רש"י על קידושין י״ג ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין י״ג ע״ב:ד׳ רש"י על קידושין י״ג ע״ב:ז׳ »

1 אור שמח על משנה תורה, הלכות נחלות פתח ↗

אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אף עפ"י שהוא בשטר אף על גב שגבו קרקע בחוב אביהם: בגמרא ריש סוגיא אמר ר"י א"ש אין בכור נוטל פ"ש במלוה, ושקיל וטרי לעולם לרבנן ואיצטריך סד"א כו' קמ"ל, שלחו מתם בכור נוטל פ"ש במלוה אבל לא בריבית ומסיק לעולם לרבנן ומלוה כמאן דגביא דמיא, ופירשו הקדמונים דלא פליגא על שמואל דאיהו מיירי במלוה של ישראל ומיחשב ראוי, והך דשלחו מתם במלוה של עו"ג דשקיל מיניה ריבית לכן כגבוי דמי, והרעימו עליהם רבנן דאדרבא של עו"ג ראוי טפי דלא צייתי דינא ואשר פיהם וגו', ויתכן לתת קצת טעם, דנתבונן, דהגם דאיכא חובת הגוף על הלוה לשלם, בכ"ז שעבוד הגוף ליכא, דשעבוד נכסים איכא דאי לא פרע ליה משתלם מנכסיה, אבל שעבוד הגוף ליכא דאם אין לו, אין משתלם ממנו, דנמכר בגנבתו כתיב לא בחובו וכמש"כ רבינו ריש הלכות עבדים, לכן הוי שפיר ראוי, אבל בעו"ג דקיי"ל כר' ישמעאל דאם באו לפניך עו"ג וישראל אם אתה יכול לחייבו בדיניהם אמור לו כך דינכם, וכן כתב רבינו לעיל הלכות נזקי ממון שור של ישראל שנגח שור של עו"ג כו' פטור לפי שאין העו"ג מחייבין האדם על נזקי בהמתו והרי אנו דנין להן כדיניהן, לכן כיון שבדיניהן לפי חוקי ארצות המזרח מי אינו משלם בעד חובו נוטל אותו בעד חובו לעבד וכמו שמפורש בקרא והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, דיהורם ישראל מומר הוי ונהיג כעו"ג תוספות ע"ז דף כ"ו לכן אם אינו משלם לישראל נוטלין אותו בעד חובו לכן שעבוד הגוף איכא עליה, ולכך אמרו דנוטל פ"ש במלוה דהוי מוחזקת ודוק: ובזה יש להמתיק סברת ת"ק בפרק כל שעה דסבר דישראל מעו"ג לא קני משכון, משום דעו"ג אי לא משלם שקיל לגופיה בעד החוב כדין העו"ג ולכן כי שקיל משכונא לאו לגוביינא שקיל רק לתפיסה בעלמא ולזכרון דברים ועיקר סמיכתו לאו אמשכון ולכן אינו קונה המשכון, אבל ישראל כי לא משלם ליה ליכא על גופיה מידי לכן כי שקיל משכונא עיקר סמיכת המלוה עליו ולגוביינא שקיל וקונה המשכון, זה נראה בסברת הקדמונים, רק לאמימר דמפלג בין גבו קרקע שפיר שקיל וטרי מהך שמועה דבישראל מיירי, דע"כ לא מפליג בין עו"ג לישראל ועוד לאילומי שפיר מייתי ראיה מהך דר"נ דאף בישראל אמר דיתומים שגבו קרקע הוי כגבוי למפרע כש"כ בעו"ג, ומיהא מוכח דלמסקנא דשמועה אף בעו"ג דשקיל מיניה ריבית אינו נוטל פ"ש במלוה דהוי ראוי ולכך לא חילק רבינו. ובסברת ת"ק דשם נראה לפרש בפשיטות משום דהא דהתורה נתנה לו קנין בגוף המשכון הוא משום דחייביה רחמנא לאהדורי ולמאי שקיל משכונא רק דלא יהיו מטלטלין אצל בניו ולא ישמט שביעית, לכן בעו"ג דלאו בר אהדורי משכונא ליה לא הצריכה תורה להקנות לישראל המלוה בגוף המשכון דלא ליהדר המשכון גם שביעית אינו משמט חובו: והנה התוספות כתבו על הא דפריך בפרק חזקת דף נ"ה אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא כו' א"כ בטלת ירושת בנו הבכור, ופירשו תוספות דלא דמי לכל חוב דמיחסר גוביינא, אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משועבד לדבר מועט והן עיקר של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מיחסרי גוביינא, וכן סתם רמ"א סימן רע"ח עיי"ש. ויש שפקפקו לפ"ז על הזאלאג היאך נוטל בה בכור פי שנים כיון דמשועבד להמלכות ולא מיחסרי גוביינא, ואעפ"י שאינו דומה לטסקא שאין החוב על גוף השדה ובשבילה כמו תמן שפורע מה שמגיע להממשלה מהקרקע, בכ"ז אמאי לא דמי לכרגא דלאו מן השדה החוב ובכ"ז חשוב ראוי לגבי בכור. ונראה דכמו דפי' רש"י בפ"ק דקדושין דף י"ג דלאו מלוה הכתובה בתורה, לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו קיל לענין לגבות מבניו דלא משעבד כולי האי דליגבי מבניו, רק במה שגזרה רחמנא כמו נזיקין לא נחתינן לדעתא דידיה וגבי מיורשים, כן בהא דחשבינן לחוב הממשלה כאילו הוא בידה עד שיפקיע ירושת בנו הבכור, הוא דוקא בהנך דהחוב אתי מסיבת הממשלה שהטילה בע"כ מחוקי המדינה ככרגא נ"ב. ולפי שמועה זו צ"ב מה שכתב הר"ן בנדרים כ"ח במוכס שאין קנוי לו רק גובה המכס שאין כו' דלא יהא אלא הלואתו כו' ולפי המבואר כאן הוא מוחזק ת"י ואסור לגזול את זה יעו"ש וצ"ב לחלק בזה, אבל כאן בזאלאג דהחוב ששעבד הבית להמלכות הוא מעסקי מעשה עצמו ודעתו מעיקרא לשלם או לגמור הקבלנות, גם הממשלה לא שמה מבטה רק שישלם במעות ויסלק אותה והוי בחזקת הבעלים קודם שנגבה ולא נפקע דין בכורה ודוק:

2 קידושין פתח ↗

צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם דְּלָא מִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה הִיא, אֲבָל בְּהָךְ – אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרֵישׁ לָקִישׁ.

1 דלאו מלוה הכתובה בתורה - לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו:

2 אבל בהך - דיולדת דמצות המלך היא עליה אימר חמירא ככתובה בשטר:

« רש"י על קידושין י״ג ע״ב:ד׳ רש"י על קידושין י״ג ע״ב:ז׳ »