רש"י על זבחים צ״א ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים צ״א ע״ב:ה׳ רש"י על זבחים צ״א ע״ב:ז׳ »

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'. הנה בתוס' פרק הא"מ דנ"ה ע"ב ד"ה ודילמא אשם הוא הק' וז"ל וא"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשים עכ"ל ונראה שכונתם לומר דאע"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ"א דאמרינן התם יין כדברי ר"ע לספלים וכן לר"י דס"ל דשא"מ אסור ס"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר"ש דס"ל דשא"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ"מ כיון דהך מתני' ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי"ו מה' מעשה הקרבנות די"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ"ל דס"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ"א ע"ב ד"ה דמייתי ומתנה שכתב וז"ל וא"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר"ע לספלים כדר"ט להאישים והשתא לר"ע ניחא אלא לר"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי"ל דכי קאמר ר"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ"כ בפ"ק דחולין דכ"ג ע"ב ד"ה דאמר וא"כ לפי דעתם דהתם ע"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע"כ דס"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש"כ הכא צ"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס"ל דסתם מתני' ר"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע"ד ע"ב ע"ש מיהו מש"כ במנחות ובחולין דלר"ט יין ע"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר"ע לספלים שמן כר"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש ואם איתא מאי ק"ל נימא דשמואל דאמר כר"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר"ט מודה וכ"כ רש"י שם בד"ה יין לספלים ע"ש ודוק: שוב ראיתי למש"ל פי"א מה' מעה"ק די"א שכתב דאף לדעת רבינו דס"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע"ת שהרי רבינו בפ"ה מה' א"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ"ע פסק פרק ט"ז מה' הנז' דין י"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ"ד אלא שלפי זה ק"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש"י ז"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו: והנה מה שהוצרך רש"י ז"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ"א דפרה מ"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל"ל ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה ולדעת רבינו ז"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע"ו ע"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש"מ מאן תנא דפליג עליה דר"א ר"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש"י ז"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד"צ ע"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר"ש היא ור"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א"כ לר"א דס"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס"ל כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ"ז מ"ש התוס' שם בד"ה מאן תנא וז"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ"ל דפליגא אדר"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס"ל בזבחים כמ"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ"ע וליישב דעת רבינו ז"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר"ל שאף רבינו ז"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל"מ ז"ל כנ"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס"ל דההיא דרב הונא ב"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע"ג השיתין אפי' לר"ש דאמר דשא"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ"ש מרן הכ"מ פי"ו מה' מעה"ק הלכה י"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע"ש ומ"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז"ל לומר דמש"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק"ל לדעת התוס' דפ' הא"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב"מ כו' אי דידי תם הוא נהוי האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ"ו ע"ב ופסקו רבינו פ"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם דפרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח"כ למוהר"ח עשאל ז"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די"ד ע"ג שהק' כן והניח הדבר בצ"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ"ע ואפילו כר"ע ור"י דס"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר"ש הוא ור"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע"ג דר"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר"ש מודה דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע"ד ליישב דמש"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ"ש התוס' שם ד"ה ה"מ דיעבד וז"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א"ר בב"ח אר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל"מ פ"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס"ל לר"י דנסכי נדבה לאישים כדס"ל לשמואל דר"י כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס"פ המוציא יין כנ"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד"ה שהקשה וז"ל וצ"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א"כ ה"נ נימא הכי לענין סמיכה א"ד עי"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב שדעתם ז"ל בפרק האיש מקדש כמ"ש בזבחים דע"ד ע"ב ובמנחות דס"ב ע"ב ד"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי"ש וע"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים משום דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ"ש בד"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ"ש רש"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ"ל מיהו הא ק"ל מ"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ"ש התוס' בסוף בכורות ד"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר"ש אית ליה דר"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי"ל בדוחק וצ"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד"ה הנזכר כתבו וז"ל וא"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ"ש לעיל שדעת רבינו ז"ל דיכול להביא נסכים ע"ת שלא כדעת הרב מש"ל ז"ל דאם ל"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ"ש רבינו פ"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ"ש התוס' ואע"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז"ל בפ"ה מה' בכורות דין ג' ובס"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל"ק מידי די"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ"ש רבינו פ"ז מהלכות הנזכר דין ח' א"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ"ל פשוט ודע שבזבחים דע"ו ע"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב"א איכא ב"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז"ל איכא ב"ש כו' והא דאמרינן פ"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש"ש אלא בת ג' או ד' עכ"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש"ש ואישתכח ב"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא"כ הי"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ"ע ע"כ ולע"ד נראה דלא ק' דודאי מ"ש בגמרא איכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא"כ איכא למימר שפיר דמ"ש בגמרא שם בן ש"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש"ש אמנם עמ"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל"מ ז"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ"ש התוס' שם ד"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ"ח אמנם רבינו ז"ל דפסק כרבנן דר"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ"ש בדין י"ב וט"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע"ש עכת"ק ולע"ד נראה ליישב דס"ל לרבינו דכיון דהא דקי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ"ש התוס' בפסחים ד"ה ה"מ ע"ש ואפילו לרבנן דר"ש אמרינן בזבחים דע"ו ע"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול"ל ה"מ ר"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע"י רעיה כמ"ש הראב"ד בפ' י"ב מהלכות אלו הלכה י"ג יע"ש וא"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ"ש רבינו ז"ל פ"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ"מ שם וז"ל זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס"פ התוד' דף פ"ג ע"ב ד"ה ושלמים וא"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש"י ז"ל בפסחים וצ"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל"מ ז"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע"י שכתב ליישב לזה וז"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שהרי כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדין י"א עמ"ש רבינו נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ"מ וז"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש"י ז"ל וז"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע"ש הרי בהדיא דאע"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס"ל לרבנן דקי"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ"ע ועיין בתוס' שם ודוק:

2 זבחים פתח ↗

תָּא שְׁמַע: יַיִן כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן כְּדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן – לָאִישִּׁים. מַאי, לָאו מִדְּיַיִן כּוּלּוֹ לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן כּוּלּוֹ לָאִישִּׁים? מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ.

3 זבחים פתח ↗

1 יין כדברי רבי עקיבא - דאמר במסכת מנחות דף קד: מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן אותו יין לספלים הוא נותן לנסך ולא לזלף על האישים והוא הדין לרבי טרפון ביין אלא משום דאיצטריך שמן למיתני כדברי רבי טרפון דלא ליתני לה סתמא דהא לר' עקיבא אין מתנדבין שמן תנא נמי יין כדברי רבי עקיבא:

2 שמן של נדבה כדברי רבי טרפון - דאמר אף מתנדבין שמן לאישים הוא נותן:

3 הא כדאיתא והא כדאיתא - יין כולו לספלים ודקתני בשמן לאישים אקומץ קאי:

« רש"י על זבחים צ״א ע״ב:ה׳ רש"י על זבחים צ״א ע״ב:ז׳ »