רש"י על קידושין כ״ה ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין כ״ה ע״ב:ה׳ רש"י על קידושין כ״ו ע״א:א׳ »

1 קידושין פתח ↗

רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֵבִיא אַרְבָּעָה כֵּלִים וּמַנִּיחָן תַּחַת רַגְלָיו. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בְּסִימְטָא.

2 קידושין פתח ↗

3 תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא פתח ↗

זה שהחזיק בה זכה בה. כתב הר"ב ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים וכו' כאן חזר בו מפירוש השני שכתב במ"ג פ"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה וכו'. ע"ש. וטעמא שאין ד' אמות קונות ברשות הרבים. כתב רש"י שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בסימטא שהוא שביל היחיד. או בצדי רה"ר וכו'. ובמשנה ד' פ"ק דקדושין כתב בסמטא שהיא זוית של רשות הרבים וכן פירש"י שם דף כ"ה ע"ב. ולפי זה צדי רשות הרבים הוא הסמוך לבתים אע"פ שאינו בזוית אלא שבזוית פגעי אינשי אהדדי מב' הרחובות ולפיכך נמשכים אצל הזוית שלא לדחוק זה את זה. וזה מצוי יותר מבצדי רה"ר. והן שני צדי הרחוב. לפיכך נתיחד שם לזוית בפני עצמה. אבל לפירש הר"ב דהכא גם הזויות בכלל צדי רשות הרבים יחשב. והרשב"ם בפ"ה דבבא בתרא דף פ"ד כתב אית דאמר שביל של יחיד. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים. ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפין דאינו עשוי להלוך בני רה"ר. ע"כ. ויתכן לומר דזוית דנקטי רש"י והר"ב דהיינו בליטה. וא"ד שביל וכו' דברי הערוך הן. וכתב שהוא לשון לעז ממש. ע"כ. ונ"ל דשביל של יחיד שאמרו אין הכונה שהוא של יחיד. דאין סברא לומר דתקנו ד' אמות בשדה של אחר. וכן בגמרא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן והעתיקה הר"ב בפ"ד דפאה משנה ג' ומשום דין פאה נקט דבעל הבית. אבל לענין מציאה כל שדה שיש לו בעל לא תקנו. וכמ"ש הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה. וכתב נ"י בגמרא אלא שביל של יחיד. כלומר לאפוקי שביל של רבים וכגוונא דתנינן ברפ"ב דפאה. שביל היחיד ושביל הרבים:

6 מביא ארבעה כלים - דקני ליה כליו כו':

7 ש"מ כו' - ופלוגתא היא בב"ב דף פה.:

8 בסימטא - זוית שהיא אצל רשות הרבים ואינה לא רה"ר ולא רה"י:

2 בבא בתרא פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן, אֲבָל בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ. בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ – כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מוֹכֵר, קָנָה לוֹקֵחַ. בִּרְשׁוּת הַלָּה הַמּוּפְקָדִים אֶצְלוֹ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָן.

« רש"י על קידושין כ״ה ע״ב:ה׳ רש"י על קידושין כ״ו ע״א:א׳ »