רש"י על קידושין נ״ח ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין נ״ח ע״ב:ב׳ רש"י על קידושין נ״ח ע״ב:ד׳ »

1 פני יהושע פתח ↗

רש"י בד"ה ה"ג לא דכ"ע כו' שאף מעשר ראשון לכהנים כו' עכ"ל. לעיל באוקימתא דמתני' לא הוצרך לפרש כן דבלא"ה איכא למימר דלצדדין קתני ובמקדש במעשרות איירי שנפלו לו מבית אבי אמו לוי וק"ל:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

עכ"פ כפרה הוי גם צורך האדם ולא גזרת הכתוב בלבד ואף גבי עולה דמכפר' על חייבי עשה וא"כ הוי בגדר אונסא דנפשו ושפיר מהני כיון דאמר רוצה אני ועי' בהך דנדרים ד"ד ע"ב דא' שם דלכך גבי חטאת חלב עובר עליו בבל תאחר משום דאתי לו לכפרה ר"ל ג"כ דשוב הוא בשביל טובתו אבל חטאת נזיר זה הוי ממילא ועי' במה דפלי' בזבחים דף קי"ז ע"ב גבי קרבנות נזיר אם קרבים בבמה ומסיק דחטאת לכו"ע לא קריב ובהך מחלו' דר"מ ורבנן בנזיר ד"ג גבי הרי עלי צפרים אם הוי נזיר דר"מ ס"ל דהוי משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דקרבנות נזיר הוי ג"כ כמו דבר הנדור ועי' בספרי פר' נשא פ' כ"ב הנדור בקרבן לא הוי נזיר ובהך דשם פיס' ל"ח דאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות חייב להביא חזינן דהוי שם כמו שקבע נדרו על קרבנות הנזיר וזה ג"כ רק גדר נדר וכמו הך דחולין דף קל"ו גבי ראשית הגז ועי' במשנה סוף קנים ובדברי רבינו בהל' פסולי המוקד' פ"י ה"ג וזבחים דף ס"ח גבי קבע נדרו ודף ק"ט גבי קבע ומנחות דף ק"ד ובירוש' חגיגה פ"א גבי הרי עלי אשם בה' סלעים אם זה הוי קבע כיון דהתורה קבעה רק ב' סלעים אם זה הוי בגדר הך דמנחות דף ק"ב ע"ב כאשר נדרת לא כאשר הפרשת ע"ש כיון דזה מחויב ועומד ועי' נזיר דף נ"ט ע"ב דא' שם ר' יהושע אם כן נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים ור"ל דס"ד דר' יהושע דקרבנות נזיר בשעת שקבל עליו נזיר גם הקרבנות בכלל והוי כמו קבע ולא יכיל להביא קרבנות לחצאין וכהך מחלו' דחגיגה דף ח' ובירוש' שם אם אדם חולק חובתו לשתי בהמות אך נ"מ אם הך דקבע ומעכב זה ג"כ להפעולה אשר הקרבן פועל או רק מחמת החיוב וכגון למ"ד במעילה דף י"ט דיוצא אם הביאן בפתח אהל מועד ועיין נזיר דף מ"ד ע"א ע"ש ובספרי פר' נשא פיס' כ"ט חייב בטפול כו' ור"ל דאף דכ"ז שלא הקריב הקרבן לא יצא עד שיזרק זה רק מחמת קרבן אבל החיוב יצא ונ"מ דאז אף עשיר יכול להביא קרבן עני עי' בכריתות דף כ"ח דהך דלא יצא רק אחיוב וכיון שמת הקרבן בעזרה שוב אינו צריך רק מחמת הכפרה והכפרה די גם בקרבן עני וכן אם נדר דוקא קרבן גדול והביאו לעזרה ומת יכול אח"כ להתכפר ולהביא גם קרבן עוף עי' ב"ק דף ע"ח ותוס' תמורה דף כ' והרי לבונה דודאי החיוב עליו הוא קומץ כמבו' במנחות דף ק"ו ע"ב ומכ"מ מבו' במנחות די"א דאם אמר הרי עלי מנחה עם לבונה והבי' המנח' עם לבונ' ואח"כ קודם הקטר' נחסר' הלבונ' כשר' אף בקורט אחד או כו' וקשה למ"ד במעילה דף י"ט ושקלים פ"ב דאף חיוב לא יצא עד שיזרק הדם וא"כ נהי דהמנחה כשרה מכ"מ עדיין לא קיים הנדר כ"ז שלא קרב וצ"ל דס"ל דהלבונה של המנחה אינה מגדר נדרו ואף זה ממילא כן חייבה התורה וכעין מחלו' דאביי ורבא מנחות דף פ"א גבי תודה ולחמה בזבח ונסכים אם זה ג"כ בגדר נדרו או זה ממילא חייבה התורה ע"ש ע' השמטה ועי' בד' רבי' בה' מחס"כ פ"ה ה"ב גבי אשם מצורע שלא נתן מדמו על הבהנות אף שיש עליו דין אשם מכ"מ צריך אשם אחר להכשירו אך זה נ"מ דהנה מבו' שם דאם הביא החטא' קוד' האשם פסול אך זה נראה דאם הביא חטאת אחר אשם כזה שלא נתן מדמו והוא צריך אשם אחר אך מכ"מ אין פסול בהחטאת וכן בה"ז שם אף דלא יצא מתנות של הלוג מכ"מ המצורע הוכשר רק יש עליו חיוב להביא וא"כ י"ל דשוב אף אם הי' עשיר בזמן האשם לענין שיוכל לאכל קדשים בזה האשם לא קבע ויכול להפקיר נכסיו ולהביא חטאת העוף הבאה על הספק ומכ"מ הקרבן לא יצא ובזה א"ש דברי רבינו בסוף הל' מחוס"כ והא דבנדה דף ע"א לא מוקי כן הגמ' דשם הוא לר' יהושע ור' יהושע ס"ל בנזיר דף נ"ט ע"ב דא"י לחלק קרבנותיו כמ"ש. עכ"פ זה ר"ל הגמ' דב"ב דמ"ח: והגמ' דקדושין ד"נ שם ר"ל להקדיש הקרבן דע"ז ג"כ כופין אותו וצ"ל רוצה אני ולא אמרינן בודאי בלב אינו מתרצה אע"ג דאמר רוצה אני משום דניחא לו בכפרה דהנה כך עי' בהך דחולין דף ל"א ע"ב דא' שם גבי תכבסת דצריך לדעת רק דנ"מ דתכבסת ראשונה צריכה דעת כהן מה שאין כן בשני' ועי' בתו"כ פר' מצורע גבי צפרים דבעי לדעת כהן ועיין ב"מ דכ"ב מה אתם לדעתכם כו' ובנדרים דל"ו גבי התורם משלו על של חבירו עי"ש ור"ל כך דמ"ד שם דעת לא בגדר שליחות רק דר"ל בגדר רצון בהדבר כמ"ש רש"י סנהד' דמ"ז ובדברי רבי' בה' סוטה פ"ב ה"ד גבי קטנה וגבי תרומה יש שני גדרים בהפרשת התרומה א' מה שמקדיש הדבר מטבל לתרומה והב' מה שמתקן הטבל ובגדר ההקדש צריך בעלים שיהא שלו ובגדר ההיתר החולין נצרך שיהא ברצונו דהתקון הוא על שלו וראי' דהרי מבואר דיכול לשאל על תרומתו שהפריש ואף דהוא עצמו הפרישם רק משום דאמר אדעתא דהכי לא הפרשתי חזינן דבעי רצון דיש ג' מיני גדרים עי' נדרים דף ל"ו ע"ב וכתובות ד"ע ע"ב וגיטין דף ס"ו, א' שמצוה לעשות זה וב' שמסכים לזה וג' שאינו מקפיד ע"ז וזהו הנ"מ דגבי קדושי אשה מצד האשה או מצד אביה כשהיא קטנ' רק שלא תקפיד ע' ר"ן נדרים ד"ל ומצד האיש שיאמ' לעשו' זה ועי' קדושין דף מ"ה ואפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן וזה מהך טעם ועי' במה דס"ל לרבינו ז"ל בהל' מעילה פ"ז גבי מעילה ע"י שליח דאם יש אומד שהבעלים היו מסכימים לזה זה רק דהשליח לא מעל אבל מכ"מ הבעלים עצמם פטורין מן הקרבן כ"ז שלא צוו להשליח לעשות זה ואף דבקדושין דף מ"ה ע"ב מוכח דאף בגילוי דעת שמסכימים לזה מהני גם בבעל זה רק במקום שהוא אין דרך לעשות שליח כמו בבן לאב ע"ש ועי' במה שכ' רבינו בהל' קרבן פסח פ"ג על הך דפסחים דף צ"ח ע"ב לא אמרו לו כו' דר"ל אף שהי' שם רמיזות ואומדין שהוא רוצה שיעשו פסח עבורו לא מהני וגם גבי בת יש בזה אריכות היכא דנתרצה האב במה שעשתה שם מקודם בזמן ששוב אין לו רשות לקדשה כגון לאחר שבגרה אם מהני ועי' בנדרים דף ע"ב ע"ב ע"ש בר"ן גבי דרך ת"ח ובריטב"א שם בהך דנדרים דף ע"ז ע"ב גבי אם עשה האב מעשה מוכיח בתוך מעל"ע של הפרה דמהני שלאחר מעל"ע מפרש דבריו ע"ש וכן בסנהד' דף י"א ובעדיות פ"ז גבי עיבור השנה ע"מ שירצה נשיא כו' ור"ל דאף אם בא הנשיא לאחר שכבר עבר אדר מהני הסכם שלו דבאמת אם הי' שם בזמן העיבור אף אם לא נתרצה כיון שרוב הסכימו לעבר מוכרח הוא להסכים, וכן הדין גבי ב"ד והשלישי צריך ג"כ לומר כהרוב וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת בסנהדר' דף ל' גבי כיצד כותבין הפסק ע"ש ובירוש' בזה דיש ג' שיטות אם המיעוט הוי כמו שהם ג"כ הורו כן או כמו שנתבטלו או דאנן פסקינן כהרוב ונ"מ אם אח"כ רצו ב"ד אחר לבטל דבריהם כמה צריך להיות אם כנגד כל הב"ד הראשון או כנגד הרוב או גם המיעוט של ב"ד ראשון מצטרפין להב"ד האחרון ועי' בדברי רבינו בה' ממרים פ"א גבי מה דמבואר גדול במנין ע"ש ובזה א"ש דנ"מ כה"ג שלב"ד הגדול הראשון הי' המיעוט יותר מבב"ד האחרון, ובאמת זה ר"ל המשנה פ"א דעדיות למה הוזכרו כו' כדי לבטלן ור"ל דאף אי נימא דהמיעוט בטל להרוב לגמרי זה רק בזמן שהם ביחד אבל אם אינן במקום א' אז המיעוט אינן מתבטלים להרוב וכן מוכח בהך דסנהדר' דף י"ד ע"ב דמייתי ראי' גבי זקן ממרא גבי מצאן בבית פאגי ומקשה דילמא כו' וקשה הא י"ל דהרוב כאן אך כיון דאינן במקום א' אין המיעוט בטל להרוב וזה ר"ל המשנה דעדיות הנ"ל דכיון דנזכר דברי היחיד אצל המרובים אז בטילים עכ"פ אם הי' ר"ג שם ע"כ הי' צריך להסכים כהרוב וכיון שהתנו עמ"נ מהני שיסכים אף לאחר שיצא אדר וכן נ"מ גבי מכירת דבר שלא לדעתו אם מהני ההסכם אף לאחר זמן שאינו ברשותו למכור כמו לחמץ לאחר זמן איסור ועי' מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב גבי גר קטן אף דיכול למחות מכ"מ אם הגדיל ולא מיחה נתקיים הדבר למפרע ועי' בירוש' רפ"ד דקדושין בזה גבי גיורת ובהך דסוטה דף כ"ה וכ"כ בזה במה דאמר שם עבדינן מידי דאתא בעל ומחיל ור"ל כך דכל דבר שצריך ב"ד אם הדבר אפשר שיתבטל לא חל ע"ז גדר פסק ב"ד ועי' ב"ב דף קי"ג ע"ב ברשב"ם ד"ה רצו ובתוס' שם קי"ד ד"ה ניחוש וזה הגדר ג"כ מה דפלי' שם דף ל"ד ע"ב אם ב"ד יכולין לתפוס בספק דרב הונא ס"ל דיכולין ואזיל לשיטתו בכתובות די"א גבי גר קטן ועי' ב"מ דק"י ע"א אטריחא בדינא כו' ובמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' גניבה פ"ב הי"ד גבי קנס דכיון דצריך לפסוק הדין בספק א"א לפסוק כל כמה דהוי זה ספק לא הוי פסק כלל וכן ס"ל לרבינו בה' עדו' פ"ט גבי עד טומטו' דהוא פסול ודאי לעדות דב"ד א"א לקבל עדות מספק היכא דהספק בעצם דשוב לא הוי כמו ב"ד ולא דמי למאי דמבוא' בירוש' יבמות פי"א גבי נתערב כו' דאם באו שניהם י"ל דהוי כמו עד א' דשם לא הוי עצם רק סיבה כמבוא' בגיטין דמ"ב ותוס' יבמות שם וב"ב דקכ"ז ע"א עי' גיטין דף פ"ט דבר ברור ועי' ב"ב דף קמ"ב ע"א גבי כונה רפיא מרפי' בידו ומנחות דף מ"ב ע"ב גבי טעימה בתכלת ובדברי רבינו ז"ל בהל' סנהדרין פ"ז דרק אם גמר דין וגם הוציא ובלא זה לא נקרא גמ"ד כלל בסנהד' דכ"ד גבי נאמן עלי אבא וזהו ג"כ כונת הגמ' בהך דב"ק דף ל"ט ע"א גבי קנס דמקשה שם וניתבה לעניים דאמר מידי דהוה ממון שאין לו תובעים ור"ל כך דכיון דבלא פסק ב"ד ליכא דין קנס של תורה שוב כיון דליכא בעלים פרטים לא שייך על מה לפסוק הדין אך מכ"מ גבי קנס דאונס בכותי משכחת להו שפיר כגון בכותי הבא על הכותית דאז לא שייך לאמר זה הטעם וכן גבי שור של כותי שנגח שור של כותי אחר וזה ר"ל רש"י סנהדרין דף פ"ה ע"ב ואתי שפיר מהך דכתובות דף י"א ע"א גבי גיורת מה שהקשו התוס' ועי' גיטין דף מ"ג גבי כופר ולא אמרינן כמו בהך דב"ק דף ק"ט ע"א דצריך ליתנו לארנקא של צדקה משום דשם לא הוי חיוב כלל לא כמו גבי ספק עי' בכורות דף י"ב ע"ב גבי פטר חמור לר' אליעזר אף דמעכב נתינה מכ"מ כל היכא דא"צ ליתן לא מעכב וכן מבו' בירוש' תרומות פ"ה גבי ספק כה"ג והא דהגמ' בגיטין דמ"ג נקטה נותן חצי כופר אע"ג דאין זה מציאות כלל משום דקשיא לו דלמה נותן חצי קנס לרבו כיון דהרג כל מציאות עבד שיש בו צריך ליתן קנס שלם ועי' תוס' חולין דף קל"ב ע"א גבי מתנות ובגיטין שם לא שייר בקנינו והא דמבו' ב"ק דצ' גבי חצי עבד וחצי ב"ח אינו יוצא בשן ע"ש משום דכתיב עבדו המיוחד לו ור"ל לא כפירוש' רק דצריך שיהא השן של עבדו המיוחד לו ר"ל שהשן הוא מיוחד לעבד מה שא"כ כאן שהשן מיוחד לצד חרות ועי' תוס' ב"ק ד"מ ועי' תוס' חולין דף ע"ה ע"ב גבי בן פקועה הבא על הבהמה אם מהני לה שחיטה ושם דף ע"ה וע"ד גבי הך מחלוקת ד"ד סימנים אכשר בו רחמנא ר"ל הגדר כך גבי שחיטה דבלא שחיטת סימנים אסור לאכול אם משום דצריך שיהא הסימנים שלו נשחטים או צריך שישחט בו הסימנים וגבי בן פקועה תליא בזה דלמ"ד שם דגם הסימנים של העובר נחשבין לסימנים ומכ"מ די בשחיטת סימנים של הבהמה חזינן דדי במה שנשחט הסימנים וכן נ"מ במה דס"ד שם דכ"ח לחד מ"ד גבי שחיטה למחצה על מח' כרוב ובירוש' פ"א דעירובין פסק כן וזה ודאי דא"א לומר שגם המחצה שלא נשחט הוי כשחוט דגבי רוב כ"כ בזה בח"א דזה מחלו' תנאים ואמוראים אם די בשחיטת הרוב או שגם המעוט הנשאר הוי כשחוט ועי' כה"ג בנידה דף כ"ט וחולין דף ס"ח ע"ב ודף ס"ט וזבחים דף כ"ו ע"א ושם ג"כ הגדר כך כהך דזבחים דאם נימא דצריך שיהי' כולו בפנים נוכל לומר דרוב עושה כמו שכולו בפנים אבל אם נימא דצריך שלא יהא ממנו בחוץ המציאות שא"א להכחיש המציאות וכה"ג בזבחים שם גבי קד"ק דבעי צפון ר"ל ג"כ אי משום דצריך צפון או דשאר צדדים פסולים ובאמת זה תלי' בהך דשם דף ק"כ ומעילה ד"ג ע"ב גבי עולה בבמת יחיד שהכניסו לפנים עי"ש ור"ל דגבי במת יחיד ליתא כלל מעלה דצפון ודרום וא"כ אי משום הפסול לא שייך זה אבל אי משום דליכא המעלה שפיר שייך דבבמה ליכא המעלה ועי' רש"י זבחים דף י"ד ודף כ"ח ע"ב במה דאמר שם דחוץ למקומו ליתא בבמת יחיד אי משום דכל מקום הוי מקומו או משום דליכא מקום כלל וכן גבי הך בעי' דמנחות דס"ט ע"ב גבי חטים שירדו בעבים דחסרון דחו"ל ליכא והמעלה דא"י ג"כ ליכא ועי' שבת דקל"א גבי דבר דאין לו זמן כלל אי הוי תמיד שלא בזמנו או שתמיד זמנו ונ"מ למ"ד ביבמות דע"ב דמילה שלא בזמנה מותר למול בלילה מילה דאין לו זמן כלל כמו הך דשבת דקל"ה אי מותר למול בלילה וזה גדר עובר דאין עליו גדר מחוסר זמן גבי הקדש כמ"ש התוס' תמורה ד"י ומ"מ לגבי הקרבה למ"ד במעי אמו הוא קדוש הוי מחוסר זמן כמבו' בחולין דע"ה ע"א וכמו ליל שמיני חולין דפ"א וזבחים די"ב ושבת דף קל"ב ודף קל"ו דמחוסר זמן אין בו אבל המעלה דהזמן ג"כ אין בו, ועי' ערובין דנ"ב ע"ב ורש"י סוכה ד"י ע"ב למקום שרובו שם נזקר וביבמות דק"ג ע"ב גבי בגד שנכנס לבית ע"ש ברש"י ואמר שם דאם אמרי' כתותא מכתת א"א שנימא דהמעוט נגרר אחר הרוב ע"ש ועי' חולין ד"ע ע"א גבי בהמה שיצא רובה במעוט אבר וכמ"מ. אך כ"ז במעוט אבל במחצה על מחצה אא"ל זה דמה אולמא דזמ"ז וכמבו' בפסחים דף פ' ע"ש וע"כ אם נימא דמן התורה כשר ע"כ צ"ל דצריך לשוחטם ולא שיהא נשחטים וכן זה הגדר במה דפלי' בירוש' ב"ק פ"ה אם עובר יצא בשן ועין של אמו ע"ש ובגיטין פ"ד והגדר דכמו דחזינן דשן דחלב אינו יוצא בו העבד משום דגזעו מחליף וא"כ גבי עין של האם איך יוצא בו העובר דהרי גזעו מחליף וע"כ צ"ל ג"כ דעכ"פ סימא בעין כמו גבי שחיטה ובאמת הארכתי בזה דמה דמבו' בקדושין דף כ"ד ע"ב דאם סימא את עין עובר דהעובר יוצא לחרות אם זה גדר עין או סתם אבר דאבר פרטי לא שייך בעובר רק לאחר שנולד ויוצא רק כמו בשאר איברים ונ"מ למ"ד דשן ועין א"צ גט שחרור ושאר איברי' צריכין גט שח' כה"ג מאי וזה תליא בהך דחולין דע"ד וד' ע"ה גבי חלב אם יש שם פרט שפרטה לנו התורה באברים גבי עובר ועי' מנחות דף ל"ז במי שיש לו ב' ראשים באיזה מהן מניח תפילין ולמה לא שאל אם צריך להניח תפילין בשני' כמו גבי פדיון הבן ע"ש אך נ"מ דגבי תפילין מחמת דצריך להניח תפילין עבר אם לא הניח תפילין וגבי פדיון להיפך דעבר אם לא פדה ובגלגלת תלה רחמנא ולכך כיון שמניח בא' מהן יצא והנ"מ כך דהרי חזינן דגבי פדה"ב דילפינן בקידושין דף כ"ט דאי לא פרקי' אבוה מחויב הוא לפדות א"ע והנה כתב רבינו בפי"ד מהל' ביכורים ה"ה דאף דגבי פדיון בנו מברך על כמבו' בסוף פסחים מ"מ אם פודה עצמו מברך לפדות להיפך ממילה דאם מל א"ע מברך על ואם מל אותו אביו מברך למול והטעם דפדיון האב הוא דבר נמשך לא נפסק ר"ל שלכך הבן א"צ לפדות א"ע מחמת שהאב פדה אותו ונ"מ כגון אם לאחר שפדאו האב נמצא הכהן חלל אז אף למ"ד בירוש' תרומות פ"ח דאף דגבי קדשי הגבול מהני בדיעבד בחלל וקיום הפעולה ע"ש אבל גבי פדה"ב לא מהני מחמת שני גדרים א' משום דרק בתרומה ומתנות כהונה דכבר חל עליהם גדר המציאות שפיר י"ל דבדיעבד הוה נתינה אבל גבי פדה"ב וכן ראשית הגז דכ"ז שלא בא ליד כהן לא חל עליהם כלל שם הדבר עדיין וא"כ י"ל דמה מועיל שבא ליד החלל הא עדיין לא בא ליד כהן ולא חל הדבר עליו כלל, וכה"ג ס"ל לרבינו בה' ביכורים פ' ט' ופ"י לחלק במתנות כהונה דזרוע כו' דשם יכול ליתן לישראל שיש לו אשה כהנית כמבו' בפ"ט ה"כ אבל בפ"י הי"ז כתב דרק לכהנת יכול ליתן ראשית הגז ולא לבעלה ישראל, ועי' חולין דף קל"ב, ואף שרבינו סיים שדין שניהם א' מ"מ לא דמי, דלא כתוס' בקידושין ד"ז וכ"מ משום דכ"ז שלא בא ליד כהן אין עליו שם ראשית הגז, וגם משום דמבו' בירוש' תרומות פ"ח והוריות פ"ג דגבי עבודת מקדש דקיי"ל דחלל שעבד עבודתו כשירה י"ל דזה רק היכי דגמר עבודה אבל אם באמצע העבודה לא וכה"ג כתבו התו"י ביומא דף ס' ודף מ"ט לחלק גבי עבודת יוה"כ וכן בירוש' שם פ"ה היכי דמת הכהן או נשפך הדם דאם העבודה הראשונה כבר נגמרה לא נפסלה ובגדר הך דזבחים דף כ"ט לאחר שיוכשר שיחזור ויפסל וכן מצינו הנ"מ בהך דיבמות דל"ג גבי זר שאכל מליקה דהוי פלוגתא שם דחייב משום נבילה ועי' בירוש' שבת פ"ב ולא פליגי אם משום טריפה עי' תוס' חולין דף כ' וכ"מ ודף ל"ב ובירוש' נזיר פ"ו אם טריפה שנעשה נבילה אם חייב משום שניהם אך הגדר דס"ל לרבינו דשחיטה ההיתר שבה הוא נמשך ולכך ס"ל בהל' מא"ס דתלעים שנעשו מבשר בהמה לאחר שחיטה אסורים עי' חולין דס"ז ע"ב ובדברי רבי' פ"ב הי"ז וכבר כתבתי בזה דכן ס"ל גבי בפ"ק בן ט' שהפריס ע"ג קרקע דיש בו חיוב שחיטה מה"ת וכן יש בו טומאה וכן יש בו גדר או"ב, רק לא למלקות והגדר דהשחיטה לא הוה היתר נפסק רק גדר נמשך ובהמה טעון שחיטה, ולכך התו' גזרה דבקרבן עוף הוה מליקה כשחיטה ורק לעבודה ולכהנים, וזה ר"ל הך דחולין דף ק"כ ומנחות ד"ה ובשעת שהזר אוכלה אז חל עלי' גדר אינה זבוחה משא"כ באיסור טריפה כיון דבזמן שמלקה הוי הדין כן שוב לא חל עליו דין טריפה דכיון שהוכשרה שוב אינה נטרפת, ועי' חולין דף ל"ג גבי שהה במיעוט סימנים לפירש"י דאף שכבר הוכשרה מ"מ אם אח"כ גמר המיעוט אסור מחמת שהיה ובזה יש ליישב מה דאמרי' בתוספ' חולין פ"ט דשוחט ונתנבלה פטו' מת"כ ומאי קמ"ל הא גם טריפה פטור כמבו' בחולין דקל"ו ע"ב השמטה-ול"ד לפדיון פט"ח שמת דנותנו לכהן דשם נעשה אינו ראוי מכאן ולהבא אבל בשחיטה כה"ג מיטרף למפרע ועי' שבת דקל"ג ע"ב גבי ציצין וזבחים דפ"ט ע"ב גבי מתנות ונידה דל"ה ע"ב גבי ראי'. ע"כ השמטה אך כגון אם שהה במיעוט בת' לשי' רש"י דכבר נתחייב במ"כ קמ"ל וה"נ גבי פדה"ב דבר הנמשך לפטור את הבן עצמו כשהגדיל אם נמצא חלל נתבטל הפדיון וכמו שהחיוב הוא דבר נמשך כמ"ש התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב כן הפדי' נמשכת ולכך מברך על ולכך קיי"ל ג"כ בבכורות דף נ"א ע"ב וכן דייק שם בתוספ' דאם נתן הפדיון לכמה כהנים בזה אחר זה מצטרף רק כשפדאו האב אבל כשפודה הוא א"ע דאז הוה זה גמר אז מברך לפדות ואז אם נמצא הכהן חלל לא איכפת לן ואז צריך ליתנן בבת אחת ואז חל עליו שם מתנות כהונה משעת נתינה ואם כן נמצא דגבי אב החיוב הוא נמשך ולכך אם יש לו שני ראשים צריך ליתן בעד שניהם משא"כ בתפילין דשם רק שצריך להניח, ועי' בשבת דף קל"ה וביבמות דף ע"ב גבי שתי ערלות ושם ג"כ מצות המילה די באחת אבל מ"מ עדיין הוא ערל מחמת השני' ועי' יבמות דף ק"ב גבי חליצה בשני מנעלים וכה"ג נ"מ בהך דמנחות דף ל"ז ע"ב שם גבי בגד שיש בו ה' כנפות ובזבחים דף י"ח דהוי שם ג' מחלו' אם צריך להטיל ציצית בכל כנף וכנף או רק בד' או פטו' מכולם ובזבחים שם אמר דפליגי אם יתר כמאן דאיתא ור"ל כך מנין שהתורה הקפידה עליו אם הוא מציאות אחת או דבר מצטרף ואם הוסיף עליו הוי כמו מציאות אחר וזה ר"ל לשיטת רבינו בהך דמכות דף כ"ב גבי הוסיף לו רצועה אחת גולה והנה מה ר"ל אם הוסיפו לו על המנין של ל"ט או הוסיפו לו על האומד שאמדוהו ב"ד כמה יכול לקבל וע"ש רש"י מכות ובבא קמא דף ל"ב והנה אם הוסיף על ל"ט עי' מכות דף כ"ג ע"א גבי מכה רבה מוכח שם דהלאו קאי גם ע"ז אך אם חי' ע"ז גלות. עי' בהך דכריתות דף י"א ע"א במה דאמר שם גבי שפחה חרופה ביקורת תהי' דצריכה אומד וי"ל דשם קמ"ל דהנה מבו' במכות דף כ"ג דאם אמדו שיקלה ע"י המלקות פטור ויש שם נ"מ בין גדולים ובין קטנים ובין איש לאשה ועי' עירובין דף מ"א ע"ב גבי כבוד הבריות אם שייך גם בקטנים ע"ש בהרא"ש והנה גבי עבדים הוה מחלוקת בב"ק פ"ז וסנהדר' דפ"ה אם יש לעבדים בושת ועי' נדה דמ"ז ע"א ע"ש בתוס' ובדברי רבינו סוף הל' עבדים וזהו דקמ"ל קרא דגם בעבדים חיישינן לקלון וכ"כ דזה ר"ל רבינו בה' איס"ב ס"פ י"א דעבד שבא על הבהמה יהרגו ור"ל הבהמה ג"כ דהתו' חסתה על הקלון שלהם עי' סנהדרין דף נ"ה גם י"ל כך דהנה כבר כתבתי גבי הלאו של שפחה חרופה מה הוא עי' רש"י יבמות דף נ"ה דהוי מחמת הלאו דלא יהי' קדש ע"ש, ושיטת רבינו דס"ל בהל' איסו"ב פי"ב דליתא הלאו גבי שפחה ע"כ צ"ל דהלאו הוה גדר אישות אשת עמיתך ואף דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עי' סנהד' דנ"א ע"ב ותוס' שבת דקנ"ד וכ"מ ונ"מ לרבינו דגם עבד עברי אחר הבא על שפחה חרופה של עבד אחר שייך זה הדין והנה כבר כתבתי דרבינו ס"ל דאף דבכ"מ מן התו' סמכינן על חזקה מ"מ לגבי גדר מיתה ס"ל דלא סמכינן עי' בה' איס"ב פ' ט"ו ה"ז גבי אשת שתוקי ועי' מ"ש בהלכות ממרים פ"ז ה"ז דרק למיתת בסו"מ צריך לבודקו שמא הקיף ולכך מבואר ביבמות ד"פ דאין הסריס נידון כו' בבסו"מ ע"ש ור"ל דזה בהנך ג' חדשים דגבי בסו"מ הוה כמו גדר בגרות באשה עי' בירוש' רפ"ח דסנהדר' אך דבאיש אין נ"מ רק לגבי בסו"מ וכמו דגבי אשה איילנית אמרינן שם מקטנותה יצתה לבגר וה"נ בסריס כן ולכך ליכא בסריס דין זה ועי' בל' רבינו פ"ט מה' עדות ה"ח ובה' אישות בזה ומ"מ כתב רבינו דלמלקות א"צ בדיקה אך י"ל דס"ל דלמלקות שבבסו"מ האזהרה הוא מלאו דלא תגנוב כמבו' בירוש' ולא כרש"י ותוס' סנהדר' דס"ג ע"ש וזה רק דאזהרה דשם זהו המיתה דבסו"מ אבל המלקות הוא מהך דלא תגנוב וכבר כתבתי בזה, וזה מלקין אותו אף לאחר שהקיף וכן משמע מל' רבינו בסוף הלכות ממרים דגם באשה נוהג המלקות דבסו"מ רק לא המיתה, עכ"פ חזינן דלמיתה צריך בדיקה יתירה מלמלקות ועי' סנהדר' דף ס"ט וכבר כתבתי בזה, וא"כ לפ"ז י"ל דכיון דהלאו של שפחה חרופה הוא מהך דואל אשת עמיתך דלא כרש"י לכך צריך בדיקה אף למלקות ובאמת כבר כתבתי במ"א דגבי ב"נ אף דקטן פטור ואין עונשין לקטן כמ"ש רבינו בה' מלכים ועי' סנהדרי' דנ"ז מ"מ שערות א"צ שם ודי בשנים בלבד וזה הגדר דשיעורים לא נאמרו לב"נ ועי' נזיר דס"ב ע"א דלכו"ע מופלא סמוך לאיש גבי ב"נ הוא מה"ת ובשיטת רבינו בהלכ' נדרים וכן בספרי פ' נשא ופ' מטות דזה הוה בן י"ג באיש ובת י"ב באשה רק בלא שערות וגבי ב"נ הוי מה"ת דא"צ כלל שערות וקמ"ל קרא דגבי שפחה חרופה צריך לבודקה אך הגמ' דילן לא ס"ל כן. והנה לפי מ"ש רבינו בפי' המשנ' במכות שם ובהל' סנהדרין פ' י"ז ה"א דזה רק מה דאין מלקין אותו ארבעים לרבנן אם זה בגדר הלכה עוקבת את המקרא דסוטה דף ט"ז ובירוש' פ"א דקדושין או זה גדר תקנת משה רבי' עי' במכות דף כ"ב ע"ב ונ"מ במה דמבו' שם גבי היכא דנתחייב ב' פעמים מלקות י"ל דאז אין מצרפין מה שהכה אותו המכה המ' להעברה השני' ולכך מפ' רבינו דרק אם ילקה מ"ה מכות אז יצא גם המלקות השני' לא כרש"י משום דהמכה המ' אין יכולין לחשוב מחשבון וכעין מ"ש במו"ק דף כ"ז ע"ב גבי תוספות קריעה על אב בשביל מת אחר דלא מהני דכל זה הוא כמו קריעה לשני ועי' סוכה דף כ"ז ע"א גבי סעודה דיומא קאכל ודף מ"ד אם מהני לגבי ערבה הבאה בפני עצמה ערבה דלולב וב"ק דף ס"ה ע"ב גבי חומשא עולה לו בכפילא והארכתי בזה בהך דבכורות ד"ט למ"ד טובת הנאה ממון אם ר"ל דזה הוי כמו הדבר בעצמו או ממון בעלמא דאם נימא דגם טובת הנאה של דבר הפרטי הוה עליו שם עצם הדבר ועי' ב"מ דצ"ו ע"א גבי שאלה כו' א"כ המ"ל דהך דפודה בו פעמים כו' הוא מחמת דכיון שפדה הפטר חמור בשה הרי יש לישראל טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה נימא דבזה הטובת הנאה יכול לפדות עוד פטר חמור כמבו' בגמ' בכורות די"א פטרוזא בר דנקא, וע"כ דאין על הטובת הנאה שם שה ועי' במאי דפליגי בתוספ' קידושין פ"ג ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ורש"י קידושין דנ"ח ע"ב ונדרים דף פ"ה היכא שיש בדבר טובת הנאה אם נקרא שיש לו הדבר או רק הזכות, וכן פליגי בזה רבינו והראב"ד בה' אישות פרק ה' הלכה ג' ועי' בתוס' ב"ק דף ע"א וכתובות דף ל"ג גבי דיני דגרמי אם זה הוי כמו עצם הדבר או רק מציאות אחר ונ"מ דאם יש לו בשור או בשה רק גדר טובת הנאה אם שייך בו תשלומי ד' וה' עי' בתוספתא ב"ק שם דעל תשלומי דו"ה הקפידה התורה רק שור ושה דבר פרטי לא כמו בכפל, דכפל חייב בכל הדברים י"ל דגדר שור ושה אין עליו ובהך דב"מ דף קי"ז ע"ב גבי אם יש לבעל עלי' זכות בעצם הקרקע ע"ש בתוס' מה שהקשו בזה וכן משמע שיטת התוספ' ב"מ פ"ג דפליג על המשנה דאף אם השומר שלם לבעלים ואח"כ נמצא הגניבה נהי דכפל משלם לשומר אבל לא דו"ה כיון דזה רק פרט שפרטה לנו התור' שור ושה א"א שיחול זה על זכות וכה"ג כתבתי בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ח גבי דם חטאת שנתז על הבגד אם נטמאת דאין טעון כבוס ואף דהא ציץ מרצה וגם דם קדשים אינ' מקבל טומ' כמבו' בספ"א מה' מעה"ק כיון שהתורה פרטה רק חטאת בטל ממנו המעלה וכמו דמבו' בפסחים דף פ"ד גבי שבירת עצם בפסח דאף דציץ מרצה מכ"מ המעלה שפרטה התורה בפסח נתבטלה וכה"ג ר"ל הך דנזיר דנ"ג ע"א גבי מחלוקת אם רק חצי קב עצמות או גם רביעית ואח"כ מסיק דלתרומה וקדשים רביעית ולנזיר ועושה פסח חצי ור"ל דאף דבאמת גם רביעית הוא טמא מה"ת ועי' בהלכות נזירות פ"ז ובהלכות טמא מת פ"ב ופ"ג אך רבינו ז"ל מדייק שם בה' טומאת מת דחצי יש עלי' שם כמת שלם והני רק כמת ונ"מ דזה וודאי נזיר אם נגע בהם לוקה וימי הטומאה אין עולה לו אך מ"מ אינו סותר את הקודמים רק בהני שיש עליהם שם כמת שלם רק גבי עצם כשעורה דאז זה הלמ"מ דסותר וכן גבי פסח יש נ"מ דהני טומאות דהוי כמת שלם אז אם חל ער"פ ביום השביעי אף לאחר טבילה והזאה אינו יכול להביא קר"פ אף שבלילה יהי' טהור, אבל טומאה שאין הנזיר מגלח זה רק ניקרא טמא מן הדין ולא טמא נפש ואז אם יום ז' שלו חל בע"פ אז לאחר הזאה וטבילה יכול להביא קר"פ כ"כ רבינו בפ"ו מה' קר"פ, וגבי ביאת מקדש עי' נזיר דף נ"ו ע"ב ופסחים דף ע"ט ובדברי רבינו פ"ג מה' ביאת מקדש הי"ד ע"ש בהשגות אך רבינו ר"ל דקודם טבילה גם ע"ז חייב על ביאת מקדש ואנן קיי"ל כשיטת התו"כ פ' ויקרא דלא כשיטת התוספ' שבועות פ"ב דאף על טומאת דין כמו טומאה של פרים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח ג"כ חייבים אך מ"מ זה מבואר בירוש' נזיר פ"ז דבטומאת מן המת שאין הנזיר מגלח אם טבל אף בלא הזאה דעדיין הוא טמא לכל אעפ"כ פטור מטומאת ביאת מקדש דזה רק טומאת דין ניקרא ולא טמא נפש כ"כ רבינו בפי' המשניות בפ' ב' דאהלות, וכן נ"מ בשיטת רבינו בהלכות קר"פ דטמא מת שלא עשה פסח שני במזיד פטור זה רק בטומאה שהנזיר מגלח אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח אז הוה רק כמו אנוסים ואם הזידו בפסח שני חייבים וכן נ"מ לגבי ציבור דאם לא עשו פסח ראשון יש עליהם רק שם יחידים, לא כמו גבי טומאת מת שהנזיר מגלח כן ס"ל לרבינו, ועי' פסחים דף ס"ט ע"ב ובירוש' פ"ז דפסחים וזבחים דף כ"ג דלא ס"ל כן וכן גבי נטמאו בספק רה"י עי' בירוש' בפ"ז ופ"ט דפסחים, וכן גבי יחיד שנטמא בספק רה"י וכן גבי נזיר בסתירה הוי בזה מחלוקת בירוש' פסחים שם וכן נ"מ אם טמא זה לא עשה את הפסח שני במזיד חייב בזה רק טומאת דין לא נפש וכן הוא בספרי פ' נשא ולגבי תרומה ג"כ במה שכתבתי דהא דקיי"ל דתרומה טמאה שאכלה כהן טמא פטור ממיתה דהוה מחוללת עי' חולין דף קי"ג וכ"מ זה רק בטומאה ממש אבל בטומאת טבו"י וכן תרומה שנפלה למי חטאת עי' פרה פי"א כיון דכל אלו הטומאות הן רק ע"י מעלה של תרומה אין חל עלי' שם מחוללת וכבר כתבתי בזה ועי' מגילה דף ח' ע"ב גבי זב דאם לאחר הטבילה בו ביום ראה וא"כ סותר למפרע מ"מ מה שחדשה התורה גבי זב דמטמא כ"ח בהיסט לא מטמא למפרע וכן גבי צרעת לאחר שהלכה הנגע ואח"כ חזרה מ"מ מה שמצורע מטמא באהל בזה לא, ועי' בהך מחלוקת דנגעים פ"ד מ"ט ומ"י דר"ע ס"ל דטמא מיד וחכמים ס"ל דצריך לראות שנית ולטמא ויהי' ג"כ בזה הנ"מ בהחידוש שחידשה התו' ובירוש' מגילה פ"א ומ"ק פ"א דאמר שם נ"מ אחריתי גבי רגל וגבי שחין המורד עכ"פ חזינן דכיון דהוי שינוי אף דנשאר עליו הדין מ"מ דבר חדש שיש בו אין עליו, ועי' זבחים דף צ"ג ע"א גבי דם חטאת שניתז על בגד טמא ופסק רבינו בה' מעה"ק דאינו טעון כיבוס ע"ש ולמה, הא זה בעי' דלא איפשטא שם אך המעיין בספרי רבינו דפוס ישן שם איתא נתז ור"ל דזה נעשה בכוונה ושוב הוה תיכף נפסל הדם קודם שהגי' על הבגד בהסיח הדעת, ולכך כשבא על הבגד כבר הוה דם פסול ולכך אינו טעון כיבוס, ועי' רש"י יומא דף ס"ד ע"א ד"ה אם קרב דדייק שם קודם שהרגישו ור"ל משום דכבר נפסלו האיברים לא מחמת בעלי מומין רק מחמת היסח הדעת ובזה גם ע"י תערובות לא מרצי ועי' פסחים דף ל"ד מחלוקת דר"י ור"ל ובירוש' פ"ח דשקלים אם טעון עיבור צורה ובדברי רבינו בה' פסולי המוקדשין פ"ט ה"ד, ובירוש' פסחים פ"א ותרומות פ"ח דהיסח הדעת הוי פסולי דמן התו' ובזה אם עלו ירדו לד"ה לכך דייק רש"י שלא הרגיש, ועי' כריתות דכ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבאה על הספק גבי אם נודע לו שנפסל בהיסח הדעת מחמת דאינה משתמר' ע"ש, עכ"פ לכך דייק רבינו נתז דהיינו בכוונה ונפסל קודם שבא על הבגד ולכך אין צריך כיבוס ועי' מ"ש התו' פסחים דף ל"ד ע"א ובירוש' תרומות פ"ח מקשה איך שייך תלוי' הא נפסל' בהיסח הדעת ומתרץ שם דמשמרה שלא תטמא אחרים, ועי' סנהדר' דע"ז ע"ב גבי מחט שהי' כו' אך באמת י"ל דרבינו ס"ל כמבו' בירוש' פסחים פ"ז דהא דליכא טומאה בדם קדשים כמבו' בספ"א מה' מעה"ק הנ"ל זה רק בשנטמא לאחר שנכנס לאוירה של כלי, אבל קודם שנכנס לאוירה שוב חל בדם גדר השתנות ולא הוה קבלתו רק כמקבל מים אך מ"מ הך דפ"ח הל' ט' לא שייך זה וע"כ כמ"ש ובזה א"ש ג"כ מה דמבו' בחולין דף פ"ז ע"א דגבי דם כסוי ממעטינן אם כסהו וחזר ונתגלה דפטור מלכסות ע"ש והגדר כך דאף דבכריתות ד"ד יש קרא לרבות שיתחיי' כרת על דם כסוי זה רק דנתרבה שיש עליו שם דם כללי אבל שישאר עליו שם דם פרטי לא ולכך הכסוי פטור דשם דוקא חיה ועוף וכה"ג כ' התוס' חולין דף קכ"ו ע"ב החילוק גבי ביצת השרץ בין טומאה לאיסור מחמת דשם פרטה התורה דוקא ח' שרצים ועי' בתוס' חולין דף ע"ד וע"ה גבי חלב ג"כ כה"ג ורש"י חולין דף ע"א ע"ב דלכך לא מהני שחיטה גבי בן ח' משום דהתורה פרטה מבקרך וצאנך ואף דבגמ' שבת דף קל"ו אמר שם דהוי בגדר מת ר"ל דהצורה שיש בו דשייך בה שחיטה מתה ממנו ונתבטלה וכן גבי מילה שם ר"ל דתואר של זכר נתבטל ממנו דהרי גם בן שמונה כל זמן שהוא חי אינו מטמא ויש בו דין אבר מן החי ועי' בספרי פר' חוקת בהך מחלוקת אם דם של בן ח' מטמא השמטה- גבי דם של נפל בן ח' מחלוקת בספרי וזה ר"ל הירוש' נזיר פ"ז גבי נפלים אם יש להם רקב ואמר שם דתליא אם דמם מטמא ור"ל הך דספרי הנ"ל.ע"כ השמטה ובמשנה סוף מס' מכשירין דם בן ח' אין מכשיר ובחולין דף ע"ב פליגי בזה אם עובר במעי אשה אין עליו כלל שם טומאה או רק משום טומאה בלועה גבי פתיחת הקבר והוציא ידו ובמ"ש באהלות פ' ז' ועי' בכורות דף כ"ב וזה ג"כ ר"ל בהך דנזיר דף נ' גבי אם יש נצל בבהמה ומביא שם מהך דהמחהו דנבלת עוף טהור דבחמה טהור ואמר משום דהוי כעפרא לא ר"ל דנפסל מאכילת כלב רק דר"ל כך דנבלת עוף טהור חידוש הוא שפרטה לנו התורה כמבו' נדה דף מ"ב וזבחים ד"ע וחולין דף ל"ד וכמ"מ ור"ל שהטומאה נתחדשה בצואר, וכיון שנתהפכה לצורה אחרת שוב נתבטל ממנה זה הדבר דשם נבלת עוף וליכא בה זה החדוש ועי' במ"ש הרמב"ן במ"ה ז"ל ב"מ דף ל"ח דתרומה שנסרחה מותרת לזרים וכן ר"ל בהך דפסחים דף ט"ו ע"ב גבי פת שעפשה ע"ש וכן בהך מחלו' דאהלות פ"ב הובא בתמורה דף ל"א אם כזית רמה שנעשה מבשר המת דר"א ס"ל דאף אם הרמה חי' לא כרש"י ותוס' שם מכ"מ יש עליו דין של בשר המת ומטמא גם בכזית ורבנן ס"ל דכ"ז שהיא חי' אינה מטמאה כלל ובזמן שמתה אז הוי כרקב המת וצריך דוקא תרוד ע"ש וכן נ"מ להך דבכורות ד"ט הנ"ל וכמ"ש דהנה קי"ל דפטר חמור פודין אותו בשה אפילו קטן והנה לפי זה אם פדה את הפטר חמור בשה ששוה כמו הפטר חמור והנה יש בו טובת הנאה שיוכל לתנו לכל כהן שירצה אם גם הטובת הנאה יחול עליו בגדר שה קטן וא"כ יוכל לפדות בו פטר חמו' או זה בטל לגבי העצם וכיון שנתנה לכהן בעד הפטר חמ' האחד א"א לחלקו לשנים, ולכך המכה הניתוספות על ל"ט אינה מצטרפת לעבירה אחרת בחשבון וגם י"ל לפי המבו' בתוס' דמכות דהאומד של מלקות צריך להיות שיאמדו אותו ל"מ ואח"כ מלקין אותו ל"ט ואם אמדו אותו בל"ט צריך לפחות ממנו ולא ילקה אותו אלא ל"ו מחמת מלקות הראויות להשתלש וכן י"ל כגון אם אח"כ נחלש ולא יכול לקבל רק ל"ט י"ל דנדחה לגמרי עי' מכות ד' כ"ב ע"ב ע"ש בפי' רש"י אבל מכ"מ אף לדידן אם הלקה אותו מ' ומת אינו חיי' גלות ולכך א"ש מה דבסנהדרין דף פ"ז לא חשיב להך דין דר"י ורבנן גבי דין של זקן ממרא ונפקא מינא אם הלקה אותו מ' אם צריך לשלם בעד היתירה ואם כן שייך לזקן ממרא כמבואר שם ועי' בספרי פר' תצא פי' רפ"ו ע"ש, ומחמת דכאן הרי בזמן שגמר המלקות כדינו הוי קים ועי' בהך דסנהדרין ד"י מבו' שם דלכך צריך אומד וכמו דאמרי' בב"ק דף פ"ד ע"א דבאמת לא איכפת לן אם מיית לא מחמת הך דמכות ד"ח מחמת דעבד ברשות רק דשם קאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' רוצח פ"ה ה"ו דהך שליח ב"ד ר"ל כגון שהכה את הבעל דין המסרב לבא לדין ועי' ב"ק דף כ"ח ע"א גבי פרט לשליח ב"ד ור"ל שם לפי המבו' בספרי פ' תצא פיס' רצ"ב וקרבה אשת האחד אשת איש ר"ל דרק אם אשתו של הראשון שהתחיל להכות את חברו ואח"כ הכה חברו לו ומיירי בגדר רודף כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"א ה"ז ע"ש ובספרי והיא מכ"מ חייבת וצריך להציל את השני באחד מאבריה ואם לא גם בנפשה משום שהיא אשת הרודף הראשון שהוא התחיל אבל אם היתה אשתו של השני אף שהיא היתה יכול' להציל ג"כ באחד מאבריו מכ"מ אין עונשין אותה עי' בירוש' ע"ז פ"ב ושבת פ' ח' שרצים גבי מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף ור"ל כה"ג וגם י"ל לחלק בין אשתו לאדם אחר ועי' בדברי רבינו בהל' מלכים ועי' בירוש' ב"ק פ"ח ה"ג ע"ש בזה. עכ"פ זה ר"ל הספרי שם אבל שליח ב"ד אף דהוא התחיל מכ"מ הוי ברשות וכן ר"ל בהך דכתובות דף ל"ב גבי חובל שהותר מכללו לא ר"ל גבי חי' מלקות דזה דין כן ומה שייך בזה לומר הותר מכללא עי' במה שכ' התוס' זבחים דף ט"ז ע"ב ד"ה שכן וכמ"מ וביבמות דף ע"ה ע"א וכ"כ בזה במ"א די"ל דשם ר"ל גבי יוצא דופן דלא הוי טמאה לדידן או לשיטת הרמב"ם דס"ל לחלק בה' מעה"ק ובהל' ביאת מקדש דטבול יום ארוך דיולדת חייבת כרת על אכילת קדשים ולא בשאר ט"י וכב"כ בזה בהך דיומא דף פ"א דלמה לא הוה עינוי הותרה מכללה ע"ש ברא"ש עי' בל' רבינו בהל' עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז אז כשל כחו משמע קצת אף שאיננו מסוכן דלא כמ"ש התו"י יומא דס"ז, ועי' מ"ק ד"ט דב"ד של שלמה טעו בזה ובתו"כ פ' אחרי מרבה שם מקרא לחוקת עולם לבית עולמים דר"ל דעינוי לא הותר אף בבהמ"ק ואף אי נימא כדמשמע מדברי רבינו בה' שביתת עשור פ"א דלא כתו' יומא דע"ז דשאר עינוים הוה רק דרבנן דרק דהן מהתו' ועי' בתו"י יומא דע"ג ויש לחלק בין טבילת כל גופו למקצת ועי' תוס' דף פ"ח ע"א דס"ל דגם בכל גופו אם אינו מכוין לרחיצה מותר, ועי' ביצה די"ח וכן מלשון רבינו בהל' שביתת עשור, ורבינו נראה שמחלק דמצות עינוי הוה מהתו' בכל הנ"ל אבל איסור הוה רק מדרבנן נדרים דף פ' ע"ב ובזה ע"ש דיש שני דרשות לה' עינוים ע' ד' ע"ד וד' ע"ו וכבר כתבתי בזה וא"כ הרי מצינו במקדש טבילות ובזה לא שייך לומר דלא מכוין כמ"ש התוס' ביומא ובשבת גבי חייבי טבילות דשם רק סיבה משא"כ צווי התו' וצ"ל שיש לחלק בין חמין לצונן ועי' יומא דל"א ע"ב זקן או חולה עיין שם ועי' סנהדרין דף פ"ה ע"א גבי מסרב לצאת וגבי מה דאמ' שם מי שמצו' להכותו לא ר"ל המלקות רק דר"ל כמו מסרב ועי' מו"ק דט"ז ובתוספ' ב"ק פ"ט גבי שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד ע"ש ועי' מו"ק דף י"ד ע"ב גבי עשה ע"ש בתוס' ד"ה מהו וכן הגדר אם מה דשליח ב"ד יש לו רשות להכות במסרב אם משום כיון דאינו רוצה לבא לב"ד יש לו רשות להכותו או בשביל שיבא דלשיטת רבינו כיון שהכה אותו ומת שוב לא נתקיים הכונה ובגדר לא עשה מצוה ובאמת כל הדברים שבתורה כמו בחבישה גבי רוצח קודם שמת הנהרג בסנהדרין דף ע"ח ודף פ' וכתובות דף ל"ג אם הטעם כדי שלא יברח או כך הוא הדין דצריך לחבשו. ובאמת הנה במכילת' פ' משפטי' פ' ו' ממעט שם מקרא גבי חבישה דלא מהני ערבות וזה אינו מובן ועי' בדברי רבינו בה' מלוה פכ"ה הלי"ד גבי ערב לגוף אם שייך ע"ש בהשגות ודברי הה"מ אם שייך שיעבוד בגוף בלבד ועי' תוס' כתובות דף ס"ג ע"א ובירוש' נדרים פ' ר' אליעזר פ"ט מגופי גבאי ע"ש ועי' בתוספ' ב"ק פ"ט גבי עבד שחבל בעצמו דצריך לשלם לרבו כשיוצא לחירות ואפשר דגמ' דילן ב"ק דף צ' במה דאמר שם החובל בעצמו כו' פטור ע"ש בתוס' דף צ"א אך נ"מ אם עבד חבל בעצמו, וכבר כתבתי במ"א אם שייך גדר תשלומין לעצמו ונ"מ לפי המבואר בקידושין דמ"ו ע"ב וכ"מ דעיקר הגדר מה שצריך לתרום מן היפה זה מחמת מצוות נתינה וזה ר"ל שם דמזה ראי' דבדיעבד הוה תרומה ועי' ב"מ דנ"ו ע"א ובירוש' חלה פ"ד דגבי דמאי מותר ליתרום לכתחילה מן הרעה דשם ליכא מצות נתינה, גבי כהן דתורם ונוטלה לעצמו אם זה גדר נתינה דלא גרע משאר כהנים וצריך לתרום מן היפה או דלא שייך בו נתינה ובירוש' תרומות פ"ו ה"א גבי תרומה טמאה דניתנה להדלקה וכ"כ דיש שני מיני גדרים תרומה טמאה א' היכי דהטבל הי' טמאה ושם הפרשתו לכתחילה לצורך הדלקה עי' בירוש' תרומות פ"ה ה"א ובכורים פ"ב למשחה להדלקה וע' שבת דכ"ה ע"א ויש עוד תרומה טמאה שלאחר הפרשה קודם נתינה לכהן נטמאת ביד הישראל, וזה כוונת הגמ' שבת דכ"ג ע"ב גבי שמן שריפה דנקט שמן תרומה שנטמאת ואמאי קרא לי' כו' וזה אינו מובן דהא מצינו בשביעית פ"ו שמן שריפה, אך כאן דייק הגמ' שמן תרומה שנטמאת וכן דפסחים דל"ג ותמורה דל"ג ע"ב גבי מדליקין בפת ובשמן כו' ובפסחים נקט שנטמאת ור"ל שכשהית' תרומה נטמאת דשם עיקר ההפרשה הוי נתינה לאכילה וע"ז ר"ל הירוש' תרומות פ"ה ה"א הנ"ל רשב"נ שאל לר"י מהו להדליק ואמר זיל אדליק ומה דנפל לשבטך נפל לך ומה זה, ור"ל ג"כ כה"ג שנטמאת לאחר הפרשה והוא הי' כהן וגבי תרומה טמאה רק מחמת גדר נתינה ואמר לו דאף לעצמו הוה גדר נתינה וכבר כתבתי בהך דבכורות דמ"ז ע"ב גבי כהן שמת והניח בן חלל ע"ש דנ"מ בין קודם ל' לאחר ל' וע"ש ברש"י ותוס' דלאחר ל' הוי כנתינת' לעצמו ויהי' נ"מ לר"ע דס"ל שם דמ"ט ע"א גבי מת ביום ל' אם נתן לא יטול כה"ג שהי' לו בן חלל ומת הכהן ביום ל' אם פטור או לא ועי' בירוש' פאה פ"ח גבי מתנות שאין עניים מקפידים וכי יש אדם קורא שם פיאה לעצמו ואין כאן מקומו. עכ"פ גבי מלקות זה לא בגדר מחמת דעביד ברשות רק הדין כן אבל היכא דאמדוהו שאינו יכול לקבל מלקות כ"כ ואז הוסיפו על האומד עי' ב"ק דף ל"ב ע"ב וסנהדרין ד"י ומבו' בהך דב"ק שם דאף דהשב"ד טעה בדבר מצוה מכ"מ גולה ועי' ברש"י סנהדרין דף פ"ז ע"ב דמבו' שם דאם הב"ד טעו בדין וצוו לשליח ב"ד להלקותו הם חייבים לשלם והוי כמו מצמצם כיון דע"י נעשה זה ובתוספתא ב"ק פ"ט גבי עבד בראשי אברי' אמר שם דאם צוה לאחר לסמא עינו אינו יוצא ושם בגדר דצריך לעשות בו מעשה כמבו' בתוספתא שם הובא בתוס' ב"ק דף צ"א ד"ה לא אך יש נ"מ דגבי עין יש בו ב' גדרים אם משום חסרון בעצם העין או משום הסתלקות הראי' וגבי אזן רק משום הסתלקות השמיעה ונ"מ גבי סמוי' עינו וחטטה דק"ל עבד יוצא לחירות קידושין דכ"ד ע"ב אם אז צריך גט שחרור לשיטת המכריעין קידושין שם דבשאר איברים צריך ובעין א"צ אם משום הראי' או משום החסרון וגבי גלות אם מצמצם חייב בודאי לא דהרי חזינן דאף אם עשה טריפה שימות בודאי ומת ע"י הרוח פטור מגלות כמבואר בכמ"מ ולא כדברי הראב"ד ז"ל בהל' רוצח פ"ו. ובאמת בהך דכריתות דף י"א משמע דהאומד למלקות הוא גדר דין לא מחמת החשש ולמד שם מקרא אך שם י"ל דכיון דעיקר הגדר דסנהדרין ד"ו משום דבעינן אחיך וגבי שפחה הוי זה מחלו' דתנאים ב"ק דפ"ז וכמ"מ אם הוי בכלל אחיך וגם יש סתירה בין לשון המשנה במכות דף כ"ב ובין הברייתא דסנהדרין דף י' אם האומד נצרך שיהי' למלקות הראוי' להשתלש או מלקין אותו והאומד הוי אומד ונ"מ אם אמדוהו לקבל כ' דא"צ להלקותו רק י"ח והוסיף רצועה א' והלקה אותו י"ט אם חייב גלות אם זה הוי כאנוס כיון דבאמת יכול לקבל ע"פ האמוד אך כיון דע"פ דין אין יכולין להלקותו לא הוי אומד כלל וזה ר"ל הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' רוצח פ"ה הל' ו' עי"ש וגם באמת י"ל דזהו כונת הגמ' במכות דף כ"ג אין לי אלא מכה רבה כו' ובספרי בפר' תצא מרבי שם בזמן שמוסיפין על כל אומד ור"ל כה"ג אף דבעצם האומד הוי לכ' והוסיף על י"ח ועי' בהך מחלו' דב"ק דף פ"ו ע"א גבי שומא אם שייך לב"ד שומא על דבר שאין בו חיוב דין גבי עבד תרי לישני ע"ש ומה דבגמ' אמר במכות דף כ"ג למד על הראשונות שהם מכה רבה ומה ר"ל או דר"ל דהך מ' הם מכה רבה דאין מלקין אותו רק ל"ט או ר"ל כך דהנה עי' בדברי רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"ז משמע דהא דקי"ל דהאחר חייב זה רק אם יש באבן האחרון בלבד כדי להמיתו בלא צירוף הראשונות א"כ קשה להך משנה דכאן דהוסיף לו רצועה א' גולה ואמאי ואמר כך דכאן הוי המלקיות המספר לא בגדר מצטרף רק בגדר עצם וכיון דהוסיף נעשה כמו מנין חדש וגם הראשונים הוי שלא כדין ולכך גולה זה ר"ל הגמ' וזה ר"ל ג"כ הך דזבחים דף י"ח ע"ב בהך מחלו' אם יתר כמאן דאיתא או כמאן דליתא ר"ל כך אם המספר של הדין יש רק שנתוסף עליו עוד אחד או שאינו כלל וזהו ג"כ כונת הגמ' מכות דף ה' ע"א ממון מצטרף מכות לא מצטרף ר"ל כך דמלקות המנין שלו פחות משיעור התורה כמאן דליתא וא"א שיתחייב מלקות ע"פ דין פחות ממ' והפסק של מלקות צריך דוקא מ' רק אח"כ אומדין אותו כמה יכול לקבל זהו דין בפני עצמו ולכן א"א לפסק שיתן לכל עד חצי מלקות וכה"ג כתבו התוס' ביומא דף פ"א גבי רביעית דם הבאה מב' מתים דרק אם הי' שני רביעית ונטל חצי מזה וחצי מזה דאז מצטרף וכן מבו' בתוספתא דאהלות פ"ב וכן הדין גבי מזוזה עי' מנחות דף ל"ד ע"א ודף ל"ג ע"א בעינן כתיבה תמה במה דאמר שם ליכתביה על המזוזה ר"ל כך דכתיבה נקראת הפרשה שקובעין על המזוזות וכמבו' שם דף ל"ג כתיבה בגובה וכן ר"ל דשם דף ל"ז כתיבה בימין ר"ל דלא כפירושם רק דמזוזה הוא בימין כמבו' כאן דף ל"ד אף כאן צריך שתהא הכתיבה תמה דהיינו שתהא כל הפרשה נכתבה ואח"כ יהי' על מזוזות ואם נימא שצריך לכתוב על המזוזה וא"כ מתחיל לכתוב על מזוזה בזמן שאינה תמה ולכך אמר שם דליכתבה על האבן קודם שהוא מחובר במשקוף ואח"כ יקבענו וכן הדין מה דלכאורה יש סתירה בתוס' אם יוכל לתפור ב' חצאי פרשיות של מזוזה אך כך דודאי אם כתב חצי פרשה זה לא כלום רק אם היו לו ב' פרשיות שלמות וע"י סיבה נחסר מזה חצי ומזה חצי יכול לתופרם וכבר חל עליהם שם פרשה ועי' זבחים ד"פ ודף כ"א וכמ"מ וחולין דף ק"ז שירי טהרה ועי' נזיר דף נ"א גבי תרוד רקב דשני חצאי תרוד לא מצטרפי ואם הי' לו ב' תרודים ונטל מזה מחצה ומזה מחצה שפיר מצטרפי ע"ש ובירוש' שם וכן בהך למאן דס"ל דפחות מכביצה מקבלת טומאה אך אינה מטמא אחרים עד שיהי' בה כביצה עי' תוס' שבת דף צ"א ופסחים וב"ק וכמ"מ אם הי' לו ב' חצאי ביצים שקבלו טומאה אם מטמאין אחרים וזה ר"ל בזבחים דף ל"א ע"ש ברש"י ותוס' ובעידיות פ"ג וכמ"מ ועי' בדברי רבינו בה' טומאות אוכלין פ"ז הי"ד והי"ז גבי אוכל פרוד דמצטרף לטמא טומאת אוכלין אחרים ע"ש בהשגות ופליגי בזה דרבינו ס"ל דרק שני חצאי כביצה אז מצטרף לטמא אחרים אף שאינם דבוקים דכיון דיש בכ"א כזית כמבואר בכ"מ לכך חשיבא וכן מוכח בירוש' תרומות פ"ב ופ"ט דרק כשאין בכ"א כזית אז אינן מצטרפין וכמו בהך דטהרות פ"ט מ"ט גבי זיתים דשפיר מצטרפא אע"פ שאינן דבוקין דלא כפי' הר"ש שם וע' מנחו' ד"ע התבואה כו' וע' טהרות פ"ח מ"ח ובפלוגתא דשם אם רק שני חצאים אז מצטרפין ועי' תוס' זבחים דק"ה ע"ב ומנחות דכ"ד וכה"ג מבואר במנחות דכ"ו גבי הקטיר קומצו פעמים ולא פעמי פעמים ע"ש, ופירורים שהתוס' שם כתבו דלכו"ע לא הוי הקטרה אך בירוש' פ"ב דיומא מבו' להיפך, ועי' רש"י זבחים דצ"א ע"ב ד"ה הא ובפיה"מ מנחות פ"ו על דע"ד ע"ב ועי' במ"ש הראב"ד בעדיות פ"ג מ"ב בהך דר' דוסא ע"ש ובשבת דצ"א דמבואר שם דמצטרף ותוס' חולין דקי"ח ע"ב ועי' במכשירין פ"א ופ"ב גבי מקפה ושאר דברים אך שם רק משום דטבו"י קיל וזה מחלוקת בירוש' חלה פ"ג ר"י ור"ל אם משום דגם בשאר דברים לא הוה זה חיבור רק מדרבנן או דטבו"י שאני, וזה תלי' במחלוקת תנאים דספ"ג דטבו"י אם הטבו"י יש עליו שם טמא וכ"כ בזה, ועי' בדברי רבינו במס' כלים פ"א בפי' המשניו' בזה ובטבו"י פ"ב מ"ג גבי עיגול של דבילה ע"ש בפי' המשניו' ובירוש' פ"ב דתרומות דמיירי שנתחבר במי פירות דאז לא הוי חיבור, ובאמת בתוספ' דטבו"י הובא בר"ש סוף הל' ג' ובירוש' יבמות פ"ד מחלק שם בדבילה בין לא ריסקה ובין ריסקה ובדברי רבינו בהל' טומאות אוכלין פ"ז ה"ד, אך באמת גבי צירוף לטמא אחרים תלי' כך אם מה דקיי"ל דאף דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מהתו' אך אין מטמא אחרים כמבו' בכמה מקומות, אי משום דאין פחות מכביצה יוכל לטמא אחרים מחמת החומר או מחמת הצורה דפחות מכביצה לא קיבל עליו טומאה רק לעצמו ולא לטמא אחרים וזה תלי' בהך דירוש' ערלה פ"ב דס"ל לשמאי שם דכמו דחזינן גבי איסור המחמץ והמתבל אף בפחות מכשיעור אוסר ולא בטל חזינן דזה משום החומר וכיון דנתבטל החומר נתבטל האיסור אבל במחמץ כו' שעדיין ניכר חומרו אוסר ה"נ גבי טומאה דאם חימץ עיסה בפחות מכביצה טמאה נטמאת העיסה ומבו' שם הטעם דתלי' בהך דמנחות דף נ"ד וירוש' תרומות פ"ב הל"ד דאם נתפח גם כן יש מ"ד דמטמא ועי' בתוספ' פרה הובא בר"ש בפ"ח מ"ז אך שם משום דהוה ברי' וכעין הך דחולין דקי"ט וגבי ברי' דחשוב בכ"מ אף דמ"מ בגדר חומר איננה מטמא עד שיהי' כביצה מ"מ הטומאה יש עליו ועי' שבועות דכ"א ע"ב ובנדה דף מ"ג ע"ב אם ברי' או אבר דאין צריך שיעור אי משום דהוי חשוב כשיעור שלו או דאין צריך שיעור כלל, ועי' נזיר דף נ"א ע"ב גבי נמלה שחסר' רגל ועי' באהלות פ"ב גבי הך מחלוקת דר"ע וחכמים גבי דם קטן שיצא כולו ואין בו רביעית אם מטמא ותוס' יומא דף פ"א וד' ע"ט גבי ברכה, וכן מבו' בירוש' ערלה שם דפליגי ר"מ ורבנן בתו"כ פ' שמיני גבי ג' לוגין מים שאובים אם רק דזה המציאות כן או דאין בו כח לפסול ונ"מ פחות מג' לוגין שיש בהם צבע וניכר פוסל ועי' שבת דקמ"ד ע"ב ובמקוואות פ"ג מ"ד דאם נתכוין לרבות מצטרף לג' אפי' בכמה שנים אך י"ל דזה רק אם הכלי ששופך ממנו יש בו מים שאובים הרבה, וכבר כתבתי דמוכח מדברי רבינו בהל' מקוואות דאם התחיל לשפוך לתוך פחות ממ' סאה מכלי שיש בו הרבה מים שאובי' אף שנגמר הג' לוגין מים שאובים לאחר שכבר הי' בו מ' סאה כשירים מ"מ נפסל למפרע היכא דדעתו להוסיף ע"ש בפ"ה מה' מקוואות ה"א ועי' בתוס' חולין דקכ"ג גבי עור שהתחיל לקרוע ובאמת נראה דאף דקיי"ל גבי כל איסורין אף אם אוכל פירורים בפחות מכדי אכילת פרס מצטרף עי' בכריתות די"ב ע"ב אך שם י"ל דמיירי שהוא פירור א' ועי' רש"י פסחים דקי"ד וברכות דל"ז ומנחות דט"ז ע"ב וכ"מ בזה ונזיר דף ל"ו ורש"י פסחים דמ"ד זה רק אם מתחילת אכילתו דעתו להשלים לבכדי אכילת פרס דאל"כ אימתי יכול להתרות בו דהא צריך תכ"ד ועי' בתוס' מכות ד"כ ע"ב ובפי' המשניות שם גבי הי' שותה יין דמתרין בו בתחילת שתי' שכך וכך זתים כו' וכ"ה בירוש' נזיר פ"ו ובפרט לר"ל דס"ל ח"ש מותר מהתו' ורק אם אין דעתו להשלים כמבו' בירוש' פ"ו דתרומות ור"ל כגון אם השלים לאחר כדי אכילת פרס או שאכל כמו חמץ בפסח סמוך לזמן כלות איסורו דההשלמה תהי' בזמן שמותר ומ"מ יש עליו גדר אכילה וכן ר"ל בהך דשבת דק"ג ע"ב במאי דאמר שם לר"ש דרק אם משלים אז חייב ור"ל אף אם השלים במוצאי שבת וכן ר"ל שם קל"ג ע"ב גבי מילה דאם לא הספיק לגמור המילה דחייב חטאת ור"ל דגמר במוצ"ש דהמילה נעשה כהוגן ורק מאחר שלא גמר המצוה בשבת חייב ובתוספ' אמר זה ר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור ע"ש דף ק"ו ועי"ש בירוש' שבת פ"א ה"ב מה דמחלק שם בין הוצאה פחות מכגרוגרות ואח"כ השלימה ובין האכילה פחות מכזית ואח"כ השלים ג"כ וכעין הך דחולין דק"ג ע"ב.

1 ה"ג לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי. וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן רבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים:

2 ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין - וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון:

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ה"ג לא דכ"ע טהא"מ. שאף מע"ר לכהנים מדקנסינהו עזרא. הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר ה"ד כתב אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל. והוא מספרי פ' קרח סי' קכ"א ודברי הכ"מ שם תמוהים א"כ אף קודם הקנס. מדין תורה לא הי' אבי אמו כהן מחוייב לתתו ללוים ופרש"י צ"ע:

2 אור שמח על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הקרקעות והעבדים והבהמה כו' כל אחד מהן נקנה בחליפין: הנה בשאלה ושכירות כתבו רבנן בתוספות דאינם נקנים בחליפין והוכיחו כן מהא דתנן ונתקבלו שכר זה מזה וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין שכירות הקרקע, ואגבה, או מדין חצר יקנו המתנות והובא דעתם בשו"ע סימן קצ"ה. ומה שהוכיחו עוד מהא דתניא כשם שקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה, לאו ראיה, דכמו דמשני הגמ' על משנה דקדושין דף כב דמילתא דאיתא במטלטלין לא קתני כן לא תני בשכירות מילתא דאיתא גם במטלטלין, וכסף לא קני בשכירות מטלטלין רק לענין מי שפרע כדברי רש"י ב"ק ע"ט שם, וראייתם מנתקבלו שכר זה מזה עיין ברא"ש פ"ק דב"מ שדחה זה בדברים פשוטים, ומה שדימו זה התוספות בערכין דף ל' להא דאמרו בפרק שנים אוחזין טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, התם גם למקנה אין בזה רק טובת הנאה משא"כ כאן שלהמקנה איכא בזה קנין גמור וממונו הוי. והנה שם בערכין חדשו התוספות דאף מתנה ע"מ להחזיר לא מקני בחליפין, ודא פסיקא לרא"ש שאף לשיטת התוס' מקניא בחליפין שהקשה שהיה לו ליתן להם הקרקע עד זמן ידוע בחליפין, ואולי הרא"ש לטעמיה אזיל דבמתנה ע"מ להחזיר בעי המקבל להקנות אח"כ לנותן כמוש"ב בפרק לולב הגזול, וא"כ קנוי הוא לעולם ותנאי מילתא אחריתא וכדאמר ריש המגרש, לזה אין סברא לומר דמתנה ע"מ להחזיר לא מקנו בחליפין ולשון רבינו לקמן פרק ו' הלכה ז' מורה דסבר דגם שכירות קרקע מהני בחליפין עיי"ש: ויש לעיין לפי שיטת התוס' בערכין, א"כ בהנך מילי דאין בהו גזל רק מפני דרכי שלום, דלרבנן דפליגי על ר' יוסי אמרו בהניזקין דאינה יוצאה בדיינין ומי שיש בידו גזל של דבריהם וכפר בו ונשבע אינו מוסיף חומש כדברי רבינו פרק ו' מהלכות גו"א וקלישא קנינו בהו מקנין טובת הנאה, ובטובת הנאה אפילו למ"ד אינה ממון אם בא אחר ותפס מוציאין מידו כמוש"פ רבנן בתוספות פרק הזרוע ד"ה יש בו טו"ה לבעלים ועיין מש"כ רבנן בתוס' בשמעתתא דתקפו כהן, ואם טו"ה אינה ממון לקנות בחליפין כש"כ הנך מילי דאינם ממון לקנות בחליפין, וכן היה נראה. אבל מה נעשה שגמרא ערוכה היא בשילהי חולין, לוי בר סימון אקני פירות שובכו לר"י אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טרוף אקן דליגבינהו ולקנינהו למאי אי למיקני לקנינהו ניהליה בסודר, הרי דפירות שובך דאין בהן רק משום דרכי שלום כדאמר שם לעיל ואפ"ה מהני קנין סודר בהו ומקני בחליפין, וזה כפי מה שפסק רבינו בפרק י"א מהלכות מע"ש ונ"ר כדחויא דגמרא דטו"ה ממון לקנות בחליפין ואג"ק, ועיין משל"מ שם וש"ך סימן ר"ג שכוונו לדבר אחד. ומהך דחולין מוכח דאפילו אין להקונה בהו רק טו"ה ג"כ מיקני בחליפין דומיא דתמן דפירות שובך להקונה ג"כ לית בהו רק משום דרכי שלום, ומדברי רבינו לא מוכח רק דהיכי דלהמקנה ליתא רק טו"ה מקנו בחליפין הא להכהן והלוי הזוכים ממון גמור הן, איברא דפוסקים אחרונים וכן דעת השו"ע סימן רע"ו דיורש אינו יורש טובת הנאה, אמנם כבר השיגו המחנ"א מרש"י קדושין ס"פ האיש מקדש ד"ה ור"י סבר לאו כמי שהורמו דמיין וצריך היורש הזה ליתנן לכהן ואין לו בהן אלא טו"ה בלבד והיא אינה ממון. ובאמת לא הבנתי דבריו של ברבי הרב מחנה אפרים שכיון שלאו כמי שהורמו דמיין הרי הטבלים ממון גמור הן ויורש אותם בכללם ולדידיה צותה רחמנא להפריש טבלו ולהמפרש ודאי איכא בהו טובת הנאה, ואימת קא אמרינן דאינה ממון להוריש לבניו דוקא אם נשאר מאביו ישראל תרומות ומעשרות מופרשין, דכיון דגם לאביו לא היה בהן רק טובת הנאה אינו מוריש הטוה"נ לבניו, אע"ג דגונב מתנות שלא הורמו אינו משלם לו רק דמי חולין שבו למ"ד דטוה"נ אינה ממון אף אם לאו כמי שהורמו דמיין וכמו דפריך בנדרים דף פה ואי טובת הנאה אינה ממון מ"ל הורמו מ"ל לא הורמו, היינו משום דעל כרחו יפריש אותן וכי יפריש לית בהו רק טובת הנאה, אבל לומר שלא יירש אותן זה לא מסתבר, אבל אטו ע"ז שקלינן וטרינן דהמפריש לא יהיה בהן לו טובת הנאה הלא תורם משלו על של חבירו אמרו דטובת הנאה שלו ולאו מדין ירושה, ואין ראיה מדברי רש"י כלום. ועיין מש"כ לקמן בהל' זכיה ומתנה פי"א דברים הנוגעים לכאן: ונחזור לעניננו, דהא נראה דיפה כתבו האחרונים דשאלה ושכירות של מטלטלין דגוף החפץ נפחת מדמיו או בקרקע דמקנה ליה לחפור בגוף הקרקע מהני קנין סודר לכו"ע כמו שהוכיחו מסוף השואל בהא דאמר שואל אדם בטובו לעולם כו' והוא דקני מיניה ומהדר ליה קתיה עיין קצות ונתיבות סי' קצ"ה, וכן נראה דהתוספות בערכין השוו קנין אגב בהא לקנין חליפין מדברי הגמרא אלא טובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין ה"נ אינו ממון לקנות אג"ק, ודבר זה לא שמענו דמטלטלין בשכירות לא מקנו אג"ק, ואדרבא מצאנו פרק חזקת דף מד: דאי אקני מטלטלי אגב מקרקעי קני אפילו לא אקני רק לשעבודא בעלמא וכמו שפירש רשב"ם שם דאין זו מכירה גמורה ולא משכון אלא שעבוד בעלמא מהני אגב. אולם ז"א, דקנין חליפין מהני לענין שעבוד דקרקע כמוש"פ רבינו וההלכות הא דשטרי הקנאה דפ"ק דב"מ שטר שיש בו קנין וקרקעותיו משתעבדים בחליפין וע"ז לא שמענו חולק, וצ"ל דשעבוד עדיף משאלה ושכירות וכמש"כ רבנן בתוס' ב"ק דף נא: ד"ה השותפין דמשו"ה הקדישה המשכיר מפקיע מידי שוכר ולא הקדש הלוה מהמלוה משום דגוף הקרקע יוצא מת"י עיי"ש, אך בכ"ז לא שמענו זה מימינו דשכירות מטלטלין לא מקנו באגב וע"כ כמוש"פ האחרונים דשכירות מטלטלין מקני בחליפין הן דלענין שטר עדיף אגב מחליפין לשיטת רבינו עיין בכ"ז וה' יאר עיני:

« רש"י על קידושין נ״ח ע״ב:ב׳ רש"י על קידושין נ״ח ע״ב:ד׳ »