רש"י על קידושין ל״ד א:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין ל״ד ע״א:ד׳ רש"י על קידושין ל״ד ע״א:ו׳ »

1 ברית משה פתח ↗

ועל רש"י דריש בכל מערבין הנ"ל מחודש ב' שמפרש בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין ושהתוס' תפס עליו שם באמת כמעט כל הפוסקים חלקו עליו בזה דהפי' המשניות שם כתב וז"ל מערבין רוצה לומר עירובי תחומין ועוד יתבארו לקמן אבל עירובי חצירות יש להן דינין יתבארו בסוף פרק השביעי וכ"כ בפרק ז' משנה י' וגם הברטנורה שם כתב כן וכ"כ האשכול הלכות עירובין אות ס"ח וגם הרשב"א הנדפס מחדש והריטב"א והמרדכי והגהות אשרי ריש בכל מערבין והאור זרוע הל' עירובין אות קמ"א הביאו את הא דרש"י וחלקו עליו וגם האגור בדיני עירובין העתיק את לשון המרדכי ומדברי כולם נראה דלמדו מרש"י דסובר דעירובי חצירות לא בעי פת, אבל לא זכיתי להבין דמהיכי למדו מרש"י דסובר כן ואי משום דמפרש את המתני' דבכל מערבין כהנ"ל הלא כפי מה שהקשה הגמר' שם דף פ"א תנינא חדא זימנא באמת גם מהמקשן מוכח דסובר דבכל מערבין דריש פר' ג' קאי גם על ע"ח דאל"כ מה הקשה הלא י"ל דהמשנה הראשונה איירי בע"ת והמשנה שנייה אשמעינן בע"ח וכן מפרשו הרשב"א והריטב"א בקושי' המקשה שם וא"כ מדוע לא נא' דמשו"ה מפרש רש"י במשנה דרפ"ג בכל מערבין ע"ח כיון דעד תירוצו של הגמ' דדף פ"א באמת הפשט במשנה כן אבל בתר דידעינן מתירוצו של הגמ' דדף פ"א באמת גם רש"י מודה דדוקא בפת מערבין עירובי חצירות הלא גם הרבינו יונתן על הרי"ף ברפ"ג שם ג"כ מפרש כרש"י וא"כ מדוע לא תפסו חד מן הראשוני' או מן האחרוני' גם על הר' יונתן אעכצ"ל כיון דלא מפרש גם במשנה דסוף דף ע"ט ע"ב ג"כ כן ע"כ מוכח דלא מפרש את המשנה דרפ"ג גם על עירובי חצירות אלא מחמת כוונה הנ"ל וא"כ מדוע לא נא' גם ברש"י כן, אבל אח"כ ראיתי דבאמת י"ל דלא משום פירושו של רש"י דרפ"ג תפסו הראשוני' הנ"ל על רש"י אלא כיון דרש"י בקידושין דף ל"ד ע"א ג"כ מפרש בכל מערבין עירובי חצירות ובקידושין באמת ליכא למימר כפשטינו הנ"ל כיון דבקדושין כבר ידעינן מתירוצו של הגמ' עירובין דף פ"א ואפ"ה מפרש רש"י כן א"כ ע"כ מוכח דרש"י באמת לדינא סובר כן וא"כ ממילא גם ברש"י דרפ"ג דעירובין ליכא למימר כפשטינו וע"כ תפסו שפיר על רש"י, אלא עדיין ק"ל דאי באמת סובר רש"י כמו שנר' מקידושין דגם בעירובי חצירות לא בעינן פת א"כ היכי פסק רש"י בספרו פרדס הגדול הל' עירובין סי' ק"ח דבעירובי חצירות בעינן פת דוקא עי"ש שהביא את הבריית' דר' מאיר דדף ע"א הנ"ל מחודש ב' וזה לכאו' סתירה גדולה ברש"י:

2 קידושין פתח ↗

דִּתְנַן: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וּמֶלַח, וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת! אֶלָּא אֵין לְמֵדִין מִן הַכְּלָלוֹת, וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״חוּץ״.

3 סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי וכו' אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו וכו' בכדי וכו'. עכ"ל. א וראה במגיד משנה ובכסף משנה מה שכתבו, ובספר מנחת כהן ומהר"א פומינטל בספר התערובות חלק ראשון פרק ו' ובפרי חדש א"ח בריש סימן תמ"ב, ובספר מנין המצות לרבינו בחלק הלאוין מנין קצ"ח ובהשגות הרמב"ן שם ובספר מגלת אסתר שם, ועיין לעיל בד"ה אין חייבין כרת וכו' בכל המקומות שרמזתי עליהן שם. קושית הלח"מ פה על רז"ל ולקמן הל' מא"ס פ' י"ד הל' ב'. והלחם משנה תמה על רבינו והוא דהמבואר מדבריו אלה את אשר ישנו פה דהוא דרש תיבת כל אפילו לענין לחייבו מלקות שהרי מכח תיבת כל שבקרא דכל מחמצת לא תאכלו היא דמחייב מלקות לאוכל תערובת חמץ בפסח, ואם כן קשה דידיה אדידיה דלקמן בהלכות מאכלות אסורות פרק ארבעה עשר פסק וז"ל, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית וכו' עכ"ל רבינו ז"ל, והנה הא דחצי שיעור אסור מן התורה דריש לה בתורת כהנים הובאה בגמרא דילן ביומא דף ע"ד ע"א מתיבת כל הנאמר בקרא דכל חלב יע"ש בגמרא, ולמה לא דריש רבינו ז"ל נמי הך תיבת כל לחצי שיעור לענין חיוב מלקות גם כן. פלפול תוס' פסחים מ"ד ד"ה לענין חמץ וכו'. ובאמת התוס' בפסחים מ"ד בד"ה לענין חמץ בפסח וכו' כבר עמדו בקושיא זו הוקשו כן לר"י התם וז"ל לר' יוחנן לא מצי פריך דאיהו לא דריש כל וא"ת והא בפרק בתרא דיומא דף ע"ד דריש ר"י מכל חלב דח"ש אסור מן התורה. ואומר ר"י דלא דריש ר"ל תיבת כל אלא לאיסורא, אבל להתחייב מלקות כמו בכשיעור לא וכן גבי חמץ עכ"ל התוס', ועי' במהרש"א בסוגיא דהתם. איברא זה ניחא לר' יוחנן לשיטתי' דאיהו לא דרש תיבת כל דכתיב בקרא של כל מחמצת לא תאכלו ג"כ רק לענין איסור גרידא לא אף להתחייב עליו מלקות. אבל לא כן רבינו דהוא דריש תיבת כל בקרא של כל מחמצת וכו' אף להתחייב עליו מלקות וכאמור. ממילא לדידי' לא שייך תירוצם של התוס' הנ"ל ותקשה לדידי' קושית תוס' הנ"ל דלמה לא דריש גם לענין חצי שיעור בכל האיסורים שבתורה תיבת כל דכתיב בקרא של כל חלב לרבות חצי שיעור אפילו להתחייב עליו מלקות. תירוצו של הלח"מ הנ"ל. ותירץ הלח"מ, דרבינו ז"ל גם כן קשיא ליה קושית התוספות דפסחים הנ"ל וסובר הוא לתרץ ולחלק באופן אחר והוא דדוקא גבי תיבת כל דכתיב בקרא של כל מחמצת ל"ת הוא דדרשינן מיניה אפילו לענין להתחייב מלקות, דהא לא דרשינן מהך תיבות כל אלא חדא מילתא דהיינו תערובת חמץ, ואם כן הוא דרשא גמורה וראוי לחייבו עליו מלקות, אבל לא כן התם בהך תיבת כל דכתיב בקרא של כל חלב דדרשינן מיניה שני דברים דהיינו ח"ש וגם כוי שאינו דרשה גמורה, אז לא דרשינן לי' לתיבת כל לחיוב מלקות רק לאיסור גרידא לחוד הוא דדרשינן לי'. ועיין בלח"מ שם שתירץ עוד אחר ויובא לפנינו באות שלאחר זה. ולכאורה חשבתי לעשות לו סמוכין דאורייתא לחילוקו של הלחם משנה האמור לחלק בין היכא דנפקא רק דרשא אחת מתיבת כל לבין היכא דנפקא שתי דרשות מתיבת כל והוא מסוגיא דיומא ע"ד ע"א דאמרינן התם וז"ל, גופא חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מן התורה, וריש לקיש אמר מותר מן התורה, וכו' איתיביה ר' יוחנן לר"ל אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב, ומשני ר"ל, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך דאורייתא כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לאתוי ספיקא, פירש"י בתמיה אטו קמי שמיא ספיקא הוא אי בהמה הוי אי חי' הוי, אי משום הא לא איריא קסברי כוי ברי' בפני עצמו הוא, דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אידו וכו' עכ"ל הסוגיא ועיין בתוספות שם. קושיא ביומא ע"ד ע"א. והדברים לכאורה צריכים ביאור, דמאי הכי נמי מסתברא הוא זה, דאטו הואיל וכוי דקאמרה ברייתא הוא רק אסור מדרבנן וקרא רק אסמכתא בעלמא, נאמר דגם חצי שיעור דקתני בהברייתא הוא נמי רק מדרבנן הוא דאסור וקרא אסמכתא בעלמא, אטו כולי בחדא רוקא תפא להו, האי כדיניה והאי כדיניה, חצי שיעור אסור מדאורייתא וכוי אינו אסור אלא מדרבנן. ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא, בדרכן של המשניות והברייתות לחשוב מילי דאורייתא ומילי דרבנן בהדי אהדדי ובחדא מחתא, וכמו ששנו חכמים בלשון המשנה במסכת מכות בר"פ אלו הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו', והנה הגרושה הלא אסורה לכהן מדאורייתא וחלוצה אינה אסורה לכהן הדיוט אלא רק מדרבנן, ובקדושין ל"ד רע"א דקתני התם וז"ל חוץ מן הערלה וכלאים וכו' והנה הערלה אסור מדאורייתא בחוץ לארץ מכח הלכה למשה מסיני עיין ברש"י שם בד"ה חוץ מן הערלה וכו' ועיין במשנה דסוף מסכת' ערלה, והכלאים אין איסורו בחוצה לארץ אלא רק מדברי סופרים, ועיין בסוגיא דהתם דף ל"ח ע"א וע"ב ל"ט ע"א, וכדומה מצינו הרבה בש"ס, ולפחות היה להגמ' למימר כך להדיא רישא ר"ל כוי מדרבנן, וסיפא ר"ל חצי שיעור דאורייתא בתמיה, ודוחק לומר דהראיה היא ממה דאקדים כוי שהוא דרבנן לחצי שיעור שהוא דאורייתא מה שאכ"ן התם גבי גרושה וחלוצה והערלה וכלאים דאקדים למה שהוא דאורייתא, דזה אינו ראי' כל כך, דחביבים דברי סופרים וביותר מה שאית ליה אסמכתא בקרא, ואיידי דחביבא ליה אקדמיה ברישא וכמו שרגילין לומר בש"ס הואיל ואתיא מדרשא חביבא ליה אקדמיה ברישא, וגם בלאו הכי אין זה הכרח כל כך. עוד קושיא בסוגיא דשם. ועוד דאדרבא, אם אמרינן דכוי הוא אסור מדאורייתא יותר אפשר לומר דחצי שיעור בכל האיסורין שבתורה אינו אסור אלא מדרבנן, והך ברייתא דקתני דכל מרבה לחצי שיעור אין זה כי אם רק על דרך האסמכתא דאסמכוהו לאיסור דרבנן של חצי שיעור אקרא ולא קשיא לן באייתר תיבת כל בקרא דכל חלב דהא איצטריך תיבת כל לפחות לרבות את הכוי דאסור מדאורייתא, אבל לא כן אם נאמר דאיסורו של כוי אינו אסור אלא מדרבנן דכוי אינו אלא ספיקא ולא אתיא קרא לרבויי ספיקא, הנה יותר מסתבר לומר דחצי שיעור הוא אסור מדאורייתא, דאם לא כן אלא דנאמר דגם כוי וגם חצי שיעור גם שניהם אינן אסורים אלא מדרבנן לחוד ואינן אלא על דרך האסמכתא, תקשה למה לי תיבת כל בקרא של כל חלב, דלמאי אתיא, וכמו שבאמת בתוספות ישנים בד"ה ואי ס"ד וכו' הרגישו בזה, וז"ל ספיקא הוא וכו' נראה דהוה מצי לדייק איפכא, דבשלמא אי חצי שיעור אסור מן התורה, עיקר קרא איצטרך כצ"ל לחצי שיעור, אבל אי ח"ש וכו' קרא כל חלב למאי אתא, מיהו שמא יש להעמידו לדרשא אחרת, עכ"ל התוספות ישנים, והנה תירוצם הוא דחוק מאד וכמו שהת"י הרגישו בדחקו ולפיכך לא כתבו אלא בתורת שמא וכאמור, מה שא"כ אם נאמר דחצי שיעור אסור מדאורייתא אין אנו צריכים להדוחק הזה ורווחא לן שמעתא, ועי' כריתות כ"א בגמרא דאמרינן התם וז"ל, אמר רב אדא בר אבין וכו' אשכחן דמו חלבו מנלן מכל חלב נבלתו מנלן וכו', וצ"ע קצת לכאורה. ישוב לשתי הקושיות הנ"ל. אמנם כן לפי דברי הלח"מ האמורים לעיל דלחלק יצא דאם לא נפקא מתיבת כל כי אם דרשא אחת, הרי הוא דרשא גמורה אפי' לענין להתחייב עליו מלקות מה שאכ"ן אם נפקא לן מתיבת כל שתי דרשות דאז אינו אלא רק לאיסורא גרידא לא להתחייב עליו מלקות וכדלעיל, הנה מה נמרצו אמרי יושר לישנא דהגמרא הנ"ל, דהא ר' יוחנן גופא לא אמר דיש על חצי שיעור עונש מלקות דאורייתא, אלא ההוא אמר חצי שיעור אסור מן התורה וכו' דהיינו שאינו אלא רק איסור גרידא ואפס זולתו דאם לא כן היה לו לר' יוחנן לומר רבותא יותר, דהיה לו לומר לוקין על חצי שיעור, ועוד דאף זו מן התוכחה דאין כוונת ר' יוחנן אלא רק לאיסור גרידא לא לחייבו מלקות גם כן, שהרי ר' יוחנן איהו גופיה לא אמר הטעם דחצי שיעור אסור מן התורה. אלא רק מטעם דחזי לאצטרופי כמבואר בסוגיא דהתם, וסברא זאת הא לא שייכא אלא לענין איסור גרידא ליאסר איסור מדאורייתא, לא לענין להיות מתחייב עליו מלקות גם כן, דאטו משכונא קא שקיל לכשיצטרף אז ילקה, ואמאי ילקה עכשיו, ועיי' בתוספות שם בד"ה כיון דחזי וכו' ולפי דבריהם קצת אפשר לפקפק בראיה זו ועיין בר"ן בפ"ג דשבועות. והבאתי את השלישית, ראיה שלישית, דר' יוחנן לא אמר לההוא דחצי שיעור אלא רק לאיסור לחוד, אבל לא אמרו לענין להתחייב עליו מלקות גם כן, וחילא דידי בס"ד הוא, דהא ר' יוחנן אית ליה גבי איסורי נזיר דאמרינן היתר מצטרף לאיסור ומפיק ליה מקרא דמשרת וכדאמרינן כן בפסחים מ"ג, וז"ל הגמרא שם אמר ר' אבוהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו' עכ"ל הגמרא. ואם נאמר דר' יוחנן ס"ל דכל שהוא למלקות, ממילא דהדין הוא גם כן כך גבי נזיר ותקשה למה לי צירוף וכדפריך הגמרא בשבועות כ"א אליבא דר' עקיבא יע"ש, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דר' יוחנן לא אמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא רק לענין איסור לחוד לא אף לענין להיות מתחייב עליו מלקות גם כן אמת לפי מה שכתב מרן פה בד"ה וקודם וכו' דר' יוחנן לא אמר בפסחים התם להך מימרא דהיתר מצטרף לאיסור אלא אליבא דר"ע וליה לא ס"ל יע"ש ובמקום אחר הבאתי לו בס"ד קצת סמוכין מהגירסא בסוגיא דנזיר ל"ז רק אמר וז"ל כי קאמר לר' עקיבא וכו' אם כן יש לדחות ראיה זו, אבל אין תירוצו מוכרח וגם בלאו הכי פשטיות דברי ר' יוחנן מורים דלא קאמר חצי שיעור אלא לאיסור לחוד, אבל לענין להתחייב עליו מלקות לא אמרו, וכן תפסו בהחלט כל המפרשים והפוסקים פירוש דברי ר' יוחנן. ראיה לתירוץ הלח"מ הנ"ל. והמורם מזה, זאת התרומה, דמוכח מדברי ר' יוחנן גופא שלא אמר דחצי שיעור אסור מן התורה כי אם לענין איסור גרידא, אבל לא לענין להיות מתחייב עליו עונש מלקות גם כן. ואם כן קשה למה באמת אינו לוקה על חצי שיעור כיון דנפקא לן איסורו מתיבת כל והיינו דגם הך סוגיא דיומא הנ"ל סוברת דלא כהתוספות דפסחים בד"ה לענין חמץ וכו' הנ"ל, אלא סוברת כרבינו והלחם משנה הנ"ל והוא אם לא דרשינן תיבת כל לא דרשינן ליה כלל אפי' לענין איסור גרידא ואם דרשינן ליה, דרשינן ליה אפילו לענין לחייבו עליו מלקות אם לא דמוכח מקרא ממקום אחר שאין בו מלקות. דאחת משתים גרידא או דהוא דרשא גמורה או שאינו דרשא כלל, אלא ודאי צ"ל כתירוצו של הלח"מ הנ"ל, והוא כיון דנפקא לן תרתי מילי מהך תיבת כל כוי וחצי שיעור לא מחייבינן מלקות על שום חדא מנייהו, והא תינח אם נאמר דכוי הוא אסור מדאורייתא, אבל אם נאמר דכוי אינו אסור אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא לענין כוי, א"כ היאך אפשר לומר דדרשינן מתיבת כל חלב לרבות חצי שיעור דהוא אסור מדאורייתא, דא"כ היה ראוי להיות אפילו עונש מלקות על חצי שיעור בכל האיסורים שבתורה דהא לא נפקא מתיבת כל אלא חדא דרשא דהיינו חצי שיעור לחוד ואין עוד אחר דהא כוי לא דרשינן מיניה, והרי ר' יוחנן גופא הוא דמודה דאין עונשין מלקות על חצי שיעור כדלעיל וגם תקשה דלמה לי קרא של משרת גבי איסורי נזיר להורות על היתר מצטרף לאיסור, הא אפי' על כל שהוא לוקין וכקושית הגמרא דמסכת' שבועות האמורה לעיל, ועוד דהא כולהו משניות וברייתות מלאים מזן אל זן דלוקין דוקא על שיעור כזית לא על פחות מכזית וש"מ דהך ברייתא דלא כהלכתא, ועוד דהא הך ברייתא שנויה בתורת כהנים וסתם ספרא הוא ר' יהודה והרי ר' יהודה אמר להדיא דלענין מלקות בעינן כזית דוקא, עיין בחולין צ"א וצ"ו וז"ל אכלו ואין בו כזית חייב הואיל והוא בריה, ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזית וכו' יע"ש, ולזה שפיר מיסתבר לומר דאם כוי הוא אסמכתא בעלמא דגם חצי שיעור אינו אלא רק דרך אסמכתא בעלמא והכל רק מדרבנן הוא דאסור בין כוי ובין חצי שיעור תורה אחת ומשפט אחד יהיה לשניהם, ולא קשיא דאם כן למה לי תיבת כל בקרא דכל חלב, דזה אינו דאדרבא מוכח מזה דלא דרשינן תיבת כל אפי' לענין איסור גרידא, ודלא כר' יוחנן, ועל זה הוכרח הגמרא דיומא התם לשנויי כדשני התם והוא דסובר דכוי בריה בפני עצמה היא, ואם כן תרווייהו כוי וגם חצי שיעור אסורים הם מדאורייתא ונפקא לן איסורייהו מכח הך דרשא דכל חלב, וממילא לא מלקינן על חצי שיעור כיון דנפקי תרתי מילי מתיבת כל דכל חלב, שוב לא דרשינן ליה כי אם לענין איסור גרידא, אבל לא דרשינן ליה לענין עונש מלקות גם כן וכסברתו ותירוצו של הלחם משנה הנ"ל, ודו"ק. עוד ראיה לתירוץ הלח"מ הנ"ל. ומקום אתי עמי בס"ד להביא עוד ראיה לענ"ד לתירוצו וסברתו של הלח"מ האמור לעיל. לחלק בין היכא דיוצא מתיבת כל רק ריבה אחת, הוא דדרשינן ליה אפילו לענין חיוב עונש מלקות, לבין היכא דיוצא מתיבת כל שני ריבויים, דאז לא דרשינן להו אלא רק לענין איסור לחוד שהוא אסור מן התורה אבל לא לענין לחייבו ג"כ מלקות. וחילא דילי בס"ד הוא, דבפסחים מ"ד אמרינן וז"ל, ור' יוחנן דאמר כר' עקיבא, הי ר' עקיבא ופירש"י וז"ל, הי ר' עקיבא, מהי מילתא דר' עקיבא שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור אילימא ר' עקיבא דמתניתן דתנן ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כדי כזית חייב, וממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודיה ופירש"י וז"ל, וצירוף שייך למיתני בה משום דנבלע בתוך הפת וכו', וכ"ת מיין לחודיה מאי למימרא, הא קמשמע לן דאף ע"ג דתערובת פירש"י ז"ל שאינו בעין שנבלע בפת וכו' עכ"ל הגמרא עם פירש"י ז"ל. קושיא בפסחים מ"ד ע"ב הי ר' עקיבא וכו'. ולכאורה קשה לענ"ד על זה, דהא בשבועות כ"א ע"ב אמרינן וז"ל איבעי' להו ר' עקיבא בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא ליה דמחייב במשהו דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות וכו' או דלמא בעלמא כרבנן סבירא ליה, והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב, וכו' ת"ש ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר' שמעון סבירא ליה למה לי לצרף וכו' עכ"ל הגמרא ועיין בתוספות שם בד"ה ואי ס"ד כר' שמעון סבירא ליה וכו' ועיין בספר בית שערים שער שישי דלת י' מה שכתבתי בס"ד בביאור הך סוגיא בישוב קושית ספר שער המלך על רבינו יקר ז"ל שהובא בתוספות דמסכת' עכו"ם ס"ז ע"ב בד"ה ואידך קדירה ב"י וכו'. ברם לכאורה קשה לענ"ד נהי דיציב פתגם דהגמרא הוכיח במישור כן מר' עקיבא דהוא לא סבירא ליה כל שהוא למכות, אבל הא מיהא על ר' עקיבא גופא קא קשיא, דהא הוא דרש תיבת כל בכל מקום אפילו למלקות, וכמו שכתבו כן התוספות בפסחים דף מ"ג ע"ב בד"ה מאן שמעית ליה וכו' ועוד דף מ"ה ריש ע"א בד"ה משום דהוי נזיר וכו' ועיין במהרש"א שם ואם כן למה באמת לא דריש נמי תיבת כל דכתיב בקרא של כל חלב, לחצי שיעור גם כן אף לענין עונש מלקות דמילקא נמי לקי, והיה באמת ראוי לו לומר דבכל האיסורים שבתורה אמרינן כל שהוא למלקות וכמו דסובר כן ר' שמעון באמת, ועל כרחין צריכין לומר דיש לר' עקיבא איזה לימוד על זה דבעינן כזית דוקא בכל האיסורים שבתורה וקשה איה איפו הוא. ביאור בשבועות דף כ"א ע"ב. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דכשם דהגמרא הוכיח כך מר' עקיבא וכדבר האמור לעיל מזה כך נמי אותה ההוכחה עצמה הוכיח כן ר' עקיבא מהקרא, דמשרת דכתיב גבי איסורי נזיר משם בארה, דהך כל חלב לא דרשינן לי' לענין חיוב עונש מלקות על חצי שיעור אלא רק לאיסור לחוד הוא דדרשינן לי', והוכחתו היא דאם לא כן תקשה למה ליה משרת גבי איסורי נזיר להורות לן דאמרינן גבייהו היתר מצטרף לאיסור. דלמה לי צירוף דהא כל שהוא למלקות, דהא ר' עקיבא לשיטתיה אייתר ליה משרת רק להורות היתר מצטרף לאיסור, דלהורות טעם כעיקר לא איצטריך לדידיה משרת דכבר נפקא ליה לר' עקיבא טעם מקרא דגעולי מדין וכדמסיק הגמרא דפסחים דף מ"ד ע"ב. אבל הא תינח, אם נאמר כפי המסקנא דהסוגיא דפסחים התם דטעם כעיקר, ידעינן ליה כבר מגיעולי עכו"ם, ואייתר משרת ובעל כרחין דקאי להורות דאמרינן היתר מצטרף לאיסור, ומה שאמר ר' עקיבא ויש בו כדי לצרף חייב, היינו פירושו שיש בו לצרף כזית מפת ומיין יחד וחייב מטעם דהיתר מצטרף לאיסור עיין בתוספות דנזיר דף ל"ז ע"א בד"ה אלא רע"ק דברייתא וכו' וכאמור, אבל לא כן אם נאמר דהפירוש בדברי ר' עקיבא הוא כפי מה שהקשה המקשין בפסחים התם והוא ודלמא מיין לחודיה וכו' וכנ"ל. והיינו דלמא ר' עקיבא לית ליה כלל היתר מצטרף לאיסור, וגם טעם כעיקר לא יליף מגיעולי מדין דסבירא ליה כרבנן דפליגי עליה דסברי התם דגיעולי מדין חידוש הוא, אלא דיליף לטע"כ ממשרת דמשרת קאי להורות טע"כ דהוא דאור' ממילא אין מהך קרא דמשרת שום ראי' להוכיח דתיבת כל בקרא דכל חלב משונה משארי כל הנכתבים בתורה, שעל כולן יש עליהן אפילו עונש מלקות וחוץ מתיבת כל זו דכל חלב שאין בו אלא איסור גרידא דמהיכא תיתי לן לומר כן כיון שאין לנו הוכחה על כך. אלא ראוי לנו לומר דכשם דלוקין על כל האיסורים דנפקא מתיבת כל, כולהו הנאמרים בתורה כך נמי לוקין על הך דנפקי מתיבת כל בקרא דכל חלב אליבא דרע"ק, דדריש כל וכנאמר לעיל, וזה הוא דבר שאי אפשר לאמרו שיהיה ר' עקיבא סובר באמת דכל שהוא למלקות, וכר' שמעון דהא רע"ק הוא דאמר ויש בו כדי לצרף לכזית חייב כו' ולמה לי צרוף ולמה לי כזית אם אפי' כל שהוא למלקות. אלא ודאי צ"ל דרע"ק באמת לא סבירא לי' כל שהוא למלקות אלא דבעינן דוקא כזית. אבל א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה שהקשינו לעיל, והוא דעל רע"ק גופו קא קשי מנא לי' זה לומר דהך תיבת כל של כל חלב הוא משונה שאינו מרבה אלא רק לאיסור לחוד, דלמא גם הך תיבת כל מרבה לח"ש אפילו להתחייב עליו מלקות ומשרת אינו מיותר לפי ההוי אמינא דקאמינן בי' השתא דרע"ק מוקי משרת להורות טעם כעיקר דהוא דאורייתא. אלא ע"כ צ"ל דר"ע סובר דגיעולי מדין לאו חידוש הוא, וממילא כבר נודע דטעם כעיקר הוא דאורייתא מגיעולי מדין. ואיתר משרת להורות דהיתר מצטרף לאיסור. ושפיר מוכח דכל חלב לא אתיא לרבות ח"ש אפילו להתחייב עליו מלקות אלא רק לאיסור לחוד הוא דקא מרבי לי'. וא"כ קשה מאי פריך הגמ' דפסחים הנ"ל וממאי דמפת ויין דלמא מיין לחודי' וכו' אף ע"ג דתערובת וכו' וכדלעיל, דהא הוא דבר שא"א לאמרו אליבא דרע"ק דהוא מוקי משרת להורות דט"כ דאורייתא, אלא דאיהו בעל כרחין מוקי משרת להורות דהיתר מצטרף לאיסור וכאמור. וצ"ע לכאורה. ישוב להקושיא בגמרא דפסחים הנ"ל. ואולם לפי סברתו של הלחם משנה הנ"ל דלחלק יצא דכל היכא דלא נפקא מתיבת כל אלא חד ריבה הוא דדרשינן תיבת כל אפי' לענין להתחייב עליו מלקות, אבל כל היכא דנפקא מתיבת כל שני רבויים. אז אפי' למאן דדריש כל לא דרשינן מיניה אלא רק לענין זה לחוד שיהיה הדבר ההוא אסור מדאורייתא אבל לא דרשינן מיניה ג"כ לענין להיות מתחייב עליו מלקות וכדלעיל, הנה ממילא חלפה הלכה לה הך קושיא האמורה לעיל מזה, דשפיר פריך הגמרא וממאי דמפת ויין דלמא מיין לחודיה וכו' ורצונו בזה דלמא ר' עקיבא לית ליה כלל דאמרינן היתר מצטרף לאיסור אפי' באיסורי נזיר דהוא מוקי משרת ג"כ כרבנן דקאי להורות טעם כעיקר, וליכא למימר כקושיתינו הנ"ל דא"כ למה לא דריש נמי כל חלב לרבות חצי שיעור אפי' לענין להתחייב עליו מלקות, זה אינו דדלמא ר"ע סובר נמי דכוי היא בריה בפני עצמה ממילא איצטרך תיבת כל בקרא של כל חלב לרבות ממנו שני דברים, הדבר האחד, לרבות כוי, והדבר השני, לרבות חצי שיעור, ולפיכך אין לוקין אפי' לר' עקיבא על חצי שיעור אף דהוא דרש בכל מקום תיבת כל לרבות אפי' לענין להתחייב עליו מלקות, אבל הכא שאני ומטעם האמור, אבל לעולם דלמא גם ר' עקיבא אפשר דמוקי משרת לטעם כעיקר לא להורות היתר מצטרף לאיסור, והוכרח הגמרא לשנויי כדשני דאייתי הגמרא תלמודו בידו ברייתא פרוכה דשם נאמר משמיה דר' עקיבא בפירוש ההוא אמר דאמרינן היתר מצטרף לאיסור גבי איסורי נזיר והוא דמשרת קאי להורות היתר מצטל"א וטעם כעיקר יליף מגיעולי מדין, ודו"ק היטב. ישוב לקושית הלח"מ הנ"ל ריש אות הקודם. ב אמנם כן בעיקר קושית הלחם משנה שהבאתי בריש אות הקודם מה שהקשה על רבינו דלמה לא דריש נמי הך תיבת כל בקרא של כל חלב אפי' לענין עונש מלקות, דלוקין על חצי שיעור יע"ש בריש אות הקודם אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו, אומר אני בס"ד כי אישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי התוספות דנזיר ל"ו בד"ה אין ה"נ אלא לאפוקי וכו' ששם בסה"ד הקשו התוספות על אביי קושיתו של הלחם משנה הנ"ל על רבינו וגם תירצוהו שם באופן אחר ממה שתירץ הלח"מ והבאתי תירוצו בריש אות הקודם ג"כ, וז"ל התוס' שם, וא"ת לאביי דדריש כל שאור לפחות מכזית, אמאי לא דרש נמי גבי חמץ לחייב עליו בפחות מכזית לר' אליעזר, וי"ל דשאני גבי חמץ דכתיב ביה אכילה ואין אכילה בפחות מכזית עכ"ל התוס'. ומכאן אתה דן ג"כ ליישב קושית הלח"מ האמורה, כי צדקו יחדיו דברי רבינו פה עם מה שפסק לקמן בהלכות מאכלות אסורות ואין בשבטיו כושל, דאע"פ דפה לענין תערובת חמץ פסק רבינו דדרשינן תיבת כל אפי' לענין לחייבו עליו מלקות, אפ"ה שפיר עביד רבינו במה שפסק לקמן בהל' מא"ס דאין לוקין על חצי שיעור, דבשלמא הכא לענין תערובת חמץ שפיר דרשינן תיבת כל אפי' לענין לחייבו עליו מלקות דהא אין הדרש הזה נגד המפורש בקרא דאטו מפורש בקרא דוקא חמץ בעינא, אלא דקרא סתמא כתיב רק דמצד הסברא החיצונה היינו מוקמינן להקרא אמאי דמסתבר טפי והוא על חמץ לזה קמשמע לן הקרא דאפי' תערובת חמץ נמי אסור אי נמי דהוי אמינא הואיל ואמעט תערובת חמץ מעונש כרת דהוא הדין נמי דאימעט מאזהרה ועונש מלקות וכמש"כ מרן בכסף משנה פה בד"ה ועי"ל דאיצטרך וכו' לכך אשמעינן הקרא דכל מחמצת לרבות תערובת חמץ לפחות לאזהרה ועונש מלקות, דלא אימעט תערובת חמץ אלא רק מעונש כרת, אבל לא כן לקמן בהל' מא"ס לענין ח"ש דהוא נגד פשטיותיה והיפוך דקרא דהא אכילה כתיב אפי' בדברים שאין בהן עונש כי אם מלקות לחוד אף באוכל כזית, ונגד פשטיותיה והיפוך דקרא לא דרשינן תיבת כל. דבשלמא מה דדרשינן לתיבת כל לאיסור לחוד לאוכל ח"ש אין זה נגד פשטיותיה והיפוך המפורש בקרא, דמה דנקט הקרא לשון אכילה בכזית היינו לענין להתחייב עליו אפילו עונש מלקות. ובאמת גם הלחם משנה פה תירץ כתירוצינו האמור לתירוץ שני מכח סברתו הזכה והנקיה לחלק בין הריבוי של תערובת חמץ שאינו בהיפוך מן המפורש בקרא, לבין חמץ שהוא בהיפוך המפורש בקרא יע"ש בלחם משנה, אמנם לא זכר שר התורה הלח"מ לפי שעה כי דבריו הם דברי אלקים חיים דברי התוספות דמסכ' נזיר הנ"ל ממש דא ודא אחת היא, וזה לך האות מדלא הביא והעלה את שמותם על שפתיו שפתי דעת, וסברא כעין זו כתבו התוספות בשבת קל"א ע"ב בסד"ה שבעת ימים מלולב וכו' לענין גזירה שוה יע"ש, וק"ל. ביאור בתוס' נזיר דף ל"ו ע"א ד"ה אין ה"נ וכו'. ויציבא מילתא כי דברי התוס' במסכ' נזיר הנ"ל הם תמוהים בעיני מאד לכאורה, והוא דלמה זה הקשו קושיתם על אביי מחמץ דוקא ולמה זה לא הקשו קושיתם על אביי מכל האיסורים שבתורה דלדידיה יהיה הדין בהם כל שהוא למלקות דנאמר דכל חלב מרבה לחצי שיעור אפי' לענין להתחייב עליו מלקות, כמו התם גבי שאור בל תקטירו דדרש ליה אביי תיבת כל אפי' לענין להתחייב עליו מלקות. ולכאורה עלתה במחשבה לפני בס"ד לפי סברתו ותירוצו של הלחם משנה, שהבאתי בריש אות הקודם לחלק בין היכא דלא נפקא לן מתיבת כל רק חדא ריבויא הוא דדרשינן תיבת כל אפי' לענין להתחייב עליו מלקות, אבל היכא דנפקא לן מתיבת כל שני ריבוים אז לא דרשינן תיבת כל אלא רק לענין איסור לחוד לא אף לענין להתחייב עליו מלקות. יע"ש בריש אות הקודם, כי הנה בזה מקום אתי עמי ליישב דברי התוספות הנ"ל דמהתם מקרא של כל חלב לא קשיא עליה דאביי דנידרשיה אפילו לענין חיוב מלקות דמילקא נמי לקי על חצי שיעור, דהיה אפשר לומר דגם אביי הוא דסובר דכוי בריה בפני עצמה היא, וממילא דרשינן מכל חלב שני דהיינו כוי וגם ח"ש וכמבואר זה באר היטב בס"ד באות הקודם, וכיון שכן דנפקא לן מתיבת כל בקרא כל חלב שני רבוים שוב לא דרשינן להך תיבת כל לענין להתחייב עליו מלקות רק לאיסור לחוד הוא דדרשינן ליה וכאמור בשם הלח"מ, מה שא"כ התם גבי חמץ שפיר הקשו התוס' דנדרש כל מחמצת אפילו לענין להתחייב עליו מלקות בפחות מכזית, והיינו דנידרש מיניה רק לענין ח"ש לחוד ולא נידרשיה לענין תערובת חמץ, ממילא לא מרבינן מיניה אלא חדא ריבויא, ושפיר מרבה אפילו להתחייב עליו מלקות כיון דלא מרבינן מיניה אלא דבר אחד, והתוספות סבירא להו דח"ש מיסתבר טפי לרבות מתערובת חמץ, וא"כ אוקמינן ליה אמאי דמיסתבר טפי שהוא על ח"ש גבי חמץ, מה שא"כ כוי וח"ש דשקולים הם והי מנייהו אפקית, לפיכך אוקמינן כל חלב לרבויי תרווייהו שניהם יחדיו, ועיין לקמן סוף אות זה מה שהקשיתי על סברא זו של התוספות לפי קושיתם מדברי התוספות דהתם ל"ז ע"א בד"ה טעם כעיקר וכו' דיותר מיסתבר לרבות תערובת חמץ מלרבות חצי שיעור בעינא יעיין לקמן, הנה קושיא זו קשי' ג"כ על תירוצם של התוספות האמור, אלא שבזה אפשר לדחוק ולומר דהתוספות בתירוצם ס"ל דאביי לא ס"ל הך סברא שכתבו התוס' בד"ה טעם כעיקר וכו' והתוס' שם לא כתבו הך סברא אלא דהך שקלא וטריא דהתם דקפריך ור"ע טעם כעיקר מנא ליה וכו' איהו דס"ל הך סברא, אלא שמהתוספות דחולין ק"ח בד"ה מבשר בחלב וכו' משמע דהך שקלא וטריא דפסחים ודנזיר ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה וכו' אביי הוא דקשקיל וטרי ביה יע"ש בתוס' וא"כ אף אביי צ"ל דס"ל הך סברת התוס' בד"ה טעם כעיקר וכו' הנ"ל, אלא שגם זה יש ליישב כפי מה שביארתי בס"ד דברי התוספ' דחולין האמורים בספר בית שערים שער ו' דלת ג' דמעולם לא ידע אביי מהך שקלא וטריא דר"ע טעם כעיקר וכו' וכדמוכח ג"כ מהסוגיא דנזיר לפי הגירסא דהתם דרב אחא בריה דר"א ורב אשי הם דשקלו וטרו בה לא אביי, וביארתי שם בס"ד כוונת קושית התוספות דחולין הנ"ל, ודו"ק. סתירת הביאור הנ"ל. ולפום ריהטא כך היה אפשר לפרש כוונת התוספות בד"ה אין ה"נ אלא לאפוקי וכו' הנ"ל במה שהקשו על אביי מחמץ, אבל מה אעשה כי הביאור והפירוש האמור הנה נכון לפי דרכו של הלח"מ האמור לעיל דמחלק בין אם נפקא ריבוי אחד לבין שני ריבוים וכדלעיל והנה מדברי התוספות דפסחים מ"ד רע"א בד"ה לענין חמץ בפסח נמי וכו' נראה מבואר להדיא דאינהו לא סבירא להו סברתו וחילוקו של הלח"מ הנ"ל דלפי סברתו וחילוקו של הלח"מ הנ"ל הא דר' יוחנן פוטר ממלקות באוכל חצי שיעור, אין זה מטעם דר"י לא דריש תיבת כל לענין להתחייב עליו מלקות אלא רק לאיסור לחוד הוא דדריש ליה, אלא טעמו ונימוקו הוא משום דמתיבת כל דכתיב בקרא דכל חלב וכו' מפקינן מינה שני ריבוים כוי וגם חצי שיעור ואם כן ליתא לתירוצם של התוס' בפסחים שם בד"ה לענין חמץ בפסח וכו' הנ"ל, אלא ודאי צריכין לומר דהתוס' דפסחים התם סוברים דלא כסברתו ותירוצו של הלחם משנה הנ"ל אלא סוברים דאין חילוק בין אם נפקא מתיבת כל חד דרשא או שתי דרשות משפט אחד להם ואחת דתו אם דרשינן תיבת כל, לחייבו מלקות בין כך ובין כך לוקין עליו ואם לא דרשינן תיבת כל לחייב מלקות בין כך ובין כך אין לוקין וממילא דהוא הדין נמי דהתוספות במסכת' נזיר סוברים כן דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא בין רבותינו בעלי התוספות עצמם, ולומר מר אמר הכי ומר אמר הכי ופליגי, ואם כן הדרא קושיתינו האמורה לעיל על התוספות דמסכת נזיר בד"ה אין ה"ן אלא לאפוקי וכו' הנ"ל לדוכתיה מה ראו על ככה התוספות דהתם להקשות קושיתם על אביי. דוקא מהך חצי שיעור דחמץ שיהי' חייב עליו מלקות, ולמה זה לא הקשו על אביי קושיתם מחצי שיעור של כל האיסורים שבתורה שיהי' חייב עליהם מלקות וצ"ע לכאורה, ודוק. ביאור אחר בתוס' דנזיר הנ"ל בקושיתו. והנראה לענ"ד בס"ד בביאור דברי התוספות דנזיר הנ"ל הוא, עפ"י מה שהתוספות בפסחים מ"ד ע"ב בד"ה אלא יליף מגיעולי וכו' ובנזיר ל"ז רע"ב בד"ה מגיעולי עכו"ם וכו' הקשו דלפי מה דקאמרה הגמ' התם דרע"ק יליף לטעם כעיקר מגיעולי מדין וכו' עדיין מנ"ל גבי איסורי נזיר דאמרינן בהו דטעם כעיקר הוא דאורייתא דהא נזיר קיל מכל האיסורים שבתורה וכדאמרינן בסוגיא דהתם, וממילא אי אפשר למילף נזיר מגיעולי מדין, והרבה נדחקו התוספות לתרץ יע"ש, ועיין בספר בית שערים בכמה מקומות ובחידושי הל' שלי שכתבתי בס"ד שיש לגמגם טובא בתירוצם של התוס' ועיין בס' בדק הבית להרשב"א ז"ל בית ד' ריש שער ד' ק"ך ע"א, ובפני יהושע בפסחים שם תירץ, דשפיר אפשר למילף מגיעולי מדין או מבשר בחלב לאיסורי נזיר לענין טעם כעיקר דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא יע"ש בפנ"י שהאריך בזה. ובספר בית שערים שער ז' דלת ח' שמה באתי בארוכה בס"ד ותמצית הדברים הנאמרים שם הוא דלאביי לשיטתו בלאו הכי כבר נשמע בין החיים דטעם כעיקר הוא דאורייתא גבי איסורי נזיר, מכח תיבת וכל דכתיב גבי נזיר דהא כתיב וכל משרת ענבים וכו' ואביי דהוא דרש תיבת כל מכש"כ דהוא דרש תיבת וכל רק דמנזיר אי אפשר למילף אליבא דאביי לכל איסורים שבתורה דאמרינן בהו טעם כעיקר דהוא דאורייתא בק"ו מה נזיר שאיסורו קל וכו' משום דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור גם כן, מה שאכ"ן כל שאר איסורים שבתורה דאין בהן חומרא זו של היתר מצטרף לאיסור יע"ש בספר בית שערים הדברים מבוארים בטעמן ונמוקן בס"ד והיוצא מן המחובר דלאביי לשיטתו בודאי ידעינן טעם כעיקר בנזיר הן דנילף טעם כעיקר בכל האיסורים שבתורה מגיעולי מדין הן דנילף להו מבשר בחלב סוף סוף גם בכל איסורי נזיר אמרינן בהו ג"כ דטעם כעיקר הוא דאורייתא מכח הלימוד האמור. ומעתה צא ולמד, דאביי לשיטתו לא קשיא ולא מידי מכל האיסורים שבתורה שיהי' חייב מלקות אפי' על ח"ש דנדרש כל חלב לרבות ח"ש אפי' לענין להתחייב עליו מלקות, דהא אביי ס"ל בנזיר ל"ו ובפסחים מ"ד דגבי נזיר אמרינן היתר מצטרף לאיסור וכר' יוחנן והיינו מתיבת משרת, רק דראשון תחלה אותיב תיובתא כלפי סנאיה דרב דימי ממתניתן דמקפה של תרומה וכו' ואינך מתניתן דמייתי תלמודו בידו התם דמנייהו מוכח לכאורה דאפי' בכל האיסורים שבתורה אמרינן בהו היתר מצטרף לאיסור, ולבתר דשני ליה רב דימי מה דשני ליה קבלה מיניה דבנזיר לחוד הוא דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לא בשאר איסורי תורה. ביאור קצת בפסחים מ"ד ובנזיר ל"ו א"ל אביי לר"ד וכל איסורים שבתורה וכו'. והיינו דמתחלה היה אביי סובר כקושית רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי שם ע"ב וז"ל מדרבנן נשמע לר' עקיבא, מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן וכו' לר' עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור, מכאן אתה דן לכל האיסורין שבתורה, רק דרב אשי הוא דמשני ליה דהוה ליה נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ואביי היה סובר כהסוגיא דנזיר שהביאו התוס' בפסחים מ"ה בד"ה ורבנן וכו' והוא דהיא סוברת דנזיר וחטאת לא הוי שני כתובים דאיצטרך תרוויהו, דנזיר מחטאת ליכא למילף דחולין מקדשים לא גמרינן, וחטאת מנזיר ליכא למילף דשאני נזיר דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסור לגביה דידיה יע"ש בסוגיא דנזיר ובתוס' דפסחים הנ"ל, וכן כתבו התוס' בחולין צ"ט בסד"ה גלי רחמנא וכו' דהסוגיא דחולין הנ"ל סוברת ג"כ כהסוגיא דנזיר הנ"ל דאינן שני כתובים נזיר וחטאת, עד לבתר דאסברה רב דימי לאביי סברת רב אשי לרב אחא בריה דרב אויא דנזיר וחטאת שפיר הויין שני כתובים הבכ"א, דמה שהנזיר אסור בחרצן אין זה חומרא שנעשה ממנו פירכא אלא שכך הוא דרך מצותיו של נזיר, ושפיר קשה דאייתר קרא דחטאת לענין היתר מצטרף לאיסור דנילף ליה מנזיר אלא ודאי דנזיר וחטאת הם שני כתובים לענין היתר מצטל"א ולא ילפינן מנייהו לשאר איסורים שבתורה, אבל הא מיהא בין בתחלה בין בסוף סובר אביי דתיבת משרת דכתיב גבי נזיר קאי להורות היתר מצטל"א לפחות בנזיר גופא. ואחרי כי כן אם נאמר דבכל האיסורין שבתורה כל שהוא למלקות דהיינו דנידרש כל חלב לרבות חצי שיעור אפי' למלקות וכקושיא האמורה לעיל קשיא ליה לאביי דאם כן למה לי קרא דמשרת גבי נזיר להורות דאמרינן היתר מצטל"א לפחות גבי איסורי נזיר, דלמה לי צירוף כלל הא כל שהוא למלקות, וכמו דפריך הגמרא כן בשבועות כ"א כן אליבא דר"ע יע"ש הסוגיא, וליכא למימר כסברת הר"י מקינון בתוס' דמסכ' עכו"ם ס"ז ע"ב בד"ה ואידך וכו' לחלק בין כל שהוא כשהוא בעינא הוא דאיכא מלקות אפי' על כל שהוא, לבין כל שהוא כשהוא רק ע"י תערובת דבזה ליכא מלקות יע"ש בתוס', דהא אנן קאמינן אליבא דאביי הכא וכאמור, והרי אביי לשיטתו הא הוא ס"ל בחולין ק"ח דטעם כעיקר הוא דאורייתא דגמרינן ליה מבשר בחלב, וכבר הקדמנו לעיל מזה בס"ד דאף למאן דיליף טעם כעיקר דהוא דבר תורה מבשר בחלב אפ"ה ידעינן גם לאיסורי נזיר דאמרינן בהו טעם כעיקר דאורייתא, אם מטעם דהוא רק גילוי מילתא בעלמא אם מטעם תיבת וכל דכתיב גבי משרת ענבים, וביותר לאביי לשיטתיה וכדכתבינן לעיל בס"ד, ולמאן דסובר דטעם כעיקר הוא דאורייתא הא ליכא לחלק בין כשהוא בעינא האיסור משהו לבין כשהאיסור משהו הוא ע"י תערובת אלא כל אפיין שוויין דמה לי שהוא בעינא ומה לי כשהוא ע"י תערובות, כיון דטעם כעיקר דאורייתא הרי הטעם משוי ליה בעינא, וכמש"כ כן התוס' במסכ' עכו"ם שם באותו הדבור הנ"ל בשם רבינו פרץ ז"ל זיל גמור מהתם, ומה שהקשה בספר שער המלך על הר"י מקינון ורבינו פרץ הנ"ל מהך סוגיא דשבועות כ"א ממה דאמרינן התם ואי אמרת וכו' למה לי צירוף וכו' יע"ש בספר בית שערים שער ו' דלת שמיני ודלת עשירי מה שכתבתי בס"ד ישוב נכון לזה. ולפיכך הוכרחו התוס' דנזיר הנ"ל להקשות עלי' דאביי רק מחמץ לחוד דנאמר שם דכל אתיא לרבות ח"ש אפילו למלקות דמילקי נמי לקי ואף עפ"כ א"א למילף מחמץ לשאר כל האיסורים שבתורה ללקות ג"כ על ח"ש דשאני חמץ דחמיר טפי מכל האיסורים שבתורה שעוברים עליו בב"י ובי"מ. ותירצו התוס' בנזיר שם על זה, דשאני גבי חמץ דכתיב בי' אכילה וכו' וכדלעיל. ורצונם בזה דבשלמא גבי שאור בל תקטירו אינו מפורש בקרא ההיפך דבעינן כזית דוקא. רק מכח הסברא החיצונה היינו טועים לומר דאין הקטרה פחות מכזית. לזה שפיר קאמר אביי הפירוש בהברייתא דהתם דכל שאור מרבה לפחות מכזית אם הקטיר דלא בלבד דאיכא איסור דאורייתא אלא אף מילקא נמי לקי ארבעין לכתפי' דאליבא דאביי אשמעינן כל שאור דיש הקטרה בפחות מכזית אבל לא כן גבי חמץ דמפורש בקרא דבעינן כזית דוקא שהרי נאמר בו לשון אכילה, וכל אכילה הנאמר בקרא הוא דוקא בכזית וכדמוכח משארי כל האיסורים שבתורה הנאמר בהם לשון אכילה וכן מוכח מהמצות עשין כולן כגון אכילת מצה ופסח ובשר קדשים וכדומה שנאמר בהן לשון אכילה וצריך שיאכל מהן וכיוצא בהן כזית דוקא. א"כ האיך נאמר דתיבת כל מחמצת יהי' מרבה ההיפוך המפורש בקרא. שבקרא מפורש דבעינן כזית דוקא, והרבוי דכל מחמצת יהי' מרבה אפילו בפחות מכזית למלקות ג"כ שיהי' לוקה עליו. לזה מסתבר יותר לרבות מתיבות כל מחמצת תערובות חמץ שהוא באזהרה ועונש מלקות. שריבה תערובות חמץ אפילו להלקותו ג"כ אינו נגד והיפוך המפורש בקרא. זהו ביאור כוונת דברי התוס' הנ"ל לענ"ד ודו"ק היטב. הערה בקושית התו' דנזיר ל"ו הנ"ל. איברא בעיקר קושית התוס' דנזיר הנ"ל מה שהקשו דלדידי' דהיינו לאביי נדרש מכל מחמצת לרבות ח"ש גבי חמץ אפילו להתחייב עליו מלקות וכדלעיל, בעיני יפלא מאד לכאורה שהם סותרים דברי עצמם. דהא התוס' בעצמם ובכבודם שם ל"ז בד"ה טעם כעיקר מנ"ל וכו' הקשו דמאי פריך הגמרא על רע"ק טעם כעיקר מנ"ל דלמא באמת לית לי' לרע"ק טעכ"ע כלל. ותירצו שם דודאי יותר ראוי הוא לרבות לחיוב טעכ"ע אף ע"פ שהוא רק ע"י תערובות, הואיל ומיהו האיסור הוא שיעור שלם שהוא שיעור כזית, מלרבות לחיוב היתר מצטרף לאיסור שאף ע"פ שהאיסור הוא בעינא אבל אין בו בהאיסור עצמו שיעור שלם ואין החיך נהנה משיעור שלם של איסור וא"כ לולי דיש לנו כבר קרא המגלה לנו דטעכ"ע דאורייתא, יותר הי' ראוי לאוקמי תיבת משרת דקאי לרבות טעכ"ע מלאוקמי לרבות היתר מצטרף לאיסור. אלא ודאי מדמוקי רע"ק תיבת משרת דקאי לרבות להמ"ל שמע מיני' דאית לי' כבר קרא המלמד לאדם דעת דטעכ"ע שהוא דאורייתא ואייתר לי' תיבת משרת לרבות המ"ל ולזה שואל המקשין ורע"ק טעכ"ע מנ"ל וכו' איה איפו הוא הקרא ההוא המלמד לנו על טעכ"ע יע"ש בתוספות. ומתוך האמור הנה קשה לענ"ד דממה נפשך מה הקשו התוס' בד"ה אין ה"נ וכו' הנ"ל דלמה לא דריש אביי נמי כל מחמצת וכו' לרבות ח"ש אפילו למלקות וכנ"ל, דהיאך הוא כוונת התוספות בקושיתם זאת, דאם כוונתם הוא דנדרש כל מחמצת רק לחצי שיעור ולא למידרש מיניה תערובת חמץ כלל, קשה דהא הם גופייהו הם אמרו והם אמרו דתערובת חמץ מיסתבר טפי אפי' מהיתר מצטרף לאיסור הואיל ואין החיך נהנה משיעור שלם של איסור, מכל שכן דתערובות חמץ מיסתבר טפי מחצי שיעור גרידא של איסור, שאין החיך נהנה משיעור שלם אפי' אם היתר, ואם נאמר דכוונת קושיתם הוא דאביי יהיה דורש מכל מחמצת תרתי ח"ש וגם תערובת חמץ, תקשה מנא ליה למידרש תרתי, דבשלמא התם גבי כל חלב שפיר דרשינן מיניה תרתי כוי וגם ח"ש משום דשקולים הם ויבאו שניהם דחד

4 קידושין פתח ↗

5 בכל מערבין - עירובי חצירות:

6 ומשתתפין - שיתופי מבואות:

7 חוץ מן המים ומן המלח - דמידי דזיין בעינן והני לא זייני שבמקום מזונותיו של אדם חשובה דירתו ושביתתו:

8 והאיכא כמהין ופטריות - מיני אוכלין הם וקים להו לרבנן דלא זייני:

« רש"י על קידושין ל״ד ע״א:ד׳ רש"י על קידושין ל״ד ע״א:ו׳ »