רש"י על קידושין י״ד ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין י״ד ע״ב:ב׳ רש"י על קידושין י״ד ע״ב:ד׳ »

1 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף. מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֶה בְּכֶסֶף. אַשְׁכְּחַן עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְכׇל קִנְיָנוֹ בְּכֶסֶף,

2 קידושין פתח ↗

1 גמ' מכסף מקנתו - בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הכתוב מדבר וכי תשיג יד גר ותושב:

2 הואיל וכל קנינו - של עובד כוכבים בכסף שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל כתיב ויקרא כ״ה:י״ד מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד לפיכך עבד נקנה לו בכסף:

2 שו"ת במראה הבזק חלק עשירי פתח ↗

ג. האפשרות הבאה בתור בעדיפותה9כפי שכתבנו לעיל, ונכתוב עוד להלן, יש יתרונות וחסרונות בכל דרך שאנחנו מציעים כאן. באופן כללי נראה לסכם שיש קושי מסוים להחיל את דינו של החכמת אדם על פירוק והרכבת כלי ולכן יש פוסקים שאכן שללו את הדברים אפילו בשעת הדחק, אך עם זאת, כיוון שמצאנו שכלי המפורק נטהר מטומאתו, וכיוון שלא מצאנו מי שחלק במפורש על דברי המהר"ם – מסתבר להחיל את הכלל "פנים חדשות באו לכאן" גם לענין פירוק והרכבת כלי. מן העבר השני אמנם לא מצאנו ראיה לכך ששאלה לזמן בלתי מוגבל אינה מחייבת בטבילה, אך גם ההשוואה בין שאלה למשכון צריכה הוכחה, ומדברי הרשב"א נראה שהם אינם דומים.העדפנו את דרך הפירוק וההרכבה, משום שרוב האחרונים הסכימו עם דברי הט"ז המובאים להלן הערה 11 ובעצם שללו את פתרון המוצע כאן – הקניית הכלי לגוי אף שרובם לא כתבו במפורש שהם לא מקבלים פתרון זה במקרה שבו אין ברירה. כמו כן נראה שדרך הפירוק וההרכבה יותר מבוססת בפוסקים כפי שהבאנו בהערות לעיל ולהלן ואכן עיינו באבני דרך לרב פרינץ חלק ט סימן קד, ובכשרות הכלים סימן קכ ס"ק קי שכתבו גם הם שיש להעדיף את דרך הפירוק וההרכבה על פני ההקניה לגוי. היא להקנות10כיצד יקנה לו? האמוראים נחלקו אם גוי קונה בכסף או במשיכה ראו עבודה זרה עא ע"א–עב ע"א ובכורות יג ע"א–ע"ב, ונחלקו הראשונים בפירוש המחלוקת וכמי פוסקים. רבנו תם הובא בתוספות קידושין יד ע"ב; עבודה זרה שם ד"ה רב אשי; בכורות שם ע"ב ד"ה רב אשי, רמב"ן ורשב"א עבודה זרה שם; חולין לט ע"ב, רא"ש בכורות פרק ב סימן א; וכתב שם שכן דעת בה"ג ורב האי גאון ורוב הראשונים פסקו שגוי קונה רק במשיכה ולא בכסף. הרמב"ם הלכות בכורות ד, ה; הלכות זכיה ומתנה א, יד על פי הסבר המגיד משנה פסק שגוי קונה הן במשיכה והן במעות. לעומת זאת, רש"י קידושין יד ע"ב; חולין לט ע"ב ד"ה ואי שקונה בכסף, ומהפנייתו לסוגיה בבכורות כמקור לדבריו מוכח שדווקא בכסף ולא במשיכה; וכן הובא בשמו בתוספות בבכורות יג ע"א ובעבודה זרה עא ע"א הנ"ל פסק שגוי קונה רק בכסף ולא במשיכה.פשטות השלחן ערוך היא כרמב"ם, דהיינו שגוי קונה הן במשיכה והן בכסף ראו יו"ד קלב, ב לענין יין נסך, וכמבואר בש"ך שם ס"ק יז, אך בכל זאת לענין הפקעת דין בכור בבהמה חשש לשיטת רש"י, ועל כן פסק שיש למכור קרקע לגוי במעות, ואת הבהמה הגוי יקנה בקניין אגב הקרקע ראו יו"ד שכ, ו. מקור החשש מופיע כבר בתוספות עבןדה זרה שם, שכתבו: "והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת" וכו' וברא"ש שפסק שגוי קונה במשיכה בכורות פרק ב סימן א הנ"ל, ובכל זאת כתב בכורות פרק א סוף סימן ב שיש להסתלק מן הספק ולעשות גם קניין מעות עם המשיכה, או להקנות קרקע כנ"ל וכך כתבו גם המרדכי בבבא מציעא רמז שב בשם רבנו מאיר, ובעבודה זרה רמז תתנ בשם ר"י והגהות אשרי בעבודה זרה פרק ה סימן ב. זו גם פשטות דרכו של הטור ראו יו"ד סימן שכ שכתב כאביו הרא"ש. אמנם לענין עיקר הדין ראו דבריו שם סימן קלב שמשמע שסובר שמשיכה קונה בגוי ומעות אינן קונות, ולעומת זאת בדבריו בחו"מ סימן קצד סתם שקונה במעות, ועיינו דרישה וכנסת הגדולה שם ובדברי הרמ"א בשלחן ערוך שם, ג ובנושאי הכלים שם ובט"ז ביו"ד סימן קלב ס"ק ח. כמו כן במכירת חמץ חששו הפוסקים לדעת רש"י וכתבו שיש לבצע קניין כפול: בכסף ובמשיכה או קניין אחר המועיל ראו לדוגמא מגן אברהם סימן תמח ס"ק ד וקצות החושן סימן קצד ס"ק ג.חרף זאת, בנדון דידן נראה שדי בנתינת הכלי במתנה לידי הגוי במשיכתו או מסירה לידיו, מכמה טעמים:א. לדעת הרוב מוחלט של הראשונים משיכה קונה, ונראה שזו פסיקת הטור והשלחן ערוך לעיקר הדין וכלשון ביאור הגר"א בחו"מ קצד, ג אות יא: "דעת כל הפוסקים דמשיכה קונה ומקנה לבד דעת רש"י, ונדחו דבריו, וכל הפוסקים חלקו עליו בראיות ברורות". אכן, המשאת בנימין סימן לה כתב שרוב המחברים הסכימו לדעת רש"י. אך נראה שהבנתו יחידאית וכבר העיר עליו החק יעקב סימן תמח ס"ק יד והביא מדברי עוד ראשונים שנקטו שלא כרש"י.ב. הפוסקים חששו לשיטת רש"י באיסור חמץ שהוא בכרת ובאיסור בכור שהוא במלקות. איסור השימוש בכלי שאינו טבול אינו ברור, כפי שכבר כתבנו. ועוד שבנדון דידן יש צדדים לפטור את הכלי מטבילה.ג. הראשונים נחלקו כיצד גוי קונה מתנה – לדעה שגוי קונה מכר רק בכסף: דעת תוספות בעבודה זרה עא ע"א ד"ה פרדשני היא שבמתנה או מציאה גוי קונה במשיכה וכן כתב המרדכי בבא מציעא רמז שב ביחס לקניה ממציאה. אך הריטב"א שם ד"ה תדע הקשה על דברי תוספות, ומשמע מדבריו שמתנה – לדעה זו – אינה נקנית במשיכה אלא בחליפין, חצר או קניין אגב – ראו ריטב"א בבא מציעא מז ע"ב ד"ה דבר תורה בשם הרמב"ן. להלכה נקטו רבים מהאחרונים בפשטות כדברי תוספות ראו לדוגמא נודע ביהודה תניינא או"ח סימן סג אלא שדבריו הם לענין זכייה מהפקר, ואולי יש לחלק, שכן במתנה כבהפקר לא שייך אמנם קניין כסף, אבל מכל מקום דומה היא למכר שבו עוברת הבעלות מידו של אדם אחד לשל רעהו ונבדלת בכך מהפקר, אך מלשונו משמע שהכול תלוי באי היכולת לקנות בכסף; נתיבות סימן קצח ס"ק א וומנם מדבריו במקור חיים סימן תמח ס"ק ה נראה שחולק על הנודע ביהודה הנ"ל, ברם מחלוקתם היא כשהגוי מתכוון לקנייה מן המוכר ואינו יודע שעל פי הדין נחשב הוא לזוכה מן ההפקר או מקבל מתנה, מה שאין כן כשמדובר בפירוש במתנה; שלחן ערוך הרב סימן תמח סעיף ט; משנה ברורה שם ס"ק טו ושער הציון שם ס"ק לה. אך בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן שי צידד בדעת הרמב"ן. בעניננו שבו מדובר במתנה נמצא שלשיטת הפוסקים הנ"ל יודה גם רש"י שדי במשיכה.ד. רבים מהפוסקים כתבו שקניין על פי מנהג הסוחרים של המקום סיטומתא מועיל בגוי ראו מגן אברהם שם בשם משאת בנימין; שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן לז ד"ה והנה יש לי. כיוון שהמנהג הוא להקנות מתנה במשיכה בלבד, לכאורה די בזה. כך פסק הרשב"א שו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן רכה לענין מכר במעות במקום שבו קונים עכו"ם זה מזה במעות אך ראו שו"ת מהר"ם מינץ סימן ה ושו"ת עבודת הגרשוני סימן קב, וראו במגן אברהם שם, ערך שי יו"ד סימן קלב סעיף ד ד"ה ובלאה"נ במה שביאר בדברי התשובות המיוחסות הנ"ל, אך לעומת זאת ראו שם בתחילת דבריו לסעיף זה שנראה שהסכים לסברה שכשכך המנהג מועיל הקניין ושו"ת חתם סופר יו"ד סימן שטז ד"ה ובזה וסימן שיח סוף ד"ה ותי' זה שכתב שאף שלדעתו, וכפי שביאר שם בסימן שיד ועוד, מועילה סיטומתא מדאורייתא, מכל מקום אין היא מועילה אלא כשהמוכר מוכר והקונה קונה לקניין גמור שיתקיים בפועל, ולא כאשר מדובר בקניין שכל כולו קניין משפטי פורמלי הנועד להפקיע מבכורה, כשלמעשה נשארת הבהמה בידי המוכר אלא שפורמלית עוברת הבעלות עליה. עוד נעיר שנחלקו הפוסקים אם ניתן להתנות במפורש שקניין מסוים יועיל למרות שמן הדין הוא אינו מועיל ראו בית יוסף חו"מ סימן קצח, ש"ך שם ס"ק י, ומחנה אפרים קנין מעות סימן א, ואמנם מחלוקתם היא בקניין המועיל באותו דבר עצמו מדאורייתא על כל פנים, אבל קצות החושן שם ס"ק ג צידד שכל קניין המועיל מן התורה במקום כלשהו – לרבות קניינו של ישראל לגוי – מועיל לגביו תנאי מפורש, וכן מבואר במחנה אפרים קנין מעות סימן ט, ועיינו בחזון איש חו"מ ליקוטים סימן ח ס"ק יח שחלק על זה.ומכל מקום, אף שמן הדין נראה שדי במשיכה, ישנה מעלה למכור את הכלי לגוי על ידי קבלת פרוטה נוסף למשיכה מצד אחר – מצד גמירות הדעת ושלא יראה הדבר כהערמה בעיות שאליהן נתייחס בהערה הבאה. מצד זה נתינת תשלום סמלי עבור הכלי מחזקת את גמירות הדעת בין הצדדים.בהקשר זה חשוב לציין שהאחרונים תמהו מדוע השתדלו הראשונים למצוא דרך מועילה לקניין בכור על ידי מכירה, ולא כתבו בפשטות שהגוי ימשוך את הבהמה כדי לקנות חלק ממנה בתורת מתנה, לסברה הנ"ל שבמתנה ודאי מועילה משיכה כך תמהו ר' עקיבא איגר שו"ת מהדורה קמא סימן לז ד"ה ומדברי הפוסקים, מהרי"ט אלגאזי הלכות יום טוב על הלכות בכורות לרמב"ן פרק ב ס"ק יז סוף אות ד והתומים סימן קכג סוף ס"ק יב. עבודת הגרשוני סימן כה ברוב המהדורות הישנות מופיע כהמשך של סימן כד, בלי לסמן שמדובר בתשובה חדשה, אך אחריו מופיע סימן כו כתב שהפוסקים חיפשו דרך להקנות במכירה את הבכור לגוי, משום שנתינת חלק מהבהמה לגוי במתנה אינה ניכרת, והרואים יכולים לפרשה כפעולה חסרת כנות. דבריו הובאו בגליון ר' עקיבא איגר ובגליון מהרש"א על השלחן ערוך שכ, ו; אמנם בשו"ת ר' עקיבא איגר לא הביא את דבריו ונשאר כאמור בצ"ע.על כל פנים, במכירת חמץ כתבו הפוסקים שאין צורך דווקא במכירה, אלא אפשר גם לתת את החמץ במתנה גמורה לגוי ראו שלחן ערוך או"ח תמח, ג; אמנם יש פוסקים שכתבו שאין להשאיר את החמץ בביתו של היהודי מכיוון שהדבר נראה כאילו הוא משאיר את החמץ בביתו, אך הצורך בהוצאת החמץ קיים, לדידם, גם במכירה ולא רק במתנה, וייתכן שהדבר נבע מאופיו הייחודי של החמץ שקשור גם להימצאות החמץ בבית ולא רק לבעלות משפטית, כעין ההלכה האוסרת על הימצאות חמץ של גוי המופקד בבית יהודי, אם אחריות החמץ על היהודי. גם פתרונו של השלחן ערוך לכלי שלא הוטבל לפני שבת ראו בתחילת ההערה הבאה, מדבר על נתינתו במתנה לגוי אכן, שם ייתכן שמדובר לזמן מועט.על כן נראה שאין חובה למכור את הכלי, אלא די בנתינתו במתנה במשיכה או מסירה. אך בהחלט ישנה מעלה במכירת הכלי עבור פרוטה, משום שהיא ממחישה את מהותה של העסקה, ומעלה את רמת גמירות הדעת שבה. את המכשיר לגוי, ולחזור ולשאול אותו ממנו. ההקניה וההשאלה צריכים להיעשות בצורה טובה ומתוך גמירות דעת מוחלטת11השלחן ערוך יו"ד קכ, טז; או"ח שכג, ז פסק שכלי שלא הוטבל לפני שבת – יש ליתתו לגוי במתנה ולחזור ולשאול אותו ממנו, וכך יהיה מותר להשתמש בשבת בכלי ללא טבילה משום שישנה מחלוקת ראשונים אם מותר להטביל כלים בשבת, ראו בית יוסף או"ח שם. מקור פתרון זה הוא במרדכי ביצה סימן תרעז. הבית יוסף יו"ד שם הוסיף שפתרון זה טוב גם ליום חול, במקרה שאין לאדם מקווה זמין, ופסק זאת הרמ"א יו"ד שם.לכאורה לאור זה ניתן להשתמש בפתרון זה גם בנדון דידן, שבו טבילת הכלי אינה זמינה, מחמת גודלו וכובדו. אך הט"ז יו"ד שם ס"ק יח, וציין לזה בקצרה גם באו"ח שם ס"ק ו כתב שפתרון זה נכון רק לצורך זמן מועט אך לא לצמיתות, משום שכאשר החפץ ישתקע לעולם ביד ישראל, הוא יהיה חייב בטבילה הט"ז סיים ש"כיון שאין זה מפורש בפוסקים, יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו משום חשש ספק ברכה". חיובו בטבילה נובע משתי סיבות: א. כשם שכלי ממושכן, שנראה שדעת הגוי לא לפדותו לעולם, חייב בטבילה שלחן ערוך שם, ט; ב. בהלכות ציצית מצאנו שלמרות שבגד שאול פטור מציצית, אם השאילה יותר משלושים יום, הבגד חייב בציצית משום שהוא נראה כשלו שלחן ערוך או"ח יד, ג.אך השוואת הט"ז בין השאלה לטווח ארוך למשכון שבעליו לא מתכוון לפדותו אינה פשוטה, ולכאורה ניתן לדחותה: הרי משכון ניתן תמורת הלוואה, אם הלווה אינו פורע את ההלוואה הוא בעצם מוכר את המשכון למלווה תמורת התשלום. יש היגיון רב לומר שכשהגוי מתכוון להשאיר את המשכון בידי היהודי, המשכון ייחשב כקנוי וחלוט ליהודי. יש גם הבדל באופי השימוש שיש בחפצים. משאיל יכול לקחת את החפץ בכל זמן שירצה אם הצדדים לא קצבו זמן מראש. לעומת זאת, הלווה אינו יכול לקחת את המשכון בלי תמורה. ודאי שהזיקה בין המשכון למחזיק בו גדולה יותר מהזיקה של השואל לחפץ המושאל.הבחנה זו אינה סברא בלבד, אלא עולה מלשון הרשב"א בסוגיה עבודה זרה עה ע"ב ד"ה ולא ידענא: "אי חזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, אף על גב דלא זבנה מיניה בפירוש אפי' הכי צריך טבילה, דכמכירה מפורשת דמיא" ראו גם נימוקי יוסף בשיטת קדמונים שם.אכן, הט"ז כנראה הבין שהייחודיות שיש במשכון אינה משמעותית לענין. לדידו, כנראה, חיוב הטבילה במשכון שדעת בעליו לא לפדותו אינו נובע ממעבר בעלות משפטית, אלא משינוי שם הבעלים. זאת על פי דרכם של תוספות עבודה זרה שם ד"ה אי, שהדגש הוא קריאת שם הבעלים על החפץ ולא הבעלות המשפטית ראו עוד ביאור הגר"א יו"ד סימן קכ ס"ק ל, שביאר שכדי לחייב כלי בטבילה אין צורך בבעלות גמורה של יהודי, אלא צריך שהכלי יהיה חלוט לו, ולכן כלי ממושכן ביד ישראל חייב בטבילה. אך מלשון הרשב"א הנ"ל נראה אחרת בענין זה ראו בספר אור ההלכה לרב יצחק מקייס, הלכה בהירה על דברי השלחן ערוך קכ, טז הנ"ל; חידושי כהונה לרב עמי כהן על אתר; אור יצחק לרב יצחק עבאדי, יו"ד סימן כא; כשרות הכלים לרב יששכר חזן ס"ק קי ובביאורים שם, שעמדו גם הם על החילוק בין משכנתא לשאלה והקשו על הט"ז.גם השוואת הט"ז לציצית אינה פשוטה. הן משום שמניין לנו להשוות בין ציצית לבין טבילת כלים, והן מצד עצם הסברא ועמד על כך באור יצחק שם: ייתכן שחכמים חייבו את האדם להטיל ציצית בבגדו לאחר שלושים יום משום שלאחר זמן זה הבגד נראה כשלו, וממילא כאשר הוא מסתובב בכל רגע ורגע בלי ציצית, נראה שהוא מבטל את המצווה. לעומת זאת, על כלי לא רואים בעין שהוא לא הוטבל. על כל פנים יש להעיר שגם לפי דברי הט"ז – שיש להשוות בין הנושאים – החיוב להטיל ציצית בבגד הוא רק מדרבנן. על כן בנדון דידן שבו יש צדדים נוספים להקל יש ללכת לקולא.בעיה נוספת שיש בהקניית הכלי לגוי והשאלתו ממנו נובעת מדברים שכתב הרשב"ש שו"ת סימן תסח, שחלק על המרדכי. לדעתו אפילו בשבת אין הכלי לגוי פוטרתו מטבילה, משום שההקניה נעשית בהערמה – היינו מתוך מטרה לחזור ולשאול את הכלי, ולא מתוך כנות שהכלי יהיה שייך לגוי – והקנאה כזו אינה מועילה. מתוך דבריו עולה שאין הוא רואה בנדון דידן איסור עצמי של הערמה, אלא שיש בזה בעיה של גמירות דעת, שאין הוא מתכוון לקניין גמור.אלא שדברי הרשב"ש תלויים בהבנת הסוגיה בנדרים מח ע"א – האוסרת להערים באופנים מסוימים – האם האיסור נובע מגמירות דעת או מבעיה אחרת ראו בדברי הראשונים שם, וכן יש מחלוקת אם יש איסור להערים באיסור דאורייתא ראו אנציקלופדיה תלמודית ערך הערמה, הערות 23–24. כך או כך, השלחן ערוך כנ"ל בהתחלת הערה זו פסק בנדון דידן כדברי המרדכי שניתן להערים בשבת, וכך פסקו רוב הפוסקים תוך שהם מיישבים את דברי הרשב"ש. אכן, לדעת רבים מהם יש להדגיש שהקניין צריך להיות קניין גמור ולא על תנאי שהגוי ישאיל לו את הכלי אחר כך ראו לדוגמא ברכי יוסף או"ח סימן תקט ס"ק ג וכדי שלא יסתרו דבריו למה שכתב במחזיק ברכה סימן רסא ס"ק ב, המובא כאן בסמוך – ובפרט שגם במחזיק ברכה סימן שכג ציין לדבריו שבברכי יוסף סימן תקט ולא נראה אפוא שחזר בו מהם – על כורחך שמה ששלל בברכי יוסף הוא נתינה שמראש מותנית בהשאלה, ומה שצידד בו במחזיק ברכה הוא נתינה ללא תנאי והשאלה שלאחריה, שמכל מקום גם לגביה הורה שאם בפועל נותר הכלי אצלו לאחר יום טוב יש להטבילו וכדעת הט"ז; ישועות יעקב או"ח סימן יג ס"ק ד; שו"ת עמודי אש סימן יג; שו"ת מלמד להועיל חלק ב סימן מז.על אף השאלות שיש על שיטת הט"ז, רבים מהפוסקים פסקו כמותו ראו לדוגמא מחזיק ברכה או"ח סימן רסא ס"ק ב; משנה ברורה סימן שכג ס"ק לה; זבחי צדק יו"ד סימן קכ ס"ק פז; ערוך השולחן יו"ד סימן קכ סעיף ס ואו"ח סימן שכג סעיף יא, ויש מהם שאף חייבו להטביל את הכלי בברכה פרי חדש ס"ק מב.לעומתם, הכנסת הגדולה יו"ד סימן קכ הגהות בית יוסף אות סב חלק על הט"ז וכתב שלדעת המרדכי כלי מושאל לעולם אינו צריך טבילה אלא שסיים שניתן להטבילם עם כלים אחרים, "ומהיות טוב אל תקרי רע". כך העלה גם התוספת שבת או"ח סימן רסא ס"ק ז וסימן שכג ס"ק יג. ונראה שמה שעמד לנגד עיניהם הוא החילוק שהצענו בין משכון להשאלה.למעשה, כיוון שלדעת פוסקים רבים אין נתינת הכלי לגוי ושאלתו ממנו פוטרת את הכלי מטבילה אלא כשמדובר בשימוש ארעי, נראה שאין להשתמש בפתרון זה בכל מקום. אך בנדון דידן, שבו אין אפשרות להטביל את הכלי ולעומת זה יש צדדים נוספים לפוטרו מטבילה, יש להורות לסמוך על דרך זו. פתרון זה אכן הובא בפוסקים שונים כפתרון לכלים שיש קושי לטובלם מחמת גודלם, ולפחות כפתרון לכלים כאלה שחובת טבילתם נתונה בספק או שנויה במחלוקת ראו: כנסת הגדולה הגהות בית יוסף שם אות יח, הביאו ר' עקיבא איגר בחידושיו לשלחן ערוך שם בסעיף א; שולחן גבוה או"ח סימן תנא סעיף ה בחלק השני ס"ק ז, והובאו דבריו בקיצור בדרכי תשובה בסימן קכ ס"ק קיב; בן איש חי מטות שנה ב אות ח, הליכות עולם חלק ז פרשת מטות אות ז. כמו כן יש פוסקים שהביאו פתרון זה כפתרון לטבילת כלי חשמל ראו מנחת יצחק חלק ה סימן קכו אות ב, והליכות עולם שם אות ט.. לחלופין אפשר לפטור את המכשיר מטבילה על ידי שיתופו עם גוי12כבר כתבנו לעיל הערה 2 שהאיסור והיתר הארוך שער נח סימן צא כתב שכלי שותפות פטור מטבילה, משום שטבילה לא תועיל לו. הרמ"א פסק דברים אלו להלכה שם, יא. הבית מאיר שם חלק על דברים אלו משתי סיבות: א. מדוע לומר שהכלי פטור מטבילה בגלל שלא ניתן להטבילו, "אדרבה נימא לחומרא דמשום זה באמת אסור"; ב. יש להטביל את הכלי ממה נפשך – לדעה שאין ברירה, חלקו של הגוי אינו צריך טבילה כי הוא שאול בשעת השימוש בכלי וממילא יש להטביל את חלקו של היהודי, ולדעה שיש ברירה, יש להטביל את הכלי משום שבזמן השימוש בכלי בידי ישראל מתברר שהכלי שייך לו באותו זמן הבית מאיר מסתמך על הגמרא בבבא קמא נא ע"ב, ראו שם.למרות דברי הבית מאיר, "כל האחרונים" כלשון הבית מאיר עצמו קיבלו את פסיקת הרמ"א. בטעם הדבר נאמרו כמה הסברים חלקם עונים על שתי התמיהות של הבית מאיר וחלקם רק על אחת: א. בירושלמי נאמר שטעם הטבילה הוא שהכלי יצא מטומאת עכו"ם וייכנס לקדושת ישראל. משמע שעד שהכלי לא יצא לגמרי מטומאת עכו"ם, אין תועלת וממילא אין צורך בטבילתו כך כתב ערוך השולחן בסעיף נג, וכך משמע קצת גם מביאור הגר"א בס"ק לא, וכך אכן נראה מפשטות לשון האיסור והיתר הארוך, שזהו טעמו, אלא שהוא לא ציין שלמדו מהירושלמי. ובשרידי אש חלק ב סימן כט אות ב התמודד אף הוא בדרך זו עם סוגיית ברירה כשביאר שאמנם נוכל לומר שבעת שימושו של היהודי בכלי תועיל לו הטבילה להוציא את הכלי מטומאת העכו"ם, אלא שכיוון שלאחר השימוש של היהודי יחזור הכלי או חלקו לבעלותו של הגוי, לא חייבה התורה לטובלו מאחר שאין בטבילתו תועלת לצמיתות אכן לא ביאר מה המקור להנחה שהתורה לא חייבה טבילה באופן כזה אלא שכתב שלדעתו זה הטעם שלא חייבה התורה טבילה בשאלה של כלי מגוי, ואפשר שכל זה נכלל לדעתו בהשוואה לכלי מדיין; ב. אין זה דומה לכלי מדין, ולכן אין הכלי צריך טבילה ראו ערוך השולחן שם; שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן עג; מנחת שלמה תניינא סח; שו"ת בית אב"י חלק ב יו"ד סימן פב ובעיקר באות ד; ג. דין ברירה אינו מחייב בטבילה משום שברירה משפטית אינה מפקיעה שם גויות מהכלי, ולכל היותר דינה כשכירות, שגם בה אין צורך לטבול משום שאין זה כמעשה שהיה ראו שו"ת בית אב"י שם ומנחת שלמה שם. וראו גם שו"ת שואל ומשיב שם; ד. כאמור לעיל בהערה 3, אחרונים רבים כתבו שאמנם הכלי אמור להיות חייב בטבילה, אך מצוות טבילת כלים אינה יוצרת איסור מדאורייתא על שימוש הכלי; וכאשר הטבילה אינה מועילה לכלי, לא אסרו חכמים את השימוש בו מנחת שלמה שם.על כל פנים רוב הפוסקים, וכמעט כולם כפי שציין הבית מאיר עצמו וכנ"ל, הסכימו עם פסיקת הרמ"א שכלי שותפות פטור מטבילה. כיוון שפוסקים רבים כתבו שיש להקנות את הכלי לגוי במקרים שבהם אי אפשר לטבול את הכלי, נראה שהוא הדין לגבי פתרון זה. אמנם פתרון זה לא הוזכר ברוב הפוסקים, אך נראה שהם דיברו על דרך הכלל – הקניה לגוי – ובאמת לדעתם גם הקניה חלקית טובה היא.ויותר מכך ייתכן שיש אף עדיפות לפתרון זה משום שנראה שיש כאן פחות בעיה של גמירות דעת. בהקניה מלאה השימוש הקבוע בכלי על ידי היהודי יכול ליצור קושי בגמירות הדעת שאכן הכלי שייך לגוי, אך בכלי של שותפים, טבעי הדבר שכלי גדול כזה יישאר בידי אחד מהם, ואילו השותף השני יכול לגשת ולהשתמש בכלי בבית השותף הראשון. גם מצד סוגיית הערמה יש עדיפות לשותפות, משום שהגוי לא נדרש לחזור ולהשאיל את החפץ ליהודי – מעשה שיכול להוכיח סופו על תחילתו, שהקניין לא נעשה באופן מלא ראו נדרים מח ע"א אלא שיש לומר שהבעיה שם היא משום שנותן המתנה התכוון שהמקבל יאפשר שימוש בה לאחר, אבל לא התנה זאת בפירוש, ואם אכן ייתן בפירוש "על מנת שתשאיל לי" לא תהיה בכך בעיה מצד הקניין, אלא ששם בנדרים לא עשו כך כיוון ששם מתנה כזו לא תועיל להתיר את האיסור שמחמת הנדר – ראו תוספות, רשב"א ור"ן שם.כאמור, גם מצאנו פתרון זה, של שותפות עם הגוי, במפורש בראשונים ובפוסקים לגבי הפקעת בכורה מבהמה ראו לעיל הערה 10, ומכאן שדבר זה גם אינו אסור מדין הערמה.ועיינו מקור חיים על שלחן ערוך או"ח סימן תמח - ביאורים ס"ק יא ושו"ת עונג יום טוב סימן כח שעמדו על ענין זה של הערמה גם במכירה לגוי. מקצת דבריהם נוגעים גם להערמה שבנתינה לגוי במתנה. ואמנם המקור חיים כתב שם לחלק בין מתנה למכירה שבמתנה יש פחות גמירות דעת, שהרי אינו חפץ שהגוי יממש את המתנה, ואילו במכר, שעל הגוי לשלם בעבורו – לא אכפת לו שיממש את המכר וישלם. למעשה בנדוננו מבואר מדברי הפוסקים שלא חששו להערמה גם במתנה ולסוברים שטבילת כלים מדרבנן, או בכלים שטבילתם היא מדרבנן לכולי עלמא, אפשר להסביר זאת גם משום שהערמה באיסור דרבנן לא נאסרה, אך על כל פנים יש לומר שעשייתו של הגוי לשותף עדיפה גם בהקשר זה, שכן כיוון שהגוי לא יוכל למנוע מהיהודי להשתמש בכלי, שהרי גם הוא נותר שותף בו, ולכל היותר יוכל לדרוש להשתמש בו גם הוא, פוחת החשש לחוסר בגמירות הדעת.ואף שיש שכתבו שיצירת שותפות כזו בדרך של מתנה, להבדיל ממכירה, אינה מועילה ומשמע מדבריהם שגרועה היא אפילו מ'הערמה' שאיסורה הוא מדרבנן בלבד, כיוון שבנתינה כזו אין כוונת קניין אמיתית כלל עבודת הגרשוני והפוסקים שהביאו את דבריו כמובא לעיל בהערה 10, מכל מקום, משמעות דבריהם היא שחשש זה אינו אלא בנתינת חלק שאינו ראוי לשימוש כלשהו בפני עצמו, וכנהוג במכירת בהמות מבכירות לגוי, שמקנים לו את אוזן הבהמה וכדומה. ולא כך הוא כשנעשה הגוי שותף בדבר הניתן לו כולו בבהמה או בנדוננו - בכלי.לעומת זה, בשו"ת מלמד להועיל יו"ד סימן מז כתב שהשלחן ערוך התיר להקנות דווקא את מלא הכלי לגוי בשבת, ולא לעשותו שותף בכלי, משום שקנייתו המלאה של הכלי באמת מפקיעה ממנו חובת טבילה, אך עשיית הגוי שותף בו רק מונעת את יכולת קיום הטבילה וממילא מתירה להשתמש ללא טבילה בלי הפקעת החיוב. לדעתו לא ייתכן שנייעץ לאדם להביא על עצמו אונס שבגינו לא יוכל לקיים את המצווה אכן דבריו תלויים בסברות השונות שהתבארו לעיל בטעם פטור כלי שותפות מטבילה, אם מדובר בפטור שהוא מעין "אונס", שחלקו של ישראל חייב בטבילה אלא שחלקו של הגוי מונע ממנה להועיל לו, או שמלכתחילה לא חייבה התורה לטבול כלי אם הטבילה לא תועיל להוציאו מטומאת הגוי או שיחזור לטומאה זו לאחר מכן, או אף ללא טעם – משום שגזרת הכתוב היא שלא התחייבו כלים בטבילה אלא בכעין 'מעשה שהיה'.הרב בקשי דורון בנין אב חלק ד סימן נ אות ב הוסיף שכדי לפטור מטבילה דרוש חלק שותפות ברור, וכאשר הגוי כלל לא משתמש בכלי, לא ברור שהדבר נחשב כשותפות הפוטרת. ועוד שטבילת כלים אינה תלויה בבעלות משפטית אלא ב'שם גויות' – בעלות חלקית של גוי, שלמרות קיומה קרוי הכלי על שם ישראל אינה מחייבת בטבילה כאשר הכלי יוצא ממנה לבעלות גמורה של ישראל כסברת חלק מהפוסקים בנוגע לכלי שתוקן בידי אומן גוי, שאף אם אומן קונה בשבח כלי, אין הכלי מתחייב בטבילה כשהוא חוזר לידי ישראל, לדעתם, כיוון ששותפותו של האומן אינה כזו שמחמת קרוי הכלי על שמו – ראו לעיל הערה 3; בעלות שמשפטית אינה בעלות גמורה אך מחמתה יש על הכלי שם גויות – מחייבת בטבילה ראו לעיל הערה 3 בנדון כלים שבבעלות חברה בע"מ, בבניין אב לא הוזכרה דוגמא זו כדי לבאר את שיטתו שבנדוננו, אבל הוא עצמו אכן הלך בדרך זו בהמשך דבריו שם אות ג, כשעסק בעצמו בסוגיית הבעלות של חברה בע"מ. והוא הדין ששותפות גוי בכלי שחייב טבילה לולי היא אינה פוטרת את הכלי מטבילה אם אינה כזו שמחמת יש על הכלי 'שם גויות' שיגרום שטבילתו לא תועיל לו או לחלקו של הישראל בו על כל פנים.בגלל הצדדים לכאן ולכאן לא העדפנו דרך אחת על פני האחרת, אלא כתבנו ששתי הדרכים אפשריות. עם זאת נציין שוב שדרך ההקנאה המלאה היא הדרך המופיעה במפורש ברוב הפוסקים. בבעלות שווה ליהודי13ראו לעיל בהערה 3 הבאנו פוסקים רבים הסוברים שיש ללכת אחרי הבעלים העיקרי בכלי, או שדרשו שלפחות חלק השותף יהיה משמעותי, כך שייקרא שמו על הכלי וגם אם לא נאמר כסברת הבניין אב, הנזכרת בהערה הקודמת, שמטעם זה אפילו שותפות גמורה לא תועיל אם אין הגוי מממש את בעלותו, עדיין מתבקש לפחות שתהיה זו שותפות שלו מומשה הייתה משמעותית דיה וששותפות כמותה יש בה בדרך כלל כדי שיהיה על הכלי 'שם' של השותף כשותף, ובעניננו 'שם גויות'. באופן דומה כתב בחלקת יעקב במהדורת תשי"א חלק ב סימן עה; במהדורת תשנ"ב יו"ד סימן לז אות ב שאין לפטור כלי שותפות של גוי ויהודי בגלל שותפות מועטה של הגוי..

« רש"י על קידושין י״ד ע״ב:ב׳ רש"י על קידושין י״ד ע״ב:ד׳ »