תוספות הרא"ש על קידושין ט׳

1 כל אשקיין אשקויי לאו כלום הוא, הנך ג' עובדי איצטריך ליה לאתויי לאשמועי' דבשום דבר אין מועיל לו במידי דאכילה ושתיה ולא בשור מילי.

2 בגמ' והלכתא שיראי לא צר כי שומא מדקדק ר"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי דרב יוסף דהא בבבא בתרא פסקי' הלכה כרבה לבר משדה ענין ומחצה אעפ"י שיש מפרשים דהיינו דוקא בבבא בתרא ע"כ בכולי תלמודא והלכתא כרבה כדמוכח בפי' מי שאחזו דקאמר ותסברא דרבה כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה ובהא קי"ל דאין הלכה כרשב"ג ומההיא דב"ב הוא דקי"ל הכי מדלא קאמר בהא כדקאמ' על רשב"ג ועוד ק' אמאי לא קאמר הכא והלכתא כרבה כדאמר הלכתא כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן צ"כ נר' לר"ת דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כ"כ אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות אין בקיאין בשומתן ולפעמים שטועים בהם הרבה צריכים שומא משום דיא סמכה דעתה, לכך נהגו העולם לקדש אשה בטבעת שאין בה אבן והא דאמרי' לקמן בפ"ב כגון שהוסיף לה נופך משלו י"ל כגון ששמו אותו א"ג נופך הוי כמו שיראי ששומתו ידוע קצת וההיא גברא דקדיש באבנא דכוחלא לקמן והיה רב חסדא משער אי אית בה שוה פרוטה האי אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כשאר אבני שיש כדאשכחן בריש ב"ב בהורדוס במאי בנייה לבית המקדש באבני שישא מרמרא וכוחלא ומיהו לא ברירה לי האי כעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרי' דבכל דהו כ"ע לא פליגי דאין דרך לתת שומא לטבעת כמה היא שוה וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק הלכה כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו והא דלא קאמר והלכתא כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר חמשים ושוו חמשים צריכים שומא לפי' הוצרך לפסוק דבכל ענין לא צריכי שומא:

3 כתב על הנייר או על החרס מפרש ר"ת דהך בריית' אתיא כמ"ד עידי מסירה כרתי דלר"מ דאמר עידי התימה כרתי בעי' שיהו העדים חותמים בשטר כדמוכח לקמן בפ"ב ועדים שעל החרס ועל הנייר כמאן דליתנהו דמי כיון שיכול להזדייף כדאמרי' בפ"ב דכתובות האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב חתימת ידיה אחספא או ארישא דמגילתא ותנן בפ"ב דגיטין אין כותבין לא על הנייר ולא על הדפתרא וחכמים מכשירים ואמרי' מאן חכמים ר' אלעזר ש"מ דלר"מ לא מהני כתב שיכול להזדייף וכדאמרינן בפ"ב דכתובות:

4 אעפ"י שאין בו ש"פ דאם היה בו ש"פ היתה יכולה להתקדש בלא כח השטר:

5 והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני וכיון דהאב מקנה את בתו לבעל כמו מוכר שמקנה שדהו ללוקח ראוי הוא שיהא שטר זה כשטר מכר, תימא אמאי לא פריך מגט דהויה ילפינן ליה מיציאה והתם המקנה כותבו וי"ל דלא ניח' ליה להקשות מגט דבצד אחר דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו ואף ה"נ הבעל כותבו:

6 התם כתיב ומכר במוכר תלה רחמנא וע"כ במוכר בשטר מיירי דאלו במוכר בכסף בקונה תליא מילתא שע"י הכסף שהוא נותן הוא קונה השדה:

7 הכא כתיב כי יקח בבעל תלי מלתא תי' מאי מייתי ראייה מכי יקח לקדושי שטר דההוא איירי בקידושי כסף וקניית כסף ודאי בלוקח תלה רחמנא וי"ל דמשמע ליה לאשויי כל קיחות להדדי דמויצאה והיתה ילפינן דקידושי שטר איתנהו בכלל כי יקח הילכך כולהו בלוקח תלהו רחמנא:

8 התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו תי' מאי פריך מקנין כסף דודאי בלוקח תליא מילתא כדפרישית וי"ל דאסיפי' דקרא קא סמיך דכתי' וכתוב בספר וחתום ומשמע דאפי כתיבת שטר תליא בקונה, ומשני קרי ביה יקנו כלומר אסיפיה דקרא קרי יקנו אבל ריש' דקרא איירי כפשטיה כנ"ל סוגיא זו:

9 הלכתא נינהו תי' א"כ למה לן בריש פירקי' ויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא אבל שטר קידושין נפיק מכי יקח דהבעל כותבו אע"ג דקאמר נינהו לשון רבים לאו אתרוויהו קאי כה"ג אשכחן בריש פ' בנות כותיים דקאמר הלכתא נינהו ולא קאי אלא אחד:

10 מדעתו והוא שלא בגרה הא דלא עריב להו ולימא או מדעתה והוא שבגרה משום דבלא בגרה שייך לשון בתך ובבגרה שייך לשון הרי את:

11 גמרא אף הויה בעיא דעת מקנה נ"ל אף דעת מקנה אבל מודה ר"פ שאם כתב מדעתה ולא מדעתו שאינה מקודשת דאלת"ה לפלוג בתרתי אם כתבו מד מדעתה ושלא מדעתו לרב פפא ורב שרביה מקודשת ולרבא בא ורבינא בינא אינה מקודשת:

12 מאי לאו שטרי ארוסי' ונשואין ממש וא"ת ונישואי' מאי פירושו דאי כתובה אין צריך דעתה וי"ל דה"ק שטרי אירוסין שהם לצורך נישואים:

13 לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וא"ת וכיון דרבינא מוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל מאי קא מיבעיא ליה בכתובות ק"ב דא"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב ופירש"י שם דמיבעיא ליה אם נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו דלא יטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ואפי' אם שניהם מתרצים ליכתב אינן יכולים לכתוב וכיון דמוקי לה בשטרי פסיקתא אלמא שיכולים לכתו' מדעת שניהם וי"ל ששאל לו לידע סברתו וכשאמר לו לא ניתנו ליכתב ה"ק לו מהך דהפיקחי' היו כותבין ומהך דאין כותבין שטרי אירוסין ור"י פי' נתנו ליכתב בלא דעת המתחייב דאלים כקנין דסתמיה לכתיבה עומד או לא ניתן ליכתב אלא מדעת המתחייב ואמר לו רב אשי לא ניתנו ליכתב אלא מדעת המתחייב ופרי' ליה מהפקחי' היו כותבין אלמא כותבין שלא מדעת מתחייב והדר מייתי ליה סייעתא מהך דאין כותבין שטרי אירוסין דלא ניתנו ליכתב ולהך פירו' לבתר דשמעה מרב אשי סברא וכן מוכ' לשם דמעיקרא אותביה ובתר הכי מייתי ליה סייעתא מהא ברייתא ור"ת פי' בשם אביו רבינו מאיר וכן פר"ח דניתנו ליכתב היינו אם הוצרכו ליכתב דאין נקני' באמירה לחוד אם לא נכתבו והא דקאמר הן הן הדברים הנקני' באמירה היינו בכתיבה בלא קנין וקרי לאמירה כתיבה דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי וכו' ותני ר' חייא האומר לאשתו או לא, ניתנו ליכתב ובאמירה לחוד ניקנין ולפ"ז צ"ל דרבינא פליג עליה דרב אשי וקסבר דניתנו ליכתב אין מועילין בלא כתיבה כיון דמוקי לה בשטרי פסיקתא וצריך לדקדק כמאן הלכתא ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד הר' יוסף טוב עלם כתוב רבינא ורב אשי דהלכת' כרבינא וכן פסק בה"ג דהלכה כרבי' ורבא דאמרי מקודשת אבל ר"י רגיל לפסוק כרב אשי לגביה דרבינא דכך הוא רב אשי בתראה כמו רבינא וגם גדול ממנו היה כדא"ל רבינא לרב אשי בפ' הדר אנא נמי תלמיד חבר דמר אנא ור"ח כתב וקי"ל כרב פפא ורב שרביה דמותבי' עליה דרבינא ורבא מהך דאין כותבין וכו' ואע"ג דמשנינן ומוקמי' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב וכו' אשינויי דחיקי לא סמכי' ותו דרב נחמן דאמר לעי' מדעתה והוא שבגרה קאי כוותייהו וי"א דהלכה כרבינא ורבא והדבר צ"ע, ומה שמדקדק דאשינויי דחיקי לא סמכינן אין זה ראיה דבפ' הנושא איכא איפכא דבריש' מוקי לה בשטרי פסיקת' ודחי לה בשטרי אירוסין ממש ומדרב נחמן דלעיל ליכא ראיה דהא רבא דאמר הכא מקודשת איהו אמר לעי' בשם רב נחמן דבעי מדעתה אלא מדעתה דלעי' לאו אכתיבת השטר קאי אלא אנתינתו:

14 כמה אתה נותן לבנך בירושלמי אבל לא אח ע"י אחותו ולא אשה ע"י בתה ואפי' היא קטנה ובלבד מן הנישואין הראשונים אתיא כר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בנן בבית ובלבד מן הנשואים הראשונים וכן כתב הרמב"ם:

15 הן הדברים הנקני' באמירה ופי' רשב"ם דוקא כשמתוך התנאי' עמדו ועשו הקידושים ומדקדק מדנקט עמדו ואין זה ראיה דאורחי' דתלמודא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת ביבמות פ' ב"ש, והדתנן בפ' בתרא דכתובות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתתלבן ראשה ומתמיה למה תשב ישאנה ויתבע חמיו בדין לפי' רשב"ם ניחא דאיכא לאוקומ' כשלא קדשו מתוך הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו י"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח לבוא לב"ד ולמיקם בדינא ודייני:

16 ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה וא"ת שפחה כנענית תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה י"ל דשאני התם דלאו קנין דאשות הוי א"נ היא גופה תיתי אי לאו דאשכחן באמה העבריה דנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה: