1גמרא אלא לאו דקדיש איהי נפשה וקרי לה אלמנה. ובשדכו לא מצי לאוקמא כיון דגט צריכה שמא נתרצה האב הוי כאלו קדשה ושוב אינו מוכרה לשפחות אחר אשות. וא"ת והא קתני גרושה משמע דבעי' גט אפ"ה מוכרה אח"כ וי"ל דלעולם מיירי בלא שדכו והוה סגי ליה במיאון והבעל גרשה ומ"ה יכול האב למוכרה דכיון דהוה סגי ליה במיאון לא קרי' לשפחות אחר אישות:2שמא לא נתרצה האב לא בקידושי' ראשון ולא בקידושי שני. פרש"י האי דקאמר שלא נתרצה בקדושי ראשון כדי נסבה ואפי' נתרצה בשל ראשון ולא נתרצה בשל שני אין זה גט ותפסי קידושין באחותה דאחו' חליצה דרבנן. וה"ה דהוה מצי למימר אפי' נתרצה בשל שניהם צריכה מיאון דלא הוי גט אלא מדרבנן ואמרו דגט גמור הוי דלא נתרצה בראשון ויתרצה בב' אלא להכי נקט בראשון נתרצה לא בשני דבכה"ג אפי' גט מדרבנן לא הוי. ונ"ל דלהכי קאמר שלא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני דלא מבעיא אם נתרצה בקידושי ראשון דאז תפסי קידו' באחותה אפי' נתרצה בקידושי שני הילכך דין הוא שתהא צריכה מיאון אלא אפי' אי אמרת נמי לא נתרצה בקידושי ראשון ואפשר דקידושי ב' מדאורייתא אם נתרצה האב ואין קידושין תופסין באחותה אפ"ה צריכה מיאון שמא לא נתגרשה ונתרצה בקידושי שני וא"ת למה לי מיאון הכא משום שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה בשלמא מן המקדש דין הוא שתהא צריכה מיאון שמא יאמרו מאחר דצריכה גט א"כ נתרצה האב והוו קידושין מעליא ולא תפסי קידושין באחותה אבל הכא כיון דבין נתרצה האב בשניהם בין לא נתרצה לאביה ולא ביה תפסי קדושין באחותה למה יטעו לו' דלא נתרצה בראשון ונתרצה בשני ולא תפסי קידושין באחותה ועוד כיון דחולצת הכל יודעין דאחות חלוצה דרבנן ואי איפשר לטעות דקידושין ב' מדאורייתא והראשון לאו דאורייתא דא"כ חליצה ל"ל וי"ל דאה"נ יש פתח לטעות ולומר דגט עיקר מדאורייתא דבקידושי ראשון לא רצה שהרי לא ידע שנתקדשה לו אבל בקידושי שני ודאי נתרצה שהרי כיון שנתקדשה לראשון יש לו לאב לידע דמסתמא תתקדש גם ליבם שהיא זקוקה לו ע"י קידושי אחיה אם לא ימחה בידו ואם היה מוחה בידו כולי האי לא עבדא שתתקדש בע"כ וכיון שלא מיחה א"כ נתרצה הילכך טעו למימר דקדושי ב' מדאור' ומה שהצריכוה חליצה משום קדושי ראשון דהוו קדושין דרבנן אפי' אם לא נתרצה האב ואם היה הא' חי היתה צריכה מיאון כדבעי רב כהנא לאוכוחי דיהבא נפשה בלא דעת אביה אינה צריכה מיאון הילכך כשמת צריכה חליצה מדרבנן מחמת אותם קדושין היאך יטעו לו' שבשביל קדושין דרבנן וסגיא להו במיאון הצריכוה חליצה אכתי תמאן לזיקתו וחליצה ל"ל וי"ל דשמא יסברו דאין מיאון לזיקה דיש מימרא הכי בפ' ב"ש ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו א"ג אפי' ידעי' דמהני מיאון לזיקה דקידושי יתומה סברי דניחא להו לרבנן טפי שתחלוץ ממה שילמדו אותה למאן כדאמרי' בפ' ב"ש לעולם יתרחק אדם מן המאונים:3אינה צריכה אלא חליצה לבד. וא"ת לר"ל דאמ' בפ"ק דיבמות דאחי' חייב על החלוצה כרת ניחוש שמא יאמרו אין תפיסת קידושין לאחיו בחליצה ובין לו ובין לאחיו בצרה דר"ל אמר בין הוא בין אחיו חייבים על הצרה כרת ואפי' לר' יוחנן דאמר דחולץ שליחות דאחיו קא עביד בחליצה שליחו' דצרה קא עבדא ניחוש לאחי המת מאמו שיאמרו אשת אחיו היתה ולא הוו קידושי' וי"ל דחלוצה וצרה מבדל בדילי מנייהו ולא חיישי':4גמרא ודילמא שליח שוייה משמע ליה דאב איכא למיחש דשליח שוייה טפי מאחר לפי שהאב חייב בבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נישואים:5ודילמא ארצויי ארצו קמיה שגילה הבן דעתו לאב שהוא חפץ בה וכיון דחפץ בה זכות הוא לו שמקדשה לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכיה הוי מטעם שליחות כדפרשי' לעיל והוי כאלו עשה את האב שליח לקידושי'. מכאן נר' לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח:6בפי' אמר מר לא סבירא ליה הא דרב ושמוא'. לכאורה נר' הא דחיישי רב ושמואל שמא נתרצה האב היינו דקודם שנתקדשה ידע האב שהיתה רוצה להתקדש וארצוי קמיה מעיקרא ושתיק מדמדמי לה הכא לדילמא ארצויי ארצו קמיה אלמא דחדא מילתא נינהו אבל אי אפשר לומר כיון שכבר אמר רבינא אפי' למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' מאי תו אקשי ליה דילמא ארצויי ארצו קמיה הא כבר אמר בפי' ס"ל דלא חיישי' להכי. ועוד נר' לי דאין טעם לחלק אמאי לא חיישי' דילמא ארצויי ארצו בן קמיה דאב כמו גבי בת כי כן דרך הבן להמלך באב כשרוצה להנשא הילכך נראה לפרש דשמא נתרצה האב היינו דמספקא לן אם סתם ניחא ליה במה שתתקדש בתו למי שתרצה וקאמר רבינא דוקא בבת אמרי' שמא נתרצה האב דאב בקידושי בתו ניחא ליה בכל דהו דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב והדר פריך דנהי דלא אמרינן סתם בן ניחא ליה דילמא מ"מ לארצויי קמיה ארצי קמיה מעיקרא שלא היה האב שקדשה לבנו שלא מדעתו אי לאו דארצי קמיה מעיקרא ומ"ש בפי' אמר לן מר דלא סבר לה מר להא דרב ושמואל דאי הוה סבר אע"ג דאפ"ה לא הו"ל למיחש לשמא נתרצה הבן מ"מ לארצויי קמיה ארצויי הוה ליה למיחש ונר' דהלכה כרבינא וכרבא בר שימי דבתראי נינהו ואפי' מיאון אינה צריכה דלא הצריכו רב ושמואל מיאון אלא משום שהצריכו גט דמחמת הגט חיישי' שמא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה וכן משמע בפ"ק גבי בעיא דיעוד נישואי' עושה דקאמר אלימא דקדשה איהי נפשה אלמנה קרי לה אלמא סוגיא דתלמו' ס"ל כרבינ' דאפי' מיאון לא בעיא וכן פסק רב אחא משבחא ובה' פסוקי' והרי"ף דבן נערה בין קטנה שנתקדשה שלא בדעת אביה דלאו קידושין נינהו אפי' נתרצה הרב אחר הקידו' לא חיישי' שמא נתרצה בשעת הקידושין ואיכא דחיישי להא דרב ושמואל מדאשכחן לאביי ורבא דשקלו וטרו אליבא דרב ושמואל בהך עובדא דהוא אמר לקרובי והיא אמרה לקריבה ואין ס"ל דלא שייך אביי אליבא דרב ושמואל אלא ה"ק לא חיישי' שמא לדעת אביה נתקדשה וציוה לשלוח לה קידושין בחשאי ואפי' אי שייך נר' דרבינא שהוא בתרא' עדיף וכן פסק רי"ף וכן כתבו בה"ג קטנה שנתקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נישואיה נישואין וקטנה שהלך אביה למדינת הים נישואיה נישואין דתקינו רבנן דלקטנה כי ליתיה לאב וכי גדלי גדלי נישואין דידה וכד אתי אב לא לא צריך לקידושיה וכן כתב בשאלתו' דרב אחאי הלכתא כרבינא אפי' היכא דשדיך. ועוד כת' בשאלתו' הא דאמרי' דיכולה אמרה לקדושי לברתה או אחיה היינו היכא דשייך דשכיב אב אבל אביה קיים לא יכלה. ולכאורה משמע דחלוקו השאלתו' עם ה"ג דמשמע דוקא היכא דשכיב מצי אמר לקדושה אבל הלך למדינת הים לא. ומי מצי' למימר דה"ה הלך אביה למדינת הים ובלא מת איירי. ומה שכתב בה"ג שתקנו רבנן נישו' היכא דהלך אביה למדינת הים כאלו מת על זה ק' א"כ אמאי דחקי לעיל כגון שנעשה בה מעשה יתומה בהיי האב ודחקי' נמי לשנויי בקדושי ייעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה הל"ל כגון שהלך אביה למדי' הים וקדשוה אחיה ואמה. הילכך נראה דאין לה נישואין אפי' מדרבנן אין לאוסרה מטעם שתחשב דפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאלו היא כזנות אצלו ואפילו היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקינו לה רבנן נישואין כדתנן בהאשה רבה בן ט' שנשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום והר' מנחם או' דאסור לו לקיימה משום דשמ' קדשה אביה לאחר והק' לו ר"ת לדבריו אם מת אביה במדינת הים תהיה אסורה לעולם שמא קדשה אביה ואין אנו יודעי' למי והשיב דנהי דלית לן למיחש שמא קדשה לשמא יקדשה אית לן למיחש כדאמר רבא בפ' כל הגט ושמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וקי"ל כר' יוסי דחייש התם דשמא ימות ה"נ יש לחוש שמא יקדש ובכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי ומי' נר' דכיון דלא חיישינן בשום טעם דשמא קדש א"כ מותרת היא לעולם דכל שעת' ושעת' אמרי' עדיין לא קדש ומותרת היא לו ולא דמי לההיא דפ' כל הגט דחיישי' לשמא ימות ואסורה לאכול בתרומה דהתם נאסרה מחיים שהגט חל שעה א' קודם המיתה וכי חיישת שמא ימות לאלתר נמצא כל השעות אסורות וכן בבקיעת הנאד אם יקבע הנאד עבר למפרע אבל הכא לא יעבור למפרע במה שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישי' שמא קדש לעולם היא עומדת בהיתר:7שמא יבא אביה וימחה דלא שייך הכא לא דעולא ולא משום סמפון כיון דנישאת מ"מ כיון דאצרכוה רבנן חופה וזו אין חופתה חופה גמורה שמא יבא האב וימחה לא פלוג א"נ אינו חושש לבדקה כיון דלא חשיבה חופה ולא שייך הכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וגם אינו חושש ליחדה אצלו וכי האי גוונא פריך לעיל בפ' קמא גבי פחות מבת ג' שנים אינה אוכלת בתרומה:8וחש לה רב לדרב אסי. אר"ת דהלכה כרב כמו שרגיל ר"ת לפסוק כרב במקום תלמיד באמוראים ראשונים עד אביי ורבא. אבל משם ואילך פסקי' כבתראי ואע"ג דקא' דחש לה רב אין לחוש כמו שמצינו בפ"ק דמגילה דאמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא בזמנה בעשרה רב אסי אמר לעולם בעשרה הוה עובדא חש לה רב לדרב אסי אפ"ה קיימא לן כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה בפ' הקורא את המגי' דאמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בצבור אלמא דסבירא ליה דפעמים נקראת ביחיד ונ"ל דלאו ראיה היא מההיא דמגי' דכיון דחש לה רב לדרב אסי אנן נמי יש לן למיחש והא דקי"ל במגילה ביחיד לאו מדברי רב אלא מדברי ר' יוחנן ובסדר רב עמרם פסק בההיא דמגילה כרב אסי כיון דחש לה רב:9אוקי ממונא בחזקת מאריה ואפי' הוא מוחזק בנכסי' אינה חזקה דנכסי קיימי בחזקת יורשי האב אע"ג דשרי ליה בתרו' היינו משום דדבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה כדפרש"י ולפי טעם זה אינו מטמא לה ואם היינו מפרשי' לפי שרוב פעמים אין האב מוחה דמסתמא ניחא ליה לאב בנישואיה כיון דכבר נתקדשה לדעתו הילכך אכלה בתרומה דאזלי' בתר רובא ובממון הוא דלא אזלי' בתר רובא ואז היה מותר אפילו לטמא אבל אי אפשר לו' כן דהא רב הוא דאמר בריש המוכר פירות הולכים בממון אחר הרוב:
