רש"י על זבחים ל״ח ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים ל״ח ע״ב:ז׳ רש"י על זבחים ל״ח ע״ב:ט׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

נתערב דבר כו' ואם אין לו אלא כו'. הנה כ"כ בזה בהל' מא"ס לפ"מ דמבואר בדברי רבינו כאן בפה"מ בפ"ז דדמאי דהטבל לא דאוסר את התערובת בגדר איסור רק דחל שם טבל על הכל היכא דאין לו פרנסה ממק"א וזהו כוונת התוס' זבחים דף ע"ג ע"ב משה"ק שם דלמה לא פריך מטבל ויי"נ ולכא' הוא תמוה דהרי חשיב שם טבל. רק דר"ל דנ"מ אם הטבל אוסר את התערובת בגדר איסור או דהכל נעשה טבל דמחמת דבר שיל"מ הוא רק בגדר איסור ואם נימא דאוסר מחמת כהיתרו כך איסורו ר"ל דכמו דחזינן דע"י חטה אחת שהרים נתקן כולו ונמצא שיש בחטה זו האיסור שהיה בכולם ה"נ יכולה לאסור כל החטים:וזה ר"ל ג"כ הך מחלוקת דר"י ור"ל בירוש' חלה פ"ג אי טבל בטל ברוב מה"ת או לא ואמרו שם דנ"מ דלהפריש לכ"ע צריך מחמת איסור רק אם חל על מה שהפריש שם קדושה לענין דאם נפל למק"א אם הוא מדמע כתרומה ויהיה נ"מ דהיכא דנתערב בפירות שביעית או בפירות חו"ל דבהם לא שייך לאמר דנטבלו הכל:וזהו כוונת התוספ' דמאי פ"ד דמרבין פירות חו"ל כו' ופירות שביעית ומש"כ רבינו בהל' מעש"ש פ"א הי"א ע"ש בהשג' משום דעליהם לא שייך לאמר דחזרו לטבלם וכן נ"מ בהך דמבואר בשבת דף קמ"ב ובירוש' פ"ב דערלה ה"א גבי תרומה שנדמעה במאה של חולין דהפרשה הוה כמו הרמה מתחילה וצריך דוקא גדול ובעלים דזה הוה בגדר תקנה וכמו דהדרא לטבלא מלבד האיסור וכמו דמבואר בזבחים דף ע"ד ע"ב דנוטל כדי דמוע מכל חבית וחבית ובירוש' פ"ד דתרומות הי"ב גבי ב' קופות של נ' נ' סאה דמצטרפין דלענין העלאה יכול להעלות מחצה מזה ומחצה מזה וכן גבי ג' לוגין מים שאובין כה"ג משום דהוא בגדר תקנה וע"ש בפ"ה ה"ה במה דפליגי שם אמוראי אי בסאה שעלתה מתוך ק' אי שייך בה גדר דמוע ובדברי רבינו כאן פי"ג ה"ג. אך זה רק אם נתערב בחולין שהיה שייך בהם גדר טבל אבל אם נתערב בשל שביעית אז הוה רק בגדר איסור וממון והפרשה הוה מחמת ממון וכשי' רש"י בכורות דף כ"ב ע"ב:ובזה י"ל הך דסנהדרין דף כ"ו ע"א דרק אם נפל לפחות ממאה סאה של שביעית אז אמרינן דידלק ובק' באותה סאה דמעלין לא אמרינן כן וע' בירוש' רפ"ה דתרומות דיתנו לאוכליהן. אך בזה א"ש דאם נפל לשביעית אז לא הוה רק גדר ממון בהפרשה וא"כ די אם יתנו לכהן רק המעות וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בירוש' ערלה פ"ב ה"ג גבי תאנה של תרומה שנפלה לתוך ק' והגביה אחת מהן ואח"כ הוכרה התרומה דצריך להפרישה מה יהיה בדין הראשונה כיון דחל עליה גדר קדושה ואכמ"ל. עכ"פ חזינן דהתערובת עושה אותם כאילו צריכין לתקנה מתחילה וה"ה לטבל:ובאמת בירוש' חלה כאן אמר דמנחה שנתערבה בחולין דנאסר הכל ולא מהני אף אם יכול לקמוץ ממקום המנחה כמו בהך דמנחות דף כ"ג ע"א וע"ש דף ק"ו ע"א משום דהתורה לא התירה ע"י קמיצה אלא שירים של מנחה ולא חולין שנאסר ע"י התערובת. ומק' שם דא"כ גם טבל שנתערב בחולין נימא כה"ג דלא תועיל ההפרשה ובאמת בפס' תוס' פ' ר' ישמעאל פ' קל"ה כ' שם בשם ר"י דלאחר שנתחמצה העיסה לא מהני הפרשת חלה ר"ל דאז נאסרו זה מזה וע"ז לא מהני תיקון הטבל וכמו דמבואר בירוש' ע"ז פ"ד ה"א דיש מ"ד דשברי ע"ז לא מהני להם ביטול דכעת אין עליהם שם ע"ז רק איסור בעלמא ובמק"א אבאר זה. אך באמת נ"מ כך דהיכא דהפרשה הוא תיקון הדבר ואז שפיר י"ל דזה לא שייך רק בדבר שהעצם הוא כך ולא שנאסר ע"י סיבה ובין היכא דמה שהוא צריך להפריש הוא האוסר אז לא שייך זה דאדרבה ע"י שאנו צריכין לתקן עי"ז נאסר והנה גבי מנחה משכחת לה כמה מנחות דאינן נקמצות ואסורות:וכן לר"ש גבי מנחת כהנים דאף דנקמצת מ"מ שיריה ג"כ נקרבין כמבואר במנחות דף ע"ב ע"ב וכ"מ וע"ש דף כ' ע"ב בתוס' דאף בקרבן עצים כן דקומצין ושירים נקרבים:אך זה נ"מ אם לר"ש הקומץ מקרי מתיר וע' בתוס' זבחים דף מ"ג ע"א דמבואר שם דגבי קרבן עצים שייך פיגול כה"ג אך לדברי הירוש' פ"ג דסוטה הובא בתוס' שם דף כ"ג מבואר דהשירים לר"ש הוה בגדר ב' דברים הקרבין וכמו קומץ ולבונה וכמש"כ התוס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה והלבונה וכמו גבי שירים בדם כמבואר בתוס' שם דזה לא מקרי מתיר רק בגדר קרב וכמו בהך דשם דף ל"ז ע"ב דמשמע שם דרק ג' מתנות אינן ניתנות בלילה וע' בירוש' יומא פ"ה גבי שירים מהו אף בשירים הפנימיים דקי"ל דמעכב ובהך דסוטה דף כ"ג הנ"ל וכ"כ בזה בהל' מא"ס דאין הכוונה כמש"כ רש"י זבחים דף ל"ח ע"ב דנפסלין בשקיעת החמה רק דאינן באות בלילה וקמ"ל דלא אמרינן דהוה כמו דאמרינן גבי קומץ בזבחים דף מ"ג דמקצתו אסקי אמערכה דהוה כמו קלטו מזבח אך זה רק היכי דמעכבי משא"כ בשאר מתנות ושירים ואף אם נימא דמעכבין כמו שירים הפנימיים כ"כ בזה בח"ג דתליא אם ר"ל דמעכבי לעצמן או דמעכבי להני שכבר זרקו. ויהי' נ"מ בהך דמבואר בזבחים דף נ"ב ע"ב דלמ"ד מעכב דצריך להביא פר ומתחיל בתחילה בפנים ורש"י פי' שם דדי שיתחיל במזבח הפנימי ובירוש' פ"ה דיומא מבואר דשירים אינו עושה רק הפרוכת ולא המזבח וע"ש בירוש' גבי אם קבלו הדם בג' כוסות אי צריך לשפוך השירים מכל כוס מוכח שם דגם של מזבח הפנימי עושה אותם שירים:ויהי' נ"מ אם חישב בשחיטת הפר שנשחט בשביל השירים לזרוק דמו של המזבח למחר אי שייך בזה פיגול למאן דפליג על ר' יוסי בזבחים דף מ"ד ע"ב או אף לדידן דפסקינן כר' יוסי ע' בדברי רבינו בפי"ז מהל' פסוה"מ ה"ו מ"מ כאן כיון דעיקר הזריקה הוא כדי שיחול עליו שם שירים הוה כמו צורך חוץ ושפיר י"ל דהוה פיגול. ובאמת דברי רבינו שם בה"ב לכא' הוא תמוה איך שייך לדידן פיגול גבי פנים ורבינו כ' שם דהוי כולן כמתנה אחת והנה י"ל דרק מבפנים על חוץ ומבחוץ על פנים לא מהני מחשבה אבל מבפנים אפנים שפיר מהני:ויהיה נ"מ אם חישב מהזיה אחת על הזיה שניה אי הוה בגדר הקטרה מפגלת הקטרה ע' תוס' מנחות דף ט"ז ע"א ד"ה בין וזבחים דף מ"ג וכן לשי' רבינו דס"ל שם בטבילת אצבע הוה גדר הזיה ולא גדר הולכה:והנה בזבחים דף י"ג ע"ב מבואר שם דהוה הולכה וכן במה דאמר שם דתליא במחלוקת ר"ש ורבנן ובאמת לא ר"ל הך ר"ש דמכשיר בהולכה רק במה דס"ל דשלא ברגל אינו כלום וע"ש בדף ט"ו ע"א במה דאמר דחשיב עליה מדפריש עד דמטי למזבח וע"ש ברש"י דס"ל דהוה בגדר הזיה והתוס' ס"ל שם דהוה בגדר הולכה וע"ש דף י' ע"א בתוס' במש"כ דאם חישב לגמור הזריקה חוץ לזמנו ור"ל כה"ג כגון שזרק ע"מ שהזריקה תבוא על המזבח למחר וכ"כ בזה בח"ג דזה ר"ל הך דמעילה דף ז' חישב לנשפכין מהו ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כיון דשוב אינו בידו כמו הך דשבת דף ק"ב ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פא"ד פט"ו ה"ח אם תיכף לאחר שיצאה הזיה מידו דרבינו ס"ל דמקרי נעשה מצוותו וכן כ' שם בה"א אך הר"א ז"ל ס"ל דרק לאחר שנגעה ההזיה בגוף אז מקרי נעשה מצוותו משא"כ קודם שנגעה ולכך לא הוה רק רוב מהני שנעשה מצוותה וזה תליא במה דפליגי שם פ"י ה"ח ט' מה ר"ל הך דמים הנוטפים אם ר"ל מהני שטבל להזות על דבר שראוי לקבל טומאה והזה או כשי' רבינו ע"ש:וכן יהיה נ"מ לר"ש דבזבחים דף כ"ד דס"ל קיבל בשמאל כשר וע"ש בתוס' דף כ"ה דלדידיה הולכה בשמאל ג"כ כשר ור"ל לר"ש דלדידן פסול כמבואר שם דף י"ד ע"ב. גבי טבילת אצבע אם טבל בשמאל והוליך למזבח והזה בימין מאי. אך באמת מבואר בדברי הגמ' מנחות דף כ"ו דכל דבר שנעשה ביד צריך גם לר"ש דוקא בימין וע"ש בתוס' דף י' ע"ב ד"ה בשמאל משה"ק שם על רש"י דלמה לר"ש כשר בשמאל הא הוה עבודת יד:אך זה יהיה נ"מ מה דצריך לקדש הקומץ בכלי אי משום דזה גמר בהקמיצה לקדשו או דהוה בגדר קבלה ע' זבחים דף י"ג ע"ב במה דאמר שם אלא נותן בכלי מאי ניהו כו' ובמנחות דף ו' ע"ב דלא נגמרה הקמיצה עד דעביד מתן כלי ושם דף ט"ז ע"ב דלר"ל הולכת הקומץ לכלי יש עליו שם הולכה וע' סוטה דף י"ד ע"ב דאמר שם דקבלת הכלי הוא צורך קידוש אך באמת נראה דשם ר"ל למה נקט ומקדשה בכלי שרת ומלשון הגמ' שם משמע דאף דבקידוש כלי ראשון מבואר שם דדי אף שלא מדעת משא"כ בזה דבעי דוקא לדעת דזה עושה ב' פעולות מה שגומר הקמיצה ומה שמקבלה ולכך קי"ל במנחות דף ז' ע"ב דצריך להגביה הכלי בשעה שמקדשין בה את הקומץ ומבואר ברש"י זבחים דף כ"ד ע"ב דהגבהת הכלי צריך דוקא בימין וע' ת"י יומא דף כ"ד ובמנחות דף ז' ע"א לא משמע כן וע' סוכה דף מ"ד דמגבה והדר מגבה ובזבחים דף ע"ה ע"א גבי מתנה לזה ומתנה לזה:ובאמת נ"מ ג"כ למד"א יש מנחה בבמה אם היה צריך ליתן הקומץ בכלי כיון דשם ליכא דין כלי שרת כמבואר בזבחים דף קי"ג אך אם נימא דזה מועיל ג"כ לגמר הקמיצה ודאי דצריך וע' תוספ' דמנחות פ"ז וי"ל דזהו כוונת הגמ' בזבחים דף ס"ט ע"א אין קידוש בכ"ש במנחה בבמה ור"ל דבבמה לא שייך גדר קדושה כלל על מנחה דעיקר הקדושה ע"י כלי ובבמה ליכא כלי וע' בלשון רבינו בפ"ג מהל' פסוה"מ הט"ו ובירוש' פסחים פ"ט ובמכלתא פ' בא דהוה שם מחלוקת דתנאי אי בפסח מצרים הוה שם קבלת הדם בכלי. עכ"פ אם נימא דנתינת הקומץ לכלי הוא גמר לקמיצה ומ"מ מבואר בזבחים ובמנחות שם דלר"ש כשר בשמאל וא"כ י"ל דאם נימא דטבילת אצבע הוה בגדר הולכה מתכשר לר"ש בשמאל וע' תוספ' קרבנות פ"א גבי דם אשמו של מצורע. והנה בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פ"א הכ"ד מבואר שם דבשעה שנותן הקומץ על האשם יכול ליתנו ביד ובשמאל וע' תוס' יומא דף ס"ז ע"ב ובסוטה דף ט"ו ע"א ולכא' דברי התוס' תמוהין שם דהא במנחות דף כ"ו מבואר להדיא להיפך וע"כ צ"ל דהעלאה ע"ג מזבח ודאי דצריך בכלי ובימין לדידן רק בשעה שנוטל מהכלי ונותן ע"ג מערכה אז די ביד ובשמאל וע' מש"כ הר"א ז"ל בהשג' על בעהמ"א בספ"ה דפסחים וע' במנחות דף נ"ז ע"א גבי חימצו בראשו של מזבח ומשמע דאף בזמן שהיא בכלי כבר נגמרה ההקרבה ובמק"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דטבילת אצבע הוה בגדר הזיה וכשי' רבינו וזהו כוונת רבינו בהל' פסוה"מ פי"ז ה"ב במש"כ שם ואינו פיגול עד שיזה דהיינו אם חישב בטבילת אצבע ע"מ לגמור הזאה למחר ואיך יהי' הדין כה"ג בהפר ששחטו והזה הזיות על הפרוכת או על המזבח בשביל שיהיו שם שירים כמש"כ לעיל מהך דזבחים דף נ"ב ע"ב אי שייך בו דין פיגול כיון דההזיות אינן עיקר העבודה רק לצורך השירים וכן במה דמבואר שם דף מ"ב ע"ב במה דמקשה כי מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקמדי ע"ש ברש"י ותוס':אך באמת ר"ל כך כיון דלר"מ הוה פיגול בחצי מתיר בהזיות שעל הכפורת וא"כ שוב כשצריך להזות ההזיות שבהיכל בלא הפיגול יש עליהן פסול מחמת דיהיב מתנות דהיכל מקמי דיהיב לפני ולפנים כיון דהני נעשו פיגול וא"כ נמצא דלא גמרו כל מתיריו דהם נפסלין מחמת ד"א ותירץ דמיירי שאח"כ הביא עוד פר ושעיר והזה מהם על הכפורת בכשרות ושוב מהני הפיגול שפיגל בהראשון ומקרי כמו קרבו כל מתיריו ולכך נקט שם ד' ע"ש בתוס' שכ' משום שירים או משום טהרו של מזבח ובאמת על שעיר ליכא קרא לעכב בשירים דהא אנן קי"ל דמערבין לטהרו של מזבח לכ"ע ע' תוס' יומא דף נ"ח ע"א ובת"י שם ובירוש' שם מחמת דכתיב ז' ולא י"ד וכן גבי שירים ליכא קרא רק בפר וע"ש בירוש' דהוה זה מחלוקת וא"כ למה צריך שעיר אך לפמש"כ א"ש דצריך פר ושעיר כדי שיהיו המתנות כסדרן ומ"מ חל הפיגול בהמתנות הראשונות שנתן דהשני בא מכח הראשון וכע' מש"כ הת"י יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח דחד שם יש עליהם. וכן נ"מ דאפי' למ"ד בזבחים דף ע"ה דהזיה צריכה שעור ע' בירוש' יומא פ"ה ה"ה דגבי פר משוח ופר של צבור אם נתערבו די בשיעור אחד משל שניהם כיון דלמדים זמ"ז כמבואר בזבחים דף מ' דהוה כמו דבר אחד:וכן נ' כוונת הגמ' במנחות דף ק"ח ע"ב במד"א שם אם יכול להביא שנים תחת אחד ואמר שם דרבי אוסר לפי שאין בילה ע"ש ברש"י ונ' דר"ל אי יכול לערב הדמים בב"א ולזרוק וע' זבחים דף ע"ה דרבי ס"ל דצריך שיהיה כדי מתנה לזה ולזה אך כאן די בשיעור אחד כיון דבא תחת אחד ואמר משום דאין בילה ע"ש דף פ' וע' במה דס"ל לרבינו בהל' תומ"ס פ"י ה"ח דבשעת נסוך המים יכול לערב המים והיין בב"א וכ"כ בזה בח"א ובח"ג דהא נפסלו הנסכים מחמת מזוג וגם המים צריכין שלא ישתנו אך י"ל כך דכיון דכבר הקריבם בכלי על המזבח ומבואר בתענית דף ג' דילפינן לה מהך קרא דהסך נסך שוב הוה כחד דבר ולא פסלי להדי הדדי:וזהו כוונת הספרי פ' פינחס פ' קמ"ג ר' נתן אומר הסך נסך שכר להביא נסוך המים ולמה צריך הך שכר אך כך דבתחלה שם אמר דאי אתה מנסך מזוג ויליף מהך ונסכו כו' לכבש ר"ל כדמבואר בבכורות דף י"ז ע"א דילפינן מן אחד דצריך שלא נשתנה וה"ה לנסכים כמבואר שם. והנה רבינו בהל' נזירות פ"ה ה"ט כתב דשכר מקרי היין בתערובת. והיכא משכחת לה גבי נסכים וע"כ עם ניסוך המים וכשי' רבינו וא"ש. עכ"פ חזינן דמצטרפין לדבר אחד וה"נ כן גבי פר ושעיר של יוה"כ. ואידך ס"ל בזבחים דף מ"ב ע"ב שם דכיון דמרצה לפיגולו יש שם מתנות על הכפורת וממילא מקרי מתנות שעל הפרוכת כסדרן והוה קריב המתיר כמצוותו ושפיר יש פיגול וכע' דאמרינן בזבחים דף ל"ו ע"ב התם חדא מחשבה וכן במה דאמר שם התם זריק ומיחזי ואף לדידן דקי"ל דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי פיגול מ"מ הפיגול הוא שגורם לזה כע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ב ודף ע"ו גבי שחיטה שא"ר וע' זבחים דף ס"ט ע"א דמצריך שם קרא שתהא שחיטת עוף חולין בעזרה מיטהר' ואף דאם נימא דאינה מיטהרת אין עליה שם חולין בעזרה כלל מ"מ כיון שזהו הגורם לא איכפת לן:וכה"ג צ"ל במה דמבואר בתמורה דף י"ז ע"א ודף י"א וכן פסק רבינו שם בפ"ד דאף דקי"ל דוולדי קדשים במעי אמן הן קדושים מ"מ אם נולדו טריפה יכול לפדותן ע"ש וכן כל הקדשים שנעשו טריפה מוכח שם דפקעה מהם קה"ג ור"ל דהוה כמו חטאות המתות דהוה רק בגדר איסור כמבואר שם דף כ"א ע"ב ובערכין דף ה' ע"ב וע' בכורות דף ט"ז ע"א דיליף שם מקרא דמפריסי הפרסה:ובאמת לשון הגמ' בבכורות ותמורה דף ל"א ודף י"ז אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אינו מובן דהרי הדין הוא כך דאף לאחר שנעשו בע"מ ופדאן ובכור לאחר שהתירו חכם אם אח"כ נעשה טריפה או מתו אסורין בהנאה להך מ"ד וכיון דנעשו אה"נ מה שייך בהם פדיון וכמש"כ התו"י יומא דף נ"ו וע' תוס' בכורות דף ל"ב ע"ב וזבחים דף ע"א ע"ב ובשבועות דף י"א ע"ב ודברי התוס' בכורות שם צ"ע דמה מדמה הך דאם שחטן קודם היתר חכם דיקבר להך דמתו לאחר שנפדו או לאחר היתר חכם והך דזבחים דף ק"ד בהך דר"ע וכן פסק רבינו שם בהל' בכורות פ"ג ה"י וס"ל שם ובפה"מ שם ובמס' עדיות פ"ד דרק אם התירו מומחה אבל אם היה בו מום והתירו אותו ג' בני הכנסת לא מהני זה להעור וכ"כ בזה בח"ג ובח"א:ובאמת נ' דהך טריפה בבני מעיים דמבואר שם היינו דהיה טריפה משנולד ע' קדושין דף נ"ז ע"א ואף דגבי בכור יש עליו דין בכור אף בטריפה כמבואר חולין דף קל"ו ע"ב ומנחות דף ו' ע"א ובדברי רבינו פ"א מהל' בכורות מ"מ נ' דקדושת הגוף לא חלה עליו ונ"מ דהנה זה ודאי גבי שאר קדשים שנעשו טריפה הגוזז והעובד בהם אינו סופג את הארבעים דפקעה מהם קדוה"ג כיון דאין ממירין וגריעי מפסוה"מ לאחר פדיונן כמבואר בבכורות דף ט"ז ע"א:ובאמת נ' דהטעם משום דכיון דקי"ל דא"א להאכילן לגוי שוב לא חל עליהן פדיון ואינם ראויים לשום דבר ולכך אין בהם קדושה כלל וא"כ י"ל דתנא דפליג עליה דר' אליעזר בתוספ' דתמורה פ"א ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים וא"כ כ"ש אם מתו או שנעשו טריפה לאחר שנעשו, בע"מ והפדו ודאי דיכולין להאכילן לכלבים וע' במעילה דף ב' ודף י"ב ודף ט"ו גבי קדשים שמתו ע"ש אך שם ר"ל בתמימים וקמ"ל דמיתה גופא לא הוה מום לפדותן אף למ"ד לא בעי העמדה והערכה ופודין את הקדשים כו' והא דבבכורות דף ט"ו מוקי שם רק מחמת הני טעמי דהעמדה והערכה או אין פודין שם ר"ל כגון שמתו לאחר שנעשו בע"מ כדמוכח לשון המשנה. וע' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ותוס' קדושין דף נ"ז ע"ב גבי מה שלי בשלך:והנה גבי בכור נ' דאם נולד טריפה ודאי דלא חלה עליו קדושה לאיסור גיזה ועבודה וגם להעבד תמורה משא"כ אם נטרף אח"כ י"ל דבבכור לא פקעה הקדושה עי"ז וע' תוס' חולין דף ע"ז ע"ב וזבחים דף פ"ד ע"ב ודף קי"ד ע"א במה שנסתפקו שם אם נפל חלה עליו קדושה למ"ד ולדי קדשים בהויתן הן קדושים וגבי בכור הא חל כדיליף מקרא בבכורות דף ג' מפטר שגר וגבי טריפה לדידן אף למ"ד ממעי אמן הן קדושים אם נולד כך הוה רק כמו הקדש עצים ואבנים דיפדו וגבי נפל בקדשים קי"ל דיקבר וצ"ל משום דבעי העמדה והערכה:אך באמת נ"ל דזהו כוונת רש"י בתמורה דף ל"א ע"ב במה דאמר שם אפי' למ"ד מועלין בגדולין ה"מ בגדולין דחזיי למזבח ופירש"י שם דקאי אולדות והתוס' תמהו ע"ז דולדות לא מטעם גדולין. אך כוונת רש"י דמ"ש מולד טריפה דפקע ומ"ש נפל דיש בו קדושה כיון דקי"ל דיקבר וזה ר"ל דאז אין הקדושה עליו מטעם ולדות רק מטעם גדולין וזה רק בחזיא למזבח ר"ל כמש"כ התוס' בזבחים דף פ"ד ע"ב דאם לא הוה נפל הוה חזי משא"כ בולד טריפה או טומטום הני לא חזי לכך לית בהו לא משום ולד קדשים ולא משום גדולין ולכך יפדו דהוה כמקדישן לכתחלה קדושת פה דהוה בעצים ואבנים כמבואר בתמורה דף י"ז ובדברי רבינו בהל' איסו"מ פ"ג ה"י דהקדושה שחלה במעי אמו הוה כאילו הוא עצמו הקדישן וע' בנדה דף מ"א ע"א מה דמבואר שם לכא' דאם הקדיש לכתחלה רובע ונרבע כו' א"צ כלל עליהם מעוט דאם עלתה תרד וכן כ' התוס' שם וזבחים דף פ"ד ע"ב:אך באמת נ' דהך דשם לא קאי רק אכלאים ונדמה דלא חלה עלייהו שום קדושה כלל והוה כמו חולין. אבל רובע ונרבע וכו' דחלה עליהם קדוה"ג לרעיה כמבואר בתמורה דף כ"ח י"ל דשפיר בעי קרא למעטם:ויהיה נ"מ לר"ע דס"ל בזבחים דף פ"ד וכ"מ וע"ש דף פ"ה ע"ב דדוקין שבעין אם עלו לא ירדו זה רק בקדם הקדישן למומן אם ר"ל כמש"כ התוס' שם משום דלא חלה עלייהו קדה"ג וא"כ לפ"ז גבי תמורה דבבע"מ מעיקרא חיילא עליה קדה"ג אם היה לו דוקין שבעין אם עלה אי ירד וע' בכורות דף י"ד ע"ב דמצריך קרא לתמורה שהיא בע"מ דלא תקרב ובת"כ פ' ויקרא ובהך דתמורה דף ז' ע"א ודף ה' ע"ב וכן לבכור שהוא בע"מ מעיקרו בדוקין שבעין איך הדין לר"ע או למעשר בהמה דעבדי תמורה כמבואר בבכורות דף י"ד. או י"ל דמ"מ הקדושה שבהן לא חלה עליהן רק לענין פדיה ואיסור גיזה ועבודה אף דיש בהן תמורה אם עלו ירדו אפי' לר"ע ובפרט לפמש"כ בח"ב דגבי בכור ומעשר בהמה הוה זה שני גדרים בע"מ ותם וע' בהך דבכורות דף ט"ז גבי הך דרב הונא ע"ש ברש"י ותוס' וראיה דהרי עולת נקיבה יש עליה קדוה"ג כמבואר בתמורה דף י"ט ומ"מ מודה ר"ע דאם עלתה תרד כמבואר בגמ' שם והטעם דלענין הקרבה לא היתה לו שעת הכושר מעולם וכן הוא גבי תמורה אם הוא בע"מ ואף דלקי עליה משום גיזה ועבודה וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פ"ד הי"ח גבי הדיוט שהפריש זכר כו' דפסק שם דלא חל עליו שום קדושה ותמה עליו הר"א ז"ל וכן פסק בסוף פ"א מהל' תמורה:ובאמת כ"כ בזה בח"א דשיטת רבינו דלא חלה קדוה"ג על דבר רק אם תהיה לו איזו פעולה כגון פדיון וכד' אבל אם זה יגרום שילך לאבוד לא חלה קדושה כלל כמו הך דאין מפרישין לאבוד המבואר במנחות דף ע"ד ובמעילה דף י' וע' בירוש' פ"א דדמאי ובדברי רבינו בהל' בכורים פ"ב הי"ט וא"כ לפ"ז בחטאת אם נימא דחלה עלה קדוה"ג שוב על ידי זה תלך לאיבוד ע"כ א"א ולא חלה קדושה כלל. ולכך פסק ג"כ בהל' מעילה פ"ג הי"ג דאם הקדיש דמי בן יונה לשלמים לא חלה עליהם קדוה"ג ודלא כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ז ע"ב משום דכיון דקי"ל דאין פדיון לעוף א"א שתחול עליהם קדושה שיאבדו ואף דבגמ' תמורה דף י"ט לא משמע כן זה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור"א בתמורה דף י"ז גבי המקדיש את הטריפה דאין אדם עושה קדושה למות וע' בירוש' פסחים פ"ט דהוה ג"כ מחלוקת כה"ג ולק' אבאר זה. וע' בירוש' יומא פ"ו דמקשה שם מתמורת חטאת דאיך חלה עליה הקדושה הא אין מפרישין למות:אך זה תליא אי תמורה הוה כמו הקדושה מכח פיו או גזיה"כ וכ"כ בזה בח"א וע' תוס' מנחות דף צ"ג ע"א וע' תמורה כ' וע' במה דס"ל לרבינו בהל' איסו"מ פ"א הי"א דולדי קדשים של בע"מ יקרבו ואף דהא מבואר בתמורה דף י"ז ע"ב דלא קדשי רק לרעיה י"ל דשם קאי אם נימא בהויתן הן קדושים דהלידה גרמא משא"כ אם נימא במעי אמן הן קדושים, גם י"ל דשם קאמר זה בר פדא ואזיל לשי' דס"ל בתמורה דף י"א דמקדיש ולדתם במעי בע"מ לא חלה עליו קה"ג ומיירי שם שנתעברה כשהיתה בע"מ והקדושה דממילא לא עדיף משאם הוא עצמו הקדישן. אך לפ"ז יהי' נ"מ בין אם נתעברה כשהיא תמימה דאז לכ"ע קרבה. גם י"ל דלא גרע מבע"מ שנתרפא וע' תמורה דף י"ט ע"א דמבואר שם דאם הקדיש נקיבה לפסח והיתה מעוברת זכר למ"ד אם שיירו משויר חלה קדה"ג על הולד ובירוש' פסחים פ"ט מחלוקת ר' ירמיה ור' יוסי. וע' תמורה דף כ' וכן מוכח לפי שיטת הירוש' שקלים וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין פ"ה ה"ה:ובאמת י"ל דהא דמבואר בבכורות דף ט"ו ע"ב דנתעברה קודם פדיון וילדה לאחר פדיון דכונסן לכיפה מיירי שנתעברה לאחר שנעשו בע"מ וע"ש ברש"י שכ' דרק מדרבנן אסורין שפקעה קדושתן בפדיון אמן וזה רק כשנתעברו כשהן בע"מ דאל"כ איך חל פדיון עליהן ובתמורה דף י"א ע"ב היא בעיא דלא איפשטא אם הקדיש עובר של בהמה אי יש בו איסור גיזה ועבודה:אך י"ל דאגב שחל פדיון על הבהמה חל נמי על הולד רק אם התפיסו לאיזה זבח הוה גם בפדיון גדר אם שיירו משויר ונ"מ די"ל דאף לגבי חטאת כה"ג אם נתעברה לפני פדיון והתפיס הולד לאיזה זבח וילדה שפיר קריב ולא מת דגם איסור חטאת לא חייל רק לאחר גמר ולידה ולכך קי"ל בתמורה דף י"א הובא בדברי רבינו פ"ד מהל' תמורה ה"ג דהשוחט חטאת מעוברת ומצא בה בן ד' מותר לאכול הבשר. ודוקא בן ד' דלא כלו לו חדשיו ודלא כשי' התוס' בתמורה שם משום דרבינו לשי' אזיל דס"ל בהל' מא"ס דשאר איסורים חוץ משחיטה לא ניתרו גבי ב"פ רק בלא כלו לו חדשיו וה"ה לאיסור ולד חטאת וכן מוכח בתוספ' דחולין פ"ד ואף דהא שם טריפה לא חל על ב"פ שכלו לו חדשיו שם משום דכל איסור טריפה הוה רק דהתורה גילתה לנו דלא מהני לה שחיטה להתירה באכילה כמש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס ולכך חלב טריפה אסור כע' הך דחולין דף ס"ט ע"א דל"ל היתר בשחיטה. ונפקא מחד קרא דבשר מן החי ובירוש' פ"ו דנזיר דהוה שם מחלוקת וע' בזבחים דף ס"ט ע"ב וכו' דמוכח שם דאף למ"ד במעילה דף ט"ז ע"א דאיסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה טריפה לכ"ע לא חל דלא כשי' התוס' חולין דף ל"ב ע"א ואף דבשר מן החי יש בבהמה טמאה לחד תנא כמבואר במעילה דף ט"ז ע"א ותוס' כריתות דף כ"א ע"ב וע' רש"י כריתות דף י"א ע"א ד"ה נהי:ובאמת זה תליא במש"כ בח"ג סה"ל כלאים בגדר של טומאת נבילה ובאכילה והוא כך. דכבר הארכתי בזה במק"א דיש דברים שעצם הדבר הוא הפועל ולא הוה דבר מורכב ולכך תיכף שהסתלק הדבר. מוכרח שתתבטל הפעולה וא"א שיהיה עוד קצת ממנו עליו ויש דברים שהדבר פועל פעולות נמשכות ולא נפסקות ושוב י"ל דהוה גדר מורכב וכבר הארכתי בזה בקניני אישות והעדריהם דיש דבר שנעשה תיכף ע"י הקדושין ולא בגדר פועל נמשך וממילא בהסתלקות הקדושין ע"כ אפסק הדבר. ויש דברים שהאישות פועלת בהם גדר פעולה נמשכת וממילא העדרי האישות הם ג"כ בגדר פועלים נמשכים אבל לא הפסקת הדבר ובזה א"ש הך דגיטין דף פ"ה גבי חוץ מתרומתך ע"ש ברש"י ותוס' אם תנשא לכהן אי תאכל ולכא' תמוה למה לא פירש"י ז"ל כגון שהיא בת כהן לישראל וגירשה ע"מ שלא תאכל בתרומה כמו חוזרת. וע"כ כך דכ"כ בזה דהדברים דהם קניני הנשואין הם קנינים נמשכים וסילוק הקנינים הוא ג"כ פעולות מצדו ונמשכות. אבל פעולה של האירוסין הוא בגדר דין ועצם ונפעל ממילא וכשפקע לא פקע בגדר פעולה רק בגדר הפסק וכריתות ולא מכוחו. ואדרבה העדר הכח אף דהוא גרם זה:וזהו כוונת הגמ' יבמות דף נ"ח ע"ב וכ"ת ה"נ דיש להאכיל בחוזרת כו' פסקא מיניה ור"ל דהרי חזינן דד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולהיפך בת כהן לישראל לא אכלה משעת אירוסין וא"כ הוה זה בגדר עצם והיכא דנסתלק הוה זה הפסק וכריתות ולא שהוא עשה זה וזהו ג"כ מה דפליגי אמוראי ביבמות דף צ"ב ע"א גבי זינתה אי חייבת בקרבן. אי פנויה הוא גדר האישות ממילא וזה נעשה ע"י הוראת ב"ד וא"כ פטורה מן הקרבן או זהו בגדר תואר וא"כ לזה לא נתנו לה רשות וחייבת בקרבן. ולכך אם אומר כך בשעת גירושין דלא תהא חוזרת לתרומה זה ודאי הוה שיור וא"א וכע' הך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד כו' וכ"מ ונ"מ ג"כ לענין בת כהן לישראל אם חוזרת לתרומה ע"י פסולי עדות שהעידו שמת בעלה אם זה הוה בגדר עצם כמו הך דיבמות דף קי"ז ע"א גבי נתייבמה יבמה נכנס לנחלה ע"פ כו' ר"ל דזה בגדר עצם ולא דברים חלוקים ולכך בזה די לכ"ע בביאת שוגג כמזיד כמבואר שם דף נ"ו וכן אם ייבם הקטן מאחיו זכה בנכסים ואין להבכור עליו תביעה כמבואר ביבמות דף כ"ד ע"א וע"ש בתוספ' ובחולין דף פ"ב ע"א גבי שחיטת או"ב כה"ג ואין עליו תביעה לאמר שהפסיד ממנו הירושה ויהא זה בגדר שבת דהדקיה באנדרונא וע' בירוש' פ"ה דב"מ גבי המבטל ספינתו וחנותו וע' כתובות דף פ"א ע"ב וביבמות דף ק"ו ע"א דמצי אמר ליה משטה אני בך ומשמע אף היכא דהפסיד ע"י החליצה הירושה וע' קדושין דף ט"ז ע"ב וברש"י ב"מ דף י"ב ע"ב דהיכא דמגבהת מציאה דעי"ז נתבטלה ממלאכתה צריכה לשלם שכר בטלה לרבה וזה הוה בגדר שבת כמו הך דב"ק דף פ"ה ע"ב דהדקיה דאדרונא:אך באמת רבינו ז"ל בהל' אבידה לא הביא זה ע' ה"ה ספי"ז וע' ב"ק דף פ"ו ע"א גבי הקוטע יד ע"ע של חבירו ע"ש בתוס' דגבי חלה די במלאכה קלה אף דהא אם לא חלה והיה מהדקו באדרונא היה מחייב לשלם שבת מלאכתו מ"מ עכשיו כיון דזה פטור עפ"י דין אין לו לשלם ההפסד וע' בתוספ' ב"ק פ"ט גבי עבד שחבל בעצמו כשיצא לחירות צריך לשלם לרבו מה שהפסידו אך י"ל דשם קאי אעבד כנעני. ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"ב דב"ק דגבי עבד אף אם היה סמוך לא מהני מה שהעבד לא נטל דאינו יכול למחול ע"ש:אך נ"מ אם העבד צריך זה לשלם מה שהניח עצמו להיות ניזק וע' ב"ק דף צ' ע"ב וכו' גבי החובל עצמו ע"ש בתוס' משה"ק דמה שייך בזה גדר פטור אך י"ל דר"ל גבי עבד כה"ג אם הוא חייב לשלם לרבו וע"ש דף ד' דבאמת מן הדין היה הרב חייב לשלם על ההיזק של עבד רק משום גזירה שמא יקניטנו וגבי עצמו לא שייך זה וכמש"כ התוס' ב"ק דף ק' ע"ב גבי כלאים וע' תוס' ב"מ דף ק"ד ע"א ד"ה ה"ג דגבי נזירות לא חיישינן שמא תדיר כדי שיפסיד. וא"כ שוב י"ל דאז מוטל זה על האדון בעצמו וע' ע"ז דף י"ג ותוס' ד"ה מנשר דדי בקנס דעיקור ובירוש' ס' ערלה גבי נפלו ונתפצעו דקנסא בידיה ר"ל מה שנתפצעו. אך י"ל דגבי חבלת עצמו לא חל על האדון כע' דאמרינן בכתובות דף צ"א ע"ב אחריות דנפשא כו' ע"ש ברי"ף ובבעה"מ ושם דף צ"ז ע"א ובתוס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי צאן ברזל. וע' בירוש' סנהדרין פ"א דאמר שם דהמטמא לכהן צריך לשלם דעי"ז נפסד שאינו יכול לאכול תרומה ומביא ראיה ממה דמותר ליתן לו מה שנפסד ע"י טומאה ולא הוה כשכר עדות. ובמש"כ הריטב"א רפ"א דמכות גבי עדים זוממים דבן גרושה דא"צ לשלם לו מה שהפסידוהו שלא יתנו לו מתנות ולא הוה בגדר שבת דכיון דלא נתנו לו שוב עפ"י דין אינו שלו:ונ"מ להך דב"ק דף ק"ח ע"ב גבי תבעוהו ע"ש בהאבעיות ואמאי לא יאמר לו דגורם לו היזק דע"י תביעתו נפטר מקנס אך זה הוה כמו שם דף נ"ו ע"א דשויה טמון באש ע"ש בתוס'. עכ"פ זה הוה בגדר עצם ולכך יורש חלק אחיו וה"נ גבי תרומה כן וע' בדברי רבינו בפ"ט מהל' תרומות גבי יוצא ליהרג בדין ישראל ושם נקט רק לענין בת ישראל לכהן אבל גבי בת כהן לישראל השמיט רבינו ולא כ' דתאכל בתרומה אף דהוה מוטל בבית הסקילה והטעם משום דזה הוה בגדר ידיעה בלא ראיה דשבועות דף ל"ד וא"א לב"ד להתיר זה וע"ש בתוס' ד"ה דאי משה"ק מהך דשם דף מ"ו ע"ב גבי עלתה לו נשיכה בגבו כו' אך באמת כך דהנה לכא' קשה דהרי בתוספ' דשבועות פ"ג מפיק דלא מיירי בנפשות משום דאף בלא תביעה שיעיד מחויב להעיד:אך נ' דכאן ר"ל אף לענין גואל הדם ע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ה אם יכול להרוג ע"י ע"א וס"ל להר"א דעדים בעי עכ"פ לגוה"ד והך דמכות דף י"ב ע"א מ"ד אם הרגו נהרג עליו זה רק אם יש אופן שיהי' נגמר דינו בב"ד לכן קודם גמ"ד אם הרגו נהרג עליו אבל היכא שא"א לגמור דינו אז נהרג ע"י גוה"ד כמבואר בספרי פ' מסעי פ' קס"א דבעי עדים לכ"ע וזהו הכוונה מה דמבואר באדר"נ פ"ל דשוגג חמור ממזיד לגבי גוה"ד ור"ל לענין היכא שיכול לגמור דינו וכשי' ר' יונתן בספרי וכהא דמכות הנ"ל:וכה"ג מבואר בב"ק דף כ"ח גבי הך דין דעביד אינש דינא לנפשיה וכן הך דשם דף קי"ד ע"ב גבי נחיל של דבורים דמהלך בתוך שדה חבירו להציל כו' ומבואר בירוש' כתובות פי"ג ה"ז הטעם דנחיל של דבורים ע"י שאין דרכו לחזור ר"ל דהא אם מרדו שוב אינם שלו וכ"כ בזה בח"א בהל' שחיטה פי"ג ה"ג וא"כ אית ליה פסידא לכך יכול לכנוס לתוך שדה חבירו להציל את שלו משא"כ בפרה דהא יוצאה בדיינים:וזה ר"ל הירוש' שם בב"ק ובכתובות ספ"ב דהא דנאמן קטן לאמר היינו רק במפריח דאז הוה רק גזל מדרבנן דהא הוה גדולים וכמבואר בירוש' גיטין פ"ה הדא דתאמר ברברבתו אבל בדקיקתא גזל גמור וכמש"כ התוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב וע' ע"ז דף מ"ב ע"ב ואפרוחים שצריכים לאמם כו' וביצה דף כ"ה ע"א וכ"מ. עכ"פ לגבי גוה"ד צריך עדים ובלא ב"ד ולכך די באומד גדול כהך דר' אחא אך ר' שמעון בן שטח ס"ל דגם לגוה"ד לא די בזה:ובאמת לכא' קשה למה דחיק הגמ' במכות דף ט' ע"ב מה דאמר שם ר' יוסי שונא נהרג הא בעי התראה דילמא י"ל דגוה"ד יכול להורגו וזהו כוונת הספרי פ' מסעי פס' ק"ס נמצא חומרו קולו. ר"ל דכיון דא"ל ערי מקלט יכול גוה"ד להורגו. עכ"פ הך דר"ש בן שטח ר"ל רק לענין גוה"ד וא"ש משה"ק שם התוס' הא בעי התראה. אבל זה ודאי דב"ד א"י לגמור שום דין עפ"י אומד דבעי ושפטו העדה כו' כמבואר בכ"מ פסחים דף י"א וע' גיטין דף פ"ט ע"א דבר ברור:וזה ר"ל הגמ' יבמות דף כ"ד ע"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי ובהך דכתובות דף ט' גבי פ"פ דזהו אומד גדול כשני עדים כו' ובמה דמבואר בירוש' תענית פ"ד גבי מרע"ה מכאן שאסור לאדם לדון אומדות אף דהוא ידע באומד שישראל עובדים את העגל וע' מש"כ רבינו בהל' שו"פ גבי הך דכתובות דף פ"ה ובהל' נ"ב פ"א ה"ב כל הנעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה ע"ש ובהשג' וזהו כוונת הגמ' בשבועות דף ל"ד שם דגבי קנס ידיעה בלא ראיה משכחת לה ר"ל כה"ג דרק מאומד ידעינן דזהו אונס והוה כהך דשם דף מ"ו ע"ב הנ"ל וזהו ג"כ בגדר תקנת נחבל כמבואר שם ובדברי רבינו בהל' חובל פ"ג ובתוספ' ב"ק פ"ט גבי שן ועין ובזה א"ש הך דב"ק דף ע"ג ע"ב ובמק"א אבאר זה וע' תוס' כתובות דף ט' דאונס קלא אית ליה:אך י"ל דבנשואה סתמא באונס דאית לה אימתא דבעל ע' ירוש' כתובות פ"א גבי הך דביהודה וע' סוטה דף כ"ה וקדושין דף פ"א וב"ק דף כ"ח ע"א גבי עבד ותוס' כתובות דף ס"ג ע"ב ע"ש. עכ"פ ב"ד היכא שצריכין לפסוק צריך עפ"י דבר ברור או אומדנא גדולה שא"א לזה שום סיבה וע' בדברי רבינו בהל' איסו"ב פט"ו הכ"ו גבי אשת שחנקי ע"ש ובסנהדרין דף ס"ט ולכך ס"ל לרבינו בס' הל' ממרין דהיכא דצריכין להורגו אז צריך לבודקו שמא הקיף והוא מהך דיבמות דף פ' גבי סריס ובמק"א אבאר זה. ולכך במים שאל"ס בע"א אף אם הית' אומדנא גדולה שמת א"א להתיר על פיו כמש"כ רבינו בהל' גירושין פי"ג ה"כ וגבי שני עדים שם בהט"ז לא כתב דאבד זכרו ונשתכח שמו ואף דבהל' נחלות פ"ז ה"ג כ' על ב' עדים ג"כ זה דאבד זכרו. שם לא קאי אעדותם:וכן משמע שם מלשון רבינו דגבי ב' עדים לא בעי היתר ב"ד ולכך לא איכפת לן ומ"מ גבי ע"א אם נישאת לא תצא דנהי דההיתר שהתירוה ב"ד אינו כלום כיון שהיה שלא כדין וכע' מש"כ ביצה דף כ"ו ברש"י ז"ל גבי ראית בכור ביו"ט ע"ש בתוס' דאמאי לא מהני דיעבד. אך כיון דצריך היתר חכם בבכור אם התיר שלא כדין לא מהני וע' בהל' בכורות פ"ג ה"ה גבי בכור שהיתה לו ביצה אחת אם לא מעך דיקבר ומשמע אף אם לא נמצאה השניה בכסלים והטעם דהוה כמו בלא ראית חכם וכ"כ בזה במק"א. מ"מ לגבי אשה דיעבד אין היתר מעכב וע' ביבמות דף כ"ה לר' יהודה שם דס"ל דהרגתיו לא תנשא ע"ש בגמ' ובירוש' דאמר ממ"נ קטליה חשוד הוא כו' ולכא' הא אם קטלה היא פנויה דזה הוה רק עדי בירור ולא עדי פעולה וע"כ משום דא"א לב"ד להתיר על פיו. ולפי שי' רבינו דהא דאמרינן שם דף כ"ה ע"ב דאם כנס לא יוציא קאי על כל המשנה וא"כ אף לר"י כן וע"כ דהיתר בדיעבד לא מעכב וע' ר' הוריות ובת"י שם והא דלא מוקי שם בגמ' דלכך בהרגנוהו תנשא משום דמיירי בב' עדים דא"צ היתר ב"ד דע' תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב דע"כ מיירי בע"א:וכן מוכח ממש"כ רש"י סנהדרין דף פ"ז ע"ב דלמ"ד מלקות בכ"ג אם לקה בג' צריכין לשלם לו מחמת חבלה וכן כ' רבינו בהל' ממרים וע"כ דקאי אשליח וזה לא מקרי רשות ב"ד כמו הך דמכות דף ח' וב"ק דף כ"ח ודף ל"ב וכתובות דף ל"ב דכיון דטעו אין עליהם שם ב"ד כלל. אך י"ל דכיון דבעי כ"ג ר"ל דהגמ"ד בעי כ"ג והם לא דנו רק בג' וא"כ הוה קודם גמ"ד דחייב בכ"מ וע' בתוספ' כתובות פי"א במה דמבואר שם בירדה לשדה עשויה אפותיקי לאחר דמוציאין ממנה דאם שמו לה ב"ד מה ששמו שמו ותוס' כתובות דף נ"ה ע"ב גבי הך דין דהרשאה דב"ק דף ק"ד ע"ב דכיון דעושה בפסק ב"ד לא איכפת לן אם נתברר שאינו כן. עכ"פ לגבי חזרה לתרומה הוה דבר אחד רק משום הפסק הקנינים והוה גדר העדר וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מא"ס אם עכו"ם בשחיטה הוה רק כמו העדרי או פעולה להפסיד ונ"מ אי שחט עם ישראל יחד:וכה"ג כ' בח"א בהל' אישות דאף אם נימא כמ"ד בגיטין דף מ"ג ע"א דחצי שפחה וחצי ב"ח תפסי בה קדושין זה רק משום גדר שפחה דלענין קדושין הוי כמאן דליתא דמעיקרא בהמ' כמבואר בקדושין דף ס"ב. משא"כ לר"ע דמלבד זה יש בה דין דחייבי לאוין ואין קדושין תופסין לדידיה וזה הוה בגדר פעולה ומציאות ולכך אף כה"ג אין קדושין תופסין בה וכן הכוונה בגמ' מכות דף ו' גבי קרוב או פסול ועצם דזה ישנו וזה כמי שאינו כלל וכשי' הראב"ד ז"ל בהך דסנהדרין דף י' ע"א. עכ"פ הנבלות בבהמה לטומאה הוה בגדר ממילא וא"כ היכא שהמיתה עשתה איזו פעול' שוב אי"ז מיתה ואינה מטמאה וכמו עריפה ודחיה לצוק אבל לגבי אכילה לא שייך זה והטעם דהרי חזינן דאבר מה"ח מן הבהמה יש בו גדר טומאה ושם לא הוה פעולה בהבהמה וחזינן דזה אתיא ממילא אבל גבי נבלת עוף טהור דטומאת בה"ב לא הוה רק במת ולא באבר מה"ח כמבואר בהל' אה"ט פ"ג וא"כ לגבה המיתה הוה גדר פעולה ולא ממילא ולכך בלא רבוי מקרא לא אמרינן גבי מליקה דזו היא שחיטתה וא"ש הך דזבחים דף ס"ט ע"א דמק' שם יכול תהא מליקתה מטמאה ולכך גבי שוה"נ לא אמרינן דהמיתה הוה בגדר פעולה דשם הוה להעדר ולא משום פעולה וע' בסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי הך דר' חסדא:ונ"מ ג"כ בהא דמבואר בחולין דף קכ"א גבי השוחט בהמה טמאה לעכו"ם לענין טומ"א אף כשהיא מפרכסת איך הוא הדין גבי עריפת פט"ח אי מטמא טומ"א כשהוא מפרכס ע' רש"י בכורות דף י' ומנחות דף ק"א ע"ב ובירוש' פסחים פ"ב גבי פט"ח שהרג את הנפש וכ"כ בזה. אך כ"ז לגבי טומאה אבל לגבי אכילה הנה רבינו פסק בפ"ד מהל' מא"ס ה"ג דגבי עוף אם אכלו כולו כשהוא חי חייב משום נבילה א"כ חזינן דזה בלא פעולה רק כיון שלא נשחט וכ"כ בזה בח"א:וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף ס"ט אם שחיטת עוף טריפה מטהרת מידי טומאה ולכך י"ל שי' רבינו בפ"ב מהל' מא"ס דאף דס"ל דגבי טמאים ליכא דין נבילה י"ל דזה רק גבי בהמה דלא חל רק לאחר מיתה אבל גבי עוף גם בטמאים כן וכן נ' קצת מדקדוק לשון רבינו בפ"ד שם בהי"ז וא"ש הך דספ"ב גבי נמלים וע' בהך דבכורות דף ח' ע"ב גבי רצוצי דמית ר"ל ג"כ אי שייך לאמר היכא דלא הוה בחיות ובמק"א אבאר זה. עכ"פ י"ל דיש שם גדולין גם על הולד כשי' רש"י בתמורה דף ל"ד ע"ב הנ"ל והא דליכא איסור מה"ת גבי נתעברה לפני פדיונן י"ל משום דלא חזי ליקרב וכמבואר בתמורה שם וי"ל דכוונת הגמ' על זה:ובאמת נ"מ אף לשי' התוס' בתמורה שם דקאי על המקיז דם דמעילה דף י"ב איך יהי' הדין לענין דם התמצית אי חייב בו משום מעילה כיון דלא חזיא למזבח וגם במעילה שם אמר הטעם משום דלא מקיימא בלא דם וע' כריתות דף ד' ע"ב גבי דם קדשים דיש בם לר' יהודה ג' לאוין ומוכח שם דרק בדם שראוי לכפרה. וג"ז תליא אי המעילה היא משום הדם עצמו או משום חלק מן הבהמה:ובזה יהי' ג"כ נ"מ למה דקי"ל דדם קדשים לפני זריקה אין מועלין בו אם הוא רק לאחר קבלה או תיכף משעת שחיטה ומשום דסכין מקדש לה כמבואר בסוטה דף י"ד וכ"מ ואם נימא דעל דם התמצית ליתא מעילה בהקזת דם א"ש בזה הך דכריתות דף כ"ב ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל גבי הקיז דם לבהמה וקיבל בב' כוסות ע"ש ברש"י ותוס' דדברי הגמ' אינם מובנים. אך כך דהנה כ"כ בזה בח"א דאף לר' יהושע דס"ל תמחויין מחלקין מבואר בכריתות דף ט"ז ע"א ושם דף ד' דרק אם יש להם עכ"פ שם אחר וא"כ לפ"ז כך דלר"ל דס"ל דדם המאדים הוא דם הנפש בין מקלח בין שותת ולכך חייב עליהם אם קיבלם בב' כוסות דהוה כב' תמחויין ולר' יוחנן הוה כמו תמחוי אחד כיון דהוא חד שם והנה אנן פסקינן דלא כר' יהושע בתמחויין אך זה רק גבי שאר איסורין אבל גבי מעילה פסקינן דמחלקין כמבואר בפ"ט מהל' שגגות ה"ט ולכך דייק רבינו בפ"ו ה"ג הקיז דם לבהמתו וקיבל בב' כוסות ודייק בהמתו משום דגבי בהמת קדשים נ"מ לענין מעילה דאז י"ל דתמחויין מחלקין. אך זה אם גם על דם התמצית יש מעילה בדם הקזה של קדשים:וכן יהיה נ"מ גבי ולדות קדשים אף למ"ד בהויתם הם קדושין אם נולדו כשהיו בע"מ אי יש עליהם דין כמו תם ונעשה בע"מ או בע"מ מעיקרא וע' בכורות דף י"ד ע"ב מה דצריך קרא למעט ולדות קדשים שאינם קרובין כשהן בע"מ אך י"ל דשם קאי למ"ד במעי אמן הם קדושין וע' בתוס' שם דף ט"ו ע"ב שכ' דאין מתפיסן לכל קרבן שירצה ולכא' הוא תמוה דמבואר במשנה להיפך אך ר"ל לקדושה גרועה וע' תוס' תמורה דף ל"א ע"ב דמשמע שם דרק אם נולדו תמימים ואח"כ נעשו בע"מ אבל בע"מ מעיקרא לא ובמק"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דגבי מנחה הקומץ הוא המתיר. לא האוסר וראיה ג"כ דלמ"ד יש מנחה בבמה והמנחה מותרת לכל אף לזרים כמבואר בכ"מ ולא שייך בה מה דמבואר בירוש' שבת פ"ב דלזרים נשאר בה האיסור של קודם וע' בזבחים דף ק"א ע"ב דמוכח שם דשייך למי שעובדה כמש"כ התוס' ביבמות דף מ' ע"א:וכן יהיה נ"מ גבי תודה דשם י"ל דהוה התרומה שלה בגדר טבל ע' זבחים דף ל"ו ע"ב גבי תרומת לחמי תודה שלא הורמו ובהך דמנחות דף ע"ז ע"ב דמשמע שם דהוה בגדר טבל וע' זבחים דף קי"ז ע"ב וקי"ט ע"ב דאין תרומת לחמי תודה בבמה וכ"כ בזה בח"ב בהל' נדרים פ"א. וזהו כוונת הגמ' נדרים דף י"ב ע"ב הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו הוא ור"ל דהוא הטובל ע"ש ברש"י וע' ירוש' פ"ז דפאה ובמק"א אבאר זה. וע' במעילה דף ו' ע"ב ודף ז' ע"ב גבי היו לו ב' חטאות דהיכא דנשחטו שניהם כאחת זריקת דם האחד פועלת להוציא מידי מעילה גם את השני וע' בירוש' פ"ב דקדושין ה"ז דמבואר שם דשניהם אסורין באכילה ואף דלשי' התוס' שם ובזבחים דף קי"ב ליכא דין מותר חטאת גם על השניה ולמה אסורין באכילה. צ"ל דהמעילה לא הוה רק משום שצריך לזרוק וכאן א"צ לזרוק מהשניה והאיסור הוה דלהתירה באכילה צריך שיזרוק:וזהו שי' רש"י בקידושין דף נ"ז ע"ב גבי שחוטי חוץ וכמו למ"ד בזבחים דף כ"ו ע"ב גבי שלא במקומו כמקומו דמי וכ"כ בזה במק"א. וע"ש בירוש' בקדושין דאם שחטאת הראשון שלא לשמו והשני לשמו דאין השני כשר כו' והנה לכא' נראה דקאי שם אאשם ואף דבל"ז אשם שלא לשמו כשר לדידן ודוחק לאמר דמיירי כהך דזבחים דף קט"ו היכא דהוה מחוסר זמן או לרב בהך דמנחות דף ד' ע"ב דאשם נזיר ואשם מצורע פסול שלא לשמו אך גבי הפריש ב' אשמות כיון דאחד מהם נופל לנדבה שוב גם שלא לשמו כשר וע' במש"כ הר"א ז"ל בהשג' בהל' פסוה"מ פ"ג הי"ג דלכך אם העלה אמורין של אחד מהם אם עלו ירדו משום דהוה כמו מחו"ז ר"ל דכ"ז שלא נזרק דם האחד עדיין אין על השני שם מותר אשם דהוה עולה. אך מדברי הירוש' כאן לא משמע כן וכן מהך דזבחים שם דף קי"ב דחייב על ב' החטאות בחוץ ואף דהוה כמו מחו"ז כיון דעדיין לא נקרבה הראשונה בפנים:והנה בירוש' יומא פ"ה מבואר דהיכא דנתערב דם של ב' קרבנות דצריך לזרוק לרבנן רק מתנה אחת לשם שניהם ואם אז חישב ע"מ להקטיר או לאכול בשר או אימורין חוץ לזמנו של אחד מהם. הוה גם השני פיגול הרי חזינן דמה שנפגל הקרבן לא משום שחשב לעשות בו איזה דבר שלא בזמנו רק משום שחשב בהזריקה או בעבודה אחרת מחשבת שלא בזמנו:וזה מה דר"ל בפסחים דף ס"א ע"ב מאי חומרא דזריקה דלא קבע פיגול כו' ע"ש ברש"י דהטעם שמא יחשוב פסול אחר וזה לא הוה חומרא דזריקה וע' ברש"י זבחים דף כ"ח ע"ב ד"ה לא יקרב ובמעילה דף ג' ע"ב דהוה שם ספק אי זריקה הוה גמר פיגול וברש"י זבחים דף ל"ו ע"ב ד"ה אמר רבא אך באמת ר"ל דחזינן דלא דהטעם משום דחשב לעשות איזה דבר בהקרבן רק משום דהזריקה היתה במחשבה וע' זבחים דף י' מה דיליף שם הך דמחשבין מעבודה לעבודה וזה ג"כ אי הפסול הוא משום עבודה ראשונה או משום עבודה שניה וע' בדברי רבינו בהל' פסוה"מ פט"ו ה"י דכ' שם דהוה כמחשב בעבודה שניה ונ"מ למה דמבואר בירוש' פסחים פ"ה ה"ב גבי מחשבת אוכלין בפסח דשם לא הוה רק בשחיטה וכן גבי פסח שלא בזמנו אי מהני זה לאכשורי כמו בהך דפסחים דף ס' ע"ב גבי לשמו ושלא לשמו כה"ג:ובאמת זה ר"ל ג"כ הך דזבחים דף ל"ו ע"א מה דמק' שם על מה דאמר דר' יהודה בעי מקום משולש הא ר' יהודה אמר דקרא דדבר רע קאי על חטאת שנכנס דמה לפנים ע"ש ברש"י שדחק דקאי אמחשבת פנים. אך כך דע' בירוש' פ"ז דפסחים ובזבחים דף פ"ב דהוי שם מחלוקת דתנאי מה דנכנס דמה לפנים פסול אי הוא משום דנפסל כל הדם וממילא פסול הקרבן או דזה הוה פסול בעצם הקרבן וע' תוספ' דמנחות פ"ה דחטאת שנכנס לפנים אפי' כ"ש פסולה ומשמע אף פחות מכדי הזאה ע' תוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה בל תוסיף ופסחים דף ל"ב ע"ב גבי נתינה:

2 זבחים פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת שֶׁבַּחַטָּאוֹת – אֵינָן בָּאוֹת בַּלַּיְלָה, וּבָאוֹת לְאַחַר מִיתָה, וְהַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ חַיָּיב.

8 אמר רבי יוחנן שלש מתנות - אחרות שבחטאת אין באות בלילה ואע"פ שאינן מעכבים ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה כדלקמן ואין מעלין לגבי מזבח לכתחילה:

9 באות לאחר מיתה - אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד לפסול משום חטאת שמתו בעליה:

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

כל הקרבנות אין מקריבין אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה הקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. בזבחים דף נ"ו בתוס' ד"ה מנין לדם הקשו דלמה לי קרא דביום הקריבו תיפוק ליה מדכתיב ביום צוותו. ולמחר א"א לזרוק דהא נפסל בלינה. וכתבו מקודם דאיצטריך קרא דהו"א דלא מיפסל דם בלינה כמו דאין חייבין עליו משום פיגול ונותר. ודחו דהא עצים ולבונה לר"ש אין חייבין עליהן משום נותר ומיפסלי בלינה. והקרן אורה כתב ליישב תירוצם דלא דמי לעצים ולבונה דאינם ראויים לאכילה. אך באמת אינו מיושב דא"כ לא יפסל הדם גם משום טומאה דהא אין חייבין עליו משום טומאה. ובפסחים דף ט"ז מוכח דלשמואל פסול מדאורייתא וכתבו התוס' דאיצטריך קרא דביום הקריבו לפסול מתחלת שקיעה והוא לשיטתם דעיקר שקיעה לענין שבת ולכל דברים שמצותן ביום הוא עד שקיעה שניה, וכבר האריך השאג"א בסי' י"ז להקשות על שיטתם בזה מכמה מקומות להוכיח דדין פסול דם תלוי בזמן יום כמו כל הדברים שמצותן ביום, ומה שהביא גם מלשון הרמב"ם כאן שכתב גם קרא דביום צוותו. ומוכח דהוא זמן אחד לא צריך לזה שכבר ידוע דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת התוס' ותיכף כששקעה חמה ואינו נראה הוי ספק ביה"ש כמו שכתב המהר"ם אלשקר בתשובה סי' צ"ו, וכן הוא שיטת הגאונים. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' רס"א שהאריך ג"כ להוכיח דלא כתוס'. ובעיקר קושיית התוס' כתב השאג"א דנ"מ לשלש מתנות שבחטאת בזבחים דף ל"ח דמקרא דביום צוותו לא הוי ידעינן כיון דאינו עיקר זריקה. וכן פירש"י שם דהוא משום דדם נפסל בשקיעת החמה. אלא דקשה דאיתא שם אמר ר"פ יש מהן כתחלתו ויש מהן כסופו חוץ ולילה וכו' כתחלתן. ומוכח מכאן דדוקא משום כתחלתן. והיינו דשלש מתנות יש להם לזה דין מתנה הראשונה. אבל לדין שפיכות שיריים דזהו סופן מותר אפי' בלילה. וקשה דבשלמא אי הוי ילפינן מביום צוותו שפיר דשפיכת שיריים לא הוי עבודה. אבל כיון דאמרינן דנפסל הדם ודם פסול דינו לישפך לאמה ולא על היסוד, ויש לומר דכיון דילפינן זה מביום הקריבו לא נפסל הדם אלא להקרבה ולא לשפיכת שיריים. וכדמוכח בדף י"ג דממעט מהמקריב שפיכת שיריים. וכן מבואר בדברי הרמב"ם שפסק הך דג' מתנות שבחטאת אינן באות בלילה, ומוכח דדוקא ג' מתנות. אבל שיריים נשפכים בלילה כמו הקטרת אימורין, והעין משפט ציין שם להל' שבכאן וכאן אינו מבואר זה אלא שכתבה הרמב"ם בפ"ב מהל' פסוה"מ הל' ה'. והנה לפי"מ שנתבאר דשירי הדם נשפכין ליסוד אפי' בלילה וכמו הקטרת אימורין. וכיון דבשיריים איכא מחשבת פיגול כדאמר בזבחים דף י"ג דאם חשב לשפוך שיריים למחר הוי פיגול ע"כ דזמנם מעמוד השחר. ומזה תימה על ד' התוס' בזבחים דף פ"ד ע"ב בד"ה מוציא אני שכתבו וז"ל יוצא שהרי יוצא כשר בבמה וא"ת מהאי טעמא נמי ליתכשר יוצא דדם, וי"ל דהכשר דם חמור ולא ילפינן מבמה. ועוד י"ל דבבמה הוי בהכשרו ואע"ג דבאימורין ילפינן שלא בהכשרו מבהכשרו מיהו בדם המתיר לא ילפינן וכו' מדילפינן לן דמה מלן דאימורין, ולן דאימורין מלן דבשר ואמאי נילף דם שנפסל בשקה"ח מאימורין דכשרין וכ"ת משום דלן בדם אחר עמוד השחר לא מצי גמר מאימורין מה בכך הא לא מצינו פסול עמוד השחר בדם כלל עכ"ל. והוא תימה דודאי איכא פסול בדם בעמוה"ש לדין שירי הדם. ואולי כונתם דדם שלא נזרק נוכל ללמוד דאם עלו לא ירדו אפי' אחר עמוה"ש מאימורין דכשרים אחר שקה"ח כיון דבדם שלא נזרק שכבר נפסל לזריקה לא נתוסף פסול אחר עמוה"ש. וזה לא קשה דעכ"פ איכא נמי בשירי הדם גופא אם יש בהם דין אם עלו לא ירדו דיש לומר דהתוס' כתבו להלכה דקיי"ל כר' יהושע בר"פ המזבח מקדם דבדם גופא לא אמרינן כלל אם עלו לא ירדו. ומה דילפינן בלן דמה דאם עלו לא ירדו היינו אם נזרק הדם שלן דאם עלו האימורין לא ירדו, לא שייך זה בשירי הדם דאין מעכבין בהכשר האימורין. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א. בפ"ד הל' א' ד"ה בזבחים הבאתי ד' התוס' שרצו לומר דהו"א דלא מיפסל דם בלינה כמו דאין חייבין עליו משום פיגול ונותר, וכתבתי דאינו מיושב דא"כ לא יפסל הדם גם משום טומאה, כתב בזה דלא דמי לטומאה דנהי שלא נוהג בדם איסור טומאה לאכילה, אבל טמא מיהא הוי ולכן אסור לזורקו על המזבח, משא"כ בנותר סד"א שאין הלינה גורמת שום פגם בהדם, אם אמנם יש לפקפק דהא יש ג' מיעוטים בדם למעוטי ממעילה ומנותר ומטומאה בזבחים דף מ"ו, וכיון דחזינן דהמיעוט מטומאה אינו אלא לאכילה למה ס"ד לומר דבנותר הוא גם להקרבה אלא דמ"מ עיקר הסברא נכונה. ובמה שהבאתי שם מד' השאג"א על קושית התוס' דנ"מ לשלש מתנות שבחטאת כתב שמובא באחרונים שכן מפורש בירוש' יומא פ"ה הל' ב' דלא מספקי להו למ"ד שהשירים מעכבים, ויש בזה להוסיף לפימש"כ שם ממה דמוכח מדר"פ יש מהם כתחלתן חוץ ולילה, ומוכח דשירי הדם מותר לזרוק בלילה דקשה דכיון דילפינן דדם נפסל בשקה"ח א"כ לאחר שנפסל הדם הא דינו לישפך לאמה, ואיך הוא נשפך על היסוד, וכתבתי דכיון דילפינן זה מביום הקריבו א"כ לא נפסל אלא להקרבה ולא לשפיכת שירים, וכדמוכח בדף י"ג דממעט מהמקריב שפיכת שירים לדין מחשבה שאינה פוסלת, ולפי"ז קשה לפי"מ דמבואר בדף ל"ט ע"ב בברייתא דקתני ומחשבה מועלת בהן, וכן בדף מ"ב ע"ב דקתני ארבעים ושמנה, ומוקים הגמ' דזהו למ"ד שירים מעכבין, וכיון שכן ע"כ הוא בכלל המקריב, ואיך אפשר לומר שיהיו באים בלילה, כיון שלדין הקרבה נפסל הדם, ומה בעי בירוש' למ"ד שירים מעכבים אם נותנם בלילה, אם לא דנימא דר' בון בר חייא דבעי כן לית ליה דרב יצחק בר אבדימי דדם נפסל בשקה"ח, ולא עמדו בזה מפרשי הירושלמי. במש"כ שם בד"ה והנה על ד' התוס' וכתבתי דמה דילפינן לן דמה, היינו שאם זרק הדם שלן אז אם עלו האימורין לא ירדו, כתב בזה שהרמב"ם בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' ז' כתב בדם עצמו דאם עלו לא ירדו, וכתב דאף שהזבח תודה רוצה להעמיס כדבריו דכונתו על הזבח, אך תמיהני דכיון שלגבי הדם עצמו נימא אם עלו ירדו, א"כ אף שכתבו התוס' בדף פ"ז דלכו"ע אין מקנחין את הדם מ"מ מסתבר דאינו חשיב כלל בגדר זריקה, ודומה ממש לנשפך הדם, דסובר ר"י דאם עלתה תרד, כיון דכל דמים פסולים שנתנם על המזבח אינן מרצין כלל כדתנן בזבחים דף פ"ב ע"א, והנה מש"כ שם כן, הוא משום דהא קיי"ל כר' יהושע דדוקא כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד ותנן אין בין דברי ר"ג לדברי ר"י אלא הדם והנסכים, וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' ג', וזה הכריח מקודם גם להזבח תודה לפרש כן, אלא שכתב זה רק לכאורה, ואח"כ חזר מדבריו ומפרש שהדם בעצמו לא ירד, משום דא"כ הי' להרמב"ם להזכיר דין דם פסול שעלה על המזבח דירד כדעת ר' יהושע, ולא כתב רק לענין נסכים בהל' י"ד, אבל לא ביאר הז"ת סתירת ד' הרמב"ם שכתב בהל' ג' דדוקא הראוי לאשים לא ירד, והנה בגמ' על הא דתניא מפני מה אמרו לן בדם כשר פירש"י שאם עלה לא ירד דמשמע דהוא על הדם גופא, וכן ראיתי דגם הרמב"ם בפיהמ"ש כתב ומה שאמר הלן ר"ל דם הלן ובשר הלן, אבל מכל זה אין להוכיח להלכה דקיי"ל כר' יהושע. והנה מה שהכריח הז"ת אח"כ לומר דסובר הרמב"ם גם בדם דאם עלה לא ירד הוא מדלא כתב דירד כמו שכתב בנסכים, הנה אם זרק הדם על המזבח הרי כתבו התוס' דהכל מודים דלא יתקנח הדם, ואם העלה בכלי שרת הרי פסק הרמב"ם בהל' י"ט דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב, ואם עירן בכלי חול כתבו התוס' בדף פ"ז דאין בהן דין אם עלו דהכלי מפסיק, וא"כ קשה מה דתנן דהדם לר' יהושע ירד, ומצאתי בס' טהרת הקודש בדף פ"ד ע"ב שהקשה בד' הרמב"ם בהל' ג' דדוקא בראוי לאשים, ופסק בהל' ז' דלן בדם כשר, ומפרש ג"כ כמש"כ דהכונה דאם זרק הדם שלן ועלו האימורים לא ירדו, רק שכתב שכיון דהדם נפסל ראוי שהאימורים ירדו, וכתב משום דכלי שרת מקדשים הדם ליקרב, אבל לא ביאר מה דתנן דלר' יהושע בדם אם עלה ירד כיון דע"כ עלה בכלי שרת דאילא"ה לא מיקרי עלה לגבי הדם, ובאמת יש להקשות זה גם בתוס' דפ"ז בד"ה כלי שרת כיון שכתבו דע"כ הא דתנן לן דמה מיירי שהן עכשיו בכלי חול, דאם כן איך משכחת לה מתני' דהדם אם עלה תליא בפלוגתא דר"ג ור"י וצ"ע בזה, ואולי נאמר עפ"מ שהעיר הטה"ק דמה מהני שהם בכלי שרת, כיון שזורק הרי יצאו מכלי שרת, וכתב דאפשר אם עומד על המזבח או על הכבש וזורק לא יצא הדם מאויר המזבח, ובזה תלוי המחלוקת בין ר"ג לר' יהושע, אלא דא"כ שוב נהיה מוכרחים לפרש דמה שכתב בהל' ז' שלן הדם היינו דאח"כ עלו האימורים, ומשכחת לה דהאימורים לא נפסלו שהיו בראש המזבח אלא דבלא זריקה כלל לא מהני. ועכשיו נבוא לעיקר תמיהתו של הז"ת על פי' זה דכיון דהדם בעצמו לא אמרינן בו אם עלה לא ירד רק דלא יקנחנו, ומה מהני זה לדין האימורין שנאמר על זה אם עלו לא ירדו דהא הוי כמו נשפך הדם כיון דדמים פסולים אין מרצים, ושכבר כתבתי שכן כתב גם הטהרת הקודש, הנה בדף כ"ז בתוס' ד"ה לאו משום דקלטיה מזבח כתבו על מה שכ' רש"י והא ליכא למימר משום דסבר שלא במקומו כמקומו דמי, והקשו התוס' דהא בדף ל"ו אמר לר' יהודה שלא במקומו כמקומו דמי, וכתבו דהאי דאמר ר' יהודה כמקומו דמי לא לענין דנתכפר אלא לענין מחשבה דוקא הוי כמקומו, דכיון דמהני הזריקה לענין דאם עלו לא ירדו, מהניא נמי שלא לפסול במחשבה, ומבואר דאף דלא סבר ר' יהודה כשמואל דשלא במקומו נתכפרו הבעלים והקרבן בודאי פסול אפי' לשמואל, ומ"מ מהני לענין זה דאם עלו לא ירדו, ומוכח דאינו כמו נשפך הדם, דכיון דאית לן שלשה מיעוטים לר' יהודה בדין אם עלו ירדו שחטה בלילה ונשפך דמה ויצא דמה, א"כ אין לנו אלא ג' אלו דירדו, אבל לן דמה דפסול לזרוק מ"מ כיון דלא יקנחנו ומשום דקלטיה מזבח כדאמר התם לא אמרינן בזה אם עלו ירדו, ובדין כ"ש מקדשין הדם עמש"כ בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' י"ט. ומה שהכריח להזבח תודה אח"כ לפרש דלן הדם דלא ירד הוא על הדם עצמו, ומה דפוסק הרמב"ם כר' יהושע הוא רק לגבי נסכים, זהו ממה שלא כתב הרמב"ם דין זה דעלה הדם ירד, באמת קשה המציאות דעלה הדם ירד, כיון שפסק הרמב"ם בהל' י"ט דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב, וא"כ אם העלה בכלי שרת הרי הכלי שרת מקדשין, ואם העלה בכלי חול כתבו התוס' בדף פ"ז דאינו העלאה על המזבח דהכלי מפסיק. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. במש"כ בפ"ד הל' א' שהבאתי דברי הש"א ליישב קושיית התוס' מה דצריך לקרא דביום הקריבו, כיון דנפסל הדם בשקה"ח דנ"מ לג' מתנות שבחטאת דליכא דין ביום צוותו, כתב ע"ז יש להעיר מרש"י מנחות דף כ' ע"ב ד"ה דם שכתב וז"ל, דם נפסל בשקה"ח דאינו ראוי להזרק בלילה דכתיב ביום צוותו משמע דדם נפסל בשקה"ח משום דאינו ראוי להזרק בלילה ואם בג' מתנות שבחטאת ליכא דין ביום צוותו, ה"נ ליכא פסול דשקה"ח, ומה דכתב רש"י בזבחים דף ל"ח ע"ב דא"א לזרוק ג' מתנות דנפסלו בשקה"ח צ"ל דנ"מ דחל פסול על הדם, וכמש"כ הרש"ש ליישב קושיית התוס' דלמה לן הלמוד דדם נפסל בשקה"ח תפ"ל מביום צוותו, משום דנ"מ לדין פיגול דאם חשב בשעת שחיטה לזרוק אחר שקה"ח משום ביום צוותו לא הי' פגול ומשום זה דנפסל נתפגל, עכ"ד. באמת ד' רש"י צריכין באור דלמה צריך משום ביום צוותו כיון דילפינן מקרא דביום הקריבו את זבחו דביום שאתה זובח אתה מקריב, וצ"ל דרש"י סובר דמביום הקריבו את זבחו אין למעט אלא למחר, ונ"מ אם עשה הלזה בראש המזבח כמו שכתב בדף נ"ו, אבל בלילה הי' אפשר דנקרא ביום שאתה זובח כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמש"כ רש"י בזבחים דף נ"ג במה דתנן במתני' ליום ולילה, אלא דלפי"ז קשה לפי"מ שכתב מדברי הגרש"ש ליישב מה דהקשו התוס' בדף נ"ו למ"ד לינה מועלת, למה צריך לדרוש מביום הקריבו דדם נפסל בשקה"ח שיישב הרש"ש דמביום צוותו לא הוי ילפינן דנעשה פיגול דאינו פסול דלפי"ז אכתי מנ"ל דנעשה פגול במחשבה לזרוק אחר שקה"ח כיון דנימא דמיום הקריבו לא נתמעט לילה דהולך אחר היום, ומביום צוותו לא נתמעט דיהי' פגול, אם לא דנאמר דכיון דאיכא קרא דביום צוותו דבלילה אינו ראוי להזרק, מפרשינן קרא דביום הקריבו יום שאתה זובח אתה מקריב דלא קאי אלא על יום ממש, וממילא הוי חסרון בזמן ונעשה פגול אם חשב לזרוק אחר שקה"ח אבל אין זה פשוט בסברא. ובדעת הש"א נראה דמה שהביא בד' רש"י בזבחים דף ל"ח דשלש מתנות שבחטאת אין ללמוד מקרא דביום צוותו משום דלאו זריקה גמורה הוא רק בעיקר זה דשלש מתנות אינם עיקר הקריבה, אבל בזה שכתב רש"י במנחות בהא דדם נפסל בשקה"ח משום דאינו ראוי להזרק בלילה דכתיב ביום צוותו, וכתבתי בטעמו דלא נוכל ללמוד מביום הקריבו לחוד משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום בזה אינו סובר כן, דהא במה שבא ליישב קושיית התוס' בדף נ"ו זהו גם ליישב שלא כד' רש"י שם שכתב במה דילפינן דדם נפסל בשקה"ח דלא מהניא ליה הלנה בראשו של מזבח, וכונתו דבל"ז קשה למה צריך מיעוט הא בלילה א"א לזרוק דכתיב ביום צוותו ולמחר נפסל בלינה כמש"כ התוס' שם, ובזה הוא שיישב הש"א דבג' מתנות שבחטאת לא נתמעט מביום צוותו, ובזה מבואר דאין לצרף ד' הרש"ש לדעת רש"י דנ"מ לענין פגול דא"כ למה הוצרך רש"י לפרש דלא מהניא הלנה בראש המזבח דהא נ"מ לזה גופא דנפסל בשקה"ח ונעשה פגול. ובמה שכתבתי דמשום דבקדשים הלילה הולך אחר היום ולא נוכל למעט מביום הקריבו זה לא קשה כלל, דזה שכתב רש"י כן בזבחים דנ"ג זהו רק בדין אכילת הקדשים שנמשך דין אכילת הקדשים גם על הלילה, וכמש"כ שם רש"י שנלמד מקרא דכתיב בתודה ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, אבל במה דצריך יום להכשר עבודת הקרבן הא נתמעטו במגילה דף כ' כל עבודות הקרבנות מקראי דכתיב יום, ושחיטה נתמעטה מקרא דביום זבחכם, ושאר העבודות מביום צוותו, וכיון דילפינן מביום הקריבו דביום שאתה זובח אתה מקריב בודאי נתמעט גם בזה לילה, אלא דמהך קרא ילפינן פסול דנפסל הדם דמביום צוותו לא נוכל ללמוד שנפסל דנכתב על הכהן המקריב, והך קרא הוא בדין הכשר הקרבת הקרבן, וזהו שכתב הש"א דמהך קרא דילפינן שנפסל הדם נתמעט גם ג' מתנות שבחטאת. אכן בעיקר מה שכתבתי לבאר ד' רש"י במנחות דף כ' במה שהוצרך להביא קרא דביום צוותו, ולא סגי בקרא דביום הקריבו לחוד, יש לומר באופן פשוט ולא משום דין לילה הולך אחר היום, אלא משום דרש"י רצה כאן לפרש עיקר הילפותא דדם נפסל בשקה"ח משום דאינו ראוי לזרוק בלילה דכן ילפינן במגילה דף כ' על הא דתנן דזריקה ביום, ולמחר נפסל מביום הקריבו, ואף דיש נ"מ לענין ג' מתנות שבחטאת או דנ"מ לענין פגול, לא נחת רש"י כאן בזה וכתב עיקרי הילפותות בזה, ומ"מ לא השמטתי הקודם והמעיין יבחר.

« רש"י על זבחים ל״ח ע״ב:ז׳ רש"י על זבחים ל״ח ע״ב:ט׳ »