תוספות הרא"ש על קידושין מ״ב

1 גמרא אלא מהכא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וא"ת אכתי בקדשים מנא לן דילמא בשה חולי' איירי וי"ל כיון דנמנין ומושכין ידיהם עד שנשחט מסתמא בכל ענין איירי אעפ"י שהוא כבר קדוש ועוד דלחולין לא איצטריך:

2 איש זוכה ואין קטן זוכה. וא"ת מ"מ ממילא נפקא שליחות מאיש זוכה וי"ל דהיינו דוקא היכא דאית לי' ביה שותפות וא"ת ל"ל למימר דאין קטן זוכה תיפוק לי דלאו בר שליחות הוא וזכיה מטעם שליחות הוא דכיון דזכות הוא לו נחשב כאלו עשאו שליח לזכות בעבורו כדאמרי' בב"מ פ"ק חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי מתנה דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו ועוד אמרי' בפ' המודר התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלי' משום דמצוה דידיה ניחא ליה למעבדה או אין צריך דעת בעלי' משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ובתרו' כתיב שליחו' ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום אע"ג דזכות הוא. עוד אמרי' באיזהו נשך דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכייה קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכייה אלמא דזכייה מטעם שליחות והא דקטן אית ליה זכייה ואין לו שליחות היינו במידי דאית ביה צד חובה ואין לומר דמהכא נפקא לן דקטן לאו בר שליחות הוא דמסתברא דמאתם גם אתם נפקא לן וי"ל דאיצטריך לאשמועי' הכא דלא תימא שה לבית דאורייתא דאי הוי דאורייתא אז יש לו כל דין גדול:

3 אלא כי הא וכו' מנין שזכין לאדם שלא בפניו. תי' מאי שני ליה מ"מ אכתי תיפוק לי שליחות מהכא דזכייה מטעם שליחות הוא כדפריך וי"ל דהמתר' שתירץ אלא כי הא דרבא בר רב הונא רצה לו' מנין שזכין לאדם שלא בפניו אפי' בדבר שיש לו קצת חובה כי ההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם אע"ג דבה"ג בעלמא אין זכין כדאמרי' פ' הניזקי' אין מעמידין אפוטרופו' ליתומים לחוב ע"מ לזכות הכא משום תקנת יתומים כדי שיחלקו משום קדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא תקינו להם חכמים להעמיד להם אפוטרופו' אעפ"י שיש לנו קצת חובה בדבר והא דרריש ליה מקרא מחלוקת הארץ אסמכתא בעלמא הוא דהתם על פי נביא היה ואורים ותומים והגדילו ואין יכולים למחות משא"כ ביתומים והני תלת מילי דבר א' הן ואחרון אחרון מפרש הראשון והמק' שהק' ותסבר' זכות הוא לא הבין יפה דברי המתרץ והיה יכול להקשו' לפי סברתו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דתיפוק. לן שליחות מהכא אלא דעדיפ' מינה פריך:

4 יתומים שבאו לחלוק. נר' דלאו דוקא שבאו שניהם דה"ה אפי' לא בא אלא א' דהא דמייתי לה מחל הארץ ישראל שהיו שם כמה תינוקות יונקי שדים. ומיהו אין ראיה ברורה משום דלא עבדי' ממש הני יתומי' כי ההיא דע"פ הדבר היתה חלוקת הארץ והיה שם אורים ותומים והגדילו ולא יכול למחות. וקצת יש לדקדק מהא דיבמו' פ' אלמנה גבי בת ישראל שנשאת לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה בפני חלקו של עובר דקאמר התם דעבדי' תקנתא לעובר כדרב נחמן והתם לא בא כי אם הא' לחלוק וגם ההיא יש לדחות דשאני התם שיש תקנה גדולה לעובר בחלוקה זה שחלקו מתעלה בכך במה שיאכלו עבדי' של אלו בתרו' ועוד היכא שמוחה קאמר בפי' אין ראייה שמעמיד אפוטרופות לחלק בע"כ וגם ר"ת מפרש דוקא שניהן רוצי' אבל א' מהם רוצה וא' אינו רוצה לא. ונ"ל דכל שקלא וטריא בשכולם קטנים וצריכי' אפטרופו' לשמור נכסיהם אבל אם מקצתם גדולים חולקים בע"כ של קטנים שאל"כ לקתה מ"ה שאמרו גדולים אנו רוצים לעבוד ולשמו' נכסינו וכן מוכח בההיא דפ' מי שמת דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביתו הגדולים הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו ורוצים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח אנו מחלקנו ונתעצלו ב"ד לחלק השביחו לעצמם אלמא כשתובעים גדולים לקטנים לחלוק צריכים ב"ד לחלוק עמהם:

5 ב"ד מוסרים מעמידים| להם אפוטרופו' ובוררים להם חלק יפה היה נר' לדקדק מלישנא דבוררים שיש כח לאפטרופוס לחלק בלא גורל דבגורל אין שייך ברירה וגם בלא שומת ב"ד דבוררי' קאי אפוטרופו' ובמקום יתומים קיימי וקיימת החלוק בברירה הנעשי' מדעת האפטרופוסי' אפי' בלא גורל כאלו היו עושים אותה היתומים עצמם אם היו גדולים ומתוך כך היה נר' דאפי' במילתא דהוה שייך בה גוד או איגוד דצריכי להאי ולהאי יש כח לאפטרופוסים לחלוק אע"ג דמייתי לה אחלוקת הארץ שהיה בגורל ובשומת ב"ד לא לגמרי מדמינן לחלוקת הארץ כדפרשי' אבל ר"ת מפרש דבוררי' להם חלק יפה בגורל מיירי ואפי' בגורל שייך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות דטוב שימול כל א' שדה א' ויהיו כל חלקו במקום א' ממה שיטול כל א' שליש של כל שדה ושדה וכמה ענייני ברירו' יש בחלונו' ובסולמו' ובדרך הילכך חולקי' דוקא בגורל ושומת ב"ד ובדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד. ומדקדק ר"ת דאי' אפי' בדבר דשייך ביה גוד או איגוד חולקים אמאי דוחק לו' יכולים למחות ברוחות הול"ל בגוד או איגוד וגם ר"ח פי' בוררים להם ב"ד חלק יפה ומשמע שצריך שומת ב"ד וכיון שצריך שומת ב"ד מסתברא דאין חולק אלא בגורל ובמילת' דלא שייך ביה גוד או איגוד. ונר' לפר"ח שהעמדת אפטרופו' אינה לחלוקה אלא לשמור חלק לכל א' דעד השתא לא היה כי אם אפטרופו' א' לכולם והשתא מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' וא' ואפטרופוס דנקט לשון יחיד היינו אפטרופוס לכל א' וא' או א"נ גם עכשיו אפוטרופוס א' לכלום וה"ק מעמידים להם אפוטרופו' לשמו' לכל א' חלקו בפני עצמו ולא כמו שהיה עד עכשיו שהיה שומר את הכל ביחד וניחא השתא דנקט לשון יחיד ובוררי' לשון רבים:

6 גמרא אבל משוי שליח אמר לה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי תי' והא רבא הוא דאמר בכתובות פ' אלמנה שליה כדיינין. ותי' רשב"ם דרבא דאמר הא דאמרת בפחות משתו' וכו' סברא דנפשיה קאמר ולא משמיה דרב נחמן דההיא דכתובו' דשליח כדיינין משמי' דרב נחמן קאמר ור"ת מפרש דהתם בשליח דיינים מיירי דהוו כדיינים אבל שלוחו של אדם הוו כאלמנה דבכל דהו מכרה בטל ועי"ל דהא דאמר רבא שליח כדיינין היינו לענין דנקנה מקח אבל ההונאה מחזיר ובדייני' גופייהו מחזיר ההנאה בפחות משתות והא דקאמר נמי הכא לתקוני שדרתיך היינו לענין דלא הוי ההונאה מחילה עצמו אלא צריך להחזיר:

7 ה"ג רש"י והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא בלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא וכו' ומייתי ראיה מדרשב"ג ותי' עד כאן לא קאמר מכרן קיים אלא בשתות אבל יתר משתות לא קאמר דבהדיא קתני בברייתא בכתובות פ' אלמנה ניזונת דאפי' מכרו שוה מאתים במנה או שוח מנה במאתים מכרן קיים. אבל ק' לר"ת דהא רב נחמן קאמר לעיל הלכה כדברי חכמים. ולפי מה שפ' רשב"ם דכולה הך מלתא רבא קאמר לה מסבר' נפשיה ניח' וגם רש"י פי' כן וק' דא"כ הו"ל לרבא לאיפלוגי אדרב נחמן, אעיקר מילת' דרב נח' ועוד הק' ר"ת הא דקאמר והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה בקרקעות משמע דביתר משתות לא היה יכול לחלק בין מקרקעי למטלטלי דאפי' במקרקעי יש אונאה ביתר משתות ובפ' המקבל מסיק רב נחמן בהדיא דאפי' זבין במאתים ושוה מאה אין אונאה לקרקעות ונר' לר"ת כפר"ח ובה"ג דגר' איפכ' הא דאמרת שתות קנה וכו' לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמור נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינים וכו' ומייתי ראייה מדברי חכמים והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות דאפי' יתר משתות אין להם אונאה והא דא"ר יוחנן בפ' הזהב גבי קרקעות דאונאה אין להם ביטל מקח יש להם לא ביתר משתות אלא בפלגא כגון שוה מנה במאתים והא דקאמר רב נחמן בהמקבל דזבן במאתים ושוה מאה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא קא' אלא מאה מעט פחות ממאתן זבן א"נ שוה מאה ומעט יותר והוה מצינן לפרושי דדוקא קאמר דבפלגא לא הוי ביטול מקח וכי קאמר רב נחמן משמיה דר"ח בפ' הזהב דביטול מקח יש להם היינו ביתר מפלגא אבל בירוש' מוכח דפלגא הוי ביטול מקח בפ' אלמנה ניזונת גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה ובתה ופריך עלה בירוש' ואין סופו משום מקח טעות תיפת' משום כשהוקיר המקח א"ר איבון הדא מסייע לר"ל דאמר לעולם אין המקח אונאה א"ר יוחנן אם היה הדבר מופלג יש לו אונאה אלמא משמע דלר' יוחנן הוי ביטול מקח בשוה מנה במאתים מדמוקי לה כשהוקיר המקח:

8 שלח ביד פקח הפקח חייב מדלא קאמר משלח חייב בדיני שמים כמו ברישא מכלל דמשלח פטור לגמרי אע"ג דבריש הכונס קאמר דהשוכר עדי שקר להעיד לחבירו חייב בדיני שמים היינו משום דאיכא שכירות אבל היכא דליכא שכירות אפי' בדיני שמים לא מחייב דאינו סבור שישמע לו. ומי' לקמן בשמעתין אמרי' דהאו' לשלוחו צא והרוג את הנפש דמשלח חייב בדיני שמים לכל הדחות הדיעות בדינא זוטא ומסתבר דבממון נמי יש עונש של ממון והא דנקט התם שוכר עידי שקר מצינא למימר דבלא שוכר נמי מחייב והא דנקט שוכר לאשמעי' דאפי' לשוכר לא מחייב בדיני אדם והאי דלא תנא הכא חיוב דיני שמים גבי משלח משום דתנא הפקח חייב לשלם ואם אין לו מה לשלם איפש' דמשלח חייב בדיני שמים:

9 כי עשה שליחותו מיהא ב"ה מעל וכו' תי' מאי פריך והלא מעילה בשוגג היא ולא שייך בכאן דברי הרב וכו' והכי אמרי' בפ' מרובה דמחייב גנב בהוצאת שומר כיון שהשומר סבור שהוא של גנב ולא שייך בכאן דברי הרב וי"ל דיודע התלמוד דאפי' בנזכר השליח דהוי מזיד מיחייבים לב"ה כשעשה שליח שליחותו דבפ' בתרא דמעילה תניא נזכר ב"ה ולא נזכר שליח שליח מעל נזכרו שניהם חנווני מעל מעל לכשיוציא משמע דוקא נזכרו שניהם הוא דאיכא מעילה גבי חנוני אבל נזכר שליח ולא נזכר ב"ה לא מעל חנוני דיצא לחולין במעילת ב"ה: