1גמרא מנין שאף בשטר, דאמה העבריה שאין נקנית בביאה ונקנית בכסף ובשטר ליכא למילף חדא משום דאמה העבריה גופה מדאיתקש לאחרת נפקא לן לקמן ואפילו לרב חסדא דיליף לה מלא תצא אבל נקנית נקנין עבדים איכא למיפרך כדלעיל שכן יוצאה בכסף. ועוד כיון דרב חסדא יליף לה מלא תצא א"כ אב כותבו דהיינו המקנה ליכא למילף מינה אשה שאינה בזה הענין שהבעל כותבו שהוא הקונה:2מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וא"ת וניליף משוה כסף כגון קרקעות שאין פודין בם הקדשות ומעשר שני כדתנן בפ' יש בכור ולא הקדשות בכל אלו ומעשר שני בעי כסף צורה וי"ל דשמא אין אשה נקנית בקרקע ואפי' את"ל דנקנית י"ל כיון דמכח כסף היא מתקדשת שייך למיפרך שכן פודין בו הקדשות, ועי"ל מה לקרקע שכן קונה מטלטלים באגב וא"ת אמאי לא קאמר חליצה תוכיח שמוציאה ואינה מכנסת וכי תימא דלא שייך למימר תוכיח משום דחליצה וקריאה לא שייכי בהכנסה הא אמרי' לקמן גבי חופה ביאה תוכיח שאין פודין בו הקדשות וי"ל דניחא ליה ליה למימר מעיקרא דדינא פירכא:3מה יציאה בשטר ולענין שתתקדש בע"כ אין שייך ללמוד דהא קנין של יציאה בע"כ של קונה דהיינו האשה ובהויה היא המקנה דהאיש הוא הקונה הילכך אין להקישן לדבר זה:4ואימא מה הויה בכסף ולענין ביאה ליכא למימר מה הויה בביאה אף יציאה בביאה כיון דלהתרחק ממנה מגרשה ועוד דגירושין דקרא במצא בה ערות דבר איירי אין נכון שיבא אליה:5לענין קטיגור נעשה סניגור הך סברא לא שייכא לענין אמה העבריה דכמו שמכרה מלאכתה בדמים דין הוא שתחזור ותקנה מלאכתה בדמים.6בכתיבה מתגרשת והא דדרשינן וכתב לה לשמה מלה הוא דדרשינן א"נ תרי וכתב לה כתיב.7ומה ראית וא"ת והיכי ס"ד דמיעוטי אתא לו' דאינה מתקדשת בכתיבה דא"כ היקישא ויצאה והיתה אתי למילף שמתגרשת בכסף וא"כ הקישא למה לי ק"ו הוא ומה שטר שאין מכניס מוציא כסף שמכניס אינו דין שמוציא וי"ל דהיקשא אתא לדברים אחרים ועוד נ"ל לומר שביאה תוכיח שמכנסת ואינה מוציאה:8קאי בגירושין ממעט גירושין ואין נראה לו סברא לומר קאי בכתיבה ממעט כתיבה דפשטיה דקרא משמע והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה דוקא בזה הענין ולא בדבר אחר:9על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות תי' והא אם מת אביה או מכרו לא חשיב בית אביה כדתנן בנדרים פרק השותפין קונם לביתך שאני נכנס שדן שאני לוקח מת או מכרו לאחר מותר וי"ל דבית אביו קרויין כל יוצא חלציו של אביו ואעפ"י שמת כדאמרי' בתמר שבי אלמנה בית אביך אעפ"י שכבר מת אביה:10ור' יוסי הגלילי מכרת כריתות נפקא ק' לר"ת דבגיטין פ' המגרש קאמר על רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר בן עזריה כרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן דהתם וי"ל דה"ק לא דרשי להו לההיא דרשא:11לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך לא הוי צריך שום צריכות להכי דמויצאה והיתה נפיק ואיצטריך לכמה דברים אחרים:12קניינו מרובה שקונה בעבד עברי ובאמה העבריה וקרקעות ועבדים:13באישות מיהא לא אשכחן ואין להקשות הא אשכחנא שאב מקדש בתו כשהיא קטנה דאכתי לא ק"ל קידושי כסף כלל.14חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו או שמא לרב הונא חופה קונה וביאה שאח"כ גומרת:15והאי קנין כספו היא כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מקרי קנין