רש"ש על יומא כ״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על יומא כ״ה ע״ב רש"ש על יומא כ״ז ע״א »

1 רש"י על יומא פתח ↗

הכי גרסינן והא תניא שבעה עשר ההוא דלא כר"א בן יעקב אלא כר' יהודה - ההוא תנא אית ליה עוד כהן אחד המעלה איברים מן הכבש למזבח והרי כאן י"ז דלא כר"א בן יעקב אלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה ועל כרחך לית ליה דר"א בן יעקב דאם כן בצרי להו פייסות כדאמרינן לעיל והוצרך לו כהן מן הכבש למזבח ואני שמעתיה בלשונות אחרות ואי אפשר להעמידה ואי שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו זכה עמי במחתה אבל ר"א בן יעקב שמעינן ליה דאמר לא היה כהן להעלות איברים מכבש למזבח אבל הן עצמם שהעלום לכבש היו מעלין למזבח:

3 רש"י על יומא פתח ↗

שזכה בו שחרית - איש איש שזכה בעבודה:

4 תוספות פתח ↗

אלא כהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית - תימה לי והא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בשביל סידור שני גזירין שאותם של בוקר היו בכהן הזוכה בתרומת הדשן ושני כהנים זוכין בהן בערב ואין לתרץ דמודה הוא דבשבילם מפייסין לערב ולא אתא לאשמועינן אלא דבהנך עבודות שיש דוגמתן בבקר לא היו מפייסין דאם כן כי פריך בסמוך ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות לר' יוחנן לרשב"י נמי תיקשי כיון דמפייסי בערב בשביל שני גזירי עצים א"כ נפישי להו פייסות ודוחק הוא לומר דהנך תרי מדשן מזבח הפנימי ומנורה שהיו בפייס של תמיד השחר ולא היו בערב הם היו זוכין בגזירין בערב נמצא שלא היו צריכין להפיס בשביל הגזירין לערב כי דוחק הוא לבדות דבר זה מדעתינו אלא נראה דלרבי יוחנן פשיטא ליה דמצפרא מפיסין נמי על שני גזירין של בין הערבים כיון דאותו פייס שמפיסין לתמיד השחר מהני נמי לבין הערבים סברא הוא שיפיסו אז כמו כן לצורך גזירין של בין הערבים והא דלא חשיב להו במתני' בפייס השני י"ל דלא חשיב אלא י"ג כהנים הזוכין בו בפייס השני לצורך תמיד של שחר אבל למאי דס"ד מעיקרא דלכל עבודה של בין הערבים חוזרין ומפיסין הוה ס"ד שבערב מפיס לו דאמאי מפיסין לו שחרית כיון דלא מהני פייס דשחרית לשל בין הערבים מידי ועוד לישנא דברייתא דקתני כך מפייסין לו ערבית משמע שבערב מפייסין וא"כ נפישי להו פייסות:

5 תוספות פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

חַד – לְכֹהֲנִים, וְחַד – לַלְוִיִּם, וְחַד – לְיִשְׂרְאֵלִים, וְחַד – לְמִישְׁרֵי מַמְזֵר בִּשְׁתוּקִי, וְחַד – לְמִישְׁרֵי שְׁתוּקִי בְּיִשְׂרָאֵל. קְהַל גֵּרִים לָא אִיקְּרִי קָהָל. וְרַבִּי יְהוּדָה? כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מֵחַד ״קָהָל״ נָפְקִי, אִיַּיתַּר לֵיהּ לִקְהַל גֵּרִים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָכִי נָמֵי, תְּרֵי קְהָלֵי נִינְהוּ, מַמְזֵר בִּשְׁתוּקִי וּשְׁתוּקִי בְּיִשְׂרָאֵל מֵחַד ״קָהָל״ נָפְקָא – ״לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה׳״ – מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא מַמְזֵר סָפֵק – יָבֹא, בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא בְּקָהָל סָפֵק – יָבֹא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָנֵי נָמֵי תְּרֵי קְהָלֵי נִינְהוּ, וְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מֵהָכָא: ״הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר״. וּלְרַבִּי יוֹסֵי? ״חֻקָּה אַחַת״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר וְחָלָל מוּתָּרִין בְּכֹהֶנֶת. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁירוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים. דְּרַשׁ רַבִּי זֵירָא בְּמָחוֹזָא: גֵּר מוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת. רַגְמוּהּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּאֶתְרוֹגַיְיהוּ. אֲמַר רָבָא: מִי אִיכָּא דְּדָרֵישׁ מִילְּתָא כִּי הַאי בְּדוּכְתָּא דִּשְׁכִיחִי גִּיּוֹרֵי? דְּרַשׁ רָבָא בְּמָחוֹזָא: גֵּר מוּתָּר בְּכֹהֶנֶת. טַעֲנוּהּ בְּשִׁירָאֵי. הֲדַר דְּרַשׁ לְהוּ: גֵּר מוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַפְסֵידְתָּא לְקַמַּיְיתָא. אֲמַר לְהוּ: דְּטָבָא לְכוּ עֲבַדִי לְכוּ, אִי בָּעֵי מֵהָכָא נָסֵיב וְאִי בָּעֵי מֵהָכָא נָסֵיב. וְהִילְכְתָא: גֵּר מוּתָּר בְּכֹהֶנֶת וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת. מוּתָּר בְּכֹהֶנֶת – לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁירוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים, וּמוּתָּר בְּמַמְזֶרֶת – כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֵלּוּ הֵן: שְׁתוּקִי – כֹּל שֶׁמַּכִּיר. אָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה שְׁתוּקִי כָּשֵׁר. מַאי טַעְמָא – רוֹב כְּשֵׁרִים אֶצְלָהּ, וּמִיעוּט פְּסוּלִין אֶצְלָהּ. וְאִי אָזְלִי אִינְהוּ לְגַבַּהּ, כֹּל דְּפָרֵישׁ – מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ. מַאי אָמְרַתְּ – דִּילְמָא אָזְלָה אִיהִי לְגַבַּיְיהוּ הֲוָה לֵיהּ קָבוּעַ, וְכֹל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״לֹא יָבֹא מַמְזֵר״ – מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא מַמְזֵר סָפֵק – יָבֹא. בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא בְּקָהָל סָפֵק – יָבֹא! וּמָה טַעַם אָמְרוּ שְׁתוּקִי פָּסוּל? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁתוּקִי – שְׁתוּקִית לֹא יִשָּׂא, שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו! כֹּל כִּי הָנֵי מְזַנּוּ וְאָזְלִי? בַּת שְׁתוּקִית לֹא יִשָּׂא, שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו! אֶלָּא: לָא שְׁכִיחָא, הָכִי נָמֵי לָא שְׁכִיחָא! אֶלָּא מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוּחֲסִין. וְאָמַר רָבָא, דְּבַר תּוֹרָה: אֲסוּפִי – כָּשֵׁר. מַאי טַעְמָא? אֵשֶׁת אִישׁ – בְּבַעְלָהּ תּוֹלָה. מַאי אִיכָּא? מִיעוּט אֲרוּסוֹת וּמִיעוּט שֶׁהָלַךְ בַּעֲלֵיהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא פְּנוּיָה, וְאִיכָּא נָמֵי דְּמֵחֲמַת רְעָבוֹן, הָוֵה פַּלְגָא וּפַלְגָא. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״לֹא יָבֹא מַמְזֵר בְּקָהָל ה׳״ – מַמְזֵר וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא מַמְזֵר סָפֵק יָבֹא. בְּקָהָל וַדַּאי הוּא דְּלֹא יָבֹא, הָא בְּקָהָל סָפֵק יָבֹא. וּמָה טַעַם אָמְרוּ אֲסוּפִי פָּסוּל – שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. אֶלָּא מֵעַתָּה אֲסוּפִי – אֲסוּפִית לֹא יִשָּׂא, שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ בֵּין מֵאָבִיו בֵּין מֵאִמּוֹ! כֹּל הָנֵי שָׁדוּ וְאָזְלִי?! בַּת אֲסוּפִי לֹא יִשָּׂא, שֶׁמָּא יִשָּׂא אֲחוֹתוֹ! אֶלָּא לָא שְׁכִיחַ, הָכִי נָמֵי לָא שְׁכִיחַ. אֶלָּא, מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוֹחֲסִים. אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: מְצָאוֹ מָהוּל – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. מְשַׁלְּטִי הַדָּמֵיהּ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. שַׁיִיף מִשְׁחָא, וּמְלֵא כּוּחְלָא, רְמֵי חוּמְרֵי, תְּלֵי פִּיתְקָא, וּתְלֵי קְמִיעָא – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. תְּלֵי בְּדִיקְלֵי, אִי מָטְיָא לֵיהּ חַיָּה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, אִם לָאו – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. זַרְדְּתָא סְמִיכָא לְמָתָא – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, וְאִם לָאו – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. בֵּי כְנִישְׁתָּא סְמִיכְתָּא לְמָתָא וּשְׁכִיחִי בֵּיהּ רַבִּים – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, וְאִם לָאו – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. אָמַר אַמֵּימָר: הַאי פֵּירָא דְסוּפְלֵי – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי, חֲרִיפְתָּא דְנַהֲרָא – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. פִּשְׁרֵי – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. רְשׁוּת הָרַבִּים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. אָמַר רָבָא: וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי. הָא דְּרָבָא אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרְשׁוּת הָרַבִּים – אַיְּידֵי דִּשְׁנֵי רְעָבוֹן קָטְלָא לֵיהּ?! וְאֶלָּא אַצִּידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – מַאי אִירְיָא שְׁנֵי רְעָבוֹן? אֲפִילּוּ בְּלָא שְׁנֵי רְעָבוֹן! אֶלָּא כִּי אִתְּמַר דְּרָבָא – אַהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זַבְדִּי אָמַר רַב: כׇּל זְמַן שֶׁבַּשּׁוּק – אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו, נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק – אֵין נֶאֱמָנִים עָלָיו. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וְאָמַר רָבָא: וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק אָבִיו וְאִמּוֹ נֶאֱמָנִים עָלָיו. אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים לְאַלְתַּר, אֵלּוּ הֵן: אֲסוּפִי, חַיָּה, וּפוֹטֶרֶת חַבְרוֹתֶיהָ. אֲסוּפִי – הָא דַּאֲמַרַן. חַיָּה – דְּתַנְיָא: חַיָּה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר זֶה יָצָא רִאשׁוֹן וְזֶה יָצָא שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָצְתָה וְחָזְרָה, אֲבָל יָצְתָה וְחָזְרָה – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוּחְזְקָה עַל עוֹמְדָּהּ – נֶאֱמֶנֶת, וְאִם לָאו – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַהְדַּר אַפַּהּ. פּוֹטֶרֶת חַבְרוֹתֶיהָ מַאי הִיא? דִּתְנַן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנוֹת בְּמִטָּה אַחַת וְנִמְצָא דָּם תַּחַת אַחַת מֵהֶן – כּוּלָּן טְמֵאוֹת. בָּדְקָה אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת טְמֵאָה – הִיא טְמֵאָה, וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ כְּשִׁיעוּר וֶוסֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמֶנֶת חַיָּה לוֹמַר: זֶה כֹּהֵן וְזֶה לֵוִי, זֶה נָתִין וְזֶה מַמְזֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם עַרְעָר, אֲבָל קָרָא עָלֶיהָ עַרְעָר – אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. עַרְעָר דְּמַאי? אִילֵּימָא עַרְעָר חַד, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם! אֶלָּא עַרְעָר תְּרֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עַרְעָר חַד. וְכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתָא חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא חֲזָקָה דְכַשְׁרוּת – חַד נָמֵי מְהֵימַן. נֶאֱמָן בַּעַל מִקָּח לוֹמַר: לָזֶה מָכַרְתִּי, וְלָזֶה אֵין מָכַרְתִּי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁמִּקָּחוֹ בְּיָדוֹ, אֲבָל אֵין מִקָּחוֹ בְּיָדוֹ – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

7 יומא פתח ↗

הָהוּא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

9 רש"י פתח