רש"י על קידושין י״ז

1 יכול אפילו חלה. בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו:

2 ת"ל ובשביעית יצא. ואפילו לא עבד שש שלימים:

3 ופגע בו יובל - אחרי כן למחרת:

4 בעושה מעשה מחט - בחליו שהוא מעשה קל קתני לעיל כל שש אינו חייב להשלים דהא עבד ליה מלאכה:

5 מעשה מחט - תופר:

6 חלה ד' נעשה כו' - דהכי קתני כי חלה שלש אינו משלים חלה יותר מכאן כחלה כל שש והוא חייב להשלים:

7 מכל מין ומין - מצאנך ומגרנך ומיקבך שוה ה' סלעים מכל אחד שהן ט"ו סלעים ולקמיה פריך מנינא אתא לאשמועינן:

8 כשלשים של עבד - נזק שור מועד שהרג את העבד ולקמיה יליף טעמא:

9 כחמשים של ערכין - הוא ערך גדול שבערכין:

10 מנינא אתא לאשמועינן - בשלשה מינין של חמש הוו להו ט"ו:

11 הא קמ"ל כו' - להכי תני שהן חמש עשרה לאשמועינן דלא קפיד אלא אמנינא דט"ו סלעים אבל אחמש מכל מין לא קפיד דאי בציר ליה מהאי וטפי ליה מהאי לית לן בה:

12 ריקם ריקם - לא תשלחנו ריקם דברים ט״ו:י״ג ובפדיון הבן כתיב שמות ל״ד:כ׳ וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם:

13 אי כתיב ריקם לבסוף - הענק תעניק לו מצאנך מגרנך מיקבך ולא תשלחנו ריקם כדקאמרת:

14 ריקם מעיקרא - קודם הענק תעניק שדי ריקם כו':

15 מעולת ראיה - דליתיה אלא שתי כסף:

16 אשר ברכך - סיפא דהענק תעניק הוא ללמדך שתדרוש המקרא לרבות ולא למעט:

17 נתינה נתינה - כתיב הכא תתן לו וכתיב התם בנזקי עבד כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו שם כא:

18 ונילף נתינה נתינה מעבד חדא דתפשתה מרובה כו' - כולה חדא קושיא היא עד עבד מעבד הוה ליה למילף:

19 מיכה מיכה גמר - אין אדם דן ג"ש מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לג"ש ככל דבר הלמד מחבירו ועד השתא דהוה אמרינן דרבי שמעון גמר מרביה דנתינת הענק נדרש לג"ש הוה פרכינן ג"ש מנא ליה דגמר מנתינה דערכין נגמר מנתינה דעבד מש"ה איצטריך לתרוצי ג"ש דר' שמעון לאו ג"ש דנתינה גמר אלא דמיכה כתיב בעבד ויקרא כ״ה:ל״ט וכי ימוך וכתיב בערכין שם כז ואם מך הוא:

20 היינו דכתיב צאן גורן ויקב - למימר שדי ג"ש אכל חד מינייהו דהוו להו ט"ו:

21 למה לי - הואיל וסופו לרבות כל דבר מאשר ברכך:

22 בכלל ברכה - צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע:

23 למעוטי כו' - דלא תימא אשר ברכך רבויא הוא וריבה הכל וכיון דאיתרבי גדולי קרקע ובעלי חיים כל שכן כספים:

24 הכל לפי הברכה - אם נתברך הבית בשבילו הרבה תוסיף על הענקו ואם לאו אל תפחות מן הכתוב:

25 עבד עברי עובד את הבן - אם מת אדוניו עובד את בנו עד מלאת שש או עד היובל הפוגעו בתוכם:

26 ואינו עובד את הבת - אם אין לו בן:

27 ולא ליורש - שאר יורשין כגון הבת או האח:

28 יעבד - מדלא כתיב יעבדך:

29 שכן קם תחת אביו ליעדה - שמייעד אמה העבריה בכסף מקנתה ואין צריכה קידושין אחרים דכתיב שמות כ״א:ט׳ ואם לבנו ייעדנה:

30 ולשדה אחוזה - המקדיש שדה אחוזתו פודה בית כור זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם לא פדאה ומכרה גזבר לאחר אין יכול עוד לפדותה וכשיוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים אבל אם לקחה בנו של מקדיש אינה יוצאה הימנו ביובל להתחלק לכהנים דהכי תניא בערכין דף כה: ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה גזבר לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש הרי האח אמור הא מה אני מקיים לאחר לאחר ולא לבן ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי:

31 אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא אם יש בן אין יבום. בניחותא:

32 אלא טעמא - מאי מרבית לבן טפי מאח דאיכא האי פירכא דכלום יש יבום כו' ומשני שדה אחוזה נמי מהאי פירכא כו' דאי לאו האי פירכא דכלום יש יבום לא קיימא לן לרבויי בן טפי מאח דהתם לא בן כתיב בהדיא ולא אח כתיב בהדיא אלא משום דקם תחת אביו ליעדה דכתיב בהדיא הוא דמרבינן להו ופרכינן עלה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם ליבום ואיצטריך לשנויי עלה כלום יש יבום כו' הא אם יש בן אין יבום והתם ליכא למילף מדהכא תרתי והכא חדא דהא חדא וחדא נינהו אלא דאיכא יעידה בבן ויבום באח דכתיב בהדיא:

33 מה נרצע אינו עובד את הבן - דכתיב שמות כא ועבדו לו ולא לבן:

34 להעניק - בקרא דלעיל מיניה כתיב הענק והדר כתיב רציעה וכתיב בתריה ואף לאמתך תעשה כן ואהענק קאי:

35 אם כן - דלהקישא לחודיה אתא נכתוב ואף לאמתך כן מאי תעשה לאגמורי נמי אהענק:

36 דבר תורה - מדאיצטריך למעוטי עבד עברי:

37 משבאו לרשות גר אסור - להחליפם דקמתהני מאיסורי הנאה:

38 כי לא באו נמי - מכי מיית עובד כוכבים זכה בחצאין והשתא קא מחליף להו אלא ש"מ הא דיורש את אביו עובד כוכבים לאו מדאורייתא הוא דאינו מתייחס אחר העובד כוכבים וכקטן שנולד מאליו דמי אלא מדרבנן הוא:

39 שמא יחזור לסורו - משום ממונו:

40 עובד כוכבים את הגר - שנתגייר האב:

41 וגר את הגר - אב ובנו שנתגיירו:

42 לא יחזיר לבניו - אם מת האב:

43 אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה שלא הצריכוהו לכך: