רש"ש על יומא פ״ז

1 גמרא לא אביא הרעה בימיו טוב להטות צדיק במשפט טוב להם לצדיקים כו'. כ"ה הגי' בע"י. ודריש מלת טוב למעלה ולמטה. עי' מש"כ בק"א להט"א בר"ה ד"ה שייך לאבני שהם:

2 גמ' שם אם ממון יש לו בידך. כצ"ל וכ"ה בב"מ ובב"ב:

3 גמ' שם אמר עשאוני כאשפה כו' א"ל השתא כו' דכתיב לך התרפס כו'. נראה דמפרש התרפס כפי' המפרשים שהוא מלשון רפש או לשון דריסה לכן קאמר השתא ר"ל דכבר קיימתי התרפס צריכנא לקיים ורהב רעך לפייסך ולהוציאך מלבך:

4 גמ' שם ומחייה בקועיה. נראה דזהו מדה כנגד מדה שהוא חטא נגד רב בחמוס דברים וגם עתה שקראו אבא בשמיה וזלזלהו וחטא בקול היוצא מהגרון:

5 רש"י ד"ה מכתפי. באלונקי כו'. עי' ביצה כה ב:

6 גמרא אלא ר"ח חלמא חזי כו'. בגליון בשם מ"א מלת אלא צ"ע. עי' תוס' ר"פ במה אשה בד"ה אלא ויתיישב לך דה"נ סתמא דגמרא מקשה ומפרק:

7 גמ' שם רב יהודה אמר כי עונותינו כו'. כצ"ל:

8 גמ' שם ושמואל אמר ממעמקי הלב. לפלא בעיני שנשמט וידוי זה מנוסח סדר תפלותינו וע"כ לא ידענו מה הוא:

9 גמ' שם והוה יתיב וכי מטא ש"ץ ואמר אבל כו' קם מיקם. משמע לכאורה דבכל התפלה היה יושב ותיובתא להרמ"א באו"ח סי' קכ"ד ס"ד. אבל י"ל דהכא קאמר בשאר נוסח הוידוי או פיוטים שאמר הש"צ כמו שאנו נוהגים:

10 רש"י ד"ה חלמא. וכשראה חלום זה על רב דאג למות כו'. יתכן שלזה כוונו לעיל ס"ד פו במה שאמרו והרשות מקברת את בעליה:

11 רש"י ד"ה אינו חותם מקדש ישראל. נ"ל שהוא פירוש על הא דקאמר ר"מ וחותם בוידוי ומפרש דאינו חותם מקדש ישראל כמו שש"צ חותם עליו אלא כו' ודלא כהרש"א. ומשמע מהרש"א שהיה לפניו הגירסא בפרש"י ד"ה וחותם וד"ה אינו חותם בדבור אחד וזה סיוע למה שפי' בכוונת דבריו ודלא כמו שהגיה לחלק דבריו:

12 תד"ה והאמר. וכה"ג פי' גבי אין מקדשין את החדש בלילה כו'. נראה דצ"ל ובה"ג פי' והוא ר"ת ובהלכות גדולות ועי' בת"י וברא"ש ר"פ תה"ש:

13 בא"ד וכ"ת כיון דהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה כו'. ק"ל דמשמע דאפ"ה מכי שרי המייניה לא מטרחינן ליה הואיל דעיקריה רשות א"כ מאי מקשו דאמאי איצטריך לשנויי הכא כו' לימא כו' דהא גם לדעת ר"י צ"ל דמוצאי יום הכפורים הוי כמו שרי המייניה וה"נ איכא למימר לדעת בה"ג וצריך עיון: