רש"י על קידושין ל״ה א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין ל״ד ע״ב:י״ג רש"י על קידושין ל״ה ע״ב:א׳ »

1 קידושין פתח ↗

וּלְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, דְּאָמַר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם דְּהָוֵה תַּלְמוּד תּוֹרָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

2 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה דרכו לכבש. את הארץ כו'. והרע"ב בספ"ו דיבמות פי' לכבש את האשה:

3 קידושין פתח ↗

וְאִי כְּתַב פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא כְּתַב מוֹרָא, הֲוָה אָמֵינָא: אִישׁ דְּסִיפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת – אִין, אִשָּׁה דְּאֵין סִיפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת – לָא, וְכֵיוָן דְּאֵין סִיפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת לֹא תִּתְחַיֵּיב כְּלָל, צְרִיכָא.

4 קידושין פתח ↗

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רָבָא: פַּפּוּנָאֵי יָדְעִי לַהּ לְטַעְמָא דְּהָא מִילְּתָא.

5 קידושין פתח ↗

וּמַנּוּ – רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״ – הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לִתְפִילִּין, מָה תְּפִילִּין מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ, וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת – אַף כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – נָשִׁים פְּטוּרוֹת. וּמִדְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – נָשִׁים פְּטוּרוֹת, מִכְּלָל דְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – נָשִׁים חַיָּיבוֹת.

6 שבת פתח ↗

הָא יֵשׁ בְּרַגְלוֹ מַכָּה — נָפֵיק. בְּהֵי מִינַּיְיהוּ נָפֵיק? אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה. אַלְמָא קָסָבַר, סַנְדָּל לְשׁוּם צַעַר עֲבִיד. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: בְּאוֹתָהּ שֶׁאֵין בָּהּ מַכָּה. אַלְמָא קָסָבַר, לְשׁוּם תַּעֲנוּג עֲבִיד, וְזוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה — מַכָּתָהּ מוֹכַחַת עָלֶיהָ. וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא. דְּאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הַב לִי מְסָנַאי. יְהַב לֵיהּ דְּיָמִין. אֲמַר לֵיהּ עֲשִׂיתוֹ מַכָּה. וְדִילְמָא כְּחִיָּיא בַּר רַב סְבִירָא לֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: עָשִׂיתָ שֶׁל שְׂמֹאל מַכָּה. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּתְפִילִּין כָּךְ מִנְעָלִין. מַה תְּפִילִּין בִּשְׂמֹאל, אַף מִנְעָלִין בִּשְׂמֹאל. מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל! אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דְּתַנְיָא הָכִי, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי, דַּעֲבַד הָכִי — עֲבַד, וְדַעֲבַד הָכִי — עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא רַבִּי יוֹחָנָן הָא מַתְנִיתִין לָא הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ הֲוָה הָדַר בֵּיהּ. וְאִי נָמֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְקָסָבַר אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יְרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. וּמַנּוּ? — מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא. הֵיכִי עָבֵיד? — סָיֵים דְּיַמִּינֵיהּ וְלָא קָטַר, וְסָיֵים דִּשְׂמָאלֵיהּ וְקָטַר, וַהֲדַר קָטַר דְּיַמִּינֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְרַב כָּהֲנָא דְּלָא קָפֵיד. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ — חוֹלֵץ שֶׁל שְׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָמִין. כְּשֶׁהוּא רוֹחֵץ — רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא סָךְ — סָךְ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְהָרוֹצֶה לָסוּךְ כׇּל גּוּפוֹ — סָךְ רֹאשׁוֹ תְּחִילָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כׇּל אֵיבָרָיו. וְלֹא בִּתְפִילִּין. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא — לֹא יֵצֵא, דִּילְמָא אָתֵי לְאֵיתוּיֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. מַאי טַעְמָא? — דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ עֲבִידָא. וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא עַד דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא וּמוּמְחֶה קָמֵיעַ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא, אַף עַל גַּב דְּלָא מוּמְחֶה קָמֵיעַ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה״, וְלָא קָתָנֵי: ״בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה״. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל שֶׁרִיפֵּא, וְשָׁנָה, וְשִׁלֵּשׁ. אֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין, אֶחָד חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֶחָד חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. לֹא שֶׁנִּכְפָּה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכָּפֶה. וְקוֹשֵׁר וּמַתִּיר אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ

6 עירובין פתח ↗

וּבַסַּכָּנָה — מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנָן לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ — נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ, אֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ: לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ. גְּמָ׳ זוּג אֶחָד אִין, טְפֵי — לָא. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דְּאִי כְּרַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: לוֹבֵשׁ כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטֵף כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף. דִּתְנַן: וּלְשָׁם מוֹצִיא כׇּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטֵף כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף. וְהַהִיא סְתָמָא, מִמַּאי דְּרַבִּי מֵאִיר הִיא? דְּקָתָנֵי עֲלַהּ: לוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הָתָם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁוֹ — כְּחוֹל שַׁוְויֻהּ רַבָּנַן, וְהָכָא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁוֹ — כְּחוֹל שַׁוְויֻהּ רַבָּנַן. הָתָם דִּבְחוֹל כַּמָּה דְּבָעֵי לָבֵישׁ, לְעִנְיַן הַצָּלָה נָמֵי שָׁרוּ לֵיה רַבָּנַן. הָכָא דִּבְחוֹל נָמֵי זוּג אֶחָד — אִין, טְפֵי — לָא, לְעִנְיַן הַצָּלָה נָמֵי זוּג אֶחָד — אִין, טְפֵי — לָא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנַיִם שְׁנַיִם. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא, זוּג אֶחָד — אִין, טְפֵי — לָא. וְאִי קָסָבַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא, וּמִשּׁוּם הַצָּלָה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן, אֲפִילּוּ טְפֵי נָמֵי! לְעוֹלָם קָסָבַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא, וְכִי שְׁרוֹ רַבָּנַן לְעִנְיַן הַצָּלָה — דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ בִּמְקוֹם תְּפִילִּין. אִי הָכִי זוּג אֶחָד נָמֵי — אֵין, טְפֵי — לָא! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין. הָנִיחָא דְּרֹאשׁ, דְּיָד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה וַחֲבִילָתוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמְסַלְּקָן מֵרֹאשׁוֹ וְקוֹשְׁרָן בִּזְרוֹעוֹ. אֵימַר דְּאָמַר רַב הוּנָא, שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהֶן דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. רָאוּי מִי אָמַר? אֶלָּא כִּדְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין. הָכָא נָמֵי, מָקוֹם יֵשׁ בַּיָּד שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין. תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה: ״עַל יָדְךָ״ — זוֹ קִיבּוֹרֶת, ״בֵּין עֵינֶיךָ״ — זוֹ קׇדְקֹד. הֵיכָא? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מְקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. לֵימָא בִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אִית לֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וְהָכָא בְּשַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא, וְהָכָא בְּמִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוּוֹנָה קָמִיפַּלְגִי. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: לָצֵאת בָּעֵי כַּוּוֹנָה. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: לָא בָּעֵי כַּוּוֹנָה.

7 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אמנם לכאורה יש ראי' ברורה דסתמא דתלמודא ס"ל כר"ז מדאמרינן בפ"ק דקידושין ל"ה ע"א ולר"י דאמר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וכו' מא"ל. משום דהואי מצה שמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ופירש"י שם וז"ל משום דהואי שמחה וכו'. ולא ס"ל כאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה עכ"ל. ועי' בתוס' שם ד"ה משום דהוי וכו' עיי"ש. הרי דסתמא דתלמודא נקט עיקר כר"ז דאשה מיחייבא בשמחה ולא כאביי. ואפשר דמה"ט פסק הרמב"ם כר"ז. אבל אין מזה הכרח גמור דיש מקום לדחות. ועי' בתוס' הרא"ש שם ובחי' מהרי"ט ז"ל שם עייש"ה. ואין מזה קושיא על הראב"ד דפסק כאביי. ומעתה שפיר י"ל דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. והנה הא דקאמר אביי אשה בעלה משמחה. כתבו התוס' פ"ק דקידושין ל"ד ע"ב בד"ה אשה וכו'. בשם ר"ת ז"ל שמפרש אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו. שהחובה מוטלת על בעלה. ובאלמנה על ששרויה אצלו. אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הא דכתיב בקרא ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'. היינו רק לומר שיאכילם גם הם משלמי שמחה שעליו להביא ברגל. דהא אשתו בקרא לא כתיב כלל אלא מבתך נפקא. וכמש"כ בתוס' רי"ד בפ"ק דקידושין שם וז"ל אשה בעלה משמחה. פי' אין אשה כתובה אצל שמחת הרגל כ"א בת. דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו'. אבל מיהו כיון דבתו חייבת גם אשתו חייבת. ובא אביי לתרץ דהשמחה באיש נוהגת ולא באשה. דאשה בעלה משמחה. וכן נמי הבת אביה משמחה עכ"ל עיי"ש. ופשוט דכמו דפירושא דבתך כך הוא. ה"ה לאינך פרטי וכדמוקמינן בגמרא דאלמנה דכתיב בההוא קרא היינו בשרויה אצלו עיי"ש. וא"כ אין כאן בקרא אלא מצוה אחת עלי' דידי' בלבד. ואינך פרטי אינן אלא ללמד אופן עשיית המצוה. שלא יאכל הוא לבדו שלמי שמחה שמביא ברגל. אלא משמח באכילתן בניו ובנותיו ואשתו ועבדו ואמתו והלוי והיתום והאלמנה שבביתו. וכמו דכתיב גבי הבאת נדרים ונדבות ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדכם וגו'. וכן גבי הבאת מע"ש לירושלם כתיב כ"א לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו' וכתיב ואכלת שם וגו' ושמחת אתה וביתך וגו'. ובכל זה ליכא שום מצוה פרטית בפ"ע. דאין זה אלא ענין עשיית המצוה. למי יאכילם ויְשַמח עמו. ואף כאן במצות שמחה הכי הוא. וביותר י"ל דשמחתם ג"כ משום חובת שמחה דידי' היא. דאין שמחתו שלמה אם אין כל בני ביתו והשרויים אצלו שמחים עמו. וכן מבואר בירושלמי רפ"ק דסוטה דמפרש התם טעמא דבעל יכול להפריש מנחת סוטה על אשתו שלא מדעתה. משום דמכיון דכתיב ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב מלשמוח עמה מפריש עלי' חוץ מדעתה עיי"ש. והיינו משום דהו"ל כקרבנו כיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה כל זמן שלא קרבה מנחתה. וכן אמרינן שם לענין קרבן יולדת שלה. כיון שאינה ראויה לאכול משלמי שמחה שלו והוא מעוכב מלשמוח עמה עיי"ש. הרי דכיון שאינו יכול לשמוח עמה חשיב כבטול שמחתו. וא"כ שמחת ב"ב שמחתו היא. והרי זה בכלל מצות שמחה דידי'. וחדא מצוה היא. והילכך לענין מצות שמחה יפה עשה רבינו הגאון ז"ל שלא מנה אלא המצוה שעליו בלבד. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל ריש שורש שני. ועי' במג"א שם עייש"ה:

8 מנחת חינוך פתח ↗

ונוהגת בזכרים ונקבות וכו'. ד"ז דמצוה זו נוהגת גם בנשים אינו דבר פשוט כ"כ וצריך ביאור רחב ולכאורה כיון דקיימא לן דכל מצות ל"ת בין שהז"ג בין שאין הזמן גמרא נשים חייבות ה"ה כאן וכן מבואר בר"מ פי"ב מה' עכו"ם ה"ג דכל מצות ל"ת שבתורה א' אנשים וא' נשים חייבים חוץ מבל תקיף ובל תשחית וכו' ומדסתם נראה דאין שום חילוק ובאמת צריך ביאור וכבר עמד על מבוכה זו הגאון פמ"ג בפתיחה לאו"ח דהנה מבואר בקידושין ל"ה על הא דמבואר במשנה דכ"מ ל"ת נשים חייבות אמרינן מה"מ אר"י א"ר וכן תדבר"י א"ק איש או אשה כי יעשו השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ופירש"י בד"ה לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל אם כן בלא דריא"ר היו נשים פטורין ממצות ל"ת אך מהיקשא דריא"ר חייבין ובאמת מבואר מדבריו דהוקשו לכל עונשין ולאוי' עונשין הם אם כן אינו מוכח מדריא"ר רק לאוין שיש בהם מלקות אבל לאוין שאין בהם מלקות לא מוכח אם כן אין מוזהרים הנשים כלל וגם מהפסוק איש או אשה כי יעשו אפשר דהוקשו בלאוין שיש בהם מעשה אבל בלאוין שאין בהם מעשה לא הוקשו כלל ואין הנשים מוזהרים אם כן כאן דאין לוקין על לאו זה כמבואר בסמוך דהוי לאו שאב"מ וגם נל"ע אם כן מנלן דנשי' חייבות.

9 קידושין פתח ↗

דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תָּנָא: אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

10 קידושין פתח ↗

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא, מִשּׁוּם כַּפָּרָה חָס רַחֲמָנָא עֲלַהּ, אֲבָל דִּינִין, אֵימָא: אִישׁ, דְּבַר מַשָּׂא וּמַתָּן – אִין, אִשָּׁה – לָא.

11 קידושין פתח ↗

וְאִי אַשְׁמְועִינַן הָא, מִשּׁוּם דְּחַיּוּתַהּ הִיא, אֲבָל כּוֹפֶר אֵימָא:

1 ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר - חיובא בפריה ורביה כתיב בנשים היכי יליף תו שאר מצות עשה שלא הזמן גרמא לחיוב ממורא הא הוו מורא ופריה ורביה שני כתובים הבאין כאחד:

2 ופדיון הבן - דילפינן לעיל בפירקין קידושין דף כט. נשים פטורות מלפדות בניהם דכתיב תיפדה תפדה:

3 צריכי - כלומר לאו באין כאחד נינהו ולמימרא דאין מלמדין אלא תרוייהו צריכי דאי הוה כתב חד לא גמיר אידך מיניה:

4 דרכו לכבש - את הארץ במלחמה ואין דרכה כו' וכיון דלא קרינן בה וכבשוה לא קרינן בה פרו ורבו:

5 סיפק בידו לעשות - לכבד את אביו שאין אימת אחרים עליו:

6 לא תתחייב כלל - אפילו פנויה:

7 הניחא כו' - לעיל קאי דאותיבנא נילף מת"ת ושנינן משום דהוי ת"ת ופדיון הבן כו':

8 מא"ל - א"כ איפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא נשים פטורות:

9 פפונאי ידעי כו' - תלמידים שבפפונא ומנו רב אחא בר יעקב שהיה דר בפפונא כדאמר בהשותפין ב"ב דף טז. גבי שטן ופנינה לש"ש נתכוונו דרשה רב אחא בר יעקב בפפונא אתא שטן ונשקיה אכרעיה:

10 למען תהיה תורת ה' - הרי כל התורה הוקשה לתפילין ולא שבקינן הקישא וגמרינן מבנין אב ממצה והקהל לזמן גרמא ולא מתלמוד תורה ופדיון הבן לשלא הזמן גרמא:

11 ומדמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות שלא הזמן גרמא נשים חייבות - מדאיצטריך למיכתב היקישא למיפטרינהו מזמן גרמא מכלל דבשאר מצות חייבות:

12 הניחא כו' - פלוגתא היא במסכת שבת דף סא. ובפרק בתרא דעירובין דף צה::

13 מא"ל - א"כ איפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא נשים פטורות:

14 ופרכינן ולרבי יהודה דאמר מלמדין - בסנהדרין בפ' ד' מיתות סנהדרין דף סז: ואמר נמי בעירובין דף צו: דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מא"ל מהיכא תיתי פטורא למצות עשה שהזמן גרמא:

15 מא"ל - נילף מת"ת ופדיון הבן שאר מצות עשה שלא הזמן גרמא לפטור:

16 מא"ל - א"כ איפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא נשים פטורות:

17 משום דהוי שמחה כו' - ולא סבירא לן כאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה:

18 לכל עונשין - ולאוין עונשין מלקות הן:

19 דבי ר' אליעזר תנא כו' - לאו לפרושי מתני' מייתי לה אלא איידי דאייתינא עונשין מייתי נמי אגב מהיכא איתרבו לדיני ממון ומיתה למות על ידן ההורגן:

20 לכל מיתות - שיתחייב ההורגן עליהם מיתה וכן השור כופר:

21 הך קמייתא - דמישתעי בקרבן שבועת הפקדון דגזל הגר בפ' נשא:

22 דחיותה היא - דאי ליתא בכלל דינין אין לה חיים הכל גוזלין אותה והיא גוזלת את אחרים והכל בדילין הימנה:

23 אבל כופר - והמית איש או אשה דמשתעי גבי כופר דשור המועד שהרג את האדם:

2 פתח עינים על גיטין פתח ↗

אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. הקשה מורינו הרב המופלא מהר"י הכהן זלה"ה מדאמרינן בסנהדרין דף נ"ט ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור והרי יפ"ת שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ופירש"י לא נתנה הארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותרה יפ"ת אלא במלחמה על ידי כיבוש. וכפ"ז היכי אמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון הא סיחון לא קנה דלאו בני כיבוש נינהו וקרקע אינה נגזלת והרי הוא של מואב ועדיין לא הוטהרו. והרב החסיד עיר וקדיש מהר"י אלגאזי בספר שארית יעקב פרשת שלח ריש דף ע"ג כתב ששמע מפה ק' הרב מהרי"ך קושיא זו הוא מותיב לה ואיהו מפרק לה במ"ש בחולין דף ס' אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל ולפקו מסיחון והיינו דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון וא"כ שאני ארץ מואב שכך רצה ה' דליתי סיחון וליפוק מינייהו ומאמר ה' דליתי סיחון הוי כעין כיבוש לישראל עכ"ד. וכפי דברי הרב מה מתוק מדבש מאי דקאמר הש"ס שם בחולין והיינו דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון כלומר דבלא הקדמה זו דאמר הקב"ה ליתי סיחון וכו' לא היו מיושבים דברי רב פפא דאיך קאמר עמון ומואב טהרו בסיחון והרי סיחון לא קנה דלאו בני כבוש נינהו ואולם על פי זה כי הוא אמר ליתי סיחון וכו' הוי כעין כבוש לישראל והשתא א"ש מאי דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון דסיחון קנה דהכי אמר רחמנא. וזהו שאמר הש"ס והיינו דאמר ר"פ וכו' והרי הוא כמבוא"ר:ואולם לא זכיתי להבין תירוץ הרב הנז' מגופא דשמעתין דאי אמרת דהא דעמון ומואב נפקת ברא מכללין דלאו בני כיבוש נינהו כי כה אמר ה' ליתי סיחון וכו' א"כ דוקא בהא אתמר כי דבר ה' היה וזולת זה תבנא לדיננא דלאו בני כבוש נינהו וא"כ היכי מוכיח בשמעתין מינה ויליף לענין עבד לקנותו בחזקת כבוש מלחמה כמ"ש התוס' מעמון ומואב דכי היכי דקנו ארצם קנו גופם הרי הא דעמון ומואב שאני דהויא על פי ה' ואין למדין ממנה:והא גופא קשיא על מה ששמעתי מתרצים לקושית הרב הנז' דהא דאמרינן בסנהדרין גוים לאו בני כיבוש נינהו היינו דוקא לאחר מתן תורה שהרי קודם מ"ת גוים נצטוו בפריה ורביה ונאמר וכבשוה וכבשה כתיב ופירש"י בקדושין דף ל"ה דרכו של איש לכבוש הארץ ובסנהדרין דף נ"ט אמרו דפו"ר בגוים אחר מ"ת פקעה מהם אבל קודם מתן תורה היו בני כבוש והיו מצווין בפו"ר וטיהרו בסיחון היה קודם מ"ת כמ"ש הרמב"ם עכ"ד ומלבד שהענין דחוק יש להשיב דאם היו הם בני כבוש קודם מ"ת נהי דפו"ר פקע במ"ת מהם אבל מה שהיו בני כיבוש במאי פקע מהם. ותו דהיכי יליף בסוגיין לאחר מ"ת לשבאי שקונה העבד בחזקת כיבוש מלחמה ומאי ראיה ממילתא דהוה בהו ונתבטלה:וחזה הוית בספר בירך יצחק פ' תצא שהביא קושית מורינו הרב מהר"י הכהן ותירוצו הנז' והקשה על תירוצו מכמה סוגיות מדינא דמלכותא ע"ש ויש לדחות דדוקא גבי כיבוש אמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומיהו מאחר שהארץ בידו וכ"ש אם ירשה מאבותיו בכל חקי המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא. והוא ז"ל שייר דרך לעצמו לישב קושית הרב ז"ל וז"ל אלא דשרש דברי רב פפא וכו' ופירש"י וכו' וגם התוס' כתבו שם עמון וכו' וכי היכי דקנו ארצם בחזקה קנו נמי גופם בחזקה וכו' דנהי נמי דלאו בני כיבוש נינהו היינו לומר דבשעת מלחמה אין להם זכות בכבוש קרקע שתהיה שלהם ובזה נמי יזכו ביושביה לעבדים וכן לענין יפ"ת דלאו בני כבוש נינהו מיהו אחר שנטלוה זוכים בקרקע שתהיה שלהם מדין חזקה וכן נמי יזכו ביושביה להיות להם לעבדים בחזקה של עבדים וכו' ועדיפא מינה אמינא דמדרב פפא ילפינן דגוים לאו בני כבוש נינהו דאי אמרת דבני כבוש נינהו מנ"ל לר"פ למילף דגוי קונה בחזקת קרקע ועבד דילמא סיחון בכבוש קנה ולא בחזקה אלא ודאי משום דר"פ גופי' ס"ל דלאו בני כבוש נינהו להכי קאמר עמון וכו' ע"י חזקה דהחזיקו אח"ך עכ"ל וק"ק דהוא נסתייע מדברי התוס' שכתבו דכי היכי דקנו ארצם וכו' והלא התוס' כתבו דצריך לפרש דהכא בכבוש מלחמה איירי וכן פירש ר"ח ולדעת התוס' נפל פיתא בבירא דסברי דלא קני גוי בחזקה אלא חזקת כבוש מלחמה קאמר וממילא אזדא ליה מה שהכריח מרב פפא דלאו בני כבוש נינהו דאי לא מה ענין כבוש לחזקה. דמעיקרא כי אמרו בש"ס ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא בחזקת כיבוש מלחמה איירי ושפיר מייתי רב פפא מעמון ומואב דאידי ואידי נכבשי"ם זה עם זה:הן אמת דמפירש"י משמע דמדין חזקה לחוד איירי ולא מדין כבוש. ולדעת רש"י מתקיים תי' הנז' ויש להרגיש על הרב בירך יצחק דיושב ודורש בסתם כאלו כולי עלמא מודו לרש"י והרי ר"ת ור"ח והרשב"א והריטב"א ושיטת קדושין לא נודע למי כלם הסכימו להתוס' דהכא בחזקת מלחמה איירי הלא בספרתם ולדידהו קושית מו"ה בצביונה ובקומתה:והיותר נכון בעיני לתרץ קושית מורינו הרב הנז' הוא דכונת הש"ס בסנהדרין במאי דקאמר גוים לאו בני כבוש נינהו דיפת תואר שריא רחמנא למי שציוה לכבוש ארצות שהם ישראל אבל לגוים לא ציוה לכבוש שיתיר להם יפ"ת ואי הם נלחמים זה בזה אף דקנו בכיבוש מ"מ הוא לדעתם ורצונם ולא נצטוו בכך אמנם ישראל דנצטוו לכבוש א"י התיר להם יפ"ת כנגד יצה"ר וגם כתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו ולכן הותרה יפ"ת. ואפשר שזה רמז רש"י במ"ש לא נתנה הארץ לכבוש כי אם לישראל כלומר שנצטוו לכבוש א"י אבל גוים לאו בני כבוש נינהו ולעולם דאם כבשו קונים בכבוש אבל לא הותרה יפ"ת אלא בהדי כבש"י דרחמנא. ומ"ש הרב שארית יעקב שפי' רש"י דלא קנו בכבוש כי אם ישראל וכו' הוא אגב שטפיה דרש"י לא כתב כן כי אם כמו שהבאתי לשונו ודוק היטב:

4 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי לֵוִי: שָׂטָן וּפְנִינָה לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּונוּ. שָׂטָן – כֵּיוָן דְּחַזְיֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּנָטְיָה דַּעְתֵּיהּ בָּתַר אִיּוֹב, אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם מִינְּשֵׁי לֵיהּ לְרַחְמָנוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. פְּנִינָה – דִּכְתִיב: ״וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִימָהּ״. דַּרְשַׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוֹנְיָא. אֲתָא שָׂטָן, נַשְּׁקֵיהּ לְכַרְעֵיהּ.

6 קידושין פתח ↗

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר תְּפִילִּין מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תְּפִילִּין מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר תְּפִילִּין מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – רַבִּי מֵאִיר, וְסָבַר לַהּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

8 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

יד הרביעי הוא סוג נשים השוה הכתוב לעונשין שבתורה אבל עשין מ״ע שהז״ג נשים פטורות ויש מקומות דאיתרבי נשים כמו קידוש היום והבדלה עא״ח רצ״ו ס״ח ומ״ע ול״ת בצדה עת״ו קידושין ל״ג א׳ יע״ש. והנה אם נשים מצווין על לאווין שאין בהן מעשה איכא לעיין כי בקרא במדבר ה׳ ו׳ איש או אשה כי יעשו ורש״י קידושין ל״ה א׳ ד״ה לכל עונשין ולאוין עונש מלקות משמע לאו שאין מעשה פטורות ויבמות פ״ד ב׳ ד״ה עונשין לאו וכרת וע״ש ובר״מ פי״ב מעכו״ם ה״ג לא משמע כן וכללא כייל ונקיט חוץ מבל תקיף ותשחית וטומאה ולא הוציא השאר ואלו הוה כן לא הוה שתיק מלפרושי: וכן מ״ע שעז״ג פטורות חוץ חמשה חייבין יע״ש משמע מ״ע שהם בשוא״ת עד״מ עשה תשביתו בי״ד בניסן בחצות ומשמע אף קנתה ועשאה מעש׳ ונ״ט טובא באשה גיורת וכדומה שיש לה חמץ בע״פ אחר שש ומתה דהוה הפקר ואם נאמר דקנסא קניס אף בעשה וכמ״ש בה״פ א״כ יש נ״מ טובא ותפילין דפטרה תורה דהוה קו״ע ומנלן דהכי ועמש״ל לענין השוה הכתוב לעונשין ולהר״מ בחו״מ כפי הבנת הר״א ז״ל דעובר ב״י בע״פ מחצות. ועיין תמורה ב׳ ב׳ מצריך רבויא לאשה ב׳ גירסאות ה״מ שיש מעשה או שוה בכל והנה אין שוה בכל י״ל יליף מתמורה משא״כ לאו שאין מעשה י״ל תמורה מעשה מקרי דיבורים עביד מעשה או שלוקה עכ״פ ודרב יהודה אמר לכל עונשין שבתורה ולאו שאין מעשה אין לוקין אין בכלל: מ״ש הכ״מ בפ״ה מה׳ ק״פ הכי משמע בפסחים ע״ט ב׳ יע״ש וביבמות פ״ד ב׳ להזהיר אשה מלא יקחו תיפוק מדר״י אשה עושה איסור כמו איש: ועיין רא״ם פ׳ אחרי ויקרא י״ח כ״ט ע״פ ונכרתו הנפשות דכל שאין פעולות שוות צריך קרא א״כ מה פריך יקחו למה לי שם ביבמות הא אין פעולות שוות שהזכר מקדש ואשה מתקדשת ועיין רא״ם שם ויקרא י״ח ו׳ ובלא״ה צריך קרא על האשה דקרקע עולם היא ולענין יעבור וא״י אשה אין מחוייבת וצריך קרא למיתה ומלקות כה״ג. ולומר דהוה מעשה:

« רש"י על קידושין ל״ד ע״ב:י״ג רש"י על קידושין ל״ה ע״ב:א׳ »