רש"י על זבחים ע״ה ב:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים ע״ה ע״ב:ו׳ רש"י על זבחים ע״ה ע״ב:ח׳ »

1 זבחים פתח ↗

רַב הוּנָא וְרַבִּי חִזְקִיָּה תַּלְמִידֵי רַבִּי יִרְמְיָה אָמְרִי: מִי דָּמֵי?! הָתָם שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת וּשְׁנֵי גּוּפִין, הָכָא שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת וְגוּף אֶחָד.

2 אור שמח על משנה תורה, הלכות קרבן פסח פתח ↗

ויאמר לו שחוט שניהן כו' והרי אחד מהן שלך ע"מ שלא יהיה לרבך רשות בו כלום כו'. הנה אם לא התנה כן אע"ג דקני העבד ומה שקנה העבד קנה רבו וא"כ אע"ג דמצי להפריש ולהקדיש גם הטלה גם הגדי דכיון דרבו נתן לו רשות לשחוט פסח כדין א"כ הוא כשליח ממנו, והירושלמי מסתפק מהו שיצא הרב בהקדש עבדו אף בשלא מדעת רבו אע"ג דאמר ריש פרק הא"מ אין אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו, אולי עבד דאיהו בעי למיעבד פסח ג"כ דפסח בראשון בעבדים חובה איהו גריר בתר רבו ואוכל ממה שרבו אוכל כיון דאית ליה בהאי פסח לאכול מצי מפריש גם על רבו בלא שויא שליח יעו"ש. ויעוין תוס' פרק הא"מ ד"ה איש זוכה, אבל כאן דעשהו שליח להפריש פסח ודאי דמצי מפריש גם גדי גם טלה כדי שיושחט פסח על רבו כדין, רק דא מקשה איך מצי העבד להמנות על הפסח השני כשלא המנהו רבו על פסח אחר של רבו לבד ממה שרבו אוכל דהא המנאתו אינו כלום בלא המנות אותו רבו ועל זה לא גילה דעתו כלום שימנה על פסח אחר שלו ונמצא דהפסח השני נשחט גדי או טלה בלא מנוין והוא פסול ולא מצי לשחוט גם על רבו משום דחד מהשניים פסול, לכן כי מקנה ליה הרועה ע"מ שאין לרבו רשות בו הוי זכות לרב מה שלא יזכה בזה הפסח שנשחט על העבד ורבו לא מקפיד אם ימנה על פסח של עצמו, ואם כי כשהעבד זוכה זכה רבו אבל על כרחו של רבו לא זכי רבו וכאן חוב הוא לאדון אם יזכה במה שהעבד נמנה עליו וזכי ביה שע"י זה לא יוכל העבד לשחוט גם פסח של רבו ואין חבין לו שלא בפניו, ולכן מהני כאן ע"מ שאין לרבו רשות בו אע"ג דבכל מקום לא מהני רק בע"מ שתצא לחירות או ע"מ מה שתירצי תעשי ויעויין מש"כ בסוף הלכות מכירה ובהלכות גו"א ושם חקרתי לענין עבד של קטן יעו"ש דכאן לא זכי הרב מהעבד דהוי חובה לו הזכיה וכאילו ידוע לן שאינו רוצה בזכיה זו ואין העבד זוכה לרבו מיד אחר בעל כרחו דרבו, וכן הרב המגיד פ"ג מהלכות זכיה לא זכר סוגיא זו משום דכאן הוי כבעל כרחו, וזה אורך לשון רבינו אם עשה הרועה כו' יהיה אפשר להעבד להתנות, ופירושו כיון שאין תקנה לשחוט הפסח בלא זה התנאי ורבו סמיך עליו לשחוט פסחו חובה הוא לרב שיזכה בפסח שהעבד נמנה עליו ולא זכי בעל כרחו ביה לכן מועיל ע"מ שאין לרבו רשות בו, וברור, ודבר זה למדתי מתורתו של תוס' ר"י הזקן פ"ק דקדושין בשיטת רבינו ודוק: תוספתא פ"ז וכולן ספק אם נזרק עליהן דם ספק לא נזרק עליהן דם כו' פטורין מלעשות פ"ש, זה הכלל כל הספיקות פטורין מלעשות פ"ש, בני חבורה שטעו ואכלו פסחיהן של חבריהם אומרים להם בני חבורה שפסחן נאכל אכלו את שלנו אכלו את שלכם נמצא יבלת בעורו של אחד מהן צריכין לעשות פסח שני, עשו פסח שני וטעו ואכלו פסחיהן של חבריהן החבורה שאכלו בראשון אכלו בשני אומרים להם אכלו את שלנו אכלו את שלכם ונמצא יבלת בעורו של אחד מהן כו' נמצאו אוכלין ארבעה פסחים וידי חובתן לא יצאו, חמש חבורות כו' צריכין לעשות פסח שני יעו"ש, ונתבונן נא איך סבר תנא דתוספתא אם סבר מביאין קדשים לבית הפסול ומצי מתנה על פסח בשלמים או במותר הפסח וכר"ש דסבר מביאין קדשים לבית הפסול אמאי אמר לעיל בספק אם נזרק עליהן הדם וכל הספיקות שפטורין מפסח שני אמאי ליתו וליתנו אם נזרק עליו הדם יהיה זה שלמים או מוה"פ, ואי קסבר אין מביאין קדשים לבה"פ איך תני בסיפא דנמצא יבלת וכו' מביאין פ"ש, וליכא לאוקמי בנתערבו קודם זריקה ונמצא יבלת דבשעת זריקה כולן אין ראוין לאכילה וליכא איש לפי אכלו וכדאמר אביי בגמרא דילן, דהא תני באכלו פסחן של חבריהם וע"כ בשאכלו בזמן אכילה היינו בערב ואח"כ נמצא היבלת וצ"ע: וצ"ל דהך תנא הוא ר' נתן דסבר דלא בעי רק גברא דחזי לאכילה אבל מה שאין הפסח ראוי לאכילה לא איכפת ליה וא"כ ברישא לא מצי למיתני פסח שני ע"ת דאין מביאין על תנאי דשלמים משום הניתנין בזריקה כו' אבל בסיפא דחד מנייהו ודאי לא עביד פסח ראשון ושפיר מייתו פסח שני ויאמרו שיהא נשחט לשם מי שלא עשה פסח ראשון, ואע"ג דא"כ כולהו לא מצי לאוכלו מספיקא שמא אינו למנויו ויהא הפסח אינו נאכל ויעובר צורתו, בכ"ז הא אכילה לא מעכבא ולתקוני גברא חד מנייהו דלא עביד פסחו ודא מביאין אותו לבה"פ, וכמו דאמר הגמ' זבחים דף ע"ו תקוני גברא שאני עיי"ש, וברייתא דילן בגמרא דף פ"ח פ"ט יעו"ש דמפלפל טובא דיביאו קדשים לבה"פ היינו אם יביאו כל אחד ואחד פסח ויתנה דכל חד דמביאו הוא רק מספק אם הוא החייב, לא כן הכא לר' נתן דחמישתן יביאו אותו וביה נתקן ודאי חד גברא דלא עביד בראשון מביאין אותו לבה"פ, ודוגמא לזה תמצא זבחים דף ע"ה מי דמי התם שתי קדושות וגוף אחד אבל הכא שתי קדושות ושני גופין ועיין רש"י שם ודוק. וברור: ובזה נתבאר לנו דברי הירושלמי פרק האשה ה"ב א"ר יודן כל הספקות דר' נתן אינון חוץ מן ספק זרק בלילה ספק זרק ביום נעשה כספק כפרה בזורק דם חטאתו כו' וספק כפרה כיפר, שכוונתו על תוספתא דא דנמצא יבלת מביאין פ"ש אף דאינו נאכל כלל דחד מנייהו ודאי לא עביד פסחו, אבל ספק זרק ביום כו' נעשה כספק כפרה וכיפר ולא מייתי מספק ספק קרבן, ועיין בתוספתא דכריתות הזורק דם חטאתו כו' כיפר וע"ז כוון הירושלמי באמרו נעשה כזורק כו', וז"ב ואכמ"ל:

1 התם ב' קדושות וב' גופין - הזבחים שהנאתן להקדש הן קדושה לבדה וגוף לבדו והבכור שדמיו לכהן קדושה לבדה וגוף לבדו הילכך לא מזלזלינן בהך קדושה דהאי גופיה משום רווחא דקדושה דגופא אחרינא:

2 אבל הכא שתי קדושות הן וגוף אחד - קדושת בכור וקדושת בדק הבית ואיכא למימר הואיל ורווחא דהקדש בהאי גופא הוא ואע"ג דלקדושה אחריתי אזיל מזלזלינן בקדושת בכור דהאי גופא:

« רש"י על זבחים ע״ה ע״ב:ו׳ רש"י על זבחים ע״ה ע״ב:ח׳ »