווייהו ליכא מוקצה ואית בהו איסור גומא לעפרה ואף אם נפרש דלא שייך גומא באפר כירה וליישב הסוגיא דלקמן כמו שאפרש בעז"ה אפ"ה יש להקשות כאן להיפך לשיטת הפוסקים לקמן דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב"ה לכתחלה לר"ת אף בלא דקר נעוץ ולר"י ז"ל וסייעתו מיהא שרי לב"ה לכתחלה בדאיכא דקר נעוץ אע"ג דאיכא מיהא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וכתבו שם שמההכרח לפרש כן דמוחלפת השיטה כדי לעמוד פלוגתא דרבה ור"י לעיל בשמעתין אליבא דהלכתא א"כ קשה דאכתי הא דרב יהודה אמר רב דהכא הוא דלא כהלכתא דאי לב"ה דשרו לכתחילה א"כ ה"נ יש להתיר באפר כירה שהוסק בי"ט אף לכתחלה דמ"ש איסור נולד מאיסור גומא לעפרה ומכ"ש לר"ת דמתיר אליבא דב"ה אף בלא דקר נעוץ אע"ג דאיכא תרי אסורי ויש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דאפשר דאיסור מוקצה ונולד חמירי טפי ואין להתירן משום שמחת י"ט והיינו דס"ל כרב נחמן דהחמירו במוקצה בי"ט טפי מבשבת דלא ליתו לזלזולי ביה משום דקיל וא"כ כ"ש דיש להחמיר בנולד גמור מה"ט גופא אף בשמחת י"ט אלא דלפ"ז לא הוי צריך הרא"ש ז"ל לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי אלא בפשיטות הו"מ לפרש דאיסור מוקצה חמיר טפי ועוד דהרא"ש ז"ל מסיק להדיא דאפילו איסור מוקצה לחוד שרי משום מצות כיסוי והדרא קושיא לדוכתא ודו"ק:
8 בתוס' בד"ה ואי איתא כו' משמע דקאי אסיפא וכן פרש"י בסמוך כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו מפרש"י דקאי אסיפא והיינו מדקאמר ולטעמיך לכסייה באפר כירה אכתי תיקשי אמקשה גופא אמאי מקשה מסיפא ולא מרישא וצ"ל לפ"ז דהמקשה אסיק אדעתיה דאע"ג דרבי יהודה מתיר לעשות כל צרכיו אפ"ה אסור לשחוט הכוי לכתחלה והיינו משום דאם יכסה הוי ספק טירחא שלא לצורך כמ"ש מ"ז זצ"ל בס' מג"ש ע"ש דליכא למימר דאסיק אדעתיה דמקשה דאיכא שום צד איסור בלא"ה משום חשש גומא דא"כ היאך עושה בו כל צרכיו אע"כ כדפרישית אלא שכל זה דוחק ועוד כיון דמקשה אסיפא מאי משני לא מיבעיא קאמר והיינו ארישא דאכתי קשה סיפא כדמקשה בתר הכי והא מדקתני סיפא. ועוד דלפ"ז צריך להגיה הספרים שכתוב לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא וצריך למחוק דרישא כמו שהגיה מהר"ם ז"ל וכל זה דוחק למחוק הספרים:
9 ולולי פירוש התוספות בדברי רש"י ז"ל היה נ"ל לפרש להיפך דדוקא מרישא לחוד הוא דקפריך דאי מסיפא דקתני ואם שחטו אין מכסין דמו לא קשיא ליה מידי שאין זה צורך י"ט כלל דאפשר לכסות בלילה ונהי דמפרש הרא"ש ז"ל דחיישינן שמא יבלע דמו בקרקע היינו דוקא לענין ודאי דאפשר שיבלע ויבטל מצות כיסוי משא"כ לענין ספק לא חיישינן להכי דהו"ל ס"ס שמא כוי מין בהמה וא"צ כיסוי ואת"ל דחיה הוא שמא לא יבלע בקרקע משא"כ מרישא פריך שפיר דאמאי לא ישחוט ומימנע משמחת י"ט בע"כ כיון דמדינא אף אם יכסה ליכא איסורא דהא עושה בו כל צורכו ואין לך צורך י"ט גדול מזה שנתיר לו לשחוט דאף את"ל דלכתחלה אין מתירין לו לשחוט ולהמתין עד הלילה שמא יבא לידי ביטול כיסוי כמ"ש הרא"ש ז"ל אפ"ה יש לו לשחוט ולכסות שלא יבא לביטול שמחת י"ט והשתא א"ש נמי הא דגרסינן לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא משום דעיקר הקושיא מרישא כדפרישית והא דמקשה ולטעמיך לכסייה באפר כירה או בדקר נעוץ לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' שהרי כתבו התוס' לעיל להדיא בד"ה בעפר תיחוח דהיינו דוקא שהוא תיחוח קצת דשייך איסור גומא לכתחלה דפטור אבל אסור הוא ומשו"ה לא שרו ב"ה אלא דיעבד משא"כ הכא מקשה שפיר ולטעמיך אפילו אי ליתא לדר"י דעושה כל צורכו אלא דאסור דלא מהני ייחד קרן זוית דאכתי אית בה מוקצה כיון שמחוסר מעשה אפ"ה לכסייה בדקר נעוץ באותו עפר עצמו שהכניס מלא קופתו דכיון שהדקר נעוץ באותו עפר דעביד מעשה ע"כ לית בה מוקצה כלל משום גומא נמי ליכא אף מדרבנן דאלת"ה היאך עושה בה כל צרכו אע"כ דלא שייך בכה"ג חשש גומא כיון שהוא תיחוח לגמרי כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ומ"ש רש"י בסמוך בד"ה אפי' ודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל אפי' דיעבד לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו דיעבד אסור כ"ש לכתחלה והתוס' עצמן נמי נראה דלא כתבו דמשמע הכי מפרש"י אלא דכיון דקשיא להו גירסא לכסייה באפר כירה שכתב רש"י ז"ל משמע להו נמי דמה שכתב בסמוך דכב"ה קיי"ל אפילו דיעבד דוקא קאמר כיון דבלא"ה ע"כ מפרש דקאי אסיפא אבל למאי דפרישית לא קשה מידי. ואף לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דאין לחלק בין עפר תיחוח קצת או תיחוח לגמרי היינו לענין לשון עפר תיחוח הנזכר בגמרא משא"כ בהכניס מלא קופתו ע"כ דלא שייך ביה גומא כלל כיון שהוא מוכן ולא אתי לאיחלופי בשאר עפר תיחוח כנ"ל מוכרח מדקאמר ר"י ועושה בה כל צרכו ודוק היטב:
10 בד"ה אי הכי מאי איריא ספק כו' תימא מאי אא"ב שייך הכא כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש כל הסוגיא בענין אחר בפשיטות דודאי מעיקרא הוי ס"ד דהא דקתני במתניתין אפר כירה מוכן הוא היינו נמי שהוא מוכן לכיסוי ודאי דוקא ולא לספק וכ"ש דלא הוי מוכן לשאר צרכיו אלא כיון דרבי יהודה אמר במכניס מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא דהא דקתני נמי במתניתין לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן היינו דמכניס מלא קופתו עפר קרי ליה מוכן ואם כן ודאי דעושה כל צרכו והיינו דמקשה ואי איתא לכסייה כדרב יהודה ואהא קאמר הש"ס ולטעמיך לכסייה באפר כירה דמדקתני במתניתין סתמא ואפר כירה מוכן הוא משמע דדמיא לגמרי לעפר מוכן דרישא ואם כן אי נמי ליתא לדרבי יהודה דמלא קופתו עפר סתם לא מיקרי מוכן אלא הא דקתני במתניתין אא"כ היה לו עפר מוכן היינו שהכינו בפירוש ועביד בה מעשה כדאיתא בפרק במה טומנין דאי ליתא לדר"י צריך שיעשה מעשה מוכיח ואם כן ממילא נמי דסיפא דקתני ואפר כירה מוכן הוא אף בסתמא ממילא דעושה בה כל צורכו דומיא דרישא וא"כ מקשה שפיר ולטעמיך ולכסייה באפר כירה לגירסת התוספת ולגירסת רש"י או בדקר נעוץ היינו כדפרישית ודקר נעוץ במלא קופתו דעביד נמי מעשה ומסיק אע"כ דלית ליה וא"כ מקשה שפיר מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי והיינו דוקא למאי דקאמר ולטעמיך דמשמע ליה סיפא דומיא דרישא דאפר כירה הוא מוכן לעשות בה כל צרכו והשתא א"ש נמי טובא ומסיק רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דלא משמע ליה לפרש אפר כירה דומיא דעפר מוכן דרישא שהוא עפר מוכן ממש דעביד מעשה דודאי מוכן אף לספק משא"כ אפר כירה לא הוי אלא כמלא קופתו עפר דלא הוי מוכן אלא לודאי ולא לספק כדמסיק או שנאמר דבאמת עפר מוכן דרישא היינו נמי כדר"י ואינו מוכן אלא לודאי כן נ"ל נכון ובזה נתישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא זו ועיין בסמוך ודוק היטב:
11 בגמרא והא מדקתני סיפא מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן נראה דל"ג דרישא דמסיפא גופא יכול להקשות וכן הביא מהר"מ ז"ל:
12 בתוס' בד"ה והא מדקתני סיפא כו' עיין במהרש"א מיהו מה שהוצרכו התוספות לכל זה האריכות אף שהוא מבואר בלשון רש"י ז"ל היינו משום דלשיטתם ופירושם קשה יותר דלפי מאי דמשמע להו בד"ה ואי איתא בכוונת רש"י וגירסתו דכל שקלא וטריא דשמעתין קאי אסיפא לחוד וא"כ ע"כ דברישא מילתא דפשיטא היא דאין שוחטין לכתחלה כיון שאין מכסין וטעון כיסוי אלא דעיקר הרבותא דלא נימא לישחט ולא לכסייה א"כ מילתא דפשיטא היא דמרישא לא קשה מידי וכמו שפרש"י להדיא אלא לפי מסקנת התוספות לעיל בדיבור הנ"ל דשקלא וטריא דשמעתין קאי ארישא וא"כ משמע דלקושטא דמילתא נחית תנא דברייתא לאשמעינן הך רבותא נמי ברישא דאין שוחטין משום איסור כיסוי בי"ט וא"כ קשיא להו יותר דכיון דלית ליה ליכא שום רבותא בהכי ולכך הוצרכו לפרש דאפ"ה לא קשיא ליה השתא מרישא דאיכא למימר נמי כפרש"י דלא אשמעינן מידי לענין איסור כיסוי אלא לאשמעינן דלא נימא לישחוט ולא ליכסי:
13 מיהו לולי פרש"י ותוספות היה באפשר לפרש דעיקר הקושיא אהא דקאמר דלית ליה לא דקר נעוץ ולא אפר כירה ולא כדר"י דא"כ היאך קתני ואם שחטו הא בעינן עפר למטה אע"כ בדאית ליה איירי וקשיא רישא כדפרישי' כנ"ל ודו"ק:
14 בגמרא אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו' לכאורה טפי הו"ל למימר דר"י מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה לעיל בסמוך בל' התוס' בד"ה אי הכי אמנם למאי דפרישית א"ש דדוקא מעיקרא דקאמר ולטעמיך דהוה משמע ליה דהא דקתני ואפר כירה מוכן הוא היינו שהוא מוכן לכל צרכו דומיא דרישא וא"כ ממילא דע"כ הוי סבר דלא שייך ביה שום חשש גומ' או כתישה ומש"ה הוי צריך לאוקמי בדלית ליה ואהא מקשינן והא מדקתני סיפא ומש"ה הדר רבה מהך סברא דלעולם בדאית ליה איירי אלא דשייך חשש גומא או כתישה ומש"ה אין מכסין את הספק וה"ה למאי דמסקינן דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ודוק ועיין בסמוך:
15 בגמ' ספק מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קעביד גומא. כבר כתבתי מה שיש לדקדק בזה דמשמע הכא דבאפר כירה נמי שייך גומא ולעיל במימרא דרב יהודה א"ר מוכח להיפך וכ"כ שם הרא"ש ז"ל ובר מן דין תמיה מילתא טובא דכיון שכתבו התוספות לעיל דבעפר תיחוח לא שייך גומא אלא כשיש סביבותיו קרקע קשה א"כ כ"ש באפר כירה לא שייך גומא דכולה תיחוח ועוד דגומא מחייב משום בנין כמו שכתב רש"י לעיל והיינו משום דבבית איירי הכא וא"כ מאי בנין שייך באפר וכן משמע להדיא מל' הב"י סימן תק"ז גבי וקטמא שרי דלא שייך בנין באפר וכן חרישה נראה דלא שייך באפר וא"כ למאי דס"ד הכא דאסור לכסות כוי משום גומא או משום כתישה דאכתי קשה לכסייה כדר' יהודה דהתם ע"כ לא שייך כלל לא גומא ולא כתישה דאי ס"ד דשייכי בדר"י אמאי קאמר ועושה בה כל צרכו משמע אפילו היכא דליכא שמחת י"ט ולא מצות כיסוי אפ"ה שרי והאיכא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וחששא דלמא עביד כתישה ול"ל דאיירי בדלית ליה עפר דר' יהודה דלשון הסוגיא לא משמע כן אלא שינויא דרבא אכולהו קאי וכ"כ רש"י בד"ה ואין דעתו. ועוד קשה מ"ש לעיל דסוף סוף אמאי הדר ביה רבא משינויא דגומא דבפשיטות היה יכול לומר דגומא לעפרה כיון דאף לרבי אבא פטור אבל אסור התירו בודאי ולא בספק דהא רבא גופא מה"ט מסיק לחלק בין ספק לודאי מכל אלו הקושיות נראה לענ"ד דודאי ליכא שום איסור גומא באפר כירה כמו בעפר דרבי יהודה אלא הא דקאמר ספק מ"ט לא דקעביד גומא היינו משום דגזרינן אם נתיר לו לכסות באפר כירה זמנין דאתי לכסות במידי דשייך גומא גמורה באיסור דאורייתא כדפרש"י להדיא בסמוך לענין כתישה וע"ז משני הש"ס שפיר כדר' אבא א"כ לא שייך בשום ענין איסור דאורייתא וא"כ באפר כירה מותר לכתחילה והא דלא קאמר דלמא עביד גומא כדאמר בסמוך דלמא עביד כתישה היינו משום דענין כתישה לא שייך כלל באפר כירה ובעפר דר"י מש"ה קאמר דלמא עביד והיינו כפרש"י שמא יהיו שם רגבים משא"כ בגומא דלעולם הוא עושה ודאי גומא אלא שאנו אומרים שאין איסור בגומא זו דלא דמיא לבנין ולא לחרישה כמ"ש וא"כ שייך שפיר לשון והא קעביד גומא וא"כ יש לגזור אטו גומא דאיסורא. נמצא לפ"ז דאין שום איסור באפר כירה מצד עצמו מש"ה הדר ביה רבא ואוקמיה בטעמא דדעתו לודאי ואין דעתו לספק דאית ביה איסור מוקצה מצד עצמו ודו"ק:
16 שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת. וקשיא לי טובא א"כ דקר נעוץ ל"ל אפילו כשאין לו דקר נעוץ נמי יחפור ויכסה להדיא דרחמנא אמר ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת לאו דשרי כה"ג לכתחלה משום דעשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם ולכסות בלילה כדפרישית דמדאורייתא ודאי לא חיישינן שמא יבלע בקרקע ועוד דאף למאי דפרישית דאף שיכול לעשות אח"כ אפ"ה אמרינן שפיר מדאורייתא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דהשתא מיהא מטי זימנא וחביבא מצוה בשעתא כדאמרינן בהקטר חלבים אפ"ה אפשר דמדרבנן מיהא אסור כיון דליכא עקירת עשה דאורייתא דאפשר לכסות בלילה אלא הא דאמרינן הכא אתי עשה ודחי ל"ת היינו דוקא בכה"ג דפרישית דלא שייך כתישה דאורייתא באפר כירה או בעפר דר"י אלא דחיישינן דלמא זמנין אתי לידי כתישה כמו שפרש"י להדיא ובהא קאמר שפיר דלא חיישינן להכי דאף אם יזדמן שעבר וכתש וכיסה ליכא איסור דאורייתא דאתי עשה ודחי וכן משמע להדיא בלשון הגמרא וברש"י בשמעתין אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת ל"ל דקר נעוץ דאר"י לעיל הא בלא"ה מוקמינן לעיל במתני' בעפר תיחוח דליכא כתישה דאורייתא אם לא שנאמר דלמאי דס"ד השתא דטעמא דרבה משום דעשה דוחה ל"ת אין ה"נ דרבה לית ליה הא דקאמר ר"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ ובכה"ג היה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך דמאי ס"ד לומר דטעמא דרבה דבספק לא משום גומא דא"כ קשה הא דאמר ר"י בהכניס מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ואמאי הא קעביד גומא ודוחק לומר דבאפר כירה שייך יותר גומא מבהכניס מלא קופתו עפר ועוד דאי במלא קופתו עפר לא שייך גומא א"כ אכתי לא תירץ רבה כלום אקושיא דלכסייה כדר"י דשכיח טפי כמ"ש התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דהשתא ס"ד דרבה לאו לשנוייה דר"י אתא ואין ה"נ דלית ליה הא דרבי יהודה נמי במלא קופתו עפר אלא עיקר שנויא דרבה אהא דמקשינן ולטעמיך לכסייה באפר כירה כל זה היה נ"ל ליישב סוגית הש"ס אלא דלפ"ז לא מקשה התוס' מידי בד"ה ס"ס שכתבו ותימא דהכא משמע דרבה אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא ובפרק במה מדליקין משמע דלא ס"ל ולמאי דפרי' אף אי לא ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה שפיר הדר ביה רבה משום דניחא ליה לאוקמי הא דקאמר ר"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ וא"כ משמע דלא הוי טעמא משום דעשה דוחה ל"ת והיינו כדפרישית כיון דיכול לקיים שניהם בלילה ומש"ה איצטריך לאוקמיה מטעמא דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכן במה שהקשו התוס' בד"ה תני ר"ח וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולמאי דפרי' אין כאן עקירת ד"ת דהא אפשר לכסות בלילה דהתם נמי ע"כ לא איירי מהזמנת עפר דקודם שחיטה אלא כיסוי דלאחר שחיטה כדקתני ונתערבו דמן זה בזה אע"כ דהתוס' לא משמע להו כלל הא מילתא דיכול לכסות בלילה וא"כ הדרן כל הקושיות לדוכתא לשיטת התוספת ויש ליישב בדוחק ואין להאריך יותר ודוק היטב:
17 שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת וקשה הא קי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ואפשר לקיים שניהם לא דחי וא"כ ה"נ יכול לקיים העשה לכסותו אחר י"ט ול"ל דחיישינן שמא יבלע בקרקע כמ"ש הרא"ש לענין כוי דאין שוחטין בי"ט ולא אמרינן דישחוט ויכסהו לאחר י"ט דשמא יבלע בקרקע ולשחטו לתוך כלי א"א דקי"ל אין שוחטין לתוך כלי וכו' ע"ש. אלא דלענ"ד דלא דמי דודאי לענין כוי אמרינן שפיר דאין שוחטין לכתחילה משום הנך טעמי אבל הכא למה ידחה ל"ת דאורייתא כיון דמדאורייתא ודאי יכול לשחוט ולכסות בלילה ולא אסור אלא מדרבנן לחומרא בעלמא וה"ה להאי חששא דשמא יבלע בקרקע דאינו אלא חשש בעלמא מנ"ל למידחי ל"ת בכה"ג ואע"ג דבפרק ר"א דמילה משמע גבי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שחייב לפי שאין קבוע להם זמן ומקשה בגמרא אדרבה כל שעתא ושעתא זימנא הוא א"כ נראה מזה שאין לחלק בין דבר שאפשר לעשותו מעי"ט או לא בכל ענין אית ליה דמכשירי מצוה דחי שבת א"כ מקשה שפיר כל שעתא ושעתא זימנא הוא אבל אליבא דרבנן לענין עשה דוחה ל"ת ודאי שייך לחלק מה"ט דכתיבנא. וראיה לדבר דבמס' יבמות הקשו התוס' אהא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת וילפינן מגדילים תעשה לך אדיליף מגדילים דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי י"ט דקבע הכתוב בוקר שני לשריפתו ותירצו שם התוס' דשאני שריפת קדשים דיכול לעשותן אחר י"ט וא"כ נוכל לומר דאף למאי דילפינן מגדילים היינו דוקא בדבר שנדחה זמנו משא"כ במידי דיכול לעשותו אח"כ בהיתר ילפינן משריפת קדשים דלא דחי. מיהו לפי המסקנא דקי"ל י"ט עשה ול"ת הוא א"כ תו לא מצינן למילף משריפת קדשים ובכל ענין ילפינן מגדילים דמסברא דנפשין מנ"ל לחלק אבל בסוגיא דהכא דאכתי לא אסיק אדעתיה די"ט עשה ול"ת הוא א"כ ודאי קשה וצ"ע ודו"ק. ובלא"ה יש לדקדק במ"ש הרא"ש דלשחוט לתוך כלי א"א וכו' דלכאורה נראה דדוקא לשחוט להדיא לתוך כלי אסור אבל לשחוט על הקרקע ולאספו אח"כ מן הקרקע ליתנו לתוך כלי מנ"ל דאסור ול"ל דבכוי איירי שלא הזמין העפר למטה ומש"ה אסור דא"כ אפילו ודאי נמי לרבה אסור לעיל דחיישינן דלמא מימלך ולא שחיט ועוד דכולה סוגיא משמע דמכיסוי דלאחר שחיטה איירי ודו"ק: