רש"י על זבחים כ״ד א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על זבחים כ״ד ע״א:א׳ רש"י על זבחים כ״ד ע״א:ד׳ »

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה הואיל ורצפה. וד"ה וכלי שרת. נראה דגירסתו היה מקודשת. מקודשין. אבל גי' התוס' מקדשת. מקדשין וכ"ה גי' הרמב"ם בפי' והרע"ב אחריהם. והתוי"ט ל"ד בהעתיקו פרש"י על פי' הרע"ב. ובדוחק יש לכוון גם פרש"י לפירושם:

2 זבחים פתח ↗

עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵירוֹ – פָּסוּל. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְרִצְפָּה מְקַדֶּשֶׁת וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁים; מָה כְּלֵי שָׁרֵת – לֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין כְּלֵי שָׁרֵת, אַף רִצְפָּה – לֹא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הָרִצְפָּה.

3 אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו פתח ↗

כהן שלקה באצבעו מותר לכרוך עליה גמי בשבת או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד, ואם נתכוין להוציא דם אסור, והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת עבודה. השגת הראב"ד והוא שלא יחוץ הגמי א"א דבריו סותרים זה את זה, הלא אמר במקום בגדים פחות משלש אינו חוצץ בין היד לכלי, וכן הוא בעירובין ובזבחים. כתב הכ"מ נראה שהראב"ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות, דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש"ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו, אבל דעת רבינו כפירש"י דחוצצות ואינן חוצצות לאו לענין חציצה איתמר, אלא לענין יתור בגדים ולפי דברי הכ"מ צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם בהל' ח' כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים וכו', הא הי' בו שלש אצבעות על שלש אצבעות ה"ז חוצץ ופוסל, פחות מכאן אינו חוצץ דהכונה במה שכתב חוצץ דהוי יתור בגדים והוא דוחק גדול, דאפי' אם נפרש כן בדברי הגמ' אבל בדברי הרמב"ם קשה לפרש כן, דהרמב"ם דרכו לפרש דבריו ולא הי' כותב לשון חציצה על יתור בגדים. עוד הקשה הקרן אורה דאם בהלכה ח' הוא מדין יתור בגדים אין זה מקומו והי' להרמב"ם לכתוב זה קודם הל' ו' דבהל' ה' מדבר מדין יתור בגדים, ומהל' ו' ואילך מדבר מדין חציצה, והנה בטעמא דפסולא דחציצה בין בגד לבשרו יש לעיין אם הוא משום דממילא הוי חסרון בגדים או דהוא פסול אחר, והקרן אורה כתב מתחלה לדבר פשוט דאינו משום חסרון בגדים ונ"מ דאינו חייב מיתה משום מחוסר בגדים, וכן בהל' ח' במה שכ' דין כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים אם הוא משום יתור בגדים חייב מיתה, ואם הוא משום חציצה אינו חייב מיתה, ואח"כ כ' הקרן אורה דמדברי הרמב"ם סוף הל' ביאת מקדש בפ"ט הל' ט"ו כשמנה הרמב"ם הל' פסולי עבודה, מנה מחוסר בגדים ויתר בגדים ומי שיש בין ידו ובין הכלי דבר חוצץ, ומוכח דחציצה בין בשרו לבגדים הוא מדין מחוסר בגדים, דאל"כ הו"ל למנותו בכלל חציצה כמו בין ידו לכלי, אכן הק"א הקשה דמהיכי תיתי לן דחציצה בין בגד לבשרו הוי בכלל מחוסר בגדים כיון דמקרא אחרינא ילפינן מילבש על בשרו, ולא ידעתי מה דחק בזה הא פשוט הוא דכיון דכתיב ילבש על בשרו, וא"כ אם לבש בדרך חציצה ואינו על בשרו או מקום אחד מהבגדים אינו על בשרו הרי במקום זה הוא מחוסר בגדים דמה דהוא לבוש בגדים על בגד אחר ולא על בשרו אינו בכלל בגדי כהונה, ולפי"ז חלוק דין חציצה בין בגד לבשרו מדין חציצה בין בשרו לכלי דבחציצה בין בגד לבשרו חייב מיתה משום מחוסר בגדים וחציצה בין בשרו לכלי ליכא בי' גדר חיוב מיתה ואינו אלא פסול מדין ולקח הכהן שתהא בעצמו של כהן. ולפי"מ שבארנו לא קשה כל כך קושיית הק"א דכיון דההלכות ו' ז' דאיירי מדין חציצה בין בשרו לבגד הוי מגדר חסרון בגדים, א"כ לא קשה אם נימא דהל' ח' דכרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים דג' על ג' חוצץ דהוא מדין יתור בגדים, כיון דהוא גדר אחד ובשניהם חייב מיתה, אלא דמ"מ אינו מיושב לומר דמה שכתב הרמב"ם חוצץ כונתו ליתור בגדים. עוד קשה דלמה כתב הרמב"ם הך דינא דוהוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת עבודה בהלכה זו, ולא כתב זה בהלכה ח' במה שכתב בכרך על אצבעו דפחות משלש על שלש אינן חוצצות, והו"ל לכתוב והוא שלא יחוץ הבגד בין בשרו לכלי בשעת עבודה, ולכן נראה דע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש הא דאמר רבא שלש על שלש חוצצות דהוא מדין חציצה ממש, אלא דא"כ קשה קושיית הראב"ד שסתר את עצמו דלמעלה כתב דפחות מגע"ג אינן חוצצות, וכאן כתב והוא שלא יחוץ הבגד וכו', והקרן אורה לא כתב בזה ליישב דעת הרמב"ם. והנה מקודם עלינו לבאר דאם נפרש דעתו בלשון חוצצות כדעת הראב"ד ולא כפירש"י עלינו ליישב קושיית הריטב"א שהביאו הכ"מ וז"ל והריטב"א הכריע כפירש"י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפי' נימא אחת בכל מקום, ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק ליה משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפי' גמי וצלצול קטן חוצצין, והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו, ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס"ל עכ"ל. ונראה בזה דיש לחלק בין דין חציצה בין ידו לכלי, ובין חציצה בין בגד לבשרו, דחציצה בין ידו לכלי דטעמא דאסור הוא משום דכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן כמו שכתב רש"י בזבחים דף כ"ד בד"ה לא יהא, בזה יש לומר דדוקא שלש על שלש חוצץ דהוא דבר חשוב ולא הוי לקיחה בעצמו של כהן, אבל פחות משע"ש דהוא דבר מועט לא נתבטל עי"ז שם הלקיחה והוי לקיחה בעצמו של כהן, אבל בבגדי כהונה דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו, בזה אפי' בפחות משע"ש חוצץ כיון דעכ"פ במקום זה שחוצץ אינו לובש על בשרו. וראיתי שכעין זה כתב הר"נ בהלכות בסוכה דף ל"ז בהא דאמר רבא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, והקשה הר"נ דאכתי לפסול משום חציצה, וכתב דגבי לולב לית לן קרא לפסול משום חציצה ולא פסלינן אלא משום דלא הוי לקיחה תמה ולא פסלינן משום חציצה אלא היכי דאיכא קרא כטבילה דכתיב ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, וא"כ מבואר כדברינו דדין לקיחה בעצמו של כהן אין בזה גדר פסול חציצה ממש, אבל דין ילבש על בשרו יש בזה גדר חציצה ממש, ואפי' נימא אחת חוצצת. והנה לפי"ז שכתבנו נמצא דבחציצה בין יד לכלי דנלמד מולקח הכהן הוי דומיא דולקחתם גבי לולב, אלא דגבי לולב נלמד מדין לקיחה תמה וכאן מדין שתהא בעצמו של כהן, אבל בשניהם אינו משום דין חציצה ממש וא"כ אי הוי דרך כבוד נאמר דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובאמת כתבו כן התוס' להדיא בסוכה שם דטעמא דיששכר איש כפר ברקאי דהוי כריך ידיה בשיראי דהוי חציצה זהו משום דלא הוי דרך כבוד, דאף דכריך בשיראי לכבוד עצמו הי' עושה ומבזה קדשי שמים קרי לה התם, וכן בארתי בפ' א' מהל' בית הבחירה הל' י' בדעת הרמב"ם דהיכי דהוא משום ולקח הכהן אם הוא דרך כבוד אינו חוצץ, אבל ביומא דף נ"ח גבי הניח מזרק בתוך מזרק בתוס' בד"ה מין במינו שהקשו דהא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ומקודם כתבו לחלק בין כרך סביב הלולב להניח מזרק בתוך מזרק, אח"כ כתבו וריצב"א תי' דגבי כלי שרת חוצץ בכל ענין, דאף דגבי לולב מיקרי לקיחה, אבל גבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי בעצמו של כהן, ולפי"ד הריצב"א לכאורה אין חילוק בין דין חציצה בין יד לכלי ובין חציצה בין בגדי כהונה לבשרו כיון דבזה לא מהני לקיחה ע"י דבר אחר דעכ"פ אינה בעצמו של כהן. ומ"מ נראה דאפי' לדעת הריצב"א יש לחלק דאף דבדין לקיחה ע"י דבר אחר לא מהני דעכ"פ לא הוי בעצמו של כהן זהו היכי דכל הלקיחה הוא ע"י דבר אחר, אבל היכי דכרך סביב האצבע ונוטל הכלי בידו שפיר מיחשיב לקיחה בעצמו של כהן, כיון דרוב הלקיחה הוא בידו ולית לן קרא הכא שלא יהא דבר חוצץ בין כלי לבשרו, ודוקא גבי בגדי כהונה דכתיב ילבש על בשרו, לכן אפי' נימא אחת חוצצת כיון דבמקום זה אינו על בשרו חסר במקום זה לבישת בגדי כהונה, אבל גבי לקיחה הא עיקר הלקיחה הוא בעצמו של כהן וקרא מיוחד על חציצה ליכא, ולכן גם לדעת הריצב"א מיושב קושיית הריטב"א לפי דעת הרמב"ם והראב"ד כאן, וכפשטות הגמ' דכאן הוא מדין חציצה ולא מדין יתור בגדים. ומה דהקשה הריטב"א דאם רב חסדא סובר דפחות משע"ש אינן חוצצות היכי אקשינן ותיפוק ליה משום חציצה ותו כשתירץ בשמאל א"נ שלא במקום עבודה אמאי לא אמר דכרבא א"ר חסדא ס"ל, הנה לפי"מ שפירש"י דהא דמקשה ותיפוק ליה משום חציצה לר' יוחנן מקשה דהיכי שרי ר' יוחנן שלא במקום בגדים, וכבר כתב רש"י בד"ה ודאי פליגא דמה דאמר ר' יוחנן דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' שלש על שלש במשמע והיינו משום דסתם בגד הוי שע"ש, והריטב"א שהקשה זה הוא לפי פירש"י בעירובין דף ק"ג דמשמע דמפרש דהקושיא היא על מה דאמר ר' יהודה בדר"ח לא שנו אלא גמי, אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים, דרש"י כתב שם ותיפוק ליה בין גמי בין צלצול קטן משום דחייץ, והריטב"א שהביא הכ"מ שהוא בודאי מפירושו על עירובין ובהריטב"א שנדפס חסר זה הולך בזה בדרך פירש"י שם, אבל לפי פירש"י בזבחים בקושיית הגמ' על ר' יוחנן מיושב כמו שכתבנו, דר' יוחנן קאי גם על שע"ש כמש"כ רש"י וכדמוכח מהא דאמר בגמ' אדר' יוחנן ודאי פליגא. אכן אכתי קשה לפי' הראב"ד ושכתבנו דגם הרמב"ם מפרש כן דהיכי אמר בלישנא קמא על הא דר' יוחנן ופליגא דרבא אמר רב חסדא דאמר במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים שע"ש חוצצות דהא רב חסדא קאמר מדין חציצה, ור' יוחנן הא אמר מדין יתור בגדים, וא"כ מנלן דרב חסדא פליג אדר' יוחנן דאמר שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים, ולפלא על הריטב"א שלא הקשה זה שהוא קושיא עצומה על המפרשים דלא כפירש"י. ונראה דהנה בירושלמי עירובין פ"י הל' י"ג איכא פלוגתא דאמוראי אם הוי יתור בגדים בבגד קטן אפי' אם יש בו שע"ש, דר' חנינא סבר דדוקא לבש שני מכנסים שני אבנטים הוי יתור בגדים, והנה בברייתא בדף י"ח איתא לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יתר אחת או שהיתה לו רטיה על מכת בשרו תחת בגדו, או שהיו מטושטשים או מקורעים ועבד עבודתו פסולה, ולר' חנינא צריך לומר דרטיה דפסול לאו מדין יתור בגדים הוא, אלא מדין חציצה, אבל אי סבירא לן דכל שלש על שלש פוסל מדין יתור בגדים, א"כ אם הרטי' שע"ש פסול לבד חציצה מדין יתור בגדים. והנה רבא אמר רב חסדא דאמר במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים שע"ש חוצצות, פחות מכאן אינן חוצצות ולא איירי מדין יתור בגדים בשע"ש במקום בגדים, ונ"מ דאם יכרוך במקום בגדים על הבגד דליכא משום חציצה ואיכא משום יתור בגדים, ומוכח דסבר כר' חנינא דליכא כלל דינא דיתור בגדים אלא בשני מכנסים שני אבנטים, ולכן שפיר אמר בגמ' דר' יוחנן דאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים פליגא אדרבא אמר רב חסדא דליכא בכל גווני אלא משום חציצה ולא משום יתור בגדים. ויש לומר עוד דמה דאמר ר' יוחנן לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים קשה דהיכן אמרו דבברייתא הא לא תניא אלא שני מכנסים שני אבנטים, וצ"ל דר' יוחנן מפרש דהא דתניא או שהי' לו רטיה על מכת בשרו תחת בגדו הוי נמי משום יתור בגדים, וע"ז אמר ר' יוחנן דלא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים, וסבר ר' יוחנן דבמקום בגדים אפי' פחות משע"ש הוי יתור בגדים, וע"ז אמר שפיר ופליגא דרבא אמר ר"ח דאמר דבמקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת, ומוכח דפסולא דרטיה הוא משום חציצה ולא משום יתור בגדים דהא לא תניא דרטיה הוא דוקא בשע"ש, וע"ז אמר אדר' יהודה בדר"ח מי לימא דפליגא והיינו דאמר דצלצול קטן הוי יתור בגדים ואפי' שלא במקום בגדים. וע"ז אמר שאני צלצול קטן דחשיב, ובזה מודה רבא דהוי יתור בגדים אפי' שלא במקום בגדים ואפי' פחות משע"ש, ובירושלמי מיבעי ליה לר' חנינא דאמר דיתור בגדים הוא דוקא שני מכנסים שני אבנטים, כהן שלקה באצבעו וכרך עליו אבנט כל שם אבנט פסול או אינו פסול אלא מלבוש, וזהו מה דבעי כאן בגמ' אדרבא דלא סבר דין יתור בגדים ברטיה ובשלא במקום בגדים בשע"ש, ואמר דפסול רק משום חציצה מי לימא דפליג אדר' יהודה בדר"ח דאמר דצלצול קטן הוי יתור בגדים, וע"ז אמר שאני צלצול קטן דחשיב, ויש לומר דצלצול קטן הוי כמו אבנט, או דבאמת לא סבר רבא כר' חנינא דדוקא לבש שני מכנסים שני אבנטים דהוא בגד מבגדי כהונה, אלא דעכ"פ צריך בגד חשוב ולא סתם שע"ש. אכן זה שכתבנו ליישב מה שהקשה הריטב"א ממה דפריך בגמ' ותיפוק ליה משום חציצה אם נפרש דמה דאמר רבא פחות משע"ש אינן חוצצות היינו משום חציצה ממש, משום דקושיית הריטב"א אינו אלא לפירש"י בעירובין דפריך אמתני' ואדר' יהודה בדר"ח דגמי וצלצול מ"ט אינן אסורין משום חציצה, אבל לפירש"י בזבחים לא קשה דהפירכא הוא לר' יוחנן דאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים, ודמשמע אפי' בשע"ש כמ"ש רש"י, כל זה כתבנו לדעת הראב"ד אבל הרמב"ם אינו סובר כן דהא לא מוכח להדיא בדברי ר' יוחנן דמיירי בשע"ש דלפרוך ותיפוק לי' משום חציצה, וגם למה ליה לשנויי בשמאל א"נ שלא במקום עבודה לישני בפחות משע"ש דהא ר' יוחנן איירי אהא דצלצול קטן, ואפי' לפימש"כ דמה דאמר לא אמרו קאי אברייתא דרטיה אבל גם רטיה אינו מוכח דהוא שע"ש, ולכן סובר הרמב"ם דאף דרבא אמר דפחות משע"ש אינן חוצצות זהו בסתם אבל ברטיה או בכהן שלקה באצבעו דכורך עליו גמי בזה חוצץ אפי' בפחות משע"ש, דהא מצינו גבי מקואות דאף דדבר שאינו מקפיד אינו חוצץ אבל רטיה חוצץ, וטעמא משום דמקפדת ורוצה שלא תהי' המכה ולא תהי' הרטיה שעליה, ולכן לא דמיא לדבר שאינו מקפיד, ולכן גם כאן אף דדבר מועט אינו חוצץ דלא חשוב אבל רטיה וכן גמי חוצץ, ולכן שפיר פריך בגמ' ותיפוק ליה משום חציצה, ושפיר פסק הרמב"ם והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת עבודה, ופסק זה דוקא בהלכה זו דמיירי בכהן שלקה באצבעו, אבל בהל' ח' דלא מיירי בלקה באצבעו שפיר פסק דפחות משע"ש אינן חוצצות. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון בפ"י ה"ט בד"ה אכן, במש"כ דהא מצינו גבי מקואות כתב צ"ע דשם לא משום חשיבות דרטיה, לא אדע מנ"ל דהכא טעמא דוקא משום חשיבות דשפיר י"ל דכיון שהוא מקפיד עליה חוצץ כמו בכל דיני חציצה. עד כאן. ומיושבים עכשיו ד' הרמב"ם דבהל' ה' דהזכיר יתור בגדים כתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך היתר בגדים כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים, ומוכח דסתם בגד אפי' בשלש על שלש לא הוי יתור בגדים, ובהל' ח' כתב כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים כגון שכרכו על אצבעו או על עקבו אם הי' בו שלש אצבעות על שלש אצבעות ה"ז חוצץ ופוסל כתב משום חציצה, והיינו אם לקח כלי בידו בשעת עבודה, ועל עקבו הוא משום דחוצץ בין רגלו לרצפה, אבל ליכא משום יתור בגדים וזהו כר' יוחנן דאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים, וכן סבר רב חסדא דהא לא הזכיר אלא דין חציצה, ואח"כ כתב ואם הי' צלצול קטן הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו הרי זה פוסל ואע"פ שאין בו שלש על שלש, לא הזכיר כאן חוצץ אלא פוסל והיינו דפוסל משום יתור בגדים אפי' אם אינו מפסיק בין יד לכלי, וזהו כדר' יהודה בדר"ח וכדמשני בגמ' דרב חסדא נמי לא פליג דשאני צלצול קטן דחשיב. איברא דצריך לבאר דכל זה שכתבנו הוא לפי לישנא קמא דר' יהודה בדר"ח ור' יוחנן אמרי מדין יתור בגדים, אבל בלישנא בתרא הא איתא דר"י בדר"ח אמר אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר דשלא במקום בגדים בפחות משע"ש אינו חוצץ, והא איירו בדין כהן שלקה באצבעו, א"כ גם בזה אינו חוצץ בפחות משע"ש והרבה פוסקים הא פסקו כלישנא בתרא בכל דוכתי, אכן בספר המצות בשורש ט' השיג הרמב"ן על הרמב"ם במה שפסק באכל נא ומבושל דלוקה אחת דתליא בתרי לישני וצריך לפסוק כלישנא בתרא דאינו לוקה, וכתב המגילת אסתר דדעת הרמב"ם לפסוק בדאורייתא לחומרא, וכן בד' הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הל' י"ב לפי"מ שמפרש הרא"ש בשיטתו מוכח דרמב"ם אינו פוסק כלישנא בתרא, אלא בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא, רק דבהא דנא ומבושל מוכח יותר שפוסק זה בתורת ודאי שכך הוא גדר ההלכה, וכן כתב שם בלב שמח, וראיתי מביאים הוכחות שהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא אבל מקומות שהביאו הם או בדיני ממונות שפוסק לקולא לנתבע או בדרבנן לקולא. ולפי"ז מבואר דגם כאן פסק כלישנא קמא לחומרא בתורת ודאי דמטעם ספק הא סובר הרמב"ם דאין פוסלין הקרבן כמו שמבואר בכמה מקומות וכן כאן בהל' ז', ואף דמה שכתב כאן והוא שלא יחוץ בין בגד לכלי אינו מוכח דסובר דאם הי' חציצה פסול, אבל מדבריו בהל' ח' שכתב ואם הי' צלצול קטן הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו הרי זה פוסל, וכתבתי דמדלא כתב ה"ז חוצץ ופוסל מוכח דפוסל מדין יתור בגדים, וזה ג"כ אינו אלא ללישנא קמא, ומוכח דסובר דנקטינן בתורת ודאי כלישנא קמא כיון דהוא בדאורייתא וכמו דמוכח משיטתו גבי נא ומבושל וכנ"ל. והנה בהך ענינא אחז הבית הלוי לדבר פשוט דמה דיש דין חציצה בבגדי כהונה אינו אלא בין הבגדים לבשרו, אבל בין בגד לבגד ליכא דין חציצה, וכפשטות דדרשינן מקרא דילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו, והוכיח זה מלשון הרמב"ם שדייק תמיד לכתוב בין בשרו לבגדים, והנה זה תמוה דבירושלמי שהבאתי איתא להדיא דגם בין בגד לבגד הוי חציצה, דהכי איתא התם אמתני' דכהן שלקה באצבעו יהודה ברבי אמר לא שנו אלא גמי אבל בניגיון פי' הפ"מ דהוא צלצול כמו בבבלי אסור מפני יתור בגדים סברין מימר יתור בגדים כחיסור בגדים, ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יסא דר' חנינא דא"ר חנינא בלבד שלא יחוץ בינו לבין בגד ובין בגד לבגד על דעתיה דר' חנינא איזהו יתור בגדים שתי כתנות שתי מצנפות שני מכנסים שני אבנטים, ומבואר להדיא דר' חנינא סבר דבין בגד לבגד הוי חציצה, דהא משום יתור בגדים ליכא לדידיה אלא בשני בגדים ממש. אכן דברי הבית הלוי נכונים דמלשון הרמב"ם משמע דדוקא בין בגד לבשרו הוי חציצה, וצריך לומר דכיון דבבבלי לא הוזכר בין בגד לבגד מוכח דהבבלי אינו סובר כן, ומ"מ אינו מיושב כיון שלא מצינו להדיא בבבלי דלא הוי חציצה, ומקודם עלינו להסביר דעת הירושלמי דהוי חציצה בין בגד לבגד, דמנ"ל זה דהא ילפינן מקרא דילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו, ומנ"ל בין בגד לבגד, ונראה דכיון דקיי"ל ביומא דף נ"ח גבי הכניס מזרק בתוך מזרק דמין במינו אינו חוצץ, א"כ בשלובש בגדי כהונה גם המעיל שהוא על הכתונת הוי על בשרו, אבל כשמכניס דבר אחר בין מעיל לכתונת מפסיק בין מעיל לבשרו, אבל יש להוכיח דהבבלי אינו סובר כן דהא בגמ' שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו, על בשרו בעינן והא ליכא, או דילמא דרך לבישה בכך, ופסק כן הרמב"ם בהל' ז' וכתב ושלא תכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו, וא"כ קשה דזה אפשר בבגדי כהונה שהם על בשרו דאפשר לעשותם דבוקים לבשרו ולא רחבים שיהי' הפסק, אבל המעיל שאינו מחובר כלל אלא למעלה ונחלק לשתי כנפים כמש"כ הרמב"ם בפ"ט הל' ב' איך אפשר להזהר שלא יכנס הרוח בין מעיל לכתונת, וע"כ מוכח מדבעי רבא אם רוח חוצץ דסבר דליכא חציצה אלא בין בגד לבשרו ולא בין בגד לבגד ולא כהירושלמי, ולכן לא הזכיר הרמב"ם אלא בין בגד לבשרו, ולכאורה הי' אפשר לומר דהא בהא תליא, והיינו דאם סבירא לן דרוח הוי חציצה אז שפיר מוכח דבין בגד לבגד לא הוי חציצה, אבל אי ס"ל דרוח לא הוי חציצה א"כ אין ראי' דבין בגד לבגד לא הוי חציצה, אלא דא"כ הי' להרמב"ם לפסוק דבין בגד לבגד אסור מספק, וע"כ דסובר דמדמיבעי לרבא אם רוח חוצץ ע"כ דסובר בודאי דבין בגד לבגד לא הוי חציצה.

3 הואיל ורצפה מקדשת - לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה בשתי תודות ובשיר של פגעים כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדיש דוד כו':

4 וכלי שרת מקדשין - כדכתיב וימשחם ויקדש אותם במדבר ז׳:א׳:

5 לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת - בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן ויקרא ד׳:ה׳ שתהא לקיחה בעצמו של כהן:

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

באבנים יקרות. כוונתו באבני שיש עיי' שבת י"ט ב' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד וברש"י שם פסחים ס"ד א' וברש"י שם ובשקלים פ"ה מ"א ובירושלמי שם ה"ג ובפ"ו מ"ב ובירושלמי שם ה"א וע"ע יומא י"ט ב' מ"ד א' נ"ד א' סוכה נ"ג א' וזבחים י"ד א' ט"ו א' וכ"ד א' כ"ה א' ל"ב א' דמשם מבואר דהיה רצפה על כל הבית והעזרה משל אבנים וכדומיא דכתיב אבנים יקרות ליסד הבית והובא לעיל בסעי' ח' ומאי דכתיב במלכים א' ט"ו ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים נ"ל שנתן על הרצפה של אבן צלעות ברושים כדי לטוח עליהם הזהב וכמו שפירש"י שם לגבי הקירות כי גם על הקרקע ציפה זהב כמש"כ שם בפסוק ל' ונוכל לפרש מש"כ בד"ה ב' ג' פסוק ו' ויצף את הבית אבן יקרה על רצפת האבנים שעל הבית ולא כמש"כ המפרשים שם שקאי על הקירות והראיה מאי דכתיב שם פסוק ה' ואת הבית הגדול חפה עצי ברושים וגו' קאי ג"כ על קרקע הבית דאילו בקירות הבית כבר כתב במלכים דהיה של ארז ועי' מצודת דוד שם והבן. והא דבעינן רצפה י"ל ילפינן לה מהא דכתיב אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה ואמרינן בתו"כ סוף פרשת בהר ובמגילה כ"ג ב' עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבביהמ"ק יעו"ש מבואר מזה דהוא עשה הבא מכלל לאו. ודע כי בסוטה ט"ז א' משמע קצת מתוס' דבשילה ונוב וגבעון לא היתה בו רצפה יעו"ש היטיב אף שבאמת אין הכרח משם די"ל דר"י גורס נמי שילה ונוב וגבעון ובית עולמים ומטעם כי בכולם היתה שם רצפה מ"מ נראה קצת כמש"כ מקודם. ויש לי מקום עיון ברש"י דשבת י"ט ב' שכתב בד"ה בית המוקד וכו'. וז"ל כדאמרינן בזבחים כ"ד א' הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך תוך החצר וכלי שרת מקדשין וכו' ובאמת האי קדש המלך אי' בזבחים ס' א' פלוגתא בזה דר' יהודה ס"ל דקדש רצפת העזרה שיהא נקדש בקדושת המזבח ור' יוסי ס"ל דקדשה בו להעמיד בו מזבח אבנים יעו"ש היטיב ובזבחים כ"ד א' איתא דהרצפה דוד קדשה בקדושת עזרה יעו"ש היטיב ובתוס' ד"ה הואיל וכו' אבל יש לעיין קצת לר' יוסי דשלמה קדשה להעמיד בה מזבח הא כבר קדשה דוד בזה בקדושת העזרה וא"כ למאי הוצרך שלמה לקדשה שנית ואולי אפשר דמאן דס"ל דדוד קדשה ס"ל כר' יהודה ומאן דס"ל כר' יוסי ס"ל שלמה קדשה וא"כ למאי דפסקינן הלכתא כר' יוסי א"כ שפיר כתב רש"י בשבת דשלמה קדשה ויש לעיין על ההג"ה דבתוס' זבחים י"ד א' ד"ה הג"ה תוך עזרה וכו' שכתבו וז"ל ותו דלשון אם עלו דנקט היינו לדינא דקודם דאתא דוד וקדיש רצפה וקודם בניין שלמה עכ"ל ועי' עוד תוס' מנחות נ"ז ב' ד"ה כבש וכו' וצ"ע מאי שייטיה דדוד לכאן הא פשיטא דדוד לא קדיש את הרצפה כקדושת המזבח ואפי' לר' יהודה רק שלמה קדשה לדידיה וצ"ע וכן עי' תוס' שם נ"א ב' סד"ה תן וכו'. ובהיות כן יש ליישב דברי רש"י בזבחים כ"ד א' שכתב דדוד קדשה בשתי תודות ובשיר יעו"ש בתוס' שהשיגו עליו שכתבו דעזרה אינה מקודשת רק בשירי מנחה ובאמת רש"י ז"ל בעצמו ס' א' בד"ה בשלמא וכו' כתב כן יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ דהא דאמרינן דוד קדשה היינו אליבא דר' יהודה ור' יהודה ס"ל דמנחה לא קרב בבמה כמו שנתבאר לעיל בדיני במה וא"כ מאין לקחו מנחה וכמו שהקשו התוס' בשבועות שם ד"ה אין עזרה וכו' ואין לומר דקדשה במנחת העומר והקדוש היה בפסח או בשתי הלחם והקדוש היה בעצרת זה אינו דהא לא קרבה רק בבמה גדולה שבגבעון והיתה נפסלת ביוצא אלא ודאי על כרחך צ"ל כמש"כ התוס' שם כיון דא"א לא צריך יעו"ש היטיב ומ"מ קדיש בשתי תודות ובשיר כיון דזה אינו מזיק ומן התורה מקודשת בלא שום קדוש לכן עשה דוד זה להכירא ולפרסומי מילתא שנתקדשה אמנם בשעה ששלמה קדש הרצפה אז היו יכולין לקדש בשיירי מנחה ממש דהיו מותרין להקריב מנחה במזבח שבנה שלמה ואז לא היה דינה כדין במה שהרי כבר קדשה דוד לעזרה וא"כ שפיר היו יכולין לקדש בשירי מנחה ומיושב היטיב קושיית התוס' בשבועות שם בד"ה אין עזרה וכו' שהקשו והא כ"ז שלא נתקדשה העזרה הוי כדין במה יעו"ש ובמש"כ מיושב היטיב אבל י"ל דתוס' הקשו זה אליבא דר' יוסי ולדידיה לא קדשה דוד. אבל לדידי יש לעיין עוד במש"כ רש"י ס' א' דלר' יהודה קדשה שלמה בקדושת מזבח בשירי מנחה והא כיון דקדשם בקדושת מזבח א"כ עבודתו מחנכתו ולמה איצטריך כלל לקדושי בשירי מנחה והא הוי כמו מזבח ולכן אי לא מסתפינא אמינא דהאי שכתב רש"י וקדשה בשירי מנחה ובשיר וכו' כתוב שלא במקומו ומקומו הנכון בד"ה ומשני קדשו לשם עזרה וכו' וע"ז כתב דקדושתה בשירי מנחה ובשיר וס"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהקידוש וההקרבה באים כאחד ושפיר דמי יעו"ש ויכול להיות דר' יהודה ור' יוסי פליגי בשני התירוצים שבתוס' דר' יהודה ס"ל כתירוץ השני ולכן לא אפשר לקדש וא"צ קידוש ומשו"ה קדשה דוד בלא קידוש כדינו ור' יוסי ס"ל כתירוץ הראשון ולכן כיון דאפשר לקדושי בכה"ג לכן לא קדשה דוד שלא היה לו במה לקדש וקדשה שלמה ודו"ק היטיב א"נ י"ל הא דמזבח א"צ קידוש ועבודתו מחנכתו היינו כשנבנה לשם מזבח אבל כשהוצרכו לקדש הרצפה לשם מזבח בתחלה הוקדש בשירי מנחה ובזה נעשה מזבח וכיון שהועלה למדרגת מזבח שוב עבודתו מחנכתו וצ"ע דאכתי מנלן דמקודש בשירי מנחה הא לא מצינו זה רק בקדושת עזרה ולא להתקדש בזה בקדושת מזבח ויש לעיין בזה ועי' פ"ו הי"ג מש"כ שם עוד מזה. ועיין בשבת צ"ג ב' וז"ל כהן העומד ע"ג כלי או אבן או שום דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלויים העומדים שם שתהא עמידתו כשאר אחיו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין וכו' בזבחים עכ"ל ובאמת דרשא ראשונה לא הוזכרה בזבחים אך מצאתיו בספרי פרשת שופטים פיסקא קס"ט וז"ל ושרת בשם ה' אלהיו ע"ג הרצפה מכאן אמרו ערל טמא יושב עומד ע"ג הכלים או ע"ג בהמה או ע"ג חבירו פסול עכ"ל והובא באדרת אליהו ומשמע שם מהגר"א דיליף לה מדכתיב העומדים שם מתיבת שם וזהו יותר נכון ממש"כ רש"י דיליף לה מדכתיב שתהא עמידתו כשאר אחיו דזה גופה מנא ידעינן דכלם צריכים לעמוד ע"ג הרצפה כולה והנה תנא דר"י פליג אהך דספרי ויליף לה ממה מצינו ורש"י ז"ל מייתי תרתי הך דספרי והך תנא דר"י ולכאורה לא יפה עשה הזרע אברהם שם שהביא שם הך דתנא דר"י על הך דספרי דמשמע קצת ממנו דהספרי צריך להא דתנא דר"י ולכאורה ליתא שוב ראיתי דמקרא גופיה אין ראיה דאף בדיעבד פסולה די"ל דלמצוה ולא לעכב אבל מתנא דר"י י"ל שפיר לעכב במה מצינו וא"כ שפיר מייתי לה הז"א וע"ע בילקוט רמז תתקי"ז יעו"ש.

« רש"י על זבחים כ״ד ע״א:א׳ רש"י על זבחים כ״ד ע״א:ד׳ »