רש"י על קידושין ס״ו א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין ס״ו ע״א:ו׳ רש"י על קידושין ס״ו ע״א:ח׳ »

1 קידושין פתח ↗

מַאי לָאו אִי מְהֵימַן עֲלָךְ דְּלָאו גַּזְלָנָא הוּא? וְרָבָא: אִי מְהֵימַן לָךְ כְּבֵי תְרֵי – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפְּקַהּ.

2 בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת וכו'. המשנה למלך הביא תשובת הרשב"א סימן אלף רל"ז דהא דאמרינן דאם מהימן ליה כבי תרי דיוציא היינו כשאין האשה מכחשת להעד אלא שותקת אבל אם מכחישתו אין דברי עד אחד בהכחשה כלום עכ"ל וכתב המשנה למלך ולדעתי דבר גדול דיבר הנביא ובאמת הדבר צריך תלמוד דהרשב"א נסתייע מפירוש רש"י בקידושין דף ס"ו ע"א דכתב אפקוה הואיל ולא הכחישתו ולפי הנראה דברי רש"י מוסבים על אביי דפירש אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקוה ועל זה כתב רש"י הואיל ולא הכחישתו דאל"ה ודאי דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ובפרט בדבר ערוה דמדינא בעי שנים אבל לרבא דפירש דמהימן ליה כבי תרי וסומך דעתו עליו מה נפק"מ במכחישתו כיון שהוא אומר דעתי סומך עליו כבי תרי ואטו בי תרי מהני הכחשתה. ומדברי התוס' בקידושין בד"ה רבא אמר וכו' דהקשו כיון דהבעל שותק ושתיקה כהודאה דמיא למה אינה אסורה לרבא בעד אחד אומר שזנתה ותירצו דס"ל לרבא דשתיקתו לא הוי כהודאה רק להורות דאית ליה רגלים לדבר וכאן שאין האיסור בא מכח הבעל רק מכח העד לא מהימנינן ליה עיי"ש וזהו כשהבעל שותק אבל כשהאשה שותקת פשיטא דהוי כהודאה דהא האשה שותקת ושתיקה כהודאה דהיא ידעה האמת הוא או לא ועדיין קושיית התוס' במקומה עומדת דלמה לא תהא אסורה לרבא ועל כרחך צריך לומר לדעת התוס' דמיירי בהיא מכחישתו ואפ"ה אי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה. ולכן נראה דס"ל לרשב"א בשיטתו הטעם דעד אחד מעיד והוא שותק דעד אחד נאמן הוא לאו מטעם שתיקה כהודאה דמיא אלא אפילו אומר נתנסך יינך שלא בפניך והטעם הוא כיון דאינו מכחישו בבירור רק שותק משו"ה נאמן העד אבל השתיקה לאו כהודאה דמיא וא"כ אף באומר שזנתה אם אינה מכחישתו אין כאן הודאה מאשה רק אינה מכחישתו הוי כשאר עד אחד ובדבר שבערוה לא מהני עד אחד ולכך בעי רבא דמהימן ליה כבי תרי משא"כ לדעת ר"ת והתוס' וטור דס"ל דשתיקה הוא מתורת הודאה. ועיין ביו"ד סימן קכ"ז דסתם השו"ע בסעיף א' כדעת התוס' ועיי"ש בש"ך ס"ק ט' א"כ על כרחך דלא מיירי דהאשה שתקה דאי שתקה אפילו בעד אחד דעלמא מ"ט לא תהיה אסורה לרבא כיון דשותקת הודית לדברי העד דהאמת אתו וגבי האשה לא שייך תירוץ התוס' כלל על כרחך דמיירי דלא שתקה ומ"מ אי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה לצאת ידי שמים וזה לענ"ד ברור וכן כתבו התוס' שם בקידושין דף ס"ה ע"ב בד"ה נטמאו וכו' וז"ל ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן לו כתרי אבל אי מהימן נאמן כדאמרינן בסמוך גבי סמיא דאמר רבא דנאמן אי מהימן ליה כבי תרי אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש דנאמן במלתא אחריתי עכ"ל ואלו מיירי לקמן דהאשה שותקת א"כ אין לתוס' ראיה דשם שתיקה של אשה יותר הודאה משתיקה של בעל והיא דשותקת על כרחך הודית שזנתה ומה ענין זה לאיסורים בדליכא שתיקה בשום צד ועל כרחך צ"ל דס"ל לתוס' דלא היה שם שתיקה דאשה כלל בהך עובדא דסמיא וכמ"ש לעיל וברור הוא. שוב ראיתי בב"ח וביחוד בפרישה סימן קע"ח שהביאו בשם מהרש"ל להדיא דאי אפשר לגרוס בטור והיא שותקת דאם היא שותקת אפילו לא מהימן כתרי יש להוציאה מחמת שתיקתה עיי"ש והן הדברים כמ"ש אפס שלא הזכירו כלל שהרב ב"י בגרסתו יש לו עמוד גדול לסמוך עליו והוא הרשב"א בתשובתו הנ"ל. והנה יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל שהכריחו מהך עובדא דסמיא דבמהימן ליה כבי תרי נאמן אפילו אינו שותק דא"כ מה הקשו לקמן בד"ה רבא אמר וכו' וא"ת כיון דשתק שתיקה כהודאה דמיא דהא על כרחך שתק לאו דוקא דהא עובדא דסמיא היה שלא בפני הבעל ומה מהני שתיקתו של הבעל וכמ"ש מהרש"א ועל כרחך צ"ל כמ"ש הר"ן ויתר מפרשים לדעת התוס' דעובדא דסמיא היה ג"כ דהעד אמר לו להבעל דיש לו ידיעה מזנות אשתו והוי שתיקת הבעל הודאה ולפי"ז אזלא הוכחת התוס' דבנאמן כבי תרי אין צריך שתיקה דהא לקמן הוי שתיקת הבעל ודוחק לומר דלקמן ס"ל לאביי אפילו בלי שתיקה דבעל נאמן והא דקתני והלה שותק להודיענו רבותא לרבא דאפילו בכה"ג דהוי שתיקה דבעל מ"מ לא מהימן ולכך הקשו התוס' באמת למה לא הוי שתיקה כהודאה לרבא ותירצו מה שתירצו אבל לאביי באמת אין צריך שתיקה ועובדא דסמיא לא היה לבעל ידיעה והוי כאלו לא שתק ומ"מ לאביי נאמן וכן לרבא בדמהימן ליה כבי תרי ומזו הוכחת התוס' דזה דוחק גדול דהלה שותק דאמר יהיה לאביי לאו דוקא וגם דליכא טעם לאביי למה יהיה עד אחד נאמן בדבר שבערוה וכמ"ש התוס' בד"ה אמר אביי. ולכן נראה דודאי בשלמא אם עד אחד אומר שזנתה והוא שותק דנאמן מן הדין וחייב להוציא כמו אכלת חלב דחייב להביא חטאת א"כ שפיר יש לומר דאמר לו עד אחד אשתך זנתה ואתה הבעל יודע מזה וכיון דהוא שותק אמרינן דהוא מודה ליה ואע"פ שהבעל יודע שאין בלבו שום רגלים או ידיעה לדבר לא מהימנינן ליה לבעל ואמרינן מדשתק אודית ליה וחייב להוציאה וכן היה העובדא בסמיא דאמר ליה העד אתה ידעת מזה שזנתה אשתך וכמ"ש הר"ן לשיטת התוס' משא"כ למאי דמוקי ליה רבא במהימן לך כבי תרי זיל אפקוה ופירשו הרי"ף והרא"ש לצאת ידי שמים ולא מדינא ולפי"ז ליכא למימר דשתק והיינו דאמר ליה אתה ידעת שזנתה אשתך דא"כ בממה נפשך אם יודע אינו צריך להודאת העד ואם אינו יודע למה יהיה חייב להוציא בדיני שמים הלא כל נאמנות הוא הואיל ושתק הודה והוא יודע דלא הודה ואין לו ידיעה כלל מזנות אשתו ואיך אמרינן דיוציא כיון דהוא יודע דאינו יודע כלום והא דאמר לו שמואל אי מהימן לך כבי תרי הוי ליה למימר אם ידעת בנפשך דאמת הוא שזינתה או לא אלא ודאי דלדעת רבא לא תליא בשתיקתו כלל ואף אם יודע שהעד טועה בו והוא אינו יודע שום דבר מכל עדותו חייב לצאת ידי שמים וזה הוכחת התוס'. ולפי"ז מה שכתב הפרישה ואחריו נמשך הבית שמואל בסי' קט"ו ס"ק כ"ג בדברי הטור דהיכא דאמר לו עד הנאמן לו כבי תרי דזנתה אשתו והוא הבעל יודע שזנתה והבעל שותק חייב לגרשה מדיני שמים אבל אם אומר הבעל זו מנין לך או שלא אמר העד שהבעל ידע שזנתה אפילו שתק אינו חייב להוציאה רק משום לזות שפתים והוא סותר למה שכתבתי בשם התוס' ובאמת ביו"ד סימן קכ"ז הביא רמ"א דעת המרדכי בשם ר"ת נגד התוס' דיכול לומר איני מאמינך אפילו בנאמן לו כבי תרי וכבר השיג הש"ך שם מדברי התוס' הנ"ל ומסקנת המרדכי עיי"ש ואפילו לדברי הדיעה ההוא היינו כשאומר בפירוש איני מאמינך אבל בשותק רק דלא אמר לו העד אתה יודע שזנתה אשתך זו לא שמענו שלא יהיה צריך להוציא לצאת ידי שמים דהוא נגד הך עובדא דהך סמיא כמ"ש לעיל בתוס' דבשלמא אם אומר בפירוש איני מאמינך לא קשה כלל מהך סמיא דשם לא אמר כן ושמואל לא ביקש ללמוד אותו דבר שקר. ועיין במרדכי שהקשה כזו למה לא למדו שמואל אבל בשותק רק שתיקתו אינו ראיה דאולי לא ידע מזנות אשתו בזו לענ"ד כו"ע מודים דבמהימן לו כבי תרי חייב לצאת ידי שמים לדעת התוס' ועוד קשה מנא ליה לטור הך דינא דלזות שפתים מה שאין לו שורש בגמרא ואלו נאמר דהטור מחולק בזה עם התוס' יש לנו לענ"ד פירוש מרווח בו והוא דס"ל דודאי בעינן שתיקת הבעל כפשטא דלישנא דגמרא ועובדא דהך סמיא ג"כ היה באופן שאמר ליה לבעל אתה ידעת שזנתה אשתך וכמ"ש הר"ן והרשב"א לדעת התוס' עיי"ש וקשיא ליה להטור מ"ש לעיל דכיון דכל נאמנותו יהיה על שתיקת הבעל א"כ בממה נפשך אם יודע הוא שזנתה מה צורך לעדות ואם אינו יודע א"כ בלבו יודע דאין כאן נפק"מ משתיקתו ולמה יהיה חייב להוציאה לצאת ידי שמים דקמי שמיא גליא ולזה תירץ הטור דודאי כן הוא רק כיון דידוע לכל דמהימן לו כבי תרי והוא שתק נראה לכל שהוא הודה לו דהאמת אתו וא"כ חייב להוציאה ואף שהאמת אינו כן מ"מ איכא לזות שפתים דהעולם יאמרו דבאמת הודה לו רק עכשיו חזר בו ואמר שלבו בל עמו היה באותו שעה ולכך חייב להוציאה מדיני שמים משום והייתם נקיים מה' ומישראל ולכך כתב הטור דהך מדינא דשמים היינו לזות שפתים ואין כאן סתירה בדברי הטור מסי' קט"ו לסי' קע"ח כלל כמ"ש הב"ח והפרישה בתחילת דבריהם ואתי שפיר בדברי הטור כפתור ופרח.

7 מאי לאו אי מהימן לך - האי עד כשאר עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלנא הוא:

8 אפקה - הואיל ולא הכחישתו:

1 משפטי עוזיאל פתח ↗

אבל עדיין עומדת נגדנו תשו' הרשב"א ז"ל סי' אלף רל"ז הבי"ד מהרימ"ט שם שכתב: מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך רק כשאינה מכחישתו אלא שותקת; אבל אם מכחישתו לא, דעד בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכו' ואינה אסורה אפילו למאמין, וסעד מצאתי בדברי רש"י קידושין ס"ו שפירש: ואי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל דלא הכחישתו, ומדבריהם נלמוד שאין האשה נאסרת בהודאתה לדברי העד וכמ"ש הב"י בתירוצו.

« רש"י על קידושין ס״ו ע״א:ו׳ רש"י על קידושין ס״ו ע״א:ח׳ »