כספו אפילו קנאה בשכר ובביאה:16גמרא מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ פירש"י בביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה וק' לר"ת אם זה בע"כ מה שהאב מוסר את בתו בע"כ א"כ לחופה נמי מוסרה בע"כ ותו מאי קאמר כסף מיהא באישות לא אשכחן והלא האב מקדש לבתו קטנה בכסף בע"כ ואר"ת בשם הר' יצחק כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב אלא ה"פ שכן ישנו בע"כ שהאדון מייעד אמה העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת והא דאמרי' לקמן אשר לא יעדה מלמד שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידוש מייעדה וא"ת הא אשכחן חופה באמה העבריה בע"כ דייעוד לאו נישואין עושה ונמצא שאחר הייעוד כונסה האדון לחופה בע"כ של אב וי"ל שאעפ"י שיכול האדון לעשות ייעוד בע"כ החופה צריך מדעתו והא דקאמר רב הונא כסף באיש' בע"כ לא אשכחן משום דכסף של ייעוד תחלתו לשם מכירה היה ולא לשם אישות והא דאמרינן בפ"ק דגיטין שליחות ל לקבלה ומי אשכחן בע"כ שכן אב מקדש לבתו קטנה בע"כ אלמא חשיב בע"כ אעפ"י שהוא מדעתו של אב י"ל דהתם מתגרשת נמי בע"כ של אב כשיגיע הגט לידו כדמוכח לקמן בפ"ב דאמר קיז ושי' דמדעתה אביה ולא היא גירושי' דבע"כ בין היא בין אביה פי' כיון דבעל כרחו של אב מתגרשת יכולה היא לקבל גיטה כמו אביה וכן פירש"י, עוד אמרי' בפ"ב נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר צר אביה דמיא ומדמספקא ליה דילמא כחצר אביה אלמא ע"י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו דומיא דהיא דמהניא קבלתה שלא מדעתו, ונר' שיש ליישב פירש"י דודאי מכירת אמה העבריה אעפ"י שהוא מדעת האב קרוי בע"כ לפי ש שחוב הוא לה אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה דהואיל וסופה לינשא ואם היתה בת דעת היתה מתרצה הילכך לא חשיב ע"כ, וריב"א מפ' מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ דבכולהו איכא חדא מילתא יתירתא בע"כ על חופה ביאה ביבמה שטר בגירושין וכסף באמה העבריה וכלהו נמי הוו בע"כ בבתו קטנה שמקדשה בכסף בשטר ובביאה ומוסרה לחופה בע"כ ועוד יתרים על חופה כדפרי', ומשני כסף באישות וכו' כלומר כסף שהוא בע"כ באמה העבריה יותר מחופה אינו באישו'. ורב הונא כסף באישו' לא אשכחן והא דאית לן הך סברא לעיל לאו משום דסבירא לן כרב הונא אלא לעי' דבעינן למילף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף באישו' כמו שטר וביאה חשיב פירכא ולא ילפי מינייהו כיון דאין הלמד שוה למלמד אבל הכא דבעי למילף חופה מכסף שטר וביאה ואיכא למיפרך שכן ישנן בע"כ אע"ג שאין הכרכא שוה בכולן דב מקצתן הוי באישו' ובמקצתן שלא באישו' פרכי' שפי' דמה הצד פרכי' כל דהו ורב הונא סבר דאפי' פירכא כל שהוא לא חשיבא ונר' דאין הלכה כרב הונא מדקאמר לעי' ולרב הונא דאמר חופה קונה וכו' משמע דרב הונא הוא דקאמר האי ולא סבירא לן כותיה, ורבא דאמר שתי תשובות בדבר לאו משו' דסבירא ליה כרב הונא בהא דלא חשיב פירכא שכן ישנו בע"כ כיון דכסף באישו' לא אשכחן ולכך מהדר לפרוכי פירכא אחריתי אלא לפי דבריו קאמר:17מה כסף שאינו גומר קונה וא"ת ואימא איפכ' ואימא חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור וי"ל דמה שחופה גומרת היינו אחר כסף א"כ כי אמרת שיגמור כסף היינו נמי אחר כסף ומאי אולמיה דהאי כסף מהאי כסף:18חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה וא"ת ונימא דיו דמהיכא ילפי' מחופה דאמרת בעלמא מה להלן אחר כסף אף כאן אחר כסף הניחא לרבי טרפון דלית ליה דיו היכא דמיפריך ק"ו אלא לרבנן ק' וי"ל דלא שייך לומר דיו אלא כשהלמד הוא מעין המלמד כגון גבי שן ורגל בפ' כיצד הרגל וקושי בימי זיבה בפ' בנות כותים אבל הכא שהלמד הוא כדי לקנות והמלמד היא חופה שגומרת לא שייך למימר דיו:19הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין דכי יקח משמע שעל ידי דיבורו ונתינתו לוקחה כאדם הלוקח מקח שקוצץ דמים ונותנם וכשאמרה היא אין זה כי יקח אלא כי תקח את עצמה ולא כמו שפירש"י דאמרה היא דמי לתלקח אשה לאיש דא"כ הוו שפיר קידושין כדמוכח בריש פירקין דהוה מצי למיכתב תילקח אי לאו משום דדרכו של איש לחזר אחר האשה וא"ת נתן הוא ואמרה היא אמאי לא הוו קידושין הא אפי' נתן בשתיקה הוו קידושין כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה וי"ל דאה"נ כשדיבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה שאז בשתיקה ע"פ דיבורו נתן אבל הכא מיירי שלא דיבר עמה קודם נתינה אלא היא אמרה לו תן לי מנה ואקדש אני לך ונתן לה עפ"י דיבורה והא דאמרי' לקמן תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת היינו כשאמר לה אח"כ התקדשי לי באותו מנה. וכן פרש"י לקמן:20הא נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמרי' לקמן נמ"מ לא מצי לשנויי דיוקא דסיפא הכי כיון דבאדם שאינו חשוב לא מקדשא ואי דייק' הכי משמע דבכל ענין מיקדש':21האומר אהא הרי זה נזיר בלא נזיר עובר לפניו משמע טפי נזירות מתענית דלשון אהא משמ' מעכשיו ובתענית שייך למימר אהא למחר והילכך חשוב ליה יד לנזירותו:22הב"ע דאמר לי הכא משמע דמסיק לשמו' דלא הויין ידים ותי' דברי' נזיר מסיק אהך מילתא גופה דקסבר הווין ידים דקאמר לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, אמרי דנזיר עובר לפניו דליכא לספוקי במילתא אחריתי כלומר לעולם קסבר הויין ידים ומיהא כשאין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר אבל כשנזיר עובר לפניו וליכא לספוקי דילמא אהא בתעני' קאמר והוי יד לנזירות אעפ"י שאינו מוכיח כולי האי וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי דמי לאין נזיר עובר לפניו דלא משמע כלל דמקודשת לי קאמר שהאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועל ידים שאין מוכיחות כלל מסקי' הכא דלא הויין ידים והא דאמר בנזיר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי למימר בכל ידים שאין מוכיחות כי הנהו דבריש נדרים מודרני ממך מופרשני ממך דמוכיחות קצת אעפ"י שאין מוכיחות לגמרי ואהאי קא משני דלא דמי כשאין נזיר עובר לפניו ליכא הוכחה כלל דשמא אהא בתענית קאמר אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כי הנהו דבריש נדרים הויין ידים והא דמשני הכא דקא' לי והתם כשנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכחה גמורה ה"ה דאי הוה מצי לאשכוחי כוחי בכולהו הוכחה קצת הוה משני הכי אלא דלא משכח בענין אחר ובפ"ק דנדרים הארכתי בו יותר:23הב"ע דאמר לי ודוקא בקידושין דדילמא לחבריה קידשה אבל בגירושין אע"ג דלא אמר אלא הרי את מותרת ולא אמר ממני דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"כ:
