רש"י על זבחים ס״ד א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

» רש"י על זבחים ס״ד ע״א:ו׳ רש"י על זבחים ס״ד ע״א:ט׳ «

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ובזה יש ליישב ג"כ למה צריך קרא למעט בכל מקום ערל לב מן ק"פ הא הוה מומר ואין מקבלין ממנו שום קרבן. אך דנ"מ לגבי חבורה דאין שמו עליו דהוא רק טפל וכ"כ בזה במ"א במה דמבואר בתוספ' פ"ח מפסחים דיש לו חלק בעורות ר"ל דיש לו חלק גם בקרבן לא רק בהדין ועי' תוס' מו"ק ד' כ' וד' כ"ו דמספקא להו שם אם יש הבראה ברגל אף דמצינו בכה"ג ומלך דין הבראה ועי' סנהדרין ד' ס"ג דאמר דאין מברין על הרוגי ב"ד אף דלא שייך בהו אבלות כלל ומה שייך בזה גדר הבראה וע"כ דלא תליא זה בזה. ובאמת מה דאמרינין בסנהדרין שם דיש בהם אנינות הוה רק כמו אנינות של כה"ג וכן ברגל דמקריב ואינו אוכל וכן באחותו הנשואה לשיטת רבינו דס"ל דיש בה אבלות דאורייתא וכהך דיומא הנ"ל. עכ"פ גבי כה"ג חזינין דלענין עצם הוה רגל ולענין מה ששייך להזמן יש בו דין אבל ועי' פסחים ד' נ"ה וד' פ"א גבי מקצת היום וכ"מ ומ"ש התוס' שבועות ד' כ"ט ע"ב ד"ה שבועה דמחלקים שם דגבי לא אוכל דהדבר הוא על האדם אף על כזית חייב ובאוכל דהדבר שייך על הככר דפועל בו אז כ"ז שלא אכלו כולו לא קיים ועי' ירוש' רפ"ג דשם. ועי' ברכות דף י"ד ע"א בתוס' ד"ה או גבי טעימה ור"ל דבתענית הכתוב ודאי שרי טעימה דשם ר"ל רק כמו הדין ועי' ירוש' רפ"ח דנדרים ומ"ש התוס' שם דאין בו הנאה ר"ל מן הטעימה אין בו הנאה אבל מהדבר יש בו הנאה וזה ר"ל שם הגמ' וע"ש ד' ל"ו ע"א כיון דאית לי' הנאה כו' ושם דף ל"ה ע"א וב"ק דף ק"א ע"ב גבי צבע ע"ש בתוס' ד"ה שהנאתו ור"ל דצבע תכף שנצבע הבגד נעשה הנאה שלו ועי' ירוש' ב"ק פ"א דאמר שם ובסיכה הגוף נהנה כמה דתימא תמן השן אוכלת כו' ור"ל עי' תוס' שם ד' כ' ע"ב ד"ה הא אם החיוב הוא על ההנאה אף דאז לא שוה כלום או תכף בשעת אכילה נקרא אז הנאה ועי' תוס' שם ד' כ"ג גבי פי פרה וד' ק"א גבי שבח סמנים וזה החילוק בין סיכה לכל הנאות מה דאמרינין סיכה כשתי' דזה הוה כמו עצם דמעצם הסיכה הוה הנאה וכן צבע גבי צמר ועי' במחלוקת בירוש' פ"ב דמע"ש גבי תבלין של מע"ש ובדברי רבינו בהל' מע"ש פ"ג הי"ג וי"ד דרק אם יש היכר בעצם הדבר וגם בטעם אזי יש חלק לחולין ובל"ז השבח לשני משום דהוה כמין נטפל למע"ש דנעשה כמוהו כמבואר בפ"א ופ"ג גבי כדי יין וקנקנים ולכך קי"ל דגבי מע"ש לא חשבינין יציאה כמבואר בדברי רבינו ספ"ד ועי' בתוספ' ספ"א אם בשעת פדיון חשבינין מה שנשבח ע"י טירחא שלו לשני ע"ש ולא הוה כמו יציאה דזה אינו ניכר בגוף ועי' בירוש' ספ"א דנדרים גבי קונם ידי עלי אם חשבינין רק השכר או גם השבח וע"ש ד' נ"ז ע"א בר"ן בשם ר"י ומ"ש התוס' מעילה ד' י"ד ע"ב דגבי דבר שאין השבח ניכר בעצם כמו גבי צייר לא מחללין עלי' הקדש ונ"מ ג"כ גבי הך דאומן קונה בשבח כלי זה רק אם ניכר השבח בהדבר ע"י פעולתו ונ"מ גבי ס"ת לשמה דשם אין ניכר השבח בהדבר כלל ולא שייך הגדר דאומן קונה ועי' תוס' ב"ק ד' קי"ב וב"מ ד' ס"ט ע"ב גבי ספינה וחנות ונדרים ד' נ"ה גבי עללתא ומ"ש התוס' ע"ז ד' ע"ה ע"ב ומה דמבואר ב"ק ד' צ"ט דהיכא דשקל אגר ידו לא שייך בזה אומן קונה ע"ש ברש"י. אך באמת ר"ל דשוב הוה ידו כיד בעה"ב ולא שייך בזה אומן קונה דזה שייך לבעה"ב ועי' ב"ב דף נ"ד ע"א ובדברי רבינו בהל' זכי' ומתנה דצריך שבח בעצם ע"י פעולה חוציית וכן נ"מ להך דקדושין ד' ס"ג ובתוספ' שם דמבואר דבין בתנאי בין אם מקדש בזה צריך ש"פ רק דאם מקדשה בזה אז בעי שיהא השכירות ש"פ ואם תנאי די שיהא בהשבח הפעולה ש"פ וכ"כ בזה במ"א ועי' במ"ש התוס' עירובין ד' מ"ג ע"א דמותר לשמור בשכר בשבת ולכאורה הוא תמוה הא מבואר בנדרים ד' ל"ז דאסור ודוחק לומר דרק משום שהוא ג"כ משמר לו ועי' בדברי רבינו בהל' פרה פ"ח ה"ו דזה מיקרי שכר ע"ש ועי' תוספ' ב"מ ספ"ה דמותר לנכות בשטרי ריבית עבור ריבית אך שם י"ל משום דאינו מחוייב ליתן וכמ"ש התוס' ע"ז ד' י"ג ע"א גבי נהנה וסנהדרין ד' כ"ז גבי הך דבר חמא ע"ש ברא"ש ונדרים ד' ס"ב ע"ב גבי צורבא מרבנן גבי כרגא משום דעפ"י דין פטור מכרגא ועי' מע"ש רפ"ג וע"ז ד' ס"ב אך באמת הפ' דנדרים דהך שונין בראשון ר"ל דמה שלא למדו בשבת צריך להשלים באחד בשבת ואמר שם כך דאם הטעם משום שימור למה לא יקרא בשבת ויקרא עמו בראשון הא על הלימוד אינו מקבל כלל שכר רק על השימור ויש שימור שמותר לקבל שכר עליו זהו כונת הגמ' משום דיש ב' מיני שימור דשימור שלא יהא סיבה בהדבר הוה פעולה ושימור שלא יגנבו אין זה כלום עי' ב"מ ד' צ"ג. ועי' תרומות פ"ח גבי לעוס. ומהך דכריתות ד' כ"ו ע"ב וכ"ז ע"א מוכח דעני ועשיר הוה עצם ולא מחמת העדר דאל"כ איך שייך לומר עני שהביא קרבן עשיר ול"ל קרא על זה וגם ל"ל קרא לומר דאם הפריש בזמן עשירות קרבן עשיר והעני שלא ידחה ועי' במה דפליגי גמ' דילן בגיטין ד' ל' ובירוש' אם שייך לומר גבי מעשר עני גדר יורשים ומכירים. וזה תליא במ"ש אם זה עצם או רק העדר ועי' תוספ' שבועות פ"ג דאין שייך שבועות שוא על דבר שאין בו ממש וכ"כ בזה. ועי' תוספ' ב"ק פי"א גבי האומר תנו שדה פ' לעניי עולם לקט כו' שייך לעניי העיר אבל אם אמר שדה פ' לעניי העיר לקט כו' לעניי עולם מחמת דלהזהיר עני על שלו כמבואר גיטין ד' י"ב. וא"כ לפי"ז בזמן שהשדה לעניי עולם איך שייך כלל מציאות דלקט כיון דכל העניים הם בעלים והוה כמו הך דחולין ד' קל"ד לא לעורבים כו' וע"כ כיון דאינו בפרטות רק בכללות ועניות אינו בעצם רק העדר לא שייך על זה גדר קנין ועי' יבמות דף ע"ט גבי חלק מזבח וב"ק ל"ט ע"א וכ"כ בזה:עכ"פ דבר שהוא עצם לא שייך לומר שאפשר שישתנה דאז אינו הוא משא"כ דבר שאין בו רק קדושת פה זה בו ודאי כלול כל הדברים שיכול להיות עי"ז דפיו גרם זה וא"כ אם יש מציאות שנפקע ממנו הדבר מתחילה יש בו הדבר. ועי' מ"ש רבינו בס' המורה ח"ב פ"א הקדמה כ"ג כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו כו' ר"ל דזה ודאי כל שיש בכח מחמתו הרי הדבר הוא ממנו ולא ממקום אחר וא"כ מוכרח שהדבר ימצא בו משא"כ דבר שאפשר שלא יהי' זה מחמת עצמו הוה זה רק סיבה ואינו הכרח ועי' מ"ש רש"י כתובות דף ג' ע"א גבי גט בד"ה קדוש בשלמא גט כשר כו' ר"ל כמ"ש בח"ד דהאישות הוא דבר נמשך וכל זמן שאין אישות אין גט ואין גירושין עי' יבמות ד' נ"ב גבי לאשה בעלמא אינו גט ובדברי רבינו שם ועי' רש"י גיטין דף ט' ע"ב ודף י' ע"א ודף ס"ו ע"א וכתובות ד' ב' ע"ב בטעם דאין גט לאחר מיתה אם משום דליכא אישות על מה לחול הגירושין אם משום דליכא מי שיגרש או משום דהוה פסול בהמגרש ועי' תו"י יומא דף י"ג ע"ב אם מהני קיום התנאי לאחר מיתה של האשה ע"ש ומ"ש רש"י כתובות שם ד"ה דילמא גבי זמנו של שטר מוכיח דהי' לו לכתוב אם לא באתי ליום פ' ואף דלכאורה הא ס"ל לרש"י בגיטין ד' פ"ד ע"ב דאם כתב התנאי בגט פסול וכשיטת רבינו בהל' גירושין וצ"ל דזה רק אם התנאי הוא בהגט ולא בהגירושין ועי' בפ"ח מהל' גירושין ה"ד. גם י"ל דזה הוה כמ"ש רבינו בפ"ט ה"ד דלא דהוה תנאי רק דהגירושין לא יתחיל רק מזה הזמן ועי' מ"ש רשב"ם בב"ב ד' קע"ב ע"ב דהזמן בהגט הוא שיהא מוכח בתוכו רק זה בהגירושין לא בהגט ועי' בדברי רבינו בסוף הל' זכי' בה' ט"ו שכ' שיקנה שדה פ' ולא כ' סתם משום דהוא פסק כרבנן דר"י בגט משום דהזמן לטובת הגט הוא ולכך ס"ל דמאוחר פסול בגט כמבואר בפ"א מהל' גירושין. ועי' תוספ' כתובות פ"ח דאם נתן סתם כל נכסיו צריך לברר באיזה יום נתן שמא נתוסף לו אח"כ נכסים וא"כ נמצא דהזמן הוא מוכרח בשטר ולכך כ' רבינו שדה פ' דשוב אמרינין דזמנו של שטר מוכיח עליו:עכ"פ ע"י קנין האישות נעשה מציאות הגט והוה כמו הך דקדושין ד' ס"ב מעיקרא בהמה כו' ולא דמי לקדושין דשם המציאות והפעולה הוא דבר אחד גבי קדושי כסף משא"כ כאן דהם נפרדים. ונ"מ גבי הולכת גט לאשתו שוטה דשם שפיר עושה שליח דשם לא הוה חסרון לא בגוף הגט ולא בגוף הגירושין רק בהמגרשת וגם לא מחמת דין רק מחמת סיבה והוה רק פומייהו הוא דכאיב להו ועי' יבמות ד' ס"ו וד' מ"ד ע"א וד' צ"ט ע"ב וד' ק"ד ע"ב ובהך דב"ב ד' קכ"ז ע"א. וא"ש מ"ש התוס' נזיר ד' י"ב. ומ"מ הגט נקרא כריתות האישות מכאן ולהבא דאין גט בלא אישות אך זה רק דין וגזה"כ ולא ע"י וזה מה דאמרינן בגיטין דף פ"ג ע"ב כיון דפסקי' פסקי ועי' מנחות ד' ק"ב ע"א גבי קדושה במה הדר כו' ולכך לא מהני תכ"ד בגירושין. ונ"מ ג"כ דאף דגבי קיום הנדר מהני תכ"ד כמבואר בנדרים דף ס"ט ועי' בדברי רבינו בהל' נדרים פי"ג הי"ט התם שאני שיש שאלה בהקם אבל גבי הפרה י"ל דלא מהני חזרה תכ"ד ועי' ירוש' פ"ז דדמאי גבי תמורה ומ"ש רבינו בפה"מ פ"ה דתמורה:והנה גבי מיאון אם מהני תכ"ד חזרה עי' יבמות ד' ק"ז ע"ב דמשמע שם דיכולה לבטל המיאון וע"ש ד' ק"ט ע"ב דילמא גדלה ומחרטא. אך י"ל משום דהיא קטנה ועי' בהך בכתובו' ד' י"א ע"ש בתו"י ובר"ן. גם נ"מ אם מיאון הוה ביטול גמור למפרע או רק דין עי' ירוש' פי"ג דיבמות מהו שתמאן בו ותטול קנס כו' ותחזור למזונות כו' ובהך דכתובות ד' נ"ג ע"ב במחלוקת דר"י ורבנן וד' ל"ה ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. וראי' לזה מ"ש התוס' יבמות ד' ק"ז ע"ב דאף למ"ד מיאון א"צ ב"ד מ"מ צריך שני עדים לברר וכן מוכח מתוספ' דיבמות שם ואמאי לא נימא כהך דב"ב ד' קל"ד ע"ב הואיל ובידו ה"נ כן ועי' קדושין ד' ע"ט ע"ב במכחישתו וצ"ל כיון דעי"ז עוקרת הדבר למפרע לא מהימנה. ועי' בדברי רבינו בסוף פ"כ מהל' מכירה דעל הטבח להביא ראי' שנטרפה ומ"ש התוס' סוטה ד' כ"ה ע"ב דהיכא דלפי טענתו בטל השטר לא שייך לומר שטר העומד לגבות ועי' תוס' ב"ק דף ל"ח ע"ב ד"ה ועל הכותית דמוקמינן לה בחזקת אבי' אף דאם נשא שפחה אין לה אב כלל:עכ"פ הגירושין הוא דין. וזה ר"ל הך דר"י במעילה שם דזה ודאי אם הקדיש חטאת ואשם יש בו מעילה מה"ת מחמת דין ולא מחמת פיו ולכך אף דלאחר זריקה הבשר מותר לכהנים מ"מ לא שייך לומר שיש בהקדש חטאת היתר דזה רק דין וממילא אבל דמים שהקדיש להם ודאי דזה רק קדושת פה שייך לומר שיש בהם דבר שסופו להיות היתר ואף דההיתר הוא משולחן גבוה עי' ביצה ד' כ"א וכ"מ מ"מ דבר דהקדושה רק ע"י פה שייך זה וע"ש בתוס' דף כ"ז ע"ב גבי צליית הפסח אם זה מיקרי צורך גבוה או זה רק תיקון והדין הוא כן ועי' זבחים ד' ל"ו ע"ב אם חייבים עליו משום טומאה עד שלא הוצלה משמע דזה מיקרי חסרון עצמי ולא בגדר תיקון הדבר ועי' תוס' פסחים ד' מ"ז ע"א ובחולין ד' צ' ע"ב ופסחים ד' פ"ג וזבחי' ד' צ"ח גבי גיד הנשה. ונ"מ למ"ש בח"ג בהך דפסחים ד' ע"ה גרפו דאין זה צלי אש דאין ר"ל כמ"ש רש"י שם בע"ב גבי נגע בחרסו דלא דמי כלל דשם הוה פסול הגוף כמבואר בירוש' שם משא"כ גבי תנור שגרפו ר"ל שצלאו באויר. ועי' ירוש' שם רפ"ז צלאו בהבל ומה דאמר של קדרה ט"ס וצ"ל של תנור ור"ל אם צריך שיהי' נצלה בעצם האש ואף דהא כרעיו ובני מעיו בתוכו לטעמא דהוה כירך עבה הוה כאלו נצלה באש אבל בהבל פסול אבל אם נימא מחמת גזיה"כ הרי חזינן דדי בהבל ועי' יומא ד' מ"א גבי קלטתו שלהבת ע"ש בתו"י אך זה רק היכא דהאש בתוך התנור אבל היכא שגרפו ס"ל לר"י דלא מהני ולא מיקרי פסול רק בגדר חי וכמו שלא נצלה כלל. אך יהי' נ"מ אם מהני אח"כ שיצלה אותו עי' פסחים דף מ"א גבי שוויא חרוכא וגבי בישלו ואח"כ צלאו ובע"ז ד' ל"ח גבי בישל עכו"ם ובזבחים ד' כ"ז ע"א דלא מהני שיזרוק עוד הפעם דכיון דהזריקה לא עשתה פעולה בהקרבן א"א שתתיר הבשר לאכילה וברש"י שם ד' ס"ד ע"א ד"ה מאי קאמר ותוס' חולין ד' ל' ע"א ד"ה השוחט ובעירובין ד' כ"ה גבי מחיצה ע"ג מחיצה. וכ"כ בזה בהל' גירושין פ"ג. ועי' מנחות דף מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת ובדברי רבינו שם ובהשגת וכ"כ בהך דב"ק דף ע"ה גבי מודה בקנס ואח"כ באו עדים דהודאה לא מיקרי רק היכא דפעל בזה כלום דאל"כ מה שייך בזה ב"ד רק בפלגא נזקא קנסא כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' י"א בשם הר"א ז"ל דאי תפיס לא מפקינן מיני' וא"כ פעל בהודאה. וא"ש הך דב"ק ד' י"ד ע"ב דמבואר שם דפטור אף שלא חייב עצמו וכן לשיטת הירוש' ספ"ג דכתובות דחייב לצאת ידי שמים ועי' מכות ד' ה' ע"א לשיטת רש"י שם דהודאה פוטרת גם גבי מיתה אך רק ברציחה משום דלשיטת רבינו י"ל דגואל הדם מותר להורגו ע"י הודאת עצמו עי' בהל' רוצח פ"ג ה"ה גבי עד אחד ובהל' סנהדרין פי"ח ה"ו דבדין המלך יכול להרגו ועי' סנהדרין דף פ"א ע"ב גבי כיפה ובירוש' חגיגה פ"ב דפליגי בהך דב"ד מכין ועונשין כו' אם צריך עדים ובהך דסנהדרין ד' כ"ז ע"א בהך דבר חמא ובדברי רבינו בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"ד ופ"ב מהל' רוצח ה"ד ובהל' מלכים ספ"ג דאף ע"י אומדנא יכול להרוג וכן משמע בירוש' סנהדרין פ"ו ה"ו דאמר שם דדוד יאמין לו כו' ועי' יומא ד' ס"ו ע"ב דאמר שם דבידי שמים ע"י עדים וזה ג"כ הוה גדר דין המלך. וזה ר"ל בר"ה דף כ"א ע"ב ביקש שלמה לדון כו' ר"ל דין המלך לדון באומד לבד וזה א"א רק לעתיד לבא ידון כן משיח. וזה ר"ל סנהדרין דף צ"ג ע"ב מורח ודאין ר"ל בראיית השכל עי' ברכות ד' מ"ג דבר שהנשמה נהנה ובהך דשבת דף ס"ב ע"ב דפליגי בזה אם ריח יש בו מישוש ותוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב ע"ש. וזה ר"ל בסנהדר' ד' צ"ח ע"ב קיסר ופלגא קיסר ובהשגת הר"א ז"ל הל' מלכים פ"א ובירוש' דסנהדרין פ"ז דגבי מגדף דאין מבזין ע"י קול בעלמא אך בדבר שנוגע לרבים מבואר ירוש' סוטה פ"א דמבזין על הספק. וזה ר"ל ביומא ד' י"ח ע"ב שליחנו ושליח ב"ד ר"ל דהוא נוגע לרבים ויכולים לחשדו ועי' ב"ב דף קנ"ד ע"ב אנן זוזי יהבינן כו' ובסנהדרין דף ע"ח גבי חבישה ובקדושין דף ס"ו שלח אחווי ובמה דס"ל לרבינו בספ"ב מהל' שבת וכן מוכח בתוספ' פ"ד דעירובין דגבי רבים אף בסתם מחללין עליו שבת:עכ"פ גבי רציחה פועלת הודאה וכמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"ט דכיפה רק לרוצח והטעם דכיון דשם גם מצמצם חייב הרי דהחיוב הוא על הפעולה ועל הנפעל ולכך ס"ד דשמאי בקדושין ד' מ"ג דגם ע"י שליח חייב. ומ"מ זה ודאי אם השליח שוגג פטור גם המשלח דהא דשוגג פטור לא משום הפועל רק דהמעשה ג"כ לא הוה חיובית. ועי' בדברי רבינו בהל' מלכים פ"י ה"א דס"ל דב"נ בשוגג פטור לבד מהריגה היכא דאומר מותר עי' מכות דף ט' ובדברי רבינו בפ"ה מהל' רוצח שם קאי אגר תושב ולא כרש"י סנהדרין דף נ"ד דס"ל דב"נ חייב בשאר דברים בשוגג וע"ש בתוס' ד' ס"ה ע"ב ד"ה יצאו ועי' סנהדרין ד' פ"ח ע"ב גבי זקן ממרא ובדברי רבינו פ"ג מהל' ממרים ה"ח דמשמע דמפרש מה דאמר בגמ' אי אמר טעמא לא משגחינן בי' ר"ל אם נותן טעם שאינו זקן ממרא לא על ההוראה. ועי' יבמות דף צ"ב ע"א דהיכא דהורה הוראה וחזר בו מן ההוראה ואח"כ יהיב טעמא על הוראה לא מהני ר"ל דשוב הוה כהוראה חדשה וצריך שיסכימו כל הב"ד כמו בהוראה חדשה ועי' הוריות דף ג' גבי הורו ב"ד חלב מותר וחזרו כו':ובאמת מה דאמר שם דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז ג"כ מצטרפין הנה לכאורה תמוה היך מצטרפין משני דברים אך כך דע"ש ד' ו' ע"א דמביא ראי' דאין מיתה בציבור משעיר ר"ח ומדחה זה ואח"כ אמר דהי' שם אותם שחטאו ע"ש בגמ' ר"ל כך דעי' תו"י יומא דף נ' ותוס' מעילה ד' י' ע"ב גבי ציבור דאי משום דהקרבן הוא ממציאות המין לא מהפרטים והני לא מייתי או משום דאין בהקרבן זה הדין. והנה כל הקרבנות ציבור אף דהם מכפרים מ"מ ההבאה שלהם לא בשביל כפרה רק חיובית כמבואר בירוש' שבועות פ"א אלו היו כשרים שמא אינם מביאים ומה דאמר בזבחים ד' ו' ע"ב ולוקי ולימא מקרא כו' ע"ש בתוס' ר"ל כך לא החיוב רק מה דמבואר בכתוב שהם מכפרים זה יהי' רק אם הפרישם זה אחר זה:עכ"פ זה הוה חיוב וגבי העלם דבר אם הוה זה חיוב או כפרה על הוראה כ"כ במ"א דזה תליא בהך מחלוקת דהוריות דף ג' ע"ב ומנחות דף נ"ב אם באים מתרומות הלשכה או מגבין עליהם וע"ש בירוש' דזה תליא ג"כ הך דמנחות ד' צ"ב מי סומך עליהם ב"ד או מכל שבט וע"ש דף ה' דידיעה בעי דוקא שידעו ב"ד ולא שידעו החוטאים ושם ד' ג' ע"ב דידיעה דההוא ב"ד דהורו וגם לר"י דס"ל דשאר השבטים ג"כ מביאין כמבואר שם ד' ה'. וא"כ חזינן דזה גדר חיובית. אך עי' מ"ש התוס' שבועות דף י"ד דגבי שעיר המשתלח אם אין מעות בלשכה אז גובין רק מן המתכפרים ע"ש. וא"כ חזינן לכאורה דגם בקרבנות הקבועים יש דאין מביאין רק המתכפרים וזה דר"ל בגמ' שם דמחלק בין שעיר ר"ח להעלם דבר דהני דלמא לא מייתי מציבור ר"ל דאין מביאין מן הציבור רק מתרומות הלשכה וזה מגדר מין הכללי ולא שייך על זה כלל גדר מיתה משא"כ גבי העלם דבר דמגבין להם מתחילה שייך שפיר לומר על זה מיתה ואכמ"ל. וזה תליא היכא דב"ד הורו דין מחמת טעם אם העיקר הוא ההוראה או הטעם. וזה ר"ל הך דיבמות שם אין זה הוראה אלא טעות ר"ל דחזינן דהטעם שלהם אינו עיקר. ועי' הוריות דף ו' ע"ב אם שכח מאיזה טעם הורה דמ"מ מיקרי הורה ועשה. וגם היכא דב"ד אחד הורה וב"ד של אחריו ידעו שהם טועים רק ששגגו במצוה לשמוע דברי חכמים אם זה מיקרי הוראה עי' ירוש' רפ"ב דהוריות גבי משיח כה"ג וברש"י סנהדרין ד' ס"ב ע"א וכ"כ בזה. וכן הך מחלוקת דר"א ור"י ביבמות דף צ"ב גבי זינתה אם זה הוה עשתה בהוראת ב"ד ר"ל כך דמה שמאמינים עד אחד לומר שמת בעלה הוא רק בגדר הוראה והוא דבר נמשך ועי' ב"מ דף צ"ו ע"ב נמעול ב"ד חזינן דכל מקום שיש תקנה כ"ז שנעשה הפעולה הוה כמו תקנה חדשה דנמשך וע"ש ברש"י ותוס' אם קאי על הקדש שהי' לה בעת הנשואין או גם של אח"כ ולפי מ"ש רבינו בהל' זכי' ומתנה פ"ט ה"י גבי מצוה לקיים דברי המת דבעבירה לא תיקנו. עכ"פ הוה תקנה חדשה והב"ד הם הגורמים וגבי מעילה דאף גרם חייב כמבואר במעילה דף כ"א ע"א ה"נ מחייבי ב"ד. אך כיון דעל זה לא תיקנו שוב לא קנה אותם הבעל כלל ולא שייך בהו מעילה. וכ"כ במ"א דגבי קדשי מזבח דאינם יוצאין לחולין לא מעל רק הפועל ולא שייך בזה שליח כיון דלא נפעל כלום ועי' נזיר ד' כ"ח שהרי לא מעל כו' כיון דלא נעשה שום פעולה אך שם שאני דהוא מהקדש להקדש וע"ש פ"ו הי"א דרק היכא שיש זריקת דם אך שם רק בקדשי ב"ה דבאמת לשיטת רבינו יכולים לשנות מקדשי ב"ה למזבח כמבואר בסוף הל' תמורה ובהל' שקלים פ"ד רק היכא דבעי כפרה ועי"ז כיפר לכך מעל ונ"מ היכא שזרק שלא לשמה גבי אשם דכשר ולא עלה אם מעל עי' בזבחים ד' ז' ומה דכ' רבינו שם דגם לחמי תודה לא מעל ועי' בתוספ' ספ"ח דמנחות דמבואר שם דלחמי תודה ומנחות אם הביאם פסולים וכן הוא בתוספ' פ"א דשקלים ובדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"ט וזבחים ד' פ"ח ושם לא חשיב לחמי תודה ולכך לא מעל דרק היכא דמעל אז יצא לחולין כמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"ז פ"ד גבי קרקע. וכ"כ בזה במ"א ושם חשיב גם מע"ש ואף דמבואר בזבחים ד' נ' דלחמי תודה אם הוא נדבה מביא ממע"ש כמו שלמים ועי' מנחות ד' פ"א הא מבואר שם דזה רק אם לקח בכסף מע"ש חטים לתודה ובירושלים משום דמבואר בירוש' פ"א דמע"ש ופ"ג דכך הוא הדין דבירושלים אם לקח בכסף מעשר בהמה לשלמים וחי' לבשר תאוה פקע מהם קדושת מע"ש לגמרי והך דחולין ד' ל"ג גבי חי' שלקח בכסף מעשר דמוכח שם דיש על הבשר קדושת מעשר שם מיירי או לאחר שתיקנו שלא יעשה כן כמבואר בירוש' שם ובתוספ' ועי' תוס' מנחות ד' פ"ב ובכורים פ"ב ובתוספ' או כגון שלקח חי' חוץ לירושלים ועי' מע"ש פ"ג מ' י"ב. וכ"כ בזה במ"א וספ"א דמע"ש דהוה שם מחלוקת בירוש' שלקח קינין ממעות מעשר אם חל עליהם קדושה או לא אם נתכפר או לא. אך יש נ"מ בין דרך מקח לדרך חילול ע"ש בירוש' ובסוכה ד' מ' וכ"כ בזה בח"א פ"י מהל' מא"ס אבל תודה ושלמים בירושלים אם לא נדר דלא יהי' דבר שבחובה לוקח מהמעות של מע"ש לזה ופקעי קדושת מע"ש. וזה ר"ל בזבחים ד' צ"ט ע"ב מרבה אני תודה שנאכלת בשמחה ע"ש ברש"י. אך ר"ל דבאו מכסף מע"ש וכמ"ש דהוא נאכל בשמחה כמבואר בכ"מ אבל שאר מנחות ותודה ממע"ש גופה אף בנדבה הם פסולים ולא הוה ממשקה ישראל וכמו מן תרומה דלא כתוס' זבחים ד' פ"ח הנ"ל וע"ש בתוס' ד' נ' ע"א. ועי' מ"ש רבינו בהל' נזירות פ"ח הי"ד ובהל' חגיגה פ"ב הי"ד ובהך דביצה דף כ' וברמב"ן שם במלחמות. ואף לשיטת הרמב"ן זה רק על שלמים אבל שאר קרבנות ודאי דא"י להביא מהם מחמת דהם פסולים דלא הוה ממשקה ישראל ולא מהני תנאי ועי' מנחות ד' ק"ט גבי ע"מ שאגלח בבית חוניו ובשיטת התוס' כתובות ד' נ"ו א"צ להביא קרבנות כלל. אך באמת לשיטת רבינו דס"ל בכ"מ דגם הקרבנות הם בגדר נדר ע"י פיו ודאי דצריך להביא עולה ושלמים אך לא בגדר שלמי נזיר ועי' נזיר דף כ"ד ע"ש בתוס' לגבי דין זרוע בשלה. ועי' בירוש' ערלה פ"ב דמבואר שם ג"כ דא"י להביא קרבנות ומנחה מן מדומע דתרומה. ועי' בתו"כ פ' אמור דשם משמע דזה קאי על טבול יום אם מותר לאכול מדומע. ועי' נדה ד' מ"ז וירוש' פ"ו דתרומות גבי גידולין ואכמ"ל:עכ"פ גבי קדשי ב"ה אם נפעל פעולה שיוצא ע"י לחולין מעל. אך בזה פליגי ביבמות שם אם אמרינן שב"ד התירוה לינשא או שב"ד אמרו שנעשית פנוי'. וזהו ג"כ מה דאמרינן ביבמות שם הואיל ואתאי לב"ד ושרינן כקלא כו' ור"ל דכ"ז שהיא נשואה לבעל השני הוא מחמת היתר ב"ד והדבר נמשך ועי' תוס' חולין ד' צ"ו ע"א דאם זנתה אחר שנשאת לשני אין עלי' חיוב מיתה. וא"כ חזינן דכל פעם ופעם הוה בגדר התרה וא"כ הוה כמו קודם נשואין:עכ"פ גבי הוראה לא אזלינן בתר הטעם רק בתר ההוראה ועי' ירוש' סנהדרין פ"א והוריות פ"א אם מצטרפין לרוב בשני טעמים ובחולין דף ל"ו וכ"מ ובירוש' הוריות פ"א אמר שם דאם הי' היחיד שידע שטעו כהן ואכל חלב זה שהתירו בשוגג והקריב קרבן לעצמו נתכפר אף לדבריהם הוה חולין בעזרה ועי' זבחי' דף י"ב. אך נ"מ אם אכל קודם שהורו או לאחר שהורו ועי' בכריתות דף י"ב ע"ב לא אמר ר"מ אלא לעצמו ובינו לבין עצמו ונ"מ דאף אם הכהן יודע ג"כ שהב"ד טועים לא יוכל להקריב הקרבן בשביל יחיד אחר. ועי' סנהדרין ד' פ"ט ע"ב דמייתי ראי' מאלי' ומיצחק ולא מביא ממנוח עי' זבחים דף קי"ט והטעם משום דמנוח הי' בינו לבין עצמו:עכ"פ בזקן ממרא לא מהני גם אם נותן טעם לדבריו ומ"מ מבואר בספרי פ' שופטים פסקא קנ"ה דוקא מזיד הרי חזינין דמלבד שאינו נענש העושה בשוגג משום דחס רחמנא גם המעשה בעצמו אין עונשין עליו ולכך א"א לחייב המשלח אף דהוא מזיד בפעולה שנעשה בשוגג:עכ"פ הריגה דהחיוב הוא מצד הנפעל הוה נמשך אך זה ברוצח גופא ולכך יכולים ב"ד או נשיא להרוג עפ"י עד אחד או עפ"י אומדנא משא"כ בע"ז דלא עשה כלום וגזה"כ זה הוה דין ואם אינו חייב עפ"י ב"ד א"א לעשות מגדר מילתא:ובזה יש לבאר הך דמכות ד' ה' ע"ב גבי הך דיהודא בן טבאי ואכ"מ דשם לא שייך מגדר מלתא. וזה ר"ל מה דאמר שם קולו של נהרג היינו דהדבר הוא נמשך ועי' סנהדרין ד' ל"ז דאמר ודם זרעו כו' אך זה רק ברוצח אבל בשאר מיתות ושאר קנסות אין בו הודאה שום פעולה כלל ולא מהני וכן בהך דמבואר במכות ד' ו' גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ובאמת זה תליא אם מהני ידיעה בלא ראי' עי' שבועות ד' ל"ד א"כ נמצא הראי' גורמת לעדות ולכך גבי דיני נפשות י"ל כשיטת רש"י דבראי' לחוד נתבטל. ועי' במה דפליגי רבינו והרמב"ן ז"ל ובתוס' כתובות ד' כ"א ע"ב אם ידיעת עדי קיום של השטר מהני בלילה דאף שראו בלילה מ"מ הקיום לא הוה רק הידיעה ואין נ"מ לנו איך הם יודעים. ועי' מ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ג ה"ד ומ"ש רבינו בהל' סוטה פ"ד הטעם דפסול בלילה לא מטעם משפט ועי' בפי"ג מהל' אס"ב גבי גרים ע"ש. וגם כיון דקי"ל דעדות המיוחדת פסולה בעדי נפשות והטעם דצריך שיהא כל אחד יודע שחבירו ג"כ יודע עי' מ"ש רבינו בהל' יסה"ת פ"ח ה"ב ותוס' ב"ק ד' ע"ג ע"א ולכך ראיית הפסול מפסקת ביניהם ונעשו כמפורדים. וזה ר"ל ג"כ הך דסנהדרין ד' פ"ח ע"ב דאם ציצית צריך קשר מה"ת גרוע ועומד הוא וכן גבי לולב אם צריך אגד דעיקר האגד והקשר הוא שיהי' אלו המינים נפרדים מאחרים. וכן מפרש הר"א ז"ל בהשגת בהל' ציצית ובהל' ממרים. וכ"כ במ"א דזהו כונת הגמ' קדושין דף כ"ז ע"ב גבי עשר בהמות באפסר אחד דאם לא הקנה לו רק אחד במסירה לא קנה כלל דלא מיקרי מסירה כיון שיש ביניהם דבר שלא קנה ועי' סנהדרין דף י"א גבי השכימו ז' לעלי' כו' ומצא ח' ומבואר בירוש' דעי"ז בטל כל הזימון וכמ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ב הי"ד דאסור לאדם חכם כו' ר"ל דאף שהוא מומחה ודי בו אם הוא עם אינם מהוגנים גרע. וזה ר"ל בסנהדרין דף כ"ו קשר רשעים ובר"ה דף כ"ז וכ"ח גבי תקיעה דגרע אם יש בו מקצת פסול ובבכורות דף ג' עריבא בי' כו':עכ"פ כיון דבעי אגד וצירוף ע"י מין אחר נתבטל וא"כ לשיטת זקן ממרא דהוסיף עוד דבר גרוע ועומד הוא. אך כל זה בעצם ההוראה אבל דבר המסתעף מן ההוראה שוב אח"כ נעשה רק מציאות ולא איכפת לן. וזה ר"ל הך דיבמות דף י"ד עשו ב"ש כדבריהם ועי' ירוש' ברכות פ"א ודמאי פ"ג ופסחים פ"ז וע"ז ספ"ג וכ"מ אם היחיד עושה כדברי עצמו ובהך דיומא ד' פ' גבי שיעורין. ור"ל כך דאם נעשה עפ"י הוראה דבר שאינו נוגע לדין אזלינין בתרה אף הני דלא ס"ל לזה. ועי' סנהדרין דף כ"ט ע"ב גבי כבר הורה זקן ובירוש' ב"ק פ"ו בעי שם אם יכולים הקטנים לתבוע מן הגדולים חלקם בזה החצי שקבלו ר"ל אם זה הוה דין מה שאין מוציאין מידם מה שנטלו או רק כמו סיבה והפקר ב"ד ואמרינין משמיא רחימו עלי' וכמו מתנה ועי' ב"ב דף נ"ה גבי פרדכת. וזה ר"ל ג"כ בחולין דף נ' אינהו מיכל אכלי ולדידן לא סתים ר"ל כך דאם הוה מה דאינו סותם בחלב טמא מצד האיסור בודאי לדידן דס"ל דאסור לא סתים אבל עיקר הטעם משום דלא מיהדק וזה דבר התלוי בטבע ושפיר נוכל לומר דסותם אף דאנו אין אוכלים אותו ועי' בירוש' שביעית פ"ב ונדה פ"א וקסמי' בידם ר"ל דאף דהוא טבע מ"מ תלוי בדין בין גבי מעיינות של נדה ובין גבי גידולין ובירוש' תרומות פ"ג גבי בדיקה של קישות ובכלאים פ"א וחלה פ"א ומע"ש פ"ג גבי אדם מצוי להרבות בהקדשו וכתובות פי"ג גבי קנקנים ותוס' ע"ז דף ס"ו גבי נ"ט לפגם ודף ס"ט ומנחות דף ס"ג וכ"מ ועי' ירוש' עירובין פ"א גבי ההוא מבוי דר"י לא טלטל ומ"מ לא אסר הרשות. וכן נ"מ במה שמקשין דאיך כ' רבינו בהל' ממרים דציצית אין נ"מ לחיוב חטאת וסקילה והרי נ"מ להך דין דשבת ד' קל"ט ע"ב גבי אינה מצוייצת דחייב חטאת. אך כך דעיקר הטעם עי' בדברי רבינו בהל' שבת פי"ט ה"כ שהחוטין חשובין אצלו כמו הך דבכורות דף י' איסורו חישובו ופסחים ד' מ"ו וב"ב ד' צ"ז וא"כ כיון אם יסבור דא"צ לתקן שוב הם בטלים ועי' גיטין ד' ל"ד גבי גילוי דעת וערכין ד' כ"ב ע"ב בתוס' גבי תנו דאין שייך מצוה לקיים דברי המת דהוא סבור משום חוב ובירוש' פ"ו דגיטין גבי גנבה דאף דר"ל משום חוב מ"מ מקשה משום מצוה לקיים ותוס' שם ד' ל"ט ע"ב גבי כומסא ועי' ר"ה ד' ט"ו ע"א דיד הכל ממשמשין כו':ובאמת נראה דהא דאמרינין ביבמות שם דיש דין דלא תתגודדו זה רק היכא דלדברי זה צריך גם השני לנהוג כן אבל היכא שגם זה מודה שזה צריך לנהוג להיפך לא קפדינין ועי' פסחים דף נ"ב צא והבא לך כו'. ומה דמקשה ביבמו' שם ממגילה לא מקשה רק אעיקר התקנה איך תקנו לעשות כן אבל עכשיו לאחר התקנה שוב אף במקום אחד יכולים לקרות זה כך וזה כך. וא"ש מ"ש התוס' ביבמות ד"ה כי אמרינין. ומה דאמר שם דשני בתי דינים בעיר אחת זה רק היכא שצריך להיות כן דהיינו שיש בעיר משני שבטים כמבואר בסנהדרין ד' ט"ו ע"ב:ובזה א"ש מה דרבינו לא הביא זה בסוף הל' ע"ז משום דרבינו לא הביא כלל הך דין דעיר שיש בה שני שבטים דצריך שני בתי דינים ועי' סנהדרין ד' קי"א ע"ב פלוגתא אם חולקין עיר אחת לשני שבטים ובתו"י יומא ד' י"ב ובירוש' ריש סנהדרין דיכולים לחלוק השדות בפ"ע והעיר בפ"ע. וכן יהי' נ"מ לגבי ע"ע עי' יומא דף כ"ג ע"א ומה דמבואר בתוס' פסחים ד' י"ד דבירושלים היו נוהגין הכל מנהג אחד אף דבאו ממקומות אחרים ועי' ב"מ ד' פ"ג ע"ב בנקוטאי משום דמבואר בירוש' פ"ז דב"ק ופ"ג דחגיגה דבירושלים צריכים להיות הכל שוים עיר שחוברה לה יחדיו. וזה ר"ל הירוש' פ"ג דבכורים וכי יש קטן וגדול בירושלים ועי' בירוש' פ"ט דשבת אין גדולה כו':עכ"פ בדיני נפשות הראי' לחוד פועלת משא"כ בדיני ממונות כיון דדי בידיעה לבד בלא ראי' נמצא דהראי' אינו פועלת כלל לעדות רק דעי"ז יודעים העדות וכן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות לכך אף לדידן בראי' לחוד בדיני ממונות לא נתבטל בקרוב או פסול ובאמת לפי מ"ש במ"א דעדות המעידה בב"ד אם נתכונו לעדות בשעת ראי' אז חל עליהם תיכף שם עדות ובב"ד הם אומרים שהם עדים ואם לא נתכונו אז רק בזמן שהם מעידים בב"ד אז הם נעשים עדים:ובזה א"ש הך דכריתות ד' י"ב ע"ב במה דאמר שם דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות ע"ש בתו"י ור"ל דשבועות העדות הוא גזה"כ עי' שבועות ד' כ"ה ע"ב וד' ל"ו ע"ב ברש"י ד"ה ושאני לכך כ"ז שאין עליהם שם עדים לא שייך בהו כלל גדר שבועת העדות ונ"מ ג"כ דאז צריכין להעיד בפני ג' מומחין אבל בפני יחיד מומחה או בפני ג' הדיוטות לא מהני כלל עדותן כיון דעדיין אין עליהם שם עדים וצריכין להעשות עדים צריך לזה ב"ד מומחין. וע"ש מ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ב הי"ד ופ"ה הי"ח ועי' סנהדרין ד' כ"ט ע"ב גבי הך אודיתא דרק אם כנפינהו איהו משום דכיון דאז נעשה הדבר צריך דוקא לעשותם ב"ד ועי' נדרים ד' ח' ע"ב ע"ש ובהך דב"ב ד' קי"ג ע"ב גבי הך דג' שנכנסו לבקר את החולה ע"ש ברשב"ם משום דהא כ' התוס' שם דיכולין להיות דיינים אף שיש גדול מהם ולדונו בע"כ ולכך מדייק שם רש"י דע"כ דלא אמר להם אתם עדיי דשוב לא נתכוון להיות דיינים וא"א לדונו בע"כ:ובאמת נראה דזה ר"ל המשנה דר"ה ד' כ"ה ע"ב דאמר שם שאין היחיד נאמן ע"י עצמו ע"ש בגמ'. ור"ל דהנה שם ד' כ"ד מבואר דראש ב"ד צריך לומר מקודש ואח"כ השאר וע"ש ד' ל"א ע"ב דאין העדים צריכין לילך אחר ראש ב"ד ע"ש ברש"י ועי' סנהדרין ד' י"ב גבי עיבור השנה צריך שיהי' שם נשיא ואם אין שם נשיא צריך להתנות ע"מ שירצה ואם הנשיא כאן והוא אינו מסכים י"ל דלא איכפת לן כיון דהרוב אומרים לעבר צריך ג"כ הוא להסכים עמהם. וכ"כ בזה במ"א דגם בהוראת ב"ד כן עי' בהוריות ד' ג' ע"ב ובירוש' שם דאם סלקו אותו הוה הוראה אך לדברי רבינו בהל' שגגות פי"ג ה"א לא משמע כן רק דהיחיד מוכרח להודות להרבים וע"ש דף ז' ע"א מבואר שם דאם היחיד מופלא אין מחוייב להודות. ועי' בפה"מ לרבינו בהקדמה שם מבואר דצריכין שיורו כולם ורבינו מחלק בין אם אמר להם טועים אתם אף שרבו עליו אח"כ המתירין כיון שלא חזר בו מטעמו הוה כמי שאינו. וכ"כ בזה במ"א דבזה פליגי בסנהדרין ד' ל' ובירוש' שם אם גם היחיד מצטרף עמהם או כמי שאינו וא"כ נמצא שלא הורו כולם ובטל דין של הוראת ב"ד דבעי שיורו כולם. ועי' במחלוקת דהוריות ד' ה' אם הורו ב"ד של אותו שבט וע"ש בתוספ' דגבי יחיד שעשה בהוראת ב"ד יש מ"ד דגם בהוראת ב"ד של שבט אחד אם הוא משבטו פטור משום דהשבט קבל אותו עליו ובהך דסנהדרין ד' ט"ז ע"ב דהוה מחלוקת שם אם ב"ד של אותו השבט צריך שיהי' דוקא מאותו השבט ובדברי רבינו בהל' סנהדרין פ"ב ה"ב דצריך להיות בסנהדרין כהנים ולוויים וכן הוא בירוש' ועי' רש"י שבת ד' קי"ד ע"ב ובירוש' הוריות פ"ג דממנים זקנים משבט לוי וביומא ד' כ"ו ורש"י זבחים ד' נ"ד ע"ב. ועי' בספרי פ' קרח פסקא קט"ז דיש עון המסור רק לכהנים ר"ל הך דמבואר בסנהד' ד' פ"א ע"ב גבי כהן ששימש בטומאה דפרחי כהונה כו' וכן גבי שלא רחוץ ידים ורגלים כמ"ש התוס' יומא ד' ה' ע"ב וכן מחוסר בגדים עי' מנחות ד' ק"ט ע"ב וזה הוה בגדר קנאים ולמגדר מילתא וזה שייך רק לב"ד של כהנים ועי' תוספ' סנהדרין פ"ג וכתובות ד' י"ב ור"ה ד' כ"ב וכ"מ דהיו ב"ד של כהנים וכמו מלך משום דס"ל דמהני קבלה גם לענין איסור עי' רש"י עירובין ד' נ"ט ע"א דמהני רשות ריש גלותא גם לענין בכור ודלא כשיטת רבינו:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

אין מקדשין אלא על היין כו'. והנה יין מזוג ודאי אינו ראוי לנסך ע"ג המזבח כמבואר כאן דצ"ז ע"ב אך רבינו ז"ל וכן הוא בספרי כמ"ש רשב"ם שם אך רבינו ז"ל לא הביא זה בהלכות איסורי מזבח רק י"ל דזהו בכלל אף נסכים שלא נשתנו ע"ש בפ"ו מהל' איסורי מזבח הלכה י' ועי' תוס' חולין דכ"ו ע"א גבי תמד והנה עי' בדברי רבינו ז"ל בהל' תמידין ומוספין פ"י ה"ז אם עירה המים לתוך היין יצא משמע דמפרש שעירב המים ביין וקשה הא הוה ליה מזוג אך י"ל דיש לחלק בין אם קודם שקדשו בכלי בין לאחר שקדשו בכלי דהנה בב"ב שם וכן בירוש' פ"ח דסוטה מבואר דיין קוסס פסול ע"ג המזבח ובתוספתא פ"ו דב"ב מבואר דאם נסכו ע"ג המזבח יצא ועי' בזבחים ד' פ"ג גבי נסכים פסולים אם ירדו ע"ש אך י"ל דבתוספתא מיירי דלאחר שנתקדש בכלי נעשה קוסס וה"נ ס"ל לרבינו גבי מזוג ועוד יש לחלק בין נסכים שהיא על היסוד ובין נסכים שעל המזבח ועי' מה שכתבתי בזה בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות ועי' מש"כ רבינו פי"א מהל' מא"ס ה"ט ע"ש ועי' תוס' ב"ב ד' י"ח ע"א ומה שכתב רש"י ז"ל במנחות ד' פ"ו ע"ב גבי מעושן ועי' רש"י זבחים ד' ס"ד וסוכה ד' מ"ח מוכח שם דאף אם לאחר שנתקדשו בכלי נתעשנו פסול ע"ש:

1 מאי טעמא - העולה אין עולה דרך ימין ויקיף והלא דרך ימין מצוה כדאמרן לעיל:

2 יתעשנו - כשיקיף את המערכה בעשן המערכה וקי"ל במנחות דף פו: יין מעושן פסול:

» רש"י על זבחים ס״ד ע״א:ו׳ רש"י על זבחים ס״ד ע״א:ט׳ «