רש"י על עירובין ק״ד

1 שלש על שלש חוצצות - ומשום יתור בגדים:

2 לימא פליגא - הא דרבא אדרב יהודה בריה דרבי חייא דחשיב צלצול קטן יתור בגדים:

3 שאני צלצול דחשיב - ואיכא למימר דמודה בה רבא אבל רבי יוחנן פליג עליה דהא עלה קאי ופליג:

4 ולרבי יוחנן - דאמר צלצול נמי שרי:

5 לישמעינן - תנא דמתניתין צלצול קטן דלא חייץ וכ"ש גמי:

6 דגמי מסי - משום שבת איצטריך למתני גמי דאף על גב דמסי שרי במקדש:

7 מתני' בוזקין מלח - מפזרין ומכתתין על הכבש מפני שחלק הוא וכשהגשמים נופלין עליו הוא מחליק. בוזקין לשון כיתות כדאמר בפרק ב' דיומא דף כב: ממאי דהאי ויפקדם בבזק מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק מפרש בחגיגה דף יג: כאור היוצא בין החרסים שצורפין בהן זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם:

8 וממלאין מבור הגדול כו' - כך שמן ושניהם בלשכת העזרה:

9 בגלגל - טור"ן בלע"ז אבל במדינה לא טעמא מפרש בגמרא משום שמא ימלא לגינתו ולחורבתו:

10 ומבאר הקר בי"ט - ולא בשבת ובגמרא מפרש מאי ניהו:

11 גמ' מפשרוניא - מקום:

12 ומרדה בה - שוטח בה:

13 דלא מבטל ליה - וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה הוא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומות לא מבטיל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטיל ליה ובמדינה אסור:

14 קא מוסיף אבנין - ואפילו בחול אסור להוסיף על המזבח דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל שהבנין נמסר לדוד על ידי הנביאים שלא להוסיף ושלא לגרוע ואית דנקטי ליה משום שבת ולא היא דהא בכסוי הדם בשחיטת חולין חולין פג: דאיירי בחול הכי נמי פרכינן:

15 הא קא הוי חציצה - בין רגליהם לכבש וחציצה כי האי גוונא פסולה דתנן בשחיטת קדשים זבחים טו: כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן וערל יושב ועומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה וע"ג רגל חבירו פסול והתם יליף טעמא:

16 בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא - לעולם לא מבטל ליה אלא לאחר דריסה מולחין ממנו עורות קדשים ודקשיא לך הא הוי חציצה לא תקשה דהא דקתני בוזקין מלח בהולכת אברים לכבש קאמר דלאו עבודה דקא ס"ד השתא דכיון דכל הכפרה תלויה בדם אע"ג דהקטר חלבים הוה עבודה הולכה דידהו מיהא לא חשיב:

17 והקריב את הכל - רישא דקרא והקרב והכרעים ירחץ במים אלמא באברים קמשתעי קרא ומדבעי כהונה שמע מינה עבודה היא:

18 ומרדה בה - לדרוס עליה:

19 לא בסל ולא בקופה - כדרך חול:

20 שולי הקופה - שנשתברה ונשארו השולים:

21 טרף אבבא - הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול:

22 דקא מחיל שבת - דקסבר כל אולודי קלא אסיר:

23 בקול של שיר - הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת:

24 מעלין בדיופי - מעלין יין מחבית לחבית ע"י שני קנים החתוכים באלכסון ומניח ראשין המשופעים זה כנגד זה ונותן אחד מן הקנים בחבית ומוצץ בפיו בראש הקנה האחר מעט מן היין אליו ומסלק משם והיין יוצא כולו מאליו דיופי שתי פיות:

25 ומטיפין מיארק לחולה - כלי הוא ופיו צר ושל מתכת הוא ומנוקב בתחתיתו נקבים נקבים דקין וממלא מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאין בנקבים התחתונים וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף אחר טיף ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה:

26 וקא בעי לאתעורי - ע"י קול זה ומתיראין להקיצו בידים שמא יבעית וכיון דלהקיץ הוא לא בנעימה ובנחת נשמע שהרי קול נעים מרדימו והולך אפ"ה לבריא לא:

27 זמזומי - צינב"ש:

28 לא יטפח - ידיו על לבו:

29 יספוק - כף אל כף:

30 ירקד - ברגל להשמיע קול להבעית העופות:

31 שמא יטול צרור - ויזרוק לרה"ר להבריח העופות:

32 משחקות באגוזים - לגלגלן דרך דף ומכות זו את זו כדרך שמשחקות הנשים:

33 לאשוויי גומות - להכין דרך לגלגל האגוז:

34 בתפוחים - נמי כה"ג:

35 אולודי קלא - שהגלגל משמיע קול:

36 גזרה שמא ימלא לגינתו - מתוך שממלאין בו בלא טורח אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו בשבת:

37 תרו בה כיתנא - שורין בו פשתן בחול ואית דגרסי בונתא כוסמין:

38 תרו - שורין:

39 שהקרו עליה דברים - כשעלו מן הגולה הוצרכו לה כדלקמן ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה הקרו לשון קריאה ע"י מקרה שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן:

40 מאי זו בלבד - היאך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הוקרו דברים אלא על זו ומדקתני בור הקר פשיטא דההוא לחודיה קשרי:

41 אלא אמר רב נחמן בר יצחק - ע"י שמים חיים היתה קרי ליה בור הקר לשון מקור כמו כהקיר ביר מימיה כמו שמעין מקור מימיה הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כך הקרה רעתה:

42 ביר - כמו באר:

43 נביאים שביניהם - חגי זכריה ומלאכי:

44 מנהג אבותיהם - באותו הבור:

45 מתני' כהן מוציאו בהמיינו - בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש בהמיינו באבנטו ואף על גב דמטמי ליה לאבנט שהוא קדוש הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה ולחזר אחר צבת של עץ שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה ובידיו לא נגע בה דלא ניטמי כהן גופיה הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע ביה ושרץ אינו מטמא במשא והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא הכהן האוחזו דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה והלכה רווחת היא בכל הש"ס שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד וגם במקרא לא מצינו טומאה לכלים ולאדם אלא מן השרץ והנבלה וכיוצא בהן שהוא אב הטומאה אבל ראשון לטומאה מטמא אוכלין ומשקין כדכתיב ויקרא י״א:ל״ג וכל כלי חרש אשר יפול מהם וגו' דהוה ליה כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה שרץ באוירו ואף על פי שלא נגע והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו יכול אם כלים היו בתוכו יטמאו מחמת כלי ראשון תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מקבלין טומאה מחמת הכלי ואין כלי אחר מיטמא מחמתו בשלהי הכל שוחטין:

46 בצבת של עץ - שהיא פשוטי כלי עץ:

47 שלא לרבות את הטומאה - לטמא האבנט ונוח לו לשהותו שם ולחזר אחרי הצבת מלרבות הטומאה:

48 מהיכן מוציאין אותו - בשבת:

49 מן ההיכל ומן האולם - אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בסיר ומניחו עד שתחשך:

50 כל מקום שחייבין על זדונו כרת - אם יכנס לו בטומאה דהיינו כולה עזרה:

51 ושאר כל המקומות - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה לרבי עקיבא לשכות:

52 כופין עליו פסכתר - סיר של נחשת לכסותו עד שתחשך למוצ"ש. סירותיו מתרגמינן. פסכתרוותיה שמות כ״ז:י׳:

53 ר"ש אומר - מפרש בגמרא אהיכא קאי:

54 משלך נתנו לך - כדמפרש בגמרא:

55 גמ' המכניס טמא שרץ - כלי שנטמא בשרץ:

56 חייב - חטאת בשוגג וכרת על זדונו משום כי את מקדש ה' טמא במדבר י״ט:כ׳:

57 מזכר ועד נקבה תשלחו - במקדש קאי כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דומיא דזכר ונקבה אדם שיש לו טהרה בטבילה:

58 פרט לכלי חרס - טמא שאם הכניסו למקדש פטור:

59 דאין לו טהרה - דכתיב ויקרא י״א:ל״ג ואותו תשבורו שאין לו טהרה אלא בשבירתו:

60 לא - לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב וטעמא דכלי חרס משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה מי שנעשה אב הטומאה דבעינן דומיא דזכר ונקבה פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת וכן הכלים נמי הואיל וראוין ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה ע"י מדרס של זב ומטמאין אדם וכלים כדכתיב ויקרא ט״ו:ו׳ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה חייב יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב כדפרישית לעיל או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כדכתיב בזאת חקת בכלי או באדם שנגע במת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פי' נפש הנוגעת בו בטמא זה שנטמא במת. תטמא עד הערב והא לא מצית למימר דהאי והנפש הנוגעת בנוגע במת עצמו קאמר דא"כ טומאת שבעה איכא אלמא טמא מת אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם הלכך כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא בפרק רבי עקיבא במסכת שבת דף פד. מדרס כלי חרס טהור וע"י מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת:

61 מאן דאמר שלא לשהות קסבר - שרץ טעון שילוח מדאורייתא הלכך לא מידחי מקמי רבוי הטומאה דאבנט:

62 המכניס שרץ - גרסינן:

63 שהויי עדיף - מאפושי טומאה דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא:

64 מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא - מפקינן ליה בשבת:

65 קסבר המכניס שרץ למקדש פטור - דלא בעינן שילוח מדאורייתא הלכך לא מדחיא שבות מקמיה ומהיכל ומאולם הוא דמפקינן ליה דמשום כבוד שכינה לא העמידו חכמים דבריהם: