רש"י על זבחים ס״ח ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים ס״ח ע״ב:ב׳ רש"י על זבחים ס״ח ע״ב:ד׳ »

1 זבחים פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב: שְׂמֹאל וְלַיְלָה – אֵין מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה, זָר וְסַכִּין – מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

והנה כ"כ בזה בשיטת רבינו בהל' יבום פ"ג ה"ה דנאמן ע"א לומר ליבמה שיש לבעלה בן ובזה נפטרת והראב"ד ז"ל חולק עליו אך י"ל דרבינו לא פטרה מחליצה משום הבן רק דפטורה דכיון דהיא מוחזקת עפ"י עד א' שיש לה בן שוב היא על אחי הבעל מחייבי כריתות וזה פוטרה מן החליצה ומן היבום עי' יבמות ד"ח ודל"ב ע"ש וזה צריך דווקא עד אחד ולא אשה כן ס"ל לרבינו ועי' בה' שגגות ובה' סנהדרין וכ"כ בזה בח"א על הך דיבמות דל"ה ע"ב גבי מעוברת דקיי"ל דלא פטרה מחליצה כ"ז שלא ילדה ואמאי, הא מ"מ היא מחייבי כריתות כמבו' במשנה ובאמת כבר כתבתי דגבי מה דפוטר ערוה זה לא מחמת החיוב כרת רק זהו דין דהרי מבואר ביבמות דקי"ב וקי"ג גבי חרש דהוה קידושין דרבנן ואם הייתה אחת מהן ערוה על האח גם הצרה פטורה, ועי' ביבמות ד"ח דמבו' שם דזה ג"כ משום דחל על הצרה ג"כ גדר ערוה ואף דהא לא הוה רק מדרבנן אף דהזיקה ג"כ רק מדרבנן מכ"מ שם כרת ליתא כאן, וע"כ משום דהוה ערוה דרבנן פטור ערוה דרבנן לאו משום הכרת, וכן להיפך דהרי מבואר בגיטין דע"ח ע"ב דאף היכי דהוה גרושה גמורה רק צריך גט בגדר חומרא בעלמא וכמ"ש רבינו בה' גירושין פ"ה הלי"ג מ"מ אם מת צריך חליצה ועכצ"ל דהכרת הוא לא מחמת האישות רק מחמת העדר האישות ובזה לא מפקיע את האישות דרבנן וכבר כתבתי כה"ג בשיטת רבינו דס"ל הלכו' אישות פ"ד הי"ד גבי אנדרוגינוס שנתקדש דרבינו ס"ל דצריך גט מספק ועי' שם בהשגות דהרי חייבין עליו סקילה כזכר, אך טעם רבינו דהחיוב מיתה הוא מחמת שיש בו צד זכרות ולגבי אישות הוה זה כמאן דליתא, והקידושין חלין על צד נקבות ועמ"ש התוס' חולין דקל"ב גבי מתנות כהונה בכוי וכבר כתבתי כה"ג גבי מאי דמבואר בתוספ' דחולין אם ישראל ועכו"ם שחטום בב"א כשירה, וכעין הך דזבחים ד"ב דלא מינה לא מחריב בה וכבר כתבתי כה"ג גבי אורז עם חטים שנעשה עיסה דחייבת בחלה דרבינו ס"ל בה' ביכורים דאף אם לאחר גלגול עיסת אורז עירב עמה עיסת חיטים חייבת ואף דבכ"מ גלגול פוטר זה רק ששייך בו גדר חלה הוה גדר דיחוי משא"כ דאורז וכמו דמבו' בירוש' חלה פ"ד הובא בדברי רבינו פ"ז מה' ביכורים ה"ח גבי שני נכרים שעשו שותפות בעיסה ע"ש, וכן אם הי' האורז מחו"ל ובמ"א אבאר זה, אך מ"מ אם קידש את האנדריגינוס בביא' דאז חייב סקילה ע"ז בזה י"ל דאז לא הוה קידושין, וכה"ג י"ל למ"ד בקידושין דס"ב דיכול לקדש אשת חבירו לאחר שיגרשה אם קידשה בביאה מאי, ועי' בירוש' גיטין פ"ט הל' ב' הובא בדברי הראב"ד הל' גירושין פ"ח הי"ג ע"ש ועיקר הגדר בזה אם ביאה הוי גדר קנין אישות או עצם אישות ועי' כתובות דע"ד ע"א גבי אם יש תנאי בביאה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דיש מציאות אף שבהגוף יש בו צד חיוב מיתה מ"מ לא מבטל להצד השני שבו מתפיסת קידושין, וה"נ אף דיש בה צד גירושין מה"ת ועי"ז הוה גרושת אחיו וחייב עלי' כרת מ"מ לא מגרע זה לצד אישות שיש בה אף מדרבנן, וזה רצה לומר הירושלמי ביבמות פי"ג ה"ו וכמ' מקומו' ועי' בהך דיבמות דק"ט גבי היכא דהחזיר יתומה בחיי האב ומת דמ"מ צריכה חליצה ועי' ברא"ש ובדברי רבינו אם צרתה אסורה להתייבם ובירוש' בזה הוה מחלוקת וכן בהך דכ' רבינו בפ"א מה' יבום הכ"ב גבי היכא דנגמרו סימנים של הוולד מ"מ חולצת וכן מבואר שם בהל' ה' וצ"ל דשם כמ"ש התוס' ביבמות דכ"ו ע"ב דזה נעשה מחייבי כריתות לאחר מיתה אך מ"מ גבי גרושה גבי הך דגיטין דע"ח ע"ב צ"ל דזה הוה כמו נישואין חדשים והכרת הוא לא מחמת הנישואין ועי' ביבמות דנ"ד ע"ב ונ"ה ע"א גבי קידושי אחיו לאחר מיתת האב דהחיוב כרת הוא משום מציאת אחר וזה תלי' במה שכתבתי אם כל גזירת חכמים כו' שנשאר בה עדיין קצת מהדין של התורה או זה דבר חדש לגמרי כמו לגבי חציצה דרבנן לאחר שטבלה ועי' חולין ד"י ומכות ד"ד ובירוש' פ"ט דתרומו' הוה זה בעי' גבי גידולי תרומה דהוה רק דרבנן אם לא חל רק לאחר שתלשן או דמדרבנן נשאר בה עדיין קדושת תרומה ולא פקע לגמרי וכן במה שכתבתי לעיל במאי דפליגי רבינו והראב"ד גבי כלי מתכת שהזה עליהם בשלישי ואח"כ שברן ותיקנן אם די אח"כ שיזה עליהם הזאת שביעי או צריך להזות עליהם ג' וז' ועי' בירוש' פסחים ספ"ג גבי יוצא בקדשים אם נימא דגזרו עליהם טומאה אם הוה בגדר נטמא בפנים או כמו נטמא בחוץ כיון דמה גרם לו הטומאה מה שנפסל ביוצא ולמה חל עלי' שם יוצא מה שהי' בפנים כמבואר בכמה מקומות דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים, ועי' נדה דמ"א ע"ב גבי פולטת דלא חל ע"ז שם פולטת אא"כ נפלטה מבפנים לחוץ ובמ"א אבאר זה ובדברי רבינו בה' מעה"ק פ"ח הכ"א גבי כלי מתכת שנטמא אם מתקנן בחוץ או בפנים, נחזור לענינינו דרבינו ס"ל דיש פטור מחליצה ביש לה בן גם מחמת שהיא חייבי כריתות ונ"מ לכה"ג גבי עד א' מעיד שיש לה בן וא"כ בזה לא הוה מציאות טבעי רק דין, אך מ"מ עיקר הדבר הפטור הוא ע"י המציאות וכ"כ בזה אך הירוש' אזל לשיטתו דס"ל ביבמות פט"ו הל"ו ובפ"י דגם אם באו שני עדים ואמרו מת בעלה ונישאת ואח"כ בא בעלה אמרי' דלא תצא מחמת דתרי כמאה ולא ס"ל סברת התוס' ביבמ' דפ"ח דגבי דבר הנראה לעינים טבעיי לא אמרי' תרי כמאה ומשום דס"ל דהא דמיתה מתרת להנשא זה ג"כ גדר דין לא טבעיות ולכך מקשה מגרושין אמיתה ועי' בירוש' יבמות פ"ב גבי הרגתיו לא תנשא דא' שם הטעם ממ"נ קטלי' חשוד הוא וקשה מאי איכפת לן, עכ"פ הרי נהרג וע"כ דס"ל דזה דין והיתר לא טבעיות וכמו עפ"י עד א' לדידן דרק מחמת היתר ב"ד למשנתנו כמבו' ביבמו' דצ"א ע' רפ"ק דהוריו' רק למסקנא שם פסקו דלא כמתניתין כדא' שם ליתא למתניתין כו' ר"ל דמשנה ס"ל דזה הוראה מה שמתירין עפ"י עד א' לא דאמרינן דודאי מת בעלה וע' מ"ש התוס' חולין דצ"ו ע"א דאם נישאת לאחר עפ"י עד א' לא הוי קדושין ודאין של השני שתהי' א"א גמורה לענין שתהרג ע"י זה וכן לענין אם מת בעלה השני בלא בנים והיא חלצה צרתה אסורה שמא אינה צרתה כלל או דר"ל שם דלהתיר הצרה צריך עוד הפעם היתר ב"ד וזה ר"ל ג"כ מדא' בגמ' ביבמות דצ"ב גבי קלא דבתר נישואין הואיל ואתיא לב"ד ושרינן כקלא דקמא נישואין ור"ל דזה לא הוי כמו דבר הנעשה רק דכל רגע ורגע מה שהיא מותרת לבעלה הוא מחמת היתר ב"ד דנישואין שלה לא הוי נישואין גמו' ורק על ב"ד סמיך וע' כתוב' ד"ק ע"ב גבי אחריותא אבי"ד ע"ש וא"כ סד"א דהוי כמו קלא דקמא נישואין ובזה מבו' דברי הרמב"ם בהל' גרושין פ"י הי"ד שכ' וכן העד כו' ונישאת הרי זה כו' ולכאורה הוא אינו מובן דהרי מבו' בה' ט"ו וכן הוא בגמ' דלאחר שנשאת לאחר מותר להעד לישא אותה ובתוספ' ג"כ מבו' דאם נישאת לאחי העד ומת בלא בנים יכול העד ליבם ושם נראה דפלי' בזה ר"א ורבנן ועי' ביבמות דקי"ט ע"ב וזה תלי' במש"ל אם יבום הוי דבר חדש או נובע מן קידושי קמאי אך כך דהנה המעיי' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גרושין בהל' ט"ו עד הכ"א נראה כך דהיכא דב' עדים העידו עליו שנעשה בו איזה דבר שא"א שיחי' רק ע"י סיבה רחוקה מאד לא חיישינן לזה ומתירין אותה וכמו בהך דשחט בו רוב שנים המבו' ביבמות דק"כ ע"ב דמעידין עליו והנה בגמ' נקט וברח ונוכל לומר דוקא ברח משום דהרי מבו' בב"מ דק"ז ע"ב דיוכל להיות שע"י סמתרי יחי' ע"ש ועי' ביבמות דקי"ד ע"ב ובב"ב דע"ה ולכך נקט הגמ' ברח דאז ע"י רוח לא מהני כמבו' בב"מ שם וכתוב' דל"ג ושבועו' דל"ד וכמ"מ אך רבינו נקט שם אפילו ברח משום דבשני עדים דאין צריכה היתר בי"ד ומותרת להנשא וכן גבי נפל לבור של נחשים ועקרבים אף דיש לו רפואה וכמבו' ביומא דפ"ג וכמ"מ אך זה סיבה רחוקה מאד ועי' ביבמות דקכ"ב ובדברי הרמב"ם ז"ל דאם ראו א' כו' והרי נשכו נחש ומת מבו' שם דרק אם מצאו שם המת רק שאין מכירין אותו ומתירין מחמת שהוא אמר ששמו כך וכך ובלא זה לא אך בהט"ז שם גבי עד א' כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאף אם דקרוהו או ירו בו חצים א"א להתירו רק אם אוכל בו במקום שנפשו יוצאת ובאמת הגדר כך דהא דמבו' ביבמות דק"כ וחולין דמ"ב דע"י חרב מלובנת או ע"י כווי' יכול לחיות זה רק דבר שאין החסרון עושה הטריפה רק החתך ולכך ס"ל לרבינו בה' איסו"ב מהך דנדה דכ"ד דמן הארכובה ולמעלה הוה וולד כוון שנולד כך וכן נראה דס"ל בה' שחיטה דרק אם נחתך או נשבר מהארכובה ולמעלה טריפה אבל אם נולד כך אז רק כל הרגל, ובזה א"ש ל' רבינו שם ולכך אם ראה שהעוף אוכל בו שם לא מהני שום דבר מעיד עליו ור"ל דלפי המבו' בסנהד' דע"ו ע"ב ודע"ח ע"א ובירוש' שם דגבי שאר דברים אם רצח בו את האדם אז האומד שאומדין כמבו' בכמ"מ בסנה' דע"ח ובב"ק ד"צ וצ"א הוי זה דין המסור לב"ד אבל ע"י ברזל שצריך אומד זה לא שייך לב"ד רק לכל או"א לפי מה שהוא ולכך בסנה' דע"ח גבי אומדוהו לחיים ומת דפטור דאמרי' יצא מב"ד זכאי זה רק אאבן או אגרוף דזה דין ולא אברזל וזה ר"ל הך דסנהד' דע"ו ע"ב דגבי ברזל לא כתיב בתורה יד ר"ל דזה אינו שייך לגדר דין רק אומד של ב"א ועי' בע"ז דכ"ח האי פדעתא סכנתא וכן המעי' ברש"י ז"ל בחולין דל"א ונ"א ונידה וכריתות וכמ"מ גבי יוצא דופן דאדם כ' רש"י רק עי' סם ובבהמה כ' רש"י גם סכין דאדם אסור ע"י סכין ורק בחרב מלובנת יבמות דקכ"א ע"ב ועי' חולין דמ"ב ע"ב ועירכין ד"כ בתוס'. עכ"פ בעד אחד כל שיש איזה חשש רחוק מאד שאפשר שיחי' אינו נאמן להעיד בב"ד כן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל וכן גבי מים שאל"ס גבי ב' עדים כ' רבינו סתם אין מעידין כו' וגבי עד א' יראה שם בה"כ דר' כתב האשה שהעיד לה עד א' וכן כ' ואבד זכרו ונשתכח שמו אז אם נישאת לא תצא ועי' מ"ש בהל' נחלות פ"ז ור"ל כך דב"ד אין מקבלין אותו כלל רק אם העיד לה להאשה ואבד זכרו אז אם נישאת לא תצא וכן בהי"ט דייק שם רבינו גבי עד אחד קברתיו נאמן ותנשא על פיו חזינן כך דיש בעד א' גדרים דצרי' היתר ב"ד ויש דרק על פיו וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גרושין הנ"ל דהיכא דנישאת על פיו אז אף שנישאת לאחר אח"כ כמו אם מת השני לא תוכל להנשא להעד דזה הוי בכל רגע ורגע היתר חדש וכמ"ש ובאמת כבר כתבתי בזה דפשטות הגמר' ביבמות בהאשה רבה ובדקי"ז ורפ"א דהוריות דע"י עד א' צריך דווקא ב"ד ומעכב זה, ועי' בל' רבינו בה' שגגות פי"ד ה"ג ובפ"ה ה"ה דלא מחלק שם וכבר כתבתי דזה תלי' בהך דיבמות דצ"ב אם זה הוראה או טעות באומדנא, ולמ"ד הוראה פטורה מן הקרבן אף דלזה צריך ב"ד הגדול, ועי' רפ"א דהוריות בתו"י אך רבינו ז"ל בה' שגגות פי"ב ה"ב כת' דדי אם האחרים שמעו מב"ד הגדול והם אמרו זה לציבור ע"ש וה"נ הב"ד שלנו מורים ממה דמבואר במשנה דיבמות קכ"ב וקט"ו דב"ד הגדול של ר"ג הזקן היתיר זה ועי' רש"י ב"מ דצ"ו ע"ב אך כ"ז שייך במיתה והריגה אבל ע"א במשל"ס דאז אין ב"ד יכולין לקבלו כלל כמ"ש ולא שייך כלל היתר ומנדין אותם כמבו' ביבמות דקכ"א ועי' רש"י ביצה דכ"ו גבי בכור דהיכי דהתירו את הבכור ביו"ט לא הוי כלל היתר ור"ל דאז לא שייך שליחותייהו קעבדינן וכן מוכח מירוש' פאה פ"ד ושקלים גבי עיבור שלא כדין כגון בשביעית דאף דעיבור הוי עיבור זה רק לחשבון אבל מה שעי"ז נ"מ לד"א כגון לענין מעשרות לא מהני וכ"כ בזה שיטת רבינו בה' בכורות פ"ג על הך דבכורות ד"מ גבי אם אין לו אלא ביצה אחת שא"א להתירו אא"כ מיעכו כו' ואם לא מיעך והתירו אותו ושחטו אף שלא מצאו שום ביצה בכסלים מ"מ אסור דהוה כמו ששחט בלא הוראת חכם בזה וה"נ כן ובאמת בבה"ג בה' יבום וחליצה עמד ע"ז גבי מישאל"ס, ותירץ דבזה וודאי נמצא כמה עדים שראו להטביעה רק שלא באו, אך רבינו לא סבירא לי' כן אבל בב' עדים במים שאל"ס הוי רק תקנה דאסו' להנשא וכ"כ די"ל דאם שלח גט ביד שליח וקודם שהגיע הגט לידה נטבע במים שאל"ס דשם דא"א ליתן לה הגט ולהתירה ממנ"פ דגט כיון דאין חי אין נותנין וכה"ג כתב בעה"מ ב"מ דמ"ז ע"ב דלאחר שנשרפו החיטים אינו יכול לחזור בו דליכא על מה שיחול החזרה, ועי' רש"י נדרים דע"ט ע"א גבי שאלה ובירוש' ע"ז פ"ג גבי ביטול ע"ז דאין חל על שברי ע"ז וכן פדיון מעש"ש לא מהני על טעם גבי תבלין של מעש"ש שבישלם עם דגים וע"ש במעש"ש פ"ה במאי דפליגי ב"ש וב"ה אם צריך לבער ושביעית פ"ז ופ"ח ופסחים דנ"ב ע"א גבי ביעור שביעית וכמ"ש הראב"ד בה' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג והטעם כמבו', אך זה רק קודם שנאסרו אבל אח"כ ה"ה כמו שאר איסורין, ועי' נדרים דנ"ח וכ"כ בזה גבי גדר דטעם כעיקר, ועי' תוספ' מעש"ש פ"ב דאם עשה מדינרי מעש"ש כלים לא מהני ע"ז פדיון וכבר כתבתי בזה ולהתירה להנשא אין יכולין רק בודאי מת וכן הוא הגדר גבי אבלות עי' בד' הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ד ע"ש בכ"מ בשם הרי"ף דא"צ להתאבל על מים שאל"ס והגדר דכיון דעיקר אבלות תליא בשמיעה ושמיעה לא נקרא אלא בדבר ברור ותליא בהך מחלוקת דנדרים דף פ"ז ע"ב ע"ש גבי הפרה וכן י"ל הטעם במה דמבו' בנדרים דע"ד ע"ב דהיכא דהיא זקוקה לשני יבמין דלא מהני ההפרה של שניהם ע"ש בר"ן ובמ"ש רש"י יבמות דכ"ט ע"ב דהטעם דהוי זיקה קלושה וכמבו"ש די"ט ע"א וכן כ' הרא"ש בנדרים שם אך באמת י"ל דלא הוי שמיעה וידיעה כיון דהוי רק במקצת ועי' שבועו' די"ט ודי"ד ע"ב גבי ידיעה במקצת ובירוש' נדרים פ"י למ"ד קדושי מאה תופסין בה מי מפיר ע"ש ובירוש' פ"ג דקדושין דכל אשה שאינה מיוחדת בקדושין לאיש א' לא הוי בגדר אש"א שלא יתפסו בה קדושין אחרים ועי' ב"ב דקמ"ב גבי רפוי' מרפי' ועי' במס' פרה פ"ח מי"א מה דפליגי ר"י ורבנן גבי אמת המים הבא ממקום רחוק אם צריך לידע שלא נפסק ובל' רבינו בפ"ו מה' פרה אדומה הי"ו ע"ש שהאריך בלשונו מ"ש ונמצא ממלא והוא ייתור לשון אך ר"ל כך דכיון דצריך כוונה לקדש ולמלא כמבו' בהל' פרה פ"ו הל"ב דחש"ו פסולים למלאות ועי' בתוספת' פרה הובא בתוס' סוכה דכ"א ע"א מוכח שם דס"ל דנתמלא מאליו ג"כ כשר, לא כמו בקידוש עי' סנהדר' דע"ז ע"ב וסוכה דל"ז ע"א גבי נפל משפופרת כו' אך שם בקידוש, וביומא דמ"ב ע"ב מוכח דגם מילוי בעי כוונה ע"ש ועי' בפרה פ"ה מ"ג בר"ש בשם תוספת' לפי גירסתו דגם מילוי צריך כח אדם והך תוספ' פ"ג שם המבואר בר"ש ותוס' סוכה דדי מה"ת שיהי' מילוי ע"י כוסות בקרני השוורים צ"ל דזה רק להזי' וקדוש של מעלה בעלמא וזהו שיטת רש"י בסוכה דכ"א הנ"ל, ועי' תוס' זבחים דקי"ג ובזה א"ש, דהזי' דקטנ' הוי' רק היכי דהזא' הוא למעל' בעלמ' ועי' במעילה דכ"א גבי פיל וקוף ובהך מחלוקת דידים ספ"א, וכבר כתבתי בזה די"ל דחש"ו גרע בזה ממאיליו וכמו הך דסנהדר' דקי"ב גבי עיר הנידחת, עכ"פ מדברי רבינו בסופ"ו מה' פרה נראה דאף דבכ"מ מעמידים על החזקה כאן גבי מילוי מי פרה כיון דזה הדבר צריך לקידוש ושם צריך כוונה מבוררת לא מהני, וזה ר"ל הספרי פ' חוקת פסקא קכ"ה על קרא יתחטא בו דרק באפר שנעשה כתיקונו, ר"ל שידע בבירור שהוא כתיקונו ולכך מבואר בפרה פי"א מ"ב דכל ספק לתרומה נשפך לחטאת ועי' בירוש' פ"ב דשבועות גבי ספק, ועי' בהך דסוטה דמ"ו גבי איתן ע"ש דהוי פלוגתא אם צריך ישן וע"ש בפי' המשניות דכ' דכשר אעפ"י שאינו ישן ור"ל דזה מחלוקת בגמ' שם דאם צריך שיהא לא נעבד שם ועי' בנידה ד"ח ע"ב גבי קרקע בתולה ובאהלות פי"ח ושם פט"ז בר"ש במ"ה ע"ש. עכ"פ כך דלמ"ד דצריך לדעת שלא נעבד בו מעולם צריך דווקא שיהי' ישן וכן שלא יהא בו חרס דצריך דווקא קרקע בתולה אבל לדידן א"צ זה ולכך כשר, ועי' פסחים דנ"ג ע"א סימן כו' ורבינו לא הביא זה, ועמ"ש הרשב"ם ב"ב דקכ"ו ע"ב גבי יכיר דכל שאינו ברור בוודאי הוי וודאי לא, והך דבכורות דל"ט גבי פדיון במום שעדיין לא נתברר אם הוה מום ואח"כ נתברר דהוה מום אם יש בו מעילה ורש"י ז"ל ס"ל דהספק הוא אף אם נהנה בתוך הזמן כיון שאח"כ נתברר דהוה מום ורבינו ס"ל דרק אם נהנה לאחר שנתברר רק לא קרא שם על הפדיון עוד הפעם, ועי' בחולין דכ"ו גבי תמד דהוה פלוגתא אי מהני אם לקח בכסף מעשר קודם שנתברר שהוא יין ובירו' מ"ק פ"א ה"א גבי טבילת מחטין במעין שאח"כ נתברר שהוא מעיין וכ"כ ביבמו' ד"ק ע"ב גבי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לשני דהם אוננין מספק מהו הדין לענין קרבן אם חל עלי' שם אונן כיון דלא הוי שמיעה ברורה ועי' בירוש' שם במה דתני ר' חייא אוננים ומטמאי' על הספק ובתו"כ פר' אמור מה דממעט מקרא דאין מטמאי' על ספק ור"ל בגדר ודאי ונ"מ דאם כהן נטמא לזה לוקה דהוי מיעוט בגדר ודאי וכן ר"ל בהך דשבת דקל"ה גבי מילה בשבת בספק ובאמת זה תליא במחלו' ביומא די"ג ע"ב הי' עומד ומקריב כו' מחלו' דר"י ור"י אם הא דאונן מחלל עבודה אם רק בידע שהוא אונן או כמו בע"מ עי' קדושין דס"ו ע"ב דמחלל והך דאונן הוי בגדר בע"מ עי' מו"ק די"ד וט"ו דלא הוי שלם ועי' תוספ' מס' קרבנות פי"א דנקט שם זרק את הדם כו' או שהקטיר קטורת על עבו' שעבד הרי אלו פסולות ומה ר"ל היאך הדין באונן שעבד אם עלה אם ירד עי' זבחי' דס"ח ע"ב ברש"י ומנחות דכ"ה ע"א ובהך מחלו' דר"י ור"ש בכמ"מ ולכאורה זה יהי' תלי' בהך ספק דזבחים דט"ז אם אונן כשר בבמה וגם הא אית' הכשרא בכוה"ג דמקריב אונן ובאמת בירוש' מוכח בפ"ח דתרו' ובפ"ג דהוריות דהא דמכשרינן בדיעבד עבודת בן גרושה אף לשיט' הרמב"ם דס"ל דאף בידע כן זה רק בשנגמרה העבוד' אבל אם קבל הדם ב"ג או ב"ח ולא זרק עדיין לכתחילה אסור לכהן אחר אף כשר לזרק' וכן גבי קטורת אם חפנה בן גרוש' אסור לכהן אחר להקטירה כיון דלא נגמ' העבודה. עכ"פ י"ל דאם נימא דזה רק ע"י שמיעה שוב כיון דלא הוי שמיעה ברורה אין עלי' שם שמיע' וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' עדות גבי טומטום ואנדרו' דכיון דא"א לב"ד לקבלו לעדות מחמת ספק הוי כמי שאינו ראוי לעדות בודאי בפ"ט הל"ג ובירוש' פי"א דיבמות גבי נתערב ולדה בולד שפחתה הוי שם ספק בעי' אם שניהם מעידים דבר אחד אם הוי עכ"פ כמו עד א' וכן ס"ל להראב"ד ז"ל בהל' גניבה גבי קנס בספק שנשאר בתיקו דהוי כמו ודאי לא כיון דא"א לפסוק הדין. עכ"פ י"ל דגבי אנינות דתליא בשמיע' כ"ז שאינו שומע דבר ברור לא וגם י"ל בגדר שאין לבו דוה עליו עי' נידה דכ"ג ע"ב ובדברי הרמב"ם בהל' אבלות פ"א ה"ח ועי' בהך דיבמות דצ"ב ע"א במה דא' שם גבי דר"א סבר דלא הוי הוראה רק טעות ומביא ראי' מדא' דצריכה להביא קרבן חטאת שמנה ואמ' שם יקוב הדין את ההר ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל ביבמות דקכ"ב דאין משיאין עפ"י עד א' ורק ע"פ ב' עדים וב"ב עדים בודאי לא שייך בו גדר הוראה וכמבו' שם דצ"א לכו"ע ובאמת אינו מובן במה דאמר רב ששת שם מאי הוי לי' למיעבד אונס אנסו א"כ למה חייבין בקרבן כיון דהוי אונס עי' ביבמות דל"ה ע"ב בתוס' והך דשבועו' די"ח דאנוס פטור מקרבן ובד' הרמב"ם בהל' ק"פ ספ"א נקט לשון אנוס אף שגם שם חייב קרבן ועי' מ"ש הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב הל"י גבי נמצא טריפה בסתר דהפטור הוא רק משום שעשה ברשות וע"ש בפ"ה הל"ו שהי' לו לבדוק ועי' רש"י יבמות דס"ט ע"ב דגורס שם דאם אכלה תרומה לאחר שמת בעלה אף דאין צריכה לחוש שמא מעוברת היא ומותרת לאכול מכ"מ אם אח"כ נמצאת היא מעוברת לס"ד שם מכ"מ משלמת קרן וחומש ואמאי נימא ג"כ דהוי בגדר אונס וצריך לחלק וכב"כ בחיבורי ח"א מהך משנה דפרה פי"ב גבי המזה בחלון של רבים ונכנס למקדש כו' פטור דנקט רק נכנס למקדש ולא נקט אכל קודש משום דגבי אכילה דגם מתעסק חייב חייב גם כה"ג וכמ"ש הראב"ד בהל' מעילה ה"ז אך מכ"מ בהך דשבו' די"ח ויבמות דל"ה מבו' דאונס גמור פטור מקרבן וצריך לחלק דגבי הך דיבמות דל"ה שם החיוב מחמת דין אש' אח וכן גבי הך דשבוע' די"ח ובגדר מה דמבו' בירוש' שבת פ' האורג אתה אמרת לי' כו' דהוי שם פלוגתא גבי קרבן על שגגות דהתו' חידש זה וזה נעשה ע"י שעשה עבירה בשוגג אם הוי כמו שהוא גרם זה או התורה גרמה ועי' תוס' שבת דכ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא ניקרא צורך גבוה ע"ש וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' בהך מחלוקת בפרה פי"א מ"ח גבי מלקט אזוב לצורך הזיה אם הוה כמו לצורך אדם או כמו לצורך עצים גדר גזירת מלך ועי' שבת דקכ"ח בתוס' בסתם אזוב אם הוה כמו לאכילה או כמו לעצים ועי' נדה דנ"א ע"א וכ"מ כיון דמ"מ הכוונה שניה בשביל תיקון האדם וכ"כ בזה דיש בקרבן חטאת ג' גדרים, עצם הקרבן, והחיוב, והכפרה, ובדברי הירוש' ערלה פ"א גבי אתרוג או זית שנטע למצוה או למנורה אם חל עליו שם פרי, ועי' בדברי רבינו בה' שבועות פ"ה ה"כ גבי נשבע שלא יאכל ז' ימים אם זה הוה שבועת שוא וע"ש בראשונים, והגדר דאף דכ' רבינו בה' מא"ס פט"ז דהמהלך במדבר ואין לו מה לאכול רק דברים אסורים א"צ להמתין עד שיסתכן רק אוכל מיד, וכן משמע שם דא"צ ג"כ לאכול פחות מכשיעור ועי' שבת דס"ט ע"ב גבי מהלך במדבר וא"י מתי שבת עושה בכי"ו רק כדי פרנסתו ובירוש' שם הל' כדי קיום נפש ואמאי בה' מא"ס הנ"ל כתב סתם דמותר לאכול, ועכצ"ל דגבי איסור אכילה דזה לא תלי' בזמן והוא נקודה אחת, איסור, דכיון שאנו יודעים שהוא יהא ע"כ צריך לאכול מזה נתבטל האיסור, ול"ד למסוכן דמאכילין אותו פחות מכשיעור, שם מיירי רק היכא דהסכנה נעשה מזה הדבר כמו בעוברה שהריחה כמבו' שם בהל' י"ד וביומא פ"ב ואם יאכל מעט תעבור הסכנה שוב לגבי הרבה אין עליו גדר מסוכן משא"כ מי שאחזו בולמוס דהוי מסוכן מחמת רעבון שם נדחה האיסור רק הקל הקל כן מבואר שם בגמ' דיומא דפ"ג וע"ש דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם ב"ה מא"ס ובה' שביתת עשור, השמטה במ"ש בהך דמאכילין פחות מכשיעור והנה הך דכריתות דף י"ג במאי דאמר התירו לעובר' לאכול כו' ע"ש ואינו מובן ע"ש בתו' אך באמ' דהנ' קשה איך ס"ד דרב פפא שם דנטמא אם אכל כל כזית בכדי אכילת פרס ור"פ עצמו ס"ל ביומא ד"פ ע"ב להיפך אך נראה דהנה מבואר בתו"כ סוף פ' שמיני דאם אכל שאר שרצים שאין בהם טומאת מגע מ"מ טמא טומאת גוי' ע"י אכילת השרצים הנ"ל אף דלא נגע בשום טומאה נטמא מהתו' ע"ש וזה ר"ל קרא המובא ביומא דף פ' ע"ב ולא תטמאו בה' ונטמאתם ור"ל שבמגע אינם מטמאין שאר שרצים אבל טומאת ע"י אכילה מטמאין וזה מה"ת, ובזה י"ל המשנה דכריתות דף י"ב ע"ב גבי אכל אוכלין כו' ע"ש ברש"י דלא קאי אנכנס למקדש ובתוס' שם ובתו"י דף י"ג ע"ב ותוס' יומא דף מ"ח וכ"מ ובזה א"ש דמיירי כה"ג וזה מהתו' אך הא בתו"כ שם מבואר דדם של שאר שרצים אם שתה אין בהם טומאת גוויה וכאן נקט שתה משקין, אך י"ל דגדר רביעית ליכא אך שיהיה חצי פרס ואף דר' בפ"ד מהל' אה"ט לא ס"ל כן יש לומר דשם רצה לומר במגע אינו מטמא מכל מקום כה"ג ס"ל בפ"א מהלכות אה"ט גבי חלב נבילה דבהמה טהורה ובפ"ג גבי נבלת עוף טמא דע"י הכשר מים אם אכלה מטמא טומאת גוויה וא"צ הכשר שרץ וכ"כ רבינו בפי' המשניו' בפ"ג דעוקצין ועי' בפ"א דטהרות, ואף דמהך דנדה ד"נ ע"ב ונ"א לכאורה לא משמע כן ובמ"א אבאר זה ובזה א"ש דר"פ אינו סותר א"ע מכריתות איומא דס"ל לר"פ דזה קאי אשקצים ורמשים דטומאת גוויה שלהם הוא מה"ת וזה ר"ל הבריית' דמייתי שם התירו לעוברה ור"ל לאכילת שקצים ולכך רק משום סכנה וצריך פחות פחות מכשיעור וגם בזה הטומאה רק בחצי פרס בכדי אכילת פרס ומקשה מזה על רב פפא. ע"כ השמטה. אך כ"ז בדבר איסור אבל גבי שבת דכל רגע ורגע הוי איסור חדש א"א להתיר הדבר להזמן שאינו עדיין ולכן גבי מהלך במדבר אף דע"כ מיירי שמוכרח שיהי' שם זמן שבוודאי יהי' באותו הזמן שבת, וא"כ ע"כ יודחה שבת אצלו דזה וודאי אם לא היה נצרך להיות שם זמן שבבירור יהיה שם שבת וודאי שהי' צריך להמתין מלעסוק במלאכה עד שיהי' בסכנה עי' תוס' פסחים דנ"ד ע"ב גבי מהלך במדבר ע"ש, ועי' בירוש' חלה פ"א גבי מאי דאין עושין יו"כ ב' ימים, עכ"פ היכא דהוא הביא על עצמו הסכנה או האיסור אז אמרינן דאף דהותר לו מ"מ הוה שבועת שוא ולוקה ולא אמרינן דלא עבר כלל על האיסור, ועי' ר"ה דף ט"ז ע"ב גבי תקיעת שופר דר"ה שחל להיות בשבת כיון דזה עפ"י דין תקנת חכמים הוי בגדר פטור ולא אנוס ועי' נדרים דכ"ז וב"ק דכ"ח ע"ב בגדר אונס רחמנא פטרי' אך נ"מ אם החיוב הוא לקיים הדבר או שלא יעבור על הדבר עי' שבת דקל"ז ע"ב גבי מילה וקידושין ד"נ ע"א וחולין דפ"ח ובמ"ש הר"ן בנדרים דכ"ד ע"א בד"ה הרני מה דמחלק שם בין קום ועשה לשב וא"ת ע"ש, ועי' עירוכין דכ"ט ע"ב דמבו' שם דשניהם עוברים בעשה המוכר והלוקח, ואינו יכול לומר הרני כאלו לא לקחתי כיון דזה ברצון שניהם, וע"כ לשיטת הר"ן דיש נ"מ בין קום ועשה לשב וא"ת וכן הדין גבי ריבית, עכ"פ גבי שבועה כיון דהוא גרם לזה הוה בגדר ביטול אף דעפ"י דין צריך לעשות כן וזה בגדר הך דמנחות דע"ד ומעילה ד"י וכ"מ אין מפרישין תחילה לאיבוד, ובדברי הירוש' בפ"ז דדמאי במחלוקת דר"א בן ערך ורבנן, וכבר כתבתי גבי אם לאחר שאנסה נשא את אחותה אם א"כ ע"י נדחה הדין דלו תהי' לאשה אם נענש ע"ז לשיטת הירוש' דס"ל דחייב אם לא נשאה וכן אם אח"כ מתה אחותה אם חל עליו החיוב ואם שייך בזה גדר דיחוי ולא דמי למ"ש בירוש' שם דבזמן שאנסה הי' נשוי אחותה ואח"כ מתה דכבר נפטר, דשם לא חל החיוב כו' ועי' בירוש' קדושין גבי מכירת אמה העבריה כה"ג ע"ש, ועי' תוס' ב"מ דקי"ב גבי לא תלין כו' ובגדר מה דקיי"ל דחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כמבו' ביבמות וזה ג"כ גדר דיחוי באכילת קדשים עי' תוס' זבחים דס"א ע"ב וב"מ דנ"ג ע"ב ורשב"ם פסחים דק"כ ע"ב גבי פסח וכ"כ בזה שיטת רשב"ם ורבינו דכהן מומר אף שחזר בתשובה אינו אוכל בקדשים לעולם והך דמנחות ק"ט קאי על כהני במות, עי' רשב"ם פסחים דף ק"כ ע"א אבל בהך דיבמות דצ"א גבי גדר אש"א שם הפטור והחיוב הוי מחמת הקנין והעדר שם לא שייך בזה גדר אונס וחייב קרבן וגבי לאסור על בעלה זה הוי בגדר מעל עי' תוס' קדושין דנ"ג ע"ב ומעילה די"ח ובהך דיבמות דצ"ה ע"א מה גורם שתיאסר על בעלה אם החיוב או הפעולה. עכ"פ לר"א גם ע"י ב' עדים הוי ס"ד דהוי גדר הוראה וכשיטת הירוש' דזה ג"כ הוראה מה שנפטרת במיתת בעלה וכבר כתבתי בזה בשיטת רש"י בשבת דקמ"ה ע"ב גבי עד מפי עד בעדות אשה מחמת גדר אפקעינהו דס"ל דיש באישות בלבד המציאות גם דין היתר התורה כי באמת יש נ"מ בין קידושי ביאה לקדושי כסף ושטר דזה גדר עצמיו' וזה קנינו וכה"ג מחלק הירוש' ביבמות פי"ד גבי חרש ע"ש ויהי' נ"מ אם קטן בן ט' ייבם יבמתו ולמ"ד קידושין תופסין ביבמה ולשיטת רבינו והרמב"ן דהוה מן התורה רק לא נגמר יבמות דס"ח וקידושין דף י"ט וכ"מ אם קידשה אחר י"ל דבכסף ובשטר לא קנה ובביאה קנה וזהו כונת רבותיו של רש"י בכתובות ד"ג ובגיטין ל"ג ובכ"מ במה דא' שם תינח כו' שויוה רבנן כו' דפירשו דכל דמקדש בביאה כו' והוא תמוה מאד עי' יבמות דף קי"ח וסנהדרין דף י"א וכמה מקומות עיין שם ורצה לומר כך כמו דהוי ס"ד בכתובות דף ע"ד לומר שלא יהי' תנאי גבי קדושי ביאה ובאמת בתוספ' דקדושין משמע כן ור"ל דזה מחמת דזה הוי עצם הנשואין ובזה לא שייך תנאי דגדר הך דקדושין דכ"ג ע"ב גבי יד עבד ובירוש' שם ותמורה דכ"ה דברי הרב כו' וב"ק דק"י ע"ב הילכתא גמירא הוא וב"ב דקל"ג וזבחים דע"ד ע"ב רחמנא אמר כו' וע"ז אמר הגמ' בכתו' וכמ"מ שם דזה המציאות עשו רבנן בכ"מ כו' ולא נשאר רק קנין כמו בשאר קדושין ומהני תנאי וזה ג"כ מה דאמרי' בכתובות שם ובכמ"מ אתקש הוויות להדי אהדדי ובזה הגדר כ' רש"י בשבת שם דבזה הפקיעו רבנן ונשאר רק הקנינא שלו וממילא כשמת הותרה ואין עלי' גדר דבר שבערוה, נחזור לענינינו ולכך מבו' בבכורות דכ"ח ובר"ה ד"כ הנ"ל דיכולין להכחיש את העדות ע"י דבר טבעי ובגדר שבא הרוג ברגליו מכ"מ מוכח בהך דב"ק דע"ד ע"ב דלהלקות לעדים מלקות עי"ז א"א רק בשהיו שם עדים אחרים המכחישין אותם וגם באמת הא בעי התראה למלקות ועי' כתוב' דל"ג ע"א עדים זוממין לאו בני התראה נינהו והיך שייך התראה גבי עדים שהוכחשו דב"ק הנ"ל ועי' בירוש' פ"א דמכות אך באמת ביאר הגמ' בכתובות דבאמת לפי לשון המשנה דמכות ד"ה ע"א שהעדים המזימין אומרים להם בלשון איך אתם מעידים כו' וזה הוי גדר התראה אך בלא קבלה וגם אז הוי לאחר גמר דין דשוב אין יכולין לחזור בהן כמבו' סנהדרין דמ"ד ע"ב ובאמת הך דכתובות הנ"ל ר"ל דהא עיקר העבירה של עדים זוממין הוי רק בשעת גמר דין וזה ר"ל הך דמכות ד"ב ע"ב תדע שהרי לא עשו מעשה ועי' ב"ק ד"ה וכתוב' דל"ב אך ר"ל דעיקר החיוב רק בשעת גמר הדין דקודם לזה יכולין לחזור בהם ג"כ ועי' רש"י מכות ד"ד ע"ב בד"ה עדים זוממין גו' דהוי אין בו מעשה פי' שם על עדים שהוזמו על עדות של ב"ג וב"ח ר"ל דבשאר עדים זוממי' חייבתן התורה מחמת ועשיתם לו כאשר זמם כמבו' שם אבל גבי ב"ג וב"ח החיוב שלהם משום לא תענה כו' דבאמת הם אין מעידין רק על אביו של זה שנשא גרושה וממילא הבן הוא בן גרושה וזהו באמת כונת הגמ' ברפ"א דמכות לו ולא לזרעו ר"ל דמה שהם נפסלין עפ"י עדותו זה ממילא ור"ל כך אם העדות שלהם הוא על המעשה והמעשה נעשה ע"י האב שהאב נשא גרושה או העדות הוא על הדין ועי' ביבמות דמ"ז דמבו' שם דשייך פלגי' דיבורא שזרעו כשרין והוא פסול ובב"ב דקל"ד מבו' דבחד גופא לא פלגי' דיבורא א"כ חזינן דזה ב' דברים ועי' בירוש' פ"ד דקדושין דהוי מחלו' אם גבי לפסול האשה שבא עלי' הפסול אם גם בזה שייך פלגי' דיבורא ע"ש וא"כ העדות הוא על הפעולה והפעולה עשה האב וכן נ"מ דהרי מבו' במכות ד"ה דאף אם העדים אין יודעין כלל שזה עשה דבר רק שהם מעידין שזה נתחייב בב"ד ליהרג בזמן כך והוזמו הורגין אותם אף דהם לא ידעו שום דבר כלל אך זה שייך רק ברוצח דאז א"צ שיהי' דוקא עדים שראו המעשה כמבו' בהך דסנהד' דמ"ה ע"ב ובדברי רבינו שם אבל בשאר עדות דשם אין יכולין להורגו רק הני דנגמר דינא על פיהן א"כ לפי זה אם באו ב' עדים ואמרו שבב"ד פלוני נגמר דינו של זה על ידיהם בזמן פלוני וא"כ נעשה גמר דין שיכולין להורגו ובאו אחרים והזימום על זמן גמר הדין אז אין הורגין את העדים כיון דבב"ד זה שהעידו השקר לא נעשה כלל גמר דין ואין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ומ"מ בלא הזמה נהרג משמעידין עליו דאף דצריך עדות שאתה יכול להזימה זה רק היכא דצריך לפסוק ולגמור הדין על פיהם אז צריך כל הני דרישות וחקירות דסנהדרין דף מ' עמוד א' אבל כיון שמעידים שכבר נגמר דינו דלפי דבריהם הוא גברא קטילא וא"צ גמ"ד לא איכפת לן, וע' מ"ש רבינו בהלכות ממרים בפ"ז ה"ט וסנהדר' דפ"א ודפ"ה, ובזה א"ש מ"ש הרי"ף ז"ל ב"ק פ"ז גבי עדים החתומים על השטר דאין שייך בזה גדר הזמה מחמת דיכולים לומר דלא הוה אז ע"ש ומ"מ לא שייך בזה לומר עדות שאי אתה יכול להזימה משום דכיון דקיי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד הוי כמו לאחר גמר דין ולא צריך בזה יכול להזימה, ועמ"ש רבינו בה' רוצח פ"ב ה"ט דרק בד"נ ובספי"ז מה' מלוה ע"ש ועי' ב"ב דקנ"ט ע"א גבי הי' יודע לו בעדות בשטר עד שלא נעשה גזלן כו' דאחרים מעידים על כתב ידו וכגון שהוחזק כתב ידו בב"ד ור"ל כמ"ש הרשב"ם ז"ל שכבר נכתב עליו הנפק, ע"ש בתוס' ור"ל כך דלא משום דהחשש הוא שמשקר רק מחמת פסול התורה דאל תשת רשע כו' וצריך תחלתו וסופו בכשרות כמבואר ב"ב דקכ"ח ובתוספ' סנהדרין פ"ה, ובאמת מן התורה כיון דא"צ קיום הוה כמו שכבר נגמר הדין רק מדרבנן צריך קיום וכיון שנתקיים שיש עליו הנפק די בזה ומה לנו שנעשה גזלן אח"כ מאחר שכבר נגמר דינו, עכ"פ גם כאן לא איכפת לנו במה שאינו ראוי להזמה וכעין מ"ש התוספות חולין דף י"א ע"ב ד"ה וכי תימא, עכ"פ זה ר"ל הך דכתובות הנ"ל דאימתי יכולין להתרות בהן דהתראה לא הוי רק בזמן החטא וקודם שהעידו ונגמר לא חטאו כלל וא"כ לא שייך בזה התראה כלל דאז הוי ההתראה רק מילי בעלמא ואכמ"ל אבל להך דב"ק דע"ד ע"ב ע"כ צריך התראה ועי' במ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' עדות פ"כ ה"ד דאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בם מעשה וע"ש בהשגו' ור"ל דאין החיוב על הפועל רק על הנפעל והוי בגדר רודף וגם דזה הוי בפני ב"ד עי' סנהד' דע"ח ויש בזה להאריך אם שייך גבי עדים זוממין דין של ובערת הרע עי' בתוס' רפ"א דמכות ד"ה כל מה שהביא' מן התוספ' אך בירוש' פ"א דמכות שם מוקי לה כגון כמו הך דשם ד"ו ע"ב דגבי ב' כיתי עדים והוזמה אחת מהן דהנידון והעדים זוממין שניהם נהרגין ובערת הרע קאי על הנידון ולא על עדים זוממין וגבי רוצח כיון דקיי"ל דמצמצם חייב בדיני נפשות סנהד' דע"ו ע"ב חזינן דהחיוב הוא לא על הפועל אלא על הנפעל ולכך ס"ל להרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ד הל"ז דהיכא שנתערב רוצח שלא נגמר דינו עם נגמר דינם אוסרין אותם ולא כמו בשאר חיובין כמבו' בהל' סנהד' פי"ד ה"ז משום דגבי רוצח אם אח"כ נתברר מי הוא שלא נגמר דינו אז גומרין דינו אבל בשאר חייבי' מיתות כיון דאז אי אפשר לדונו הוי כמו יצא מב"ד זכאי, ולהכניסו לכיפה ג"כ לא כמו בהל"ח שם דזה אין עושין רק היכא דא"א לגמור דינו אבל היכא שיוכל להיות שיהי' גמר דין אין עושין זה רק אוסרין אותם וגם גבי שורים שהרגו את הנפש כך דהיכא ששור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים מעליא אז פסקינן דסוקלין כולם אבל אם שור שלנג"ד נתערב עם נגמר דינם אז רק כונסין לכיפה ור"ל שמא יוכרו אח"כ וצריך לקיים בהם הדין עי' חולין דקל"ח ע"ב ודק"מ ע"א. עכ"פ הך דב"ק דע"ד ע"ב רק בשני כיתי עדים מכחישין זה את זה ואח"כ בא הרוג ברגליו אז יש מ"ד דלוקה אבל אם לא הי' כת אחרת מכחישם מחמת זה דבא ברגליו בלבד אין מלקין אותו אבל מכ"מ העדים הם נפסלין ע"י זה אבל בהך בסוטה ד"ו ע"א הנ"ל כיון דזה רק גדר מופת א"א לפוסלן ע"י זה את העדים רק אמרי' תגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ולכך מצריך קרא בספרי פרש' נשא פיסקא כ' דגדר סוטה נוהג גם לדורות וע"ש בספרי דממעט מקרא דאינו נוהג בזמן הזה ע"ש בפסקא י"ד ומה זה הא בוודאי צריך משכן ומקדש עי' סוטה דט"ז וסנהדר' ועי' סוטה ד"ז ע"ש בתוס' גבי איום אך ר"ל כך דלפי המבו' בסוטה די"ח דמשקה אותה על להבא וכן קיי"ל, אך כבר כתבתי דזה רק אם הי' קינוי וסתירה כדין ונטמאת בפעם שני' ואז פועלת המים הראשונים ששתה וא"ש שם, וזה ר"ל הספרי כאן דהוה קינוי פעם ב' בזמן המקדש ונסתרה לאחר שחרב אין פועל בה המים הראשונים ששתתה דזה הוה גדר דיני נפשות וצריך בהמ"ק וסנהדר', וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דזבחי' דס"ב ע"א גבי מקום המזבח דכ"מ דזה נ"מ לדין א"א לברר הדבר עפ"י נביאים רק בגדר ראי' אף ע"י נבואה דזה עדיף מראי' חושיית וכן גבי אורים ותומים עי' יומא דע"ג בהך מחלוקת אם בולטות או מצטרפות אף דזה הוי הכל במראה הנבואה כמ"ש רבינו בסוהל' כלי המקדש מכ"מ י"ל דמהני גם לגדר דין ועי' בעירובין דמ"ה ע"א וגיטין דס"ח ע"א וביבמות דע"ט וזה תליא בזה ועי' שבועות דט"ז ע"א ובירוש' שם דצריך דוקא שניהם או"ת ונביא ומקשה שם ולמה זה ע"ש ועי' תמורה דט"ז ע"א גבי הני הלכות דנשתכחו בימי אבלו של משה ובקשו מאליעזר ומפינחס וכל אחד אמר בלשון אחר ע"ש והטעם משום דאליעזר הוי כה"ג ושואל באו"ת ושם הוי גדר ראי' ולכך מבו' ביומא דע"ג דגזירת או"ת אינה חוזרת דכתיב משפט ר"ל דזה עצם הדין ובגדר מה דמבו' בירוש' מגילה פ"א דהלכות לא יתבטלו לעולם ועי' מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' אישות פי"ב ה"ט ע"ש ג"כ בזה הגדר וכן נ"מ בתמורה שם לשון שאמר להם יהושע ולשון שאמר להם שמואל משום דעי' בירוש' ספ"א דנדרים דמקשה על המשנה דלמה לא אמר במומתא של שאול דנקט של מ"ר ולמה לא מקשה ג"כ ושל יהושע כמבו' שבוע' דל"ו אך הגדר כך דבאמת לכאורה אינו מובן הא מבו' בנדרים דס"ה דמש"ר התיר שבועתו וא"כ היאך אפשר להתפיס בו כיון דכבר הותרה אך ככ"ב דכל שכתוב בתורה הדבר הוי נצחי ולא רק מה שהי' ולכך מצי תפיס בה וכן נבואת שמואל הוי ג"כ עצם ואף שמת הדבר ישנו מה שא"כ בשאר נבואות וזה ר"ל הך דברכות דל"א ע"ב ותענית ד"ה ושמואל כתב ספרו מה שא"כ בשאר וכן תליא אם משוח מלחמה מה דמבו' ביומא דע"ג ע"א אם ר"ל כשיטת רש"י וכן מבו' בירוש' פ"א דיומא וכמ"מ דהוא עצמו הי' לבוש בגדי כהונה גדולה בשעת שהוא יוצא למלחמה או רק כפי' רבינו שהוא שואל ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דיומא הנ"ל גבי מה דנקיט שם כלפי שכינה מה ר"ל אם כנגד הארון כשיטת רבינו או כנגד או"ת כמ"ש רש"י דגם בארון הי' שם המפורש כמבו' בב"ב די"ד, ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה לפני ובתוספ' שם אך זה תלי' במחלוקת הירוש' סוטה שם ושקלים מובא בתוס' עירובין דס"ד ע"ב איזו ארון הי' יוצא עמהם ע"ש, ועי' במ"ש רבינו בה' מלכים בספ"ו ובין שיש עמהם ארון כו' משום דלשיטתי' רק בימי נוב וגבעון ובגלגל הי' הארון יוצא למלחמה ולא בשילה וזמן מקדש, וע"ש בירוש' ובתוס' בעירובין שם דלכך נענשו בימי עלי, ובאמת נכנסו לפני ולפנים שלא כדין, ועי' רש"י ע"ז דכ"ד ע"ב ד"ה המהוללה וכ' שהי' שם ס"ת, והלוחות מבואר במדרש דשאול חטפן, ועי' בספרי פ' עקב פיס' ל"ח דמבו' שם דשם הי' רק שברי לוחות ואף דבירוש' מבו' דאז נטלו אותו הארון שהי' לפני ולפנים צ"ל כמ"ש משום דשאול חטפן וכמ"ד ארון אחד, ובאמת הנה רבינו בהל' כלי המקדש פסק דבזמן שהכהנים היו נושאים את הארון הוי צריכים לילך פנים כנגד פנים ומשם משמע דהטעם משום הארון גופא, ובאמת זה תלי' אם הארון הוה כמו אהל בפ"ע עי' תו"י שבת ד"ח ע"א ובירוש' שם פ"א ופ"ה דעירובין ועי' תוס' מנחות דל"ג ע"א לשיטת ר"ת ז"ל דמדמה זה לבימה, ועי' עירובין דף ל"ה ע"א, אך י"ל דבזמן שנושאים אותו בטל ממנו שם אהל ובגדר אהל זרוק כמבו' בכ"מ עירובין דל"א אך למה דייק רש"י שם בע"ז הנ"ל משום ס"ת ולא משום הארון עצמו אך י"ל דגם בארון שייך לומר ובאו פריצים וחללוה, עי' ע"ז דנ"ג ובנדרים דס"ב, ואף דכבר כתבתי די"ל דגבי כ"ש הנמשחים בשמן המשחה לא שייך בהם זה וזה ר"ל הך דיומא דע"ג לא בטל סיכוים וכן זה ר"ל הך דעירוכין ד"י ע"ב גבי מכתשת וצילצול מימות משה הי' ור"ל דבזה א"ש מה שהקשו התוס' בשבועו' די"א ובפסקי תוס' שם הא כ"ש שנפגמו אין מתקנין אלא גונזין דזה רק בכ"ש של שלמה דהוי ע"י עבודה אבל כ"ש של מרע"ה שהיו ע"י משיחה לא פקעה מהם הקדושה לעולם דזה עצם קדושה, וזה ר"ל בסוט' ד"ט לא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם אך מ"מ נראה דהארון אף שנמשח בשמן המשחה מ"מ לא הוה בגדר כ"ש של משכן ומקדש ואין מעכב, ולכך רבינו ז"ל לא הביא כלל גדר עשית הארון וכפרת ועי' סוכה ד"ה גבי כפורת טפח ויומא דע"ב אם יש עליו שם כלי ופסחים דל"ז גבי פנים ובדברי רבינו בהל' עבודת יוה"כ בפ"ג ה"ד דלפני הכפורת הוי טפח, ועי' מנחות דכ"ז דבבית שני לא הי' גם כפורת ורש"י פסחים דל"ח ע"ב ואף דמבוא' בתו"כ פ' אחרי דהוה מציאות בפ"ע לא רק בגדר כיסוי לארון ומשום דמבו' בכלים בכ"מ ספט"ז ופי"ב דכיסוי אין עליו שם כלי, ועי' יומא דנ"ה ובירוש' שם אם הי' צריך להזאות דלפני ולפנים שיהיו נוגעים בכפורת, ורש"י זבחים דמ"ז, עכ"פ י"ל דהארון אף שנמשח בשמן הקודש והוא קדשי קדשים וע"י הכנסתו לפני ולפנים בזה נתחנך קדושת לפני ולפנים ועי' שבועות דט"ו באופן הקידוש והארכתי בזה במ"א בהך דברכות דנ"ה בין עשיית משרע"ה ובין בצלאל וכן נ"מ במחלוקת דר"י ורבנן מנחות דכ"ז אם דוקא לפני הכפורת במיתה או גם מן הפרוכת ולפנים, ולכך ס"ל לר"י בזבחים ד"מ דההזאו' שעל הפרוכת ניק' בחוץ, ועי' בל' רבינו בה' פסולי המוקדשין פ"ב הי"ד דשינה שם מל' הגמ' גבי פרוכת ע"ש, אך מ"מ כ"ש גמור לא הוי ולכך לא חשבינן בגמ' ע"ז דמ"ג לחייב אם עשה ארון תבנית ארון וזה ר"ל הך דיומא דף נ"ב ע"ב ובירוש' שם סוטה דאמר להם יאשיהו אם יורד לבבל שוב לא יעלה ור"ל דח"ו אם יגלה תפקע הקדושה ממנו אף שנמשח ולכך דייק רש"י בע"ז דהוא רק משום הס"ת דהוא עצם הקדושה עולמית ולא שייך בה ח"ו שום חילול ובאמת מה זה אורים ותומים לא נתברר ורבינו ס"ל בהל' בית הבחי' ובהל' כהמ"ק דזה הוי ג"כ חלק מהבגדים ומה זה וע"ש בהשגות ולא ר"ל כמ"ש המפרשים ועי' יומא דכ"א ע"ב ושם ד"ה ע"ב מייתי קרא דזה מעכב וע"כ דזה עוד דבר לא מחושן ואפוד ממש ורש"י ז"ל כתב דהוי שם המפו' אך באמת נראה דר"ל מה שנכתב שם האבות בהחושן כמבו' ביומא שם ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש וכן שבטי ישורון ובגירסת רבינו כתוב שבטי עם שם בן ב' אותיות וכן משמע בתוספ' חלה פ"א דמבו' שם שנשבע בציץ ובלבוש שלבש אבא ובשלמא בציץ הוי גדר שבועה משום השם אבל בלבוש מה זה ועיין במה שכתב רבינו בסוף הלכות שבועות וע"כ ר"ל כשיטת רבינו דמשום דחושן דכתיב בו ג"כ שם והני אם נחסרו מן החושן מאי דזה מבו' בתוספ' דמנחות פ"ו דאפילו אות א' מעכב אך זה רק שמות השבטים המבואר בתורה ועי' ר"ה דכ"ו ע"א אבל הני כיון דרק לצורך שאלה באו"ת וא"כ בבית שני דלא היו משיבין מכ"מ כתב רבינו שזה מעכב וכב"כ בזה בחלק ב' אם צריך גם בהם חקיקה או די בכתיבה ולשון רבינו משמע שדי בכתיבה ע"ש וכן נ"מ גבי רמונים ופעמונים של מעיל אם נחסרו עי' זבחים דפ"ח ע"א וביומא דע"ב דקרא לו רק תכשיט כלי לא עצם והארכתי בזה די"ל דלכך כתיב רק במעיל לא יקרע אף דכל בגדי כהונה כן עי' יומא דע"ב וזבחים דצ"ה וגם הא עי"ז הם נפסלין כמבו' זבחים די"ח ע"ב וא"כ לוקה מחמת לאו דלא תעשה כן כמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה ובהל' כלי המקדש וסנהד' דנ"ו וכמ"מ רק די"ל דגבי מעיל ר"ל אף אם קרע ברמונים ואף דהני לא מעכבי מכ"מ עובר בלאו וכב"כ בזה ועי' סוטה דמ"ב ע"ב ובתוספ' שם הובא בתוס' שם אם גם בגדי כהונה גדולה היו במלחמה מחלו' שם ע"ש דנ"מ אם משוח מלחמה היה לובש בגדי כהונה או לא וכמ"ש, עכ"פ גם באורים ותומים אם זה נקרא גדר ראי' או רק בנבואה ונ"מ אם יש לסמוך עלי' על מילתא דאיסורא. ועי' בירוש' תענית פ"ד דלכך לא שבר מרע"ה את הלוחות אף דנאמר לו בנבואה כי שחת עמך כו' עד וירא את העגל כו' דאסור לאדם לדון אומדות חזינן דצריך דווקא לראות ונפקא מינה נמי לדין, מחמת לא תעשון כן דמכות דף כ"ב ומכל מקום מבואר ביומא דע"ה דמרע"ה דן דין ע"י בירור מהמן דזה הוה ראי' וכמו שכתבתי להך מ"ד בזבחים דס"ב שראו שהמלאך מקריב אף דזה הוה ע"כ במראה הנבואה ועי' יומא דס"ו גבי כרת דצריך דווקא ע"י עדים וה"נ גבי אורים ותומים אם נימא בולטות וכמ"ש. ע"כ השמטה. והנה מהגמ' דסוטה ד"ו שם מוכח דלמאן דא' דאף כשיש עדים המים בודקין אותה ע"י זה שלא נבדקה היו מתירין אותה ומכחישין את העדים ואמאי וצ"ל דכיון שכ' התוס' בסנהד' ד"ח ע"ב דלאוסרה על בעלה צריך דרישה וחקירה ע"ש כאן חזינן דיש פסול בעדים ולא עבדינן דרישה וחקירה וממילא מותרת והנה רבינו בהל' סוטה פ"ג הל"ז והל"ח כתב דלאחר שהוא אומר לאשה בלשון שהיא מכרת כל הפרשה כותב במגילה בלשון הקודש אות באות מלה במלה ולפי הנראה הי' מתחילה קורא בלה"ק וכמו הך דמנחות ד"ל ועי' בגיטין ד"ס ובירוש' סוטה פ"ב דהוה מחלוקת שם איך היתה כתובה בטבלא ועי' תוס' יומא דל"ז ע"ב. ע"כ השמטה. ובירו' שם פ"ב ה"ב מבו' שמהטבלא שבמקדש הי' קורא ומתרגם כל דקדוקי פרשה משמע שלא הי' מתרגם לי' תיבה בתיבה בלבד דזה באמת החילוק בהך דמגילה די"ז וד"ח בין תרגום לכל לשון ע"ש דתרגום ר"ל רק מילה במילה כמו שנכתב במגילה לא הפירוש וכב"כ בזה בהל' ק"ש דזה מחלוקת בין רבינו והראב"ד ז"ל אם גבי ק"ש דבכל לשון אם ר"ל גם כפי סדר התיבות או כפי סדר הלשון ובאמת זה ר"ל רבינו בפי' המשני' ספ"ה דמע"ש דוידוי מעשר קורא הפרשה רק כמו שנתנה ע"י הנביא אף דמבו' במשנה דסוטה דנאמרה בכל לשון ר"ל שיתרגם רק מילה במילה ולא להפוך התיבות כמו בק"ש ועי' בירוש' מגילה פ"ב דפלי' בזה עם גמ' שלנו היכא דקורא מן מגילה הכתובה לפניו רק מתרגם לה אם זה הוי כקורא ע"פ או כקורא בכתב דהגמ' שלנו ס"ל דהוי כמו בע"פ והירוש' ס"ל דהוי כמו כתב וזה רק אם מתרגם מילה במילה ובאמת מה דסוטה אומרת אמן אמן עי' שבועות דל"ו ודכ"ט ע"ב דרל"ט דבאמן נכלל כל הדברים שאומר לה לא רק בגדר הסכם רק כמו שהיא אומרת כל הדברים שאומר לה וכה"ג עי' ברכות מ"א ע"ב גבי הלכתא דברים הבאים כו' ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה הלכתא מה שהקשו על רש"י אך באמת נ"מ כך דבמשנה נקט פטור ור"ל דהברכה קאי גם על זה ונ"מ דאם שכח ולא בירך על הפת צריך לברך על הפרפרת וכן נ"מ בהך דשם דמ"ד ע"א דשם נקט גבי מליח ג"כ לשון פוטר ור"ל ג"כ כך, וכן נ"מ אם אח"כ אכל פת אחר אם צריך לברך על הפת, אם הוא בגדר פוטר א"צ לברך אבל אם נימא כדרב פפא דמ"א ע"ב אין טעונין כמו שפי' רש"י רצה לומר דאין צריך כלל ברכה אז אם אחר כך אכל מאותו המין צריך לברך עליו וכבר כתבתי במ"א דכל היכא שהפטור הוא מחמת הדין הוה כמו שעשה זה וזה ר"ל הך בשבת דקל"א ע"ב גבי ציצית הואיל ובידו להפקירה עי' בתוס' מנחות דמ"ד, ובאמת רב אדא בר אהבה ס"ל דציצית חובת טלית כמבו' שם דמ"ב דמברך עליו אך כבר כתבתי דזה לא נקרא בידו כיון דאינו לובש כלל או לובש בגד של ג' כנפות רק היכי דעושה פעולה שיהי' ע"פ דין פטור אז הוה זה בידו ועי' מכות ד"ח גבי חטבת עצים ושליח ב"ד ובתוס' קידושין דל"ח ע"ב ומ"ש התוס' מנחות דכ"ב דגבי משקה לא שייך לומר אפשר למבטל שיהא כבטל או להיפך משום דאם נסרח המשקה נתבטל מציאות המשקין, ועי' תוס' כתובות ד"מ ע"א גבי אי אמרה לא בעינא ע"ש ברש"י ותוס' ובירוש' מעשרות פ"א דמחלק שם גבי אם הפקיר קמה או הפקיר שיבלים דאם הפקיר קמה וזכה אף דפטור ממעשר מ"מ אם הקדיש חל עליו השם משא"כ אם הפקיר בשיבלים אז אם עבר והפריש לא חל עליו שם ובגדר נראה ונדחה דזה פטור דין וזה ר"ל הך דברכות דנ"א דמחלק שם כה"ג ור"ל כך הך דיחזור ויברך דר"ל אם צריך לחזור ולאכול עוד פת אחר ויברך ויתוקן גם על מה שאכל קודם וכה"ג מצינו סוף פסחים גבי ברכת הפסח וחגיגה דלשיטת רש"י דשם דס"ל דלא כרבינו סוף הל' חו"מ דאוכל גם קודם חגיגה פסח רק דאכילת פסח לבסוף לגמרי חזינן דאף דאכילת פסח לבסוף מכ"מ עי"ז נפטר החגיגה שאכל בתחילה ובאמת זה תלי' בנוסח הברכה אם בל' על כו' עי' רש"י פסחים שם דפליגי עם הרשב"ם אם בל' על או בל' לאכול ובתוספ' מבואר כרשב"ם בל' לאכול אך רבינו ז"ל ס"ל כרש"י בל' על כו' וכן גבי מצה ומרור עי' בגרסת הראב"ד בסוף הל' ברכות, ועי' בתוספ' ברכות פ"ד וברש"י ברכות מ"ח גבי יברך את של זבח אך באמת הגדר כך אם הברכה הוא על הפועל או על הפעולה ועי' ברכות דכ"א ודל"ה גבי ברכות דשלפני' ודמ"ח ע"ב ע"ש ושם ג"כ אם הברכה הוא בפועל או על הפעולה וכן אם הברכה הוא נמשך על הלחם או בגדר פדיון דברכות דל"ה ואם נימא דזה הוא על הפעולה אם יאכל לחם אחר שכבר אכל קודם בלא ברכה אפשר שיתוקן מה שאכל קודם וזה ר"ל יחזור ר"ל דיחזור ויאכל עוד לחם בברכה והי"ז יתוקן על מה שאכל בלי ברכה, וכן י"ל דאף אם יאכל פרפרת אחר הפת שאכל בלא ברכה אפשר דיכול לברך ברכת הפת על זה הפרפרת, וע"ז אמר דלאחר אכילת שום צריך שיאכל דבר למתק השום וה"נ צריך לאכול פרפרת ולא עוד פת ויברך המוציא על הפרפרת, וכה"ג מחלק הר"ש בטבו"י פ"ב מ"ב מה דמבואר שם בתוספתא דאוכל אין לו טהרה ומשקה יש לו טהרה דאף דזריעה מטהר מהטומאה כמבו' בכ"מ זה לא ניקרא טהרה רק דנעשה פנים חדשות, עכ"פ לכך מבואר בשבת דקל"א הואיל ובידו להפקירם דזה הוה כמו פועל המציאות לא העדרי, ועי' תוס' זבחים דט"ז ע"ב גבי היתר לאיסורו וכ"כ בזה, נחזור לענינינו גבי הך דברכות דמ"א ע"ב דיש בזה ב' גדרים אם מחמת דא"צ ברכה כלל או מחמת דהברכה פטרתה, ועי' ירושלמי ברכות פ"ו דמבו' שם לחד מ"ד דלכן צריך לברך על מין ז' דאם יברך על אחר ויפטור את כל מין ז' נעשה כטפל ויתבטל מברכה דמעין ג' ע"ש, והנה בלשון הגמ' דשבועות דל"ו וכן בירוש' פ"ב דסוטה דא' שם דרק דסוטה צריכה לומר אמן ולא בשאר שבועות ובאמת הא בספרי פר' נשא פיס' י"ב ופי' י"ד מבו' דכל שבועות הדיינים צריכה אמן ע"ש ועי' במכילתא פר' משפטים פ"כ מבו' ג"כ כן ולא כמ"ש התוס' שבועות דל"ח ע"ב דמוכח דס"ל דא"צ אמן ועי' במכילתא שם פר' ט"ז דאין משביעין בע"כ ומה ר"ל כיון שצ"ל דוקא אמן וכן הך דשבועות דל"ו ע"ב דמבו' שם לר"מ דמפי אחרים אינו חייב רק בב"ד ור"ל שבועת הדיינים ולכאורה תמוה כיון דגם בב"ד ליכא שבועה רק עי' מה שהוא אומר אמן א"כ הוי כמושבע בפ"ע וגם ע"כ היכא דעפ"י דין צריך שבועה כמו מודה במקצת וכן גבי קרקע לר"מ פטור כיון דצריך דוקא ע"י ב"ד וע"ש בירוש', ובהך מחלוקת דשבועות דל"ז ע"ב גבי קרקע ור"ל אם קפץ ונשבע או אף אם נשבע ע"י גלגול ג"כ פטור מקרבן וכמו דמבו' בב"ק דק"ה ע"א אין משלמין חומש כו' ועי' בתוס' ב"ק דס"ב ע"ב ד"ה יצאו ושבועות דמ"ב ע"ב וכן ס"ל לרבינו גבי קטן בהך דב"ק דק"ו ע"ב דאם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול דאף דחייב שבועה כמ"ש בה' שכירות פ"ב ה"ז מ"מ מקרבן ומכפל פטור וכמ"ש רבינו פ"ד מה' גניבה ועי' בירוש' מעש"ש פ"ג אך לדברי רבינו בה' גזילה בפ"ח מבו' דשייך גזל הגר בקטן וכמבו' ב"ק דק"ט ע"ב חזינן דיש בזה חיוב קרבן אך יש לחלק כגון גדול שלא הביא עדיין שתי שערות כשיעור וכ"כ בזה וכן נ"מ להך דב"ק דק"ו למ"ד שבועה קונה ודוקא שבועה שהדיינים משביעים כמבו' שם דלגבי אמן הוי כמושבע מפי עצמו ושם רק לשון אמן אך מלשון רבינו בה' סוטה פ"ג ה"ז משמע שגם בסוטה אצ"ל דוקא אמן רק בכל לשון שהיא מכרת, וכ"כ בזה במ"א במה דמבו' בסוטה ד"ז ודי"ד דצריך לאיים ע"ש מחמת המגילה דילמא האיום הוא משום השבועה, וע"כ כמ"ש רבינו בה' שבועות פי"א ה"ט דטענת ספק אין בה איום ועי' בסוטה ד"כ ע"ב גבי זכות תולה וקשה תיפוק לי' מחמת השבועה וע"כ כמ"ש דנ"מ כגון אם בשעת השבועה שכחה שזנתה, ועי' כריתות דכ"ו ע"א במאי דמקשה שם מספק סוטות שעבר עליהם יו"כ ובמ"א אב' ואין כאן מקומו. ע"כ השמטה. וגבי שבועת סוטה שאני דאף דהיכא אומרת אמן מכ"מ כיון דשם בלא שמשביעה כהן לא כלום הוא ע"כ הוי ג"כ כמו שבועה מפי אחרים ולכך בירוש' רפ"ב דסוטה יליף מאמן דסוטה לקבלה ולא לשבועה כמו בגמ' דידן משום דיש נ"מ גבי סוטה כגון אם בשעת שנשבעה וקבלה עלי' שבועה שכחה שזנתה אם המים בודקין אותם דזה הוי לדידן שבועת אונסין עי' שבוע' דכ"ו ודכ"ח ע"ב ותוס' גיטין דל"ה ועי' נזיר די"א ע"ב ע"ש ובאמת בירוש' שבועות פ"ג לא ס"ל כן ועי' בירוש' שם פ"ח סה"ב דמספקא לי' שם אם שייך קרבן שבועת בטוי גבי שבועת סוטה עכ"פ לדידן איך ראי' מה שאין המים בודקי' אותה שהיא מותרת שמא בשעת קבלת שבועתה שכחה וע"כ צ"ל דשם החיוב הוא בגדר קבלה וכן נ"מ לרבה דס"ל בשבוע' דל"ז דכופר בדבר שיש עליו עדים הוי השבועה כפירת דברים בעלמא וע' בפלוגתא דשמואל ור"י ב"מ דמ"ג ע"ב וכ"כ בזה וא"כ מאי מקשה הגמ' בסוטה ד"ו גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים נימא דהטעם דאין כאן שבועה אך זה רק אם השבועה הוא בגדר דין אבל אם זה רק על המציאות אז שפיר הוי שבועה ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב דגם אם השביע בן נח או קטן וענו אמן הוי כמו שהוא נשבע אך גבי סוטה לא שייך זה דשם צריך דוקא שבועת כהן וזה ר"ל שיטת ר"ת הובא בר"ן נדרים ד"ב ע"א דהוי כמושבע מפי אחרים וככ"ב בחלק ג' וכן נ"מ לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דמלקות לא לקי רק בשם המיוחד אם השביעו חבירו בשם המיוחד והוא ענה אמן אם זה הוי כמו שם המיוחד שילקה וכן כתבתי בזה גבי היכא דצריך עומד על גביו אם זה הוי כמו שהעומד ע"ג עושה הדבר או דמצרפין מה שחסר לזה של זה ועי' ביומא דמ"ג גבי הזאה דקטן שיש בו דעת לחד גירסא ולחד גירסא אף אין בו דעת דזה תליא מה דקיי"ל דהמזה צריך לכוין אם צריך כונה להזאה או כונה לטהרה אך לצרף דעת של האשה המסייעתו לא מהני משום דאשה פסולה לזה דלא עדיף מיניה ועי' בירוש' ברכות סופ"ז היכא דהשמש מוציא את בה"ב בברכה אם הוי כמו שבע"ה מברך דא"צ לברך על כל דבר או לא עדיף מברכות של השמש והארכתי בזה היכא שצריך לעשות הדבר בזה אחר זה ואחד עשה כן ואח"כ בא השני ואמר שגם הוא כן אם מותר זה לכתחי' כיון שאצלו נעשה זה בבת אחת עי' תוספ' סו' דמאי ועי' בהך דערכין ד"ח וד"כ גבי שני ערכי עלי אם הוי זה כמו בבת אחת או לא. עכ"פ לגבי סוטה כיון דכן גזרה התורה ב' דברים שיהי' המשביע כהן והאשה אומרת אמן דהוי כמו שניהם בב"א מפי אחרים ומפי עצמן ובאמת מלשון הירוש' דסוטה פ"ב שם נראה דס"ל דדוקא אמן אבל לא במשמעות אחר וכמוהן וגבי שאר שבועות מהני זה כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' שבועות הל' א' ועי' סנהד' ד"ס גבי אף אני כמוהו דמהני וברי"ף שם על דס"ה דגם הן מהני וכן כ' רבינו בהל' עדות פ"כ ועי' נזיר דכ"א גבי ואני אך מדברי רבינו פ"ג מהל' סוטה נראה דאף דסוטה א"צ לומר דוקא אמן רק גם בשאר לשון אך רק פירוש הלשון ובגדר קבלת הדברים וכמבו' בירוש' הנ"ל ונ"מ ג"כ דגבי פר' סוטה הקריא' של הפר' בל"ק והתרגום שמתרגם לה צריך דוקא ע"י כהן משא"כ גבי פר' משוח מלחמה לפי' הרמב"ם ז"ל במאי דנקט בגמ' כהן מדבר וכהן משמיע ר"ל לא כרש"י דר"ל הכהן משוח מלחמה דהוא משמיע רק הכהן אחר דכהן אחר משמיע מה שהמשו"מ מדבר והנה באמת נראה דלדידן הי' ב' פעמים הכהן משמיע לה א' קודם השבועה וקודם הכתיבה בזמן שהי' צריך להשביע הי' מתרגם לה מלה במלה וע"ז עונה אמן ואח"כ כותב ואח"כ עוד הפעם הי' משמיע ושם הי' מברר לה כל הדברים כמבו' בתוספ' סוטה פ"ב הנ"ל כמו בהך דסוטה ד"ט ע"ב ודכ"ח ע"א דמודיע לה כהן ע"ש ובדל"ב ע"ב, עכ"פ היכא דמתרגם לה מילה במילה ס"ל להירוש' פ"ב דמגילה דזה הוי כמו קרא מן הספר וכבר כתבתי בדברי התוספ' תרומות פ"ד גבי אם בשנת מעשר עני קרא מעש"ש אם ר"ל הדין דמעש"ש או דר"ל הפירוש של המלה עי' עירוכין ד"ד ע"ב גבי מפרש בערוכין דליכא השג יד מ"מ כתבו התוס' שם ד"ה לאמר דאם אמר הרי עלי ערך פלוני שהוא בן עשרים מ"מ לא הוה כמפרש אף דזה מבואר הערך בתו' כיון דזה דין וכן במה דמבו' בזבחים ד"ד גבי תודה לשם שלמים ע"ש דיכול להקריב ולא אמרינן דהוה כמו שמחשב לאכול חוץ לזמנו ועי' במנחות דמ"ט ע"א דאמר שם כן דזה הוה כמו מחשבת פיגול אך צ"ל כיון דקיי"ל במנחות דמ"ו ודמ"ז ע"ב דאם נפרס הלחם של התודה לאח' שחיטה קודם זריקה חל עלי' דין שלמים י"ל דנאכל לב' ימים ועי' רש"י מנחות דע"ח ע"ב גבי שחטה חוץ לזמנה מפרש ע"מ לאכול כו' ולא פי' ע"מ להקטיר או לזרוק עי' מעילה ד"ג ע"ב רק משום דס"ל דלכך ס"ל לר"י דגבי חוץ לזמנו קידש הלחם דאם נימא דלא קידש הלחם שוב הוה כמו שלמים וא"כ לא הוי פיגול וכ"כ בזה וכן בהך דב"ב דס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי אם ר"ל חלק העשירי או מעשר כדין מעשר ובירוש' פ"ה דדמאי אמר שם דאם זרע דבר שפטור מן המעשר צריך גם כן ליתן לו חלק עשירי אך י"ל דצריך לשלם לו מה שהפסידו ע"י זה שפטור מן המעשר ובגדר מבטל שדה חבירו דירוש' פ"ו דב"מ ופ"ט וכן י"ל דלכך חייב ברפ"א דכתובות ודף נ"ז בהגיע זמן ולא נשא אותה דמעלה לה מזונות אך דאינו מובן דהא חיוב מזונות הוא דין מחמת חיובי התורה שארה או תקנת חכמים ורק אם נשא וכאן מכ"מ הא לא נשא וע"כ צ"ל דזה הוי בגדר שבת ובגוף דחייב כמבו' ב"ק דפ"ה ואף דמבו' בחולין דפ"ב דהלוקח שוחט בראשו' ואם שחט המוכר זכה ואף דע"י זה לא יוכל הלוקח לשחוט עפ"י דין מכ"מ פטור וכן בהך דיבמות דכ"ד גבי יבום דמצוה בגדול וע"י זה זוכה בנכסים ואם קדם הקטן זכה ולא מצי תבע לו לגדול הפסד הנכסים דיהא בגדר שבת וע"כ משום דזה רק דין ממילא ועי' כתוב' דמ"ז ע"א מבו' דלס"ד אף דהתו' זכתה לאב להכניסה לחופה מכ"מ יכולה לתבוע ממנו שכר פקעתא וכן בהך דב"מ די"ב וקדושין דט"ז גבי מציאות אמה העברי' דשייכה לאבי' מכ"מ מה שע"י זה לא עשתה מלאכה להאדון בזה הזמן צריך לשלם להאדון ומה זה החיוב אם נימא גדר שבת הא היא ע"כ קטנה וקטן שהזיק פטור וע"כ צ"ל משום דמבו' שם בע"א גבי מציאות קטן לאביו דבשעה שמוצא מוריצה לאביו ור"ל כך דבאמת הקטן א"צ לה רק שיודע שאביו רוצה אותה וקטן אדעתא דאבוה עביד עי' שבת קכ"א ע"א וקדושין דכ"ב ע"ב עבד קטן כבהמה כו' וא"כ האב גורם להגבהת המציאה ועי' בקדושין דכ"ו ע"א וב"ק דצ"ח דכל היכא דהדבר הוגבה על ידו הוי זה גופא גדר הגבהה וא"כ הוי כמו שהאב עצמו הגביה ולכך זכה בו והוי כמו שהוא הזיק ועשה גדר שבת באדון ולכך נוטל האדון מן המציאה. אך גבי הך דחולין דפ"ב שם י"ל דהוי כמבטל חנות חבירו די"ל דפטור עי' בירוש' ב"מ פ"ה דהוי שם בעי' ובזבחים ד"ז ע"א גבי תודת ראובן לשם תודת שמעון אם זה נקרא שנוי קודש ע"ש בתוס' ובמנחות ד"ג ע"ב גבי מנחות מחבת לשם מנחות מרחשת וגבי חטאת חלב לשם חטאת דם ע"ש דיש נ"מ אם לשם חטאת דם או לשם דם וברמב"ם בהל' פסו' המוקד' בזה ובפיר' המשני' רפ"א דזבחים לשם עושה החטא או לשם עושה החטאת. ואף למ"ד כשר מ"מ לא עלה כמ"ש רבינו בה' פסהמו"ק פט"ז הח' ט' ובה' ק"פ פ"ב ה"ו ואף דכשר מ"מ לא עלה משום דהוי כמו שינוי בעלים דאף היכא דלא פסל מ"מ לא עלה וזה ר"ל רש"י מנחות ד"ג ע"ב ע"ש עכ"פ הירוש' ס"ל דתרגום מלה במלה הוי כעצם וזה ר"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשני' סוף מע"ש הנ"ל גבי ודוי מעשר דקורא בלשו"ק ור"ל כנ"ל ועי' בפסיק' זוטרתא דמבו' שם ג"כ דקורא בלש"ק וע"כ כנ"ל וכמ"ש וכשיטת הירוש' וכן גבי כהן קודם כתיבת פר' סוטה הי' משמיעה רק תרגם של מילה במילה ולכך כתב הרמב"ם ז"ל בה' סוטה פ"ג הכותב על המגילה אות באות ומילה במילה ועי' במה דפליגי גמרא שלנו לפי פי' רבינו בסנהד' דנ"ו וד"ס גבי עדות על מגדף אם הי' להעדים אומרים הלשון כמו שאמר המגדף בעצמו ואף דע"י זה נמצא גם הם אומרי' זה וכמבו' בירוש' שם דאומרים רק השמות ולא הדבר מפורש ובירוש' נזיר פ"ב גבי מי שאמר הריני נזיר ע"ש וכ"מ. ע"כ ממהדורא תניינא

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

לקט שנפל כו'. וספק מתנות לעניים כו'. כבר הארכתי בזה לעיל דר"ל דמהך קרא דתעזוב ילפינן דספק מתנות עניים הוה בגדר ודאי לא בגדר ספק ופטור מן המעשרות וזהו כונת הגמ' בחולין דף קל"ד ע"א שספק לקט לקט ר"ל דספק לקט הוה ודאי לקט וכעין דמבואר בנזיר דף י"ג גבי ספק נזירות להקל אם ר"ל דהוה בגדר פטור וכבר הארכתי בזה ועיין בנדרים דף י"ט ע"א ג"כ כה"ג גבי ספק ובזה א"ש ג"כ מה דגמ' דילן בחולין לא מקשה מסתם משנה דפיאה פ"ז מ"ד גבי עוללות דספק לעניים ובמ"א כתבתי לחלק בין ספק סיבה ובין ספק מעיקרו וכמו שיטת רבינו בהל' בכורים פ"ט ה"ה גבי כוי ע"ש ובירוש' פ"ב דבכורים מה דאמר שם בהל' ו' דרבנן ס"ל דעיקרו הוא ספק ולא ע"י סיבה ולכך ס"ל דחייב במתנות אך מהך דבכורות דף מ"א ע"ב דאמר שם גבי אנדרוגנוס דאף דהוא בגדר מין שהוא ספק לא סיבה מ"מ אם נימא דהוא ספק בכור א"צ ליתנו לכהן ע"ש ועיין נדה דף כ"ה וכ"מ בזה. אך באמת כך דהנה עיין בכורות דף נ"ז ע"א וגיטין דף כ"ה ע"א דאמר שם דלכך חוזרת השדה ביובל משום דלחומרא ולא אמרינן דאדרבא נוקי בחזקת הלוקח ועיין במ"ש הר"א ז"ל בהשגות בהל' ערכין פ"ד הכ"ב דהאשה מוחזקת מחמת דהבעל תפוס בה לפירות ואמאי לא נימא כן גם כאן ועיין ב"ב דף קנ"ח ע"ב בהך מחלוקת דשם גבי ספק ובמש"כ רבינו בהל' זכי' פי"ב ה"ה גבי בריא שכ' נכסי לך ואחריך לפ' דאחריך נוטל מה שנשאר ולא אמרינן דישאר בחזקת הראשון כיון דהי' מוחזק עד עכשיו דהא זה בעיא דלא איפשטא גבי בריא אם מהני לשון ירושה אך י"ל דודאי ר"ל מתנה דירושה לא מהני גבי מחמת ספק ויהי' נ"מ להני דסברי דביורש אף אם פירש מתנה לא מהני אחריך שם י"ל דגם בבריא כן מחמת דאוקמי' אחזקה ועיין מ"ש רבינו בהל' נחלות פ"א ה"ט גבי ספק מגורשת דאין הבעל יורשה ע"ש בהשגות אך באמת זה תליא אם דין דירושת הבעל הוא ממילא או היא מזכה לו עיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' אישות פרק כ"ג ה"ז ופרק כ"ב ה"ד ופי"ב ה"ט וכ"כ בזה בהל' אישות. וצ"ל דגבי יובל הוה זה בגדר איסור וכבר הארכתי בזה לעיל אם היובל מפקיע ממילא או הוא צריך להחזיר ואם לא החזיר הוא מבטל דין יובל כמבואר בר"ה דף ט' ע"ב ואף שזה הוה משום ספק מ"מ עכ"פ כעת אינו משמט וכבר הארכתי בזה בכ"מ ויהי' נ"מ ג"כ דאף דקי"ל בכתובות דף צ"ז ע"ב והובא בדברי רבינו ספי"ח מהל' אישות דספק גרושה אין לה מזונות לאחר מיתת בעלה מ"מ ג' חדשים הראשונים לאחר מיתה דאסורה להנשא יש לה מזונות דעכ"פ היא מעוכבת להנשא על ידו וכמו הך דיבמות דף מ"א ע"ב גבי יבמה ועיין תוס' ב"מ דף כ"ה ע"ב מש"כ שם דגבי ספק אבדה הוה ספק שומר שכר אף דלכאורה ממ"נ אם ע"י זה נפטר מן הצדקה הוה ודאי ש"ש ואם לא אז הוה ודאי ש"ח וצ"ל דמ"מ הפעולה לא נעשית ולכך הוה רק ספק וקמי שמיא גליא וכן נ"מ להך דמבואר בגיטין דף נ"ד ע"ב גבי ס"ת דנאמן להפסיד שכרו אף דהא הס"ת כשרה דשם ג"כ י"ל דלא יצא החיוב וקמי שמיא גליא וכעין הך דפסחים דף פ"ח ע"ב ובזה א"ש ג"כ הך דסוכה דף מ"ו ע"ב מה דנ"מ בין סוכה ללולב גבי ביהש"מ דשם הוה בגדר תיקון והוה ודאי איתקצאי משא"כ במצוה וכן הך דברכות דף נ"ג ע"א דמבואר שם דמברך במחצה על מחצה על האור וגבי ריח פסק רבינו בהל' ברכות פ"ט ה"ט דצריך רוב ועיין תוס' מנחות דף ס"ו ע"א גבי ביהש"מ בספירה והטעם משום דעכ"פ יצא בזה הדין מה דצריך לברך על האור ועל הספירה ולכך שפיר מברך משא"כ גבי ריח. וכן נ"מ גבי הך מחלוקת דכריתות דף כ"ב ע"א דר"ע ור"ט אם צריך להביא גבי ספק מעילה הקרן דמעכב את הכפרה ואף דספק כפרה להחמיר כמ"ש רבינו בפ"ו מהל' נזקי ממון גבי כופר ובאמת ר"ע ור"ט אזלי לשיטתייהו בבכורות דף י"ז גבי ספק בכור אם צריך ליתנו לכהן וכ"כ בזה דלדידן א"ש משום דהביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא לפי שיטת רבינו בהל' מעילה פ"ה ה"ה וא"כ עדיין לא חל עליו החיוב כלל ולא דמי לכופר ואף לגירסא דידן מ"מ כיון שבזה לבד לא מתכפר א"צ ועיין בתו"כ פ' ויקרא פי"א פ"כ מה דאמר שם לאשם שהוא מפריש מעות לאשם ר"ל דאף שאינו יכול להביא אשמו קודם מעילתו וס"ל דאינו יכול להקדיש הקרבן ג"כ שהפריש המעילה דהוה כמו מחוסר זמן עיין מנחות דף ה' ובירוש' ר"ה פ"א דכאן התורה התירה להקדיש מחוסר זמן וכ"כ בזה ומ"מ המעות יכול להקדיש קודם זהו כונת התו"כ ועיין בהך דכריתות דף כ"ו ע"ב דשם לא משמע כן ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דהיכא דהממון הוא גורם לאיסור אף בגדר ספק צריך ליתן וגבי צדקה י"ל דכיון דכ"ז שאין העני תובעו אין מוטל עליו החיוב ולקמן אבאר זה עיין בפ"ז ה"ב והאיסור הוא רק מה שמעלים עין וכיון שהוא עוסק בספק מצוה שוב לא הוה עליו זה הגדר ועיין במש"כ רבינו בהל' עבדים פ"א ה"ו גבי ע"ע הנמכר לגוי דרק אם אנו רואים אז אנו עוברים ובל"ז לא ע"ש ולכך ספק י"ל דלא עבר על זה ועיין ב"ב דף ט' בהך מחלוקת דבודקין וזהו ג"כ מה דאמר בירוש' תרומות פ"ח ה"ב הדא אמרי ספק טמא כו' וט"ס שם וצ"ל עבודתו פסולה ר"ל דהיכא דבעיא בירור כ"ז דהוה ספק הוה כמו שלא נתברר כלל וכבר הארכתי בזה במ"א כשיטת הראב"ד בהל' גנבה פ"ב הי"ב וכיון דגבי בע"מ וכן גבי טמא לר"ע שם ובקדושין דף ס"ו ע"ב ס"ל דאף שלא נתברר הוה פסול לכך גם ספק פסול משא"כ בבן גרושה ובבן חלוצה וכן הוא כונת הגמ' יומא דף י"ג ע"ב גבי הך מחלוקת דר"י ור"י אם שמע שנעשה אונן דר"י אומר מניח עבודתו ויוצא וע"ש ברש"י דמפרש לה אכהן הדיוט והתוס' תמה עליו שם אך באמת כך דהנה רבינו פסק בהל' ביאת מקדש פ"ב ה"ו דאף כהן הדיוט שנעשה אונן אסור ליצא מן המקדש בשעת עבודה ע"ש. ונראה כך אם גבי אונן ג"כ אם כהן הדיוט שימש ובאמצע עבודה נתגלה שהי' אונן אם עבודתו מחוללת למפרע עיין מו"ק דף ט"ו ע"ב דקרא לו אינו שלם ובזבחים דף ט"ז מספקא לי' שם אם אונן כשר בבמה ובע"מ מבואר שם דפסול גם בבמה ועיין רש"י זבחים דף ס"ח ע"ב ד"ה זר ובתוס' שם אך כיון דפסול אונן לא חל עליו שוב מיקרי שלם ועיין בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ב ה"ח דפסק דאונן שעבד אינו לוקה ותוס' מכות דף י"ג ע"א מבואר דס"ל דלוקה וכן כ' התוס' זבחים דף ט"ז ע"ב ד"ה שם טומאה ומשמע דהוה בגדר בע"מ אך י"ל דזה הוה כמו הני דבכורות דף מ"ג ע"ב גבי אינו שוה בזרעו של אהרן וי"ל דהני מומין אינם אסורים בבמה כיון דשם לא בעי אהרן ועיין זבחים דף פ"ה ע"ב ודף ל"ה ע"ב במה דאמר שם דמודה ר"ע בעולת נקבה כמאן דקדם מומה להקדשה ר"ל אף דחל עלי' קדושת הגוף כמבואר בתמו' דף י"ט ע"ב וכ"מ מ"מ יש עלי' גדר בע"מ ג"כ לענין זה ויהי' נ"מ כמ"ש התוס' תמורה דף ז' ע"א דאם הקדיש נקבה לעולה לוקה ומדברי רבינו בהל' איסורי מזבח לא משמע כן. ובאמת לכאורה קשה למה להגמ' בזבחים שם לומר זה אליבא דר"ע משום דיליף מעוף תיפוק לו דהא מבואר בע"ז דף כ"ד ע"ב דעולת נקבה כשרה בבמה וא"כ נימא דאם עלה לא ירד כיון דיש לה הכשר בבמה וע"כ צ"ל דזה לא מיקרי הכשר כלל כיון דחזינן דיש קרבנות דנקבות כשרות בהם ע"כ צ"ל דגבי עולה זה לא הוה בגדר פסול רק בגדר גזיה"כ וכעין דאמרינן בזבחים דף י"ד ע"ב וכ"מ גבי כהן בפרה ומראות נגעים דזה הוה רק גזיה"כ ועיין בתוספ' פסחים פ"ח ובירוש' שם פ"ט אם גבי פסח מצרים נהג אתנן ומחיר ועיין תמורה דף ל' ע"ב ופרה פ"ב מ"ג דר"א ס"ל דגם גבי פרה לא פסול אתנן ומחיר משום שאינו בא לבית ויהי' נ"מ לר"א בבמה לדידן אם פסול אתנן ומחיר ועיין זבחים דף קי"ט ע"ב דגבי במה לא בעיא רחיצת ידים ורגלים משום דאינו לפני ד' וגבי פרה בעי כמבואר שם דף כ' ע"ב אך ר"א פליג בפ"ד דפרה ע"ש וביבמות דף פ"ג ע"ב דמבואר להדיא דר"א ס"ל דמטמא בבית הבליעה וע"כ דיורד וצ"ל דלא תליא זב"ז ויהי' ג"כ נ"מ גבי עגלה ערופה לדידן דלא ס"ל כר"א גבי פרה אם שם נפסלין הני כיון דבע"מ כשר ולא שייך הך דחולין דף כ"ג ע"א וכ"מ כל מקום כו' אך לשיטת הירוש' פ"ט דסוטה דס"ל דמחוסר אבר פסול י"ל דהוה כעופות ושם פסולים הני ובירוש' יליף שם ג"ש ועיין בע"ז דף כ"ג גבי קרבנות ב"נ ושם בתוס' דף ו' ע"א דמשמע שם דגבי קרבנות ב"נ סריס כשר. עכ"פ י"ל דזה תליא אם אונן פסול בבמה ועיין במ"ש התוס' נדה דף מ"ד ע"ב ובכורות דף מ"ט וכ"מ אם יש אנינות בספק ובאמת זה מבואר במשנה דיבמות דף ק' ע"ב דיש אנינות בספק לענין קדשים ובירוש' שם הביא הך ברייתא דאוננים ומטמאין על הספק ור"ל לא לכהן רק לישראל מחמת הך מצוה דלה יטמא ובגמ' שם מבואר דאף לגבי אנינות דרבנן כגון גבי ליקט עצמות חל עליו מספיקא לענין קדשים ונראה דזה תליא בהך מחלוקת דיומא הנ"ל דר"י ס"ל מניח עבודתו ויוצא ר"ל דעבודה שלו נפסלת למפרע וא"כ לא הוה כלל בשעת עבודה ולכך יוצא ור"י ס"ל דיגמור ר"ל העבודה ולא קאי עליו רק דכהן אחר גומרה ועבודה שעבד כשרה וכעין דאמרינן בירוש' בתרומות שם גבי ב"ג וב"ח דאם נודע לאחר קבלה קודם זריקה שגומרה אחר וה"נ כן וא"כ ממילא אסור להכהן האונן לצאת כיון שהוא בתוך עבודה וכמ"ש רבינו ואף דיש עליו טומאה דרבנן כמבואר בזבחים דף צ"ט י"ל דזה הוה כמו נטמא בפנים וכעין מ"ש התוס' ביבמות דף ח' ע"ב וכ"מ ועיין תוס' יומא דף ל' ע"ב גבי טמאים מחמת היסח הדעת ע"ש ובהך דפסחים דף צ"ב ע"א גבי ערל ובאמת יהי' ג"כ נ"מ למה דס"ל שם דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר גבי גר וא"כ י"ל דאסור לכנוס למקדש ולאכול קדשים ג"כ עד ז' ימים ובירוש' פסחים ספ"ח מבואר דצריך הזאה אך רבינו לא הביא זה וא"כ י"ל דשוב אינו יכול להביא הקרבן גירות שלו ג"כ עיין תוס' זבחים דף ע"ה וחגיגה דף ד' ע"ב ושם דף כ"א ע"א וכ"מ וי"ל דלכך מבואר בתוספ' דמס' כריתות פ"א גר שנתגייר כשהוא מהול ל"ל זה. אך י"ל דנ"מ לענין דא"צ להמתין ז' ימים דס"ל דדוקא הפורש מן הערלה אך בתוספ' פסחים פ"ז מוכח להיפך דגם גבי שפחה כן ובאמת רבינו בהל' ק"פ פ"ו ה"ז לא משמע כן דבה לא שייך הטעם שכ' רבינו דימתין עד שיתרפא מן המילה ר"ל דהיינו ז' ימים כמו הבראה וס"ל דהתוספ' אזלא למ"ד דאשה בראשון רק טפלה ולא חיוב גמור אך י"ל דיעכב שלא תביא הקרבן גירות ואז לענין קדשים הוה כמו שלא נתגיירה כמ"ש רבינו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה וכ"כ בזה בהל' אס"ב ואז לא יהי' כלל בגדר מינוי ונ"מ דאם שחטו לשמו לא נפסל כלל וכמו לשם נכרי וזהו כונת רבינו בפ"ד מהל' ק"פ ה"ט המפריש פסחו כו' דאל"ה הא קי"ל דב"נ לא מצי להפריש כלל ק"פ עיין בירוש' פ"א דתרומות ה"ב וכ"מ. וא"כ י"ל דהך דיבמות דף ק' ע"ב הנ"ל אתיא כר"י דיומא הנ"ל ולכך ס"ל דגם ספק אונן אסור משא"כ לר' יוסי י"ל כמו דאמרינן בירוש' פ"ח דתרומות הנ"ל דכל היכא דצריך לברר ספק לא הוה מבורר. וכן יהי' נ"מ במה דמוכח מלשון רבינו בהל' בכורים פי"א הכ"ד וכו' דגבי אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וגבי של שני אנשים דייק שם רבינו ילדו ונתערבו ולא כ' כן בה"כ דנקט שם ילדו ב' זכרים אעפ"י שאינו ידוע והיינו כגון תאומים ומשום דא"א לצמצם וע"ש דף ט' ע"א וברש"י מנחות דף ל"ז ע"א גבי מי שיש לו שני ראשים ע"ש אך נראה לי כך דכיון דמבואר בבכורות דף נ"ז ע"א בנך בברור לכך יש לומר כמו דאמרינן גבי חלק בכורה דדוקא הוכרו ואחר כך נתערבו אבל לא היו ניכרים מתחילה לא חל עליו שם בכור כלל ה"נ גבי פדה"ב ועיין בהך דיבמות דף ק"א ע"א גבי מכה אביו ובירוש' שם אביו ודאי ולא ספק. אך זה רק היכא דמעורב עם מי שאינו בכור או של שני אנשים אבל אם שניהם בכורים והם שלו אין נ"מ כיון דהחיוב הוא על האב וכן אם נולדו בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ לא מיקרי שלא חל עליו שם בכור כלל וכעין מ"ש התוס' בכורות דף י"ח ע"א גבי מעשר בהמה דהיכא דיצאו שנים בעשירי דמ"מ שם עשירי על שניהם אף דא"א לצמצם ועיין בכורות דף ס' ע"ב דגבי מעשר בהמה די בראש אך בתוספ' וכן בדברי רבינו בהל' בכורות פ"ח הי"ב מבואר דבעי ראשו ורובו ותוס' תמורה דף כ"ו ע"ב ד"ה אמר ועיין זבחים דף כ"ו ע"א ודף ל"ג ע"א ופסחים דף פ"ט ע"א ע"מ שיכנס כו' כיון שנכנס וכו' ועיין עירובין דף נ"ב ע"ב גבי הך דר"ח ע"ש למקום שרובו כו' ובירוש' פ"ט דשבת וכ"מ. ויהי' לפי"ז ג"כ נ"מ גבי בכור לנחלה דהיכא דיצאו בב"א אף דא"א לצמצם מ"מ לא הוה כמו לא הוכרו ולכך דייק שם בגמ' דב"ב דף קכ"ז רק כגון ב' נשים שילדו ב' זכרים במחבא ולא נקט כגון תאומים. עכ"פ כל היכא דצריך בירור ספק אינו כלום ולכך כ' הרשב"ם שם גבי בכור דאף אם תפוס מפקינן מיני' ע"ש וה"נ גבי צדקה כן והנה גבי עוללות כ"כ לעיל דמבואר בירוש' פ"ז דהוה כמו שהעני שותף עם בעה"ב ולכך ספק הוה לעניים משא"כ בשאר וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין די"ל דכיון דנימא דשייך בזה המע"ה שוב לא עבר כלל אם לא הניחם דהוה כמו לא לעורבים ולא לעטלפים כיון דלא יניח להעני ליקחם אך הגמ' הקשה מדאמר שספק לקט לקט משמע דהוה ודאי לקט לא בגדר ספק ובאמת זה תליא בהטעמים אם משום תעזוב דמבואר בירוש' כאן ובדברי רבינו אם משום הך דעני ורש כו' המבואר בירוש' לר"ל ובגמ' דילן דלזה הטעם הוה כמו משלך וא"כ לא הוה לקט ונ"מ ג"כ דחייב במעשרות ועיין בירוש' כאן דאמר דפטור מטעם הפקר ב"ד. וגם זה הטעם שייך על כל מתנות כהונה כמ"ש התוס' חולין דף ק"ל ע"ב ד"ה וכשיחזור ורש"י סוכה דף נ"ה ע"א ד"ה ימוטו ע"ש אבל אם נימא הטעם משום תעזוב אז רק בהני דשייך בהו זה דתעזוב וגם הוה ודאי ולא ספק ולכך בכ"מ ס"ל לרבינו דספק אף גבי מ"ע הולכין להקל כמבואר בפ"א מהל' מעש"ש הי"א ע"ש בהשגות ואף דבכ"מ מבואר בירוש' דיתר טוב שיהי' מ"ע כמבואר בירוש' שביעית פ"ה ה"ד גבי לוף ובכורים פ"ב ה"ה ולכך י"ל מה דהקשה הגמ' בר"ה דף ט"ו ע"א למה נקט גבי אילן שלישית לרביעית משום די"ל דאם היתה שני' לשלישית לא הוה אזלינן בתר שבט רק בתר תשרי כדי שיהי' מ"ע. מ"מ גבי ספק לא אמרינן זה דס"ל דבכ"מ אמרינן המע"ה רק גבי היכא דכתי' תעזוב וא"ש ובאמת י"ל דגבי מ"ע יש לחלק בין הנחלק בבית לנחלק בגורן דאותו שיש בו טובת הנאה וגדר נתינה שפיר י"ל בו המע"ה דכיון דהוא המוחזק והוא צריך ליתן וזהו כונת הגמ' דנדרים דף פ"ד ע"ב דתלה טובת הנאה בטבל ר"ל דזה הוה משום תיקון פירות דידי' ועיין ביבמות דף ק' ע"א ובתוספ' דמעש"ש ספ"ה וט"ס שם וצ"ל ושבעו זה מ"ע. ור"ל דרישא מיירי במ"ע המתחלק בגורן וסיפא במתחלק בבית ולכך אמר כיון שהפרשת מן הבית אי את זקוק לו ועיין פיאה פ"ח ולקמן פ"ו הלכה ז' ע"ש ועיין בתוספתא פרק ג' דמעשר שני דגם במעשר עני אם הפרישן בגורן אם הביאם לבית נוטל שכר ועיין חולין דף קל"ד ע"ב נתינה כתי' בהן ובדברי רבינו פי"ב מהל' תרומות הי"ז וכבר הארכתי בזה. והנה בבכורות דף כ"ו ע"ב מבואר דגם במ"ע שייך הדין דאסור לסייע בבית הגרנות וזה לא שייך רק היכא דהוה גדר נתינה ועיין בדברי רבינו ספ"ו דכאן דמ"ע מותר ליתנו לחבר בטובה ובתוספ' נדה פ"ו דאף מי שאינו נוטל צדקה יכול ליטל מעשר עני ותוס' כתובות דף כ"ו כ' דרק מי שאין לו מאתים זוז אף ת"ח וצ"ל כמש"כ דיש נ"מ בין היכא דהוה גדר נתינה דהיינו מן הבית רק לעני ובין עזיבה. ובזה יש ליישב מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א דהל' מעש"ש הי"א מהך דר"ע אך לפי מש"כ לחלק א"ש דהך דר"ע איירי בשעת הגורן דאז ליקט ועיין רש"י נדרים דף פ"ד ע"ב ודלא כשיטת התוס' ביבמות דף ק' ולכך גם זה הוה כמו מתנות עניים ולכך ספיקא להחמיר משא"כ הני דמתחלק בבית ועיין בדברי רבינו פי"א מהל' מע"ש הי"ב דמפרש דהא דקתני במשנה דאין מעכבין את הוידוי זה רק אלקט שכחה ופיאה ולא אמ"ע משום דאיכא הני דמתחלק בבית ומעכבין את הוידוי דהוה בגדר נתינה וכן נ"מ דהנה מבואר בספרי פ' ראה פסקא ק"י דלגר תושב אין ליתן מ"ע אף דמצווין להחיותו כמבואר בב"מ דף ע"א מ"מ מ"ע לא יתן לו ועיין במ"ש הראב"ד ז"ל בהל' אס"ב פי"ד ה"ח דמשמע קצת להיפך וביבמות דף ק' ע"א מוכח דמ"ע אין נותנים לעבד ובתוס' ב"ק דף פ"ח ע"א כ' שם דאין מצות צדקה כ"כ בעבד ובהך דיבמות דף מ"ז ע"א דמשמע שם דרק גר גמור נוטל מתנות עניים וכן מבואר בתו"כ פ' קדושים פ"ג דלגר תושב לא יתן לקט שכחה ופיאה ובירוש' כתובות פ"ב ה"ז מבואר שם דליטול מ"ע צריך להביא עד אחד שהוא ישראל ע"ש ובהך דע"ז דף י"ג ע"ב במה דמבעי שם עבד ישראל או עבד נכרי ונראה דר"ל עבד ישראל דהיינו במילה וטבילה או עבד נכרי דהיינו עבד תושב וכבר הארכתי בזה בסוף הל' ערכין אך מלשון רבינו בהל' מלכים פ"י ה"ב לא משמע כן דכ' שם דצריך לנהוג עמהם בגמ"ח וצ"ל דזה תליא בהך מחלוקת דב"מ דף קי"א ע"ב גבי פעולת שכיר ובירוש' פ"ח דיבמות ה"א גבי אונאה וכבר הארכתי בזה ועיין בסוף פ"א דכתובות גבי החזרת אבדה ותוס' ע"ז דף כ' דמשמע דצריך ליתן לו צדקה אך לפי מש"כ לחלק דהיכא דהוה בגדר עזיבה אז רק לבן ברית ובנתינה כל היכא דשייך בו גדר צדקה יכולין ליתן לו ועיין מ"ש רבינו בספ"ב מהל' חגיגה ובהל' עבדים פ"ט ה"ח והוא מהך דיומא דף ע"ה ע"א אוכל ממה שרבו אוכל:

3 גמ' שמאל ולילה - מלק בשמאל או בלילה:

4 זר - והוא הדין לאונן וערל וכל הפסולין:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

ואין הגזברים כו' ע' בהשגות דס"ל דהטעם דת"ק משום דס"ל דכסף אינו גומר בשחרור וכן ס"ל בהל' נחלות פי"א ה"ח ע"ש. והטעם כך דהנה ע' בנזיר דף ס"ב ע"ב מבואר שם דעבד אין שייך בו כלל גדר עצם רק הוא קנין ואין נפשו קנויה לו ר"ל דאין הוא שם דבר בפ"ע וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דקדושין דף ס"ב ע"ב מעיקרא בהמה ר"ל דע"י השחרור הוא נעשה דבר וקודם לזה אינו כלום ול"ד לגר דאף דנעשה כקטן שנולד מ"מ זה נעשה דבר מדבר משא"כ גבי עבד דמתחילה אין שם דבר עליו כלל. וזה ג"כ ר"ל לשיטת הירושלמי על הא דגטין דף י"א ע"ב מפני שהוא קנינו וכן הוא בפהמ"ש ר"ל דאין שייך גדר חוב רק לדבר אבל זה דמתחילה היה אוכל בתרומה מחמת שאינו כלל וע"י השחרור נעשה דבר וזהו ג"כ כונת רש"י בגטין דף ט' ותוס' שם דף ע"ז דזכה בו שמיא וע' בירושלמי קדושין פ"א ה"ג בעי ר"י קומיה ר"ז הילך כסף זה ע"מ שיצא עבדך לחירות ומסיק שם דאף אם הוא קטן יצא מחמת דסופו להגדיל ולא נקט כמש"כ התוס' מחמת דזכה בו שמיא. אך ר"ל כך דהנה לפי המבואר ביבמות דף מ"ז ע"ב ודף מ"ח ע"א דאף דקי"ל דא"י לגייר בע"כ זה רק היכא דיש לו קנין בעצמו אבל אם הוא קנוי לאדון קנין גמור אז א"צ דעתו לגירות אך מ"מ נ"מ דאף דקי"ל שם דף מ"ו ע"א דאף היכא דאין עליו דין עבדות מ"מ בלוקח עבד עצמו י"ל קנין הגוף מ"מ הם דבר בפ"ע ואף דבעי גיטא דחירותא כמבואר ביבמות דף מ"ו ע"א מ"מ אח"כ צריכין גירות גמורה וקבלת המצות רק בשעה שהוא עדין עבדו אז יכול לכופו לגירות כמבואר ביבמות דף מ"ח הנ"ל והא דיפ"ת לא מצי כייף לה ואף דקנאה בכיבוש מלחמה צ"ל משום דלא כבשה לשם שעבוד ואסור להחזיקה לשם שפחה כמבואר בפ"ח דהל' מלכים וגם יש לחלק בין אשה לאיש כמבואר בדברי רבינו בפ"ו ה"ד שם וא"כ יהי' נ"מ דקטנים וחרש אין יכולים להתגיר אבל אם היה שלו בגדר עבד במילה וטבילה דכיון דנתגיר במקצת רק כ"ז שהוא של האדון לא פשטא קדושה בכולה וכמו הא דקדושין דף ז' אבל מיד ששחררו אז פשטה קדושה בכולו וכע' שכ' התוס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה גמרי ע"ש ובזה א"ש שיטת הראשונים דס"ל דטבילה של שחרור לא מעכבא דלא כתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב וגם בקטנים וחרש ושוטה מהני זה דלא כמו גבי גירות וע' בה"ג הל' מילה ובכתובות דף י"א וספ"ח מהל' עבדים ובירושלמי פ"ח דיבמות. אך זה רק אם נימא כהך דשמואל בגטין דף ל"ח וכ"מ דעבד שאין לרבו רשות בו לא הוה עבד ויצא לחירות ר"ל ואז פשטה קדושה בכולה משום דס"ל כך דמה שקנוי לו בדין העבדות הוא הקנין שיש לו בו כמו לוקח עכו"ם עצמו וכיון דזה לא מכח הדין של מקצת גירות רק מחמת מה שעדין לא נתגייר לגמרי לא הוי שיור וכיון דפקע השעבוד ממילא פשטה קדושה בכולו. אך אנן ס"ל דאדרבה מחמת המקצת גירות לכך הגוף קנוי לאדון ולכך אף אם פקע השעבוד מ"מ מיקרי הגוף קנוי לאדון ע' תוס' יבמות דף ס"ו וגטין דף מ' וכ"מ ולכך צריך גט שחרור לזה ובל"ז לא פשטה קדושה בכולו והוה כמו הא דקדושין דף ח' הנ"ל וזה הוי לא בגדר דבר מלא דבר כמש"כ רק בגדר דבר מדבר דמקצת הגירות עשתה לו זה ולכך אז מחויב לעשות פסח כגדר אשה ואין רבו יכול לעכב עליו כמבואר בירושלמי פ"ד דגטין ואסור בבת ישראל לא מחמת עבד רק דמחוסר עדין השלמת הגרות ולכך קי"ל דאז אם מת רבו אם נימא דא"י להורישו לבניו כשיטת אמימר א"צ גט שחרור ופשטה קדושה בכולה דכיון דחזינן לאמימר דס"ל איסור לבנו לא מוריש ר"ל דקנין הגוף שנשאר להאדון בהעבד לא מחמת הקנין שיש לו קנין בו רק מחמת שיש בהעבד חסרון במה שלא נגמרה הגירות ולכך לא יכול להורישו וא"כ ממילא אם מת יהי' כמו גבי גר לת"ק דאבא שאול דהוה כמו אשה דכיון דאין בו רק החסרון מצד האדון ממילא כשמת האדון וא"ל אחר לזכות בו ניתר ממילא במיתת האדון כמו אשה וא"ש מ"ש התוס' גיטין דף מ' ע"א ד"ה הא אך אנן קי"ל דהשטר שחרור הוא גדר קנין שמקנה להעבד גופו וכמש"כ לעיל דזה הוי דבר חדש ולכך לא יקשה אמאי לא הוי כהא דקדושין דף ז' שיהא נצרך להקדישה עוד פעם משום דזה לא הוי שיור והא דיליף בגיטין ד' ל"ט ע"ב כאשה מה אשה אסורא ולא ממונא ר"ל כך דכמו דחזינן דגט אשה מהני בתורת קנין לא בגדר סילוק אף איסור לבדו וכמש"כ בזה לעיל ולכך פסקינן בגיטין ד' ע"ח דהאשה צריכה שתדע שנתגרשה ע"ש בבעל המאור ז"ל ומלחמות וזהו בעצם כונת הירושלמי הובא בתוס' גיטין דף י"א ע"ב ד"ה בגיטי נשים אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא היא מגורשת ר"ל היכא דאינה יודעת שנתגרשה וכע' הא דיבמות דף קי"ג ע"ב וכ"מ א"כ חזינן דהוא בגדר קנין ומ"מ הוא רק איסורא ה"נ גבי עבד אף היכא דלא הוי רק איסורא צריך גדר קנין וס"ל דמיתת האדון היכא דאין לו בנים הוה כמו גט באשה דהרי אם יש לו בנים היה מוריש להם אף הגוף לבדו רק משום דאין לו למי להוריש וע' עירובין דף ע' ע"ב דגם גר הוי בגדר יורש אך זה רק אם לא היה זמן שלא היה להם בעלים אז אין יכול אחר לזכות בהם וע' תוס' קדושין דף כ"ג ע"א זהו כונת הגמ' בגיטין שם וא"ש מ"ש התוס' ולכך ע"כ ס"ל כאבא שאול ומיתת הגר הוי גדר קנין וא"כ צריך דוקא גדול אך אי קי"ל דמיתת הגר אינה עושה כלום ולא ילפינן כלל מאשה לענין זה רק דהעבד אם הוא גדול לא גרע מאחר וזוכה בעצמו אבל קטן המחזיק בהם זכה בהם לשעבוד גמור ובאמת גבי המפקיר עבדים קטנים אם יכול אחר לזכות בהם ע' רש"י גיטין ד' ל"ט ע"ב ד"ה וקא דלפי פירושו תליא בב' הלשונות דשם אם יכול אחר לזכות בו או לא ויהי' נ"מ ג"כ די"ל דשוב אין האדון יכול לכתוב להם גט שחרור דא"י להפסיד לאחרים ואפשר לומר דאם הפקיר קטן ואח"כ כתב לו גט שחרור לא מהני אף לענין איסור דלשחרר האיסור והממון ישאר א"א וע' גיטין ד' מ"ג ע"ב גבי אונו. אך שם יש גם ממון בידו כמש"כ תוס' שם וע"ש דף מ' ע"א ובתוס' יבמות ד' ע"ט ע"א גבי חלק מזבח ובאמת בירושלמי דגיטין שם ס"ל דהא דאמר אבא שאול דכל המחזיק בהם זכה בהם ר"ל רק להגוף אבל לא למעשה ידיו וט"ס שם אך גמ' דילן לא ס"ל זה כמבואר בקדושין דף כ"ג. וא"כ כך לדידן דס"ל כא"ש ודלא כאמימר יש בגט שחרור ב' הפעולות א' מה שמסלק עצמו ממנו ומה שמקנה אותו לו ועי"ז נעשה ישראל לא בגדר דפשטה קדושה בכולה וכמש"כ וא"כ כמו דגבי גט אשה צריכה שתדע שהיא מגורשת כן גבי עבד בגט שחרור ולכך ס"ל לרבינו בפ"ו מהל' עבדים ה"א דגבי תנו אף דא"י לחזור בו מ"מ אינו יוצא בו לחירות וע' תוס' גיטין ד' ט' ע"ב ע"ש אך שיטת רבינו כך דלענין שיהא ישראל זה צריך דוקא שידע זה אף דמהני בע"כ כמבואר ביבמות דף מ"ח וכ"מ מ"מ צריך שידע הדבר אך אם הוא בגדר זכות אז הוי כמו שהוא ידע וע' קדושין דף כ"ג ע"ב דבעי שם עבד מהו שיעשה שליח כו' ורצה לפשוט שם מכהנים ור"ל כך דגבי כהנים הכי קמבעי ליה אי מתחלה כשצותה התורה להקריב קרבנות אמרה שהכהנים מקריבים ולא שייך כלל גדר בעלים בקרבן או שצותה התורה להקריב קרבנות ואח"כ אמרה שזרים א"י להקריב רק כהנים ונ"מ להא דב"ק ד' ק"ט ע"ב אם כהן נתן קרבנו לכהן אחר להקריב אי הוא בגדר שלוחו או הוי קרבנו של המקריב ובזה הוי מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בהל' כלהמ"ק וכ"כ בזה. וכן נ"מ גבי במה דכשר אף זר אם המקריב קרבנו של אחר הוא בגדר מקריב או רק בגדר שליחות וע' בתו"כ הובא ברש"י זבחים דף קי"ח ע"א ודף קי"ט ע"ב דמרבי שם גבי במה זר ועבד ורש"י השמיט נשים והטעם משום דבירושלמי פ"א דמגילה אמר לית כאן נשים איש כתוב בפרשה והנה בתוספתא סוף קרבנות מתחילה אמר ועבדים משוחררים ושם בסוף אמר בנו ובתו ועבדו ושפחתו וצ"ל דלהקריב בשביל אחר כשר רק זר ועבד משוחרר אבל קרבן עצמו אף נשים ועבדים כשרים ונ"מ ג"כ לגבי ערל בבמה ע' רש"י זבחים ד' ס"ח ע"ב ד"ה זר והנה יהיה נ"מ אי קי"ל כר"ע דמקיש ערל לטמא וטמא פסול בבמה כמבואר בזבחים דף ט"ז ודף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה מסתברי ואם נימא מטעם דמבואר שם דף כ"ב דמקשינן לבן נכר כשר בבמה ע' מנחות דף ק"ט אך יש לחלק דשם ר"ל כשעשה תשובה ובזבחים הנ"ל ר"ל כשעדין הוא מומר ואסור גם בבמה וגם באכילת קדשים אסור ובאמת זהו הטעם דגבי ק"פ דבן נכר לא יאכל בו ומטעם דאסור באכילת קדשים וע' בדברי רבינו פ"ט מהל' ק"פ ה"ז ובהשגות שם דס"ל דגם לאינו ממונה עמו אם נתנו לוקה דזהו בכלל בן נכר וזהו ג"כ כונת הגמ' ביבמות ד' ע' ע"ב אלמא לא קני ליה רביה ור"ל וא"כ אסור מלאכול בפסח של רבו אך י"ל דערל גרע דאינו ראוי למנין וכעין הא דפסחים דף ס"ב ע"א. וגבי זה נמי נ"מ דערל בקרבן שלו יכול להקריב בבמה כמו אשה משא"כ בקרבן של אחרים אז אסור להקריב ושם נמי הוי בגדר מקריב לא בגדר שליח. וא"כ גבי שטר נמי בשחרור דלרשב"א דס"ל דלא אמרינן גיטו וידו באים כאחד א"כ התורה אמרה מתחלה דהשחרור רק ע"י קבלת אחר וא"צ ידיעתו כלל. וגם נ"מ להך דין דרבינו גבי האומר תנו גט זה ומת האדון קודם שקיבל העבד וכן לדידן גבי מפקיר עבדו או חבל בו בראשי אברים דקי"ל דצריך גט שחרור אז הגט שחרור הוא רק גדר איסור לבדו ואז ודאי צריך העבד לידע הדבר כיון שאין רשות רבו עליו וזה תליא אם יכול לעשות שליח ואם יהיה בגדר שליחות וע' בגטין ד' מ"ב ע"ב ובירושלמי שם ותוס' ערכין ד' ב' ע"ב. והנה גבי כסף בשחרור אם זה הוי גדר הפקרת רשות הרב או דין וע' קדושין דף כ"ג ודף ה' ע"א בתוס' דמשמע דהוי בגדר הפקעה וע' בירושלמי פ"א דקדושין שם דס"ל לר"ז דמהני ג"כ שיתן הכסף האדון לאחר משמע דזה הוי רק גדר דין וגם נ"מ כך דהנה בגיטין דף מ"א ע"ב מבואר דעכ"נ יוצא גם בשו"כ וע' בפ"ג מהל' עבדים ה"ח דגבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם לא אמרינן שו"כ ככסף וע' קדושין דף ח' ותוס' שם דף ב' ע"א והנה בירושלמי דקדושין פ"א ה"ב מבואר דגבי גרעון דאז יוצא בע"כ אז י"ל דשו"כ אינו ככסף ולכך צריך רבוי אבל אם נתרצה דאז הוי רק בגדר קנין אז אף בלא רבוי שו"כ ככסף וע' הל' עבדים פ"ה ה"ב דגבי עבד כסף הוא רק בגדר קנין ונ"מ ג"כ אם צריך ליתן דוקא שווי העבד או די בפרוטה וכן במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל שם פ"ז ה"ח אם כתב לו שטר על דמיו אי הוי כמו כסף גבי עכ"נ והראב"ד ז"ל לשיטתו דדוקא גבי קידושין כן וע' רש"י קידושין דף ה' ע"א ודף ט"ז ע"א גבי כתב לו שטר אדמיה היינו כסף ודף י"ח ע"א ובגטין דף מ"ה ע"א ליכתב ליה שטרא אדמיה והנה גבי פדיון הקדש כבר הארכתי בזה אם הוא בגדר קנין מן ההקדש או בגדר סילוק האיסור והנה בירושלמי פ"א דמעשרות מבואר דלכך הקדש לא פטר מן המעשרות אם לא מרח ברשות הקדש משום דלא יצא מרשות הבעלים והגזבר משא"כ בהפקר דיצא מרשות הכל והמחזיק בו אח"כ לא הוי מכח בעלים הראשונים משא"כ בהקדש דהפודה הוא בגדר בעלים הראשונים וע' בירושלמי ב"ק פ"ז דהפדיה אינה קובעת למעשרות ובירושלמי מעשר' פ"ד ה"א והוי כעין המחזיק בנכסי הגר דכאו"א כשזוכה בו הוי כמו יורש הגר ע' בירושלמי פ"א דקדושין ה"ה דאם החזיק בקרקע של גר חייב אף במעשרות וע' תוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה המפקיר והטעם דמחזיק בנכסי הגר הוי כמו כרעא דגר כמבואר בעירובין דף ע' ע"ב וע' תוס' ב"ק דף מ"ט ע"ב ד"ה משכונו אך שם משום דהפקיע השעבוד והוי כאילו שילם לו וע' מכות דף ט"ז וע' ב"ב דף קמ"ט ע"א דגר לאו בר ירושה הוא ותוס' שם וגטין דף י"ג ע"א תוס' ד"ה והא דפסק כחו מהממון. אך צ"ל כך דהיכא דהוא הפקיר מדעתו אז סילק עצמו מגוף הדבר ולכך גבי מעשרות מאחר שזכה בו מן ההפקר אם זכה גם בקרקע פטור מן המעשרות אבל גבי גר כיון דהדבר הוא ממילא לא מקרי הפקעה רק שאין לו זכות בהדברים היוצאים ממנו אבל גוף הדבר נשאר כמקדם וכל המחזיק נקרא יורש הגר ולכך גם בעבדים כן דהמחזיק בקטנים זכה בהם גם לשעבוד ול"ה כמפקיר עבדו וע' תוס' יבמות דף מ"ח ע"א דהפקר הוי רק סילוק וגבי הקדש לא נסתלק הבעה"ב מגוף הדבר והפודה שם הראשון עליו ולכך מהני גם כסף להוציאו לחירות אבל העבד עצמו ס"ל לת"ק דא"י לפדות עצמו מן הגזבר דשוב ישאר העבד של רבו ראשון כיון שהוא רק סילק האיסור והגוף שלו שייך לרבו ראשון ורבי ס"ל דהוא קנין ולא סילוק והוי שחרור וע' במה דפליגי בירושלמי פ"א דתרומות ופ"ה דמעשרות אם הגזבר הוא כבעלים:

« רש"י על זבחים ס״ח ע״ב:ב׳ רש"י על זבחים ס״ח ע״ב:ד׳ »