תוספות הרא"ש על קידושין נ״ט

1 גמרא אזל לקדושי אתתא לבריה ארצויי ארציה קמיה ושתיק דלא חציפי איניש לשויי לאבוה שליח כדאמרי' לעיל:

2 רבה בר בר חנה יהב ליה זוזי לרב היינו רבה בר בר חנה דבריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי ר' והיינו בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדאמרינן בסנהדרין איבו חנה ומרתא ורבי חייא כולהו בני דר' בר רב סלא מכפרי הוו אבל רבה בר בר חנה שהיה תלמידו של ר' יוחנן ובן בנו של חנה היה א"נ היה שמו בר חנא:

3 עני המהפך בחררה של הפקר. פירש רש"י דמיירי בחררה של הפקר וק' לר"ת מהא דתני במסכת פאה ומייתי לה בפרקא קמא דבבא מציעא גבי פאה נפל לו עליה פירש לו טליתו עליה מעבירים אותה ממנו דמשמע דמי שבא ליקח אותה לא מיקרי רשע. ונראה לר"ת דבהפקר ומציאה לא מיקרי רשע לפי שאינן מצויין בכל מקום וכל הזריז לקדום זכה ומותר ודוקא במכר או בשכירות שיכול למצוא לקנות או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו עני המהפך בחררה שממציא עצמו אצל ב"ה לעובדו כדי ליתן לו לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא במקום אחר כי האי גוונא אמרי' גבי דינא דבר מצרא שתקנו במכר ולא במתנה והא דאמרי' בחזקת הבתים דנכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהם משום דגוי כי מטי זוזי לידיה איסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופ' רשב"ם דנהי דזכה המחזיק מ"מ רשע מיקרי כמו המהפך בחררה ור"ת אומר דאפי' רשע לא מיקרי בדבר של הפקר כדפרישית והא דאמרי' בפ' לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג ופירש"י כגון שארב דג א' לצדו שהדיינים אחרים הבאים לפרוש מצודותיהן מרחיקין אותם כמלא רביצת הדג אע"פ דהוי דבר של הפקר יש לחלק משום דיורד לאומנותו של חבירו כדקאמר התם גבי בר מבואה דאוקי ריחיא א"ל פסקת לי חיותאי ועני המנקף בראש הזית דאמרי' בריש הניזקין מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום שאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמכא דעתא עלייהו:

4 לא בא אחר וקדשה וחזרה בה צריך לדקדק אי הוו פליגי נמי בדידיה אם יכול לחזור בו אם לאו ולי נראה דאין לחלק והאי דנקט פלוגתייהו בדידה משום דמתני' איירי בדידה ותנא קבלה קידושיה מאחר לכך פליגי בה אם לא קבלה קידושיה מאחר וחזרה בה:

5 גמרא שנתנה רשות לשלוחה וכו'. ר"ל אמר אינה חוזרת תמוהה היא סברת ר"ל שיקדשנה שלוחה בע"כ אע"פ שעומדת וצווחת:

6 תיובתא דר"ל תיובתא תימה וכי ר"ל לא ידע משנתינו זו וי"ל שהיה מחלק שום חילוק בין גט לקידושין ולא היה כדאי בעיני בעל התלמוד לסדרו בתלמוד והעמיד דבריו בתלמוד וכן יש לפרש בכל מקום שסותר דברי האמורא מתוך המשנה:

7 רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש. תי' הא כ"ע מודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכתיבת הגט לשמה היינו מעשה ואם כתב ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטלה וי"ל דכל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה לא חשיב גמר המעשה:

8 מתורת גט לא בטליה משמע אבל אם בטלו בפי' מודה רב נחמן דבטל ובריש השולח לא משמע הכי דמפסיק התם בהאי לישנא התם דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור הכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גט גופיה מי קא בטל ומדקאמר התם דיבור ודיבור הוא משמע אבל הכא דיבור ומעשה הוא וגם מדנקט גיטא גופה מי קא מיבטיל משמע שאינו יכול לבטלו. ולישנא דשמעתין נמי יש להשוותו לגירס' דהתם דהק' מתורת גט לא מצי לבטולי דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה ומיהו אין לסמוך על זה להורות הלכה למעשה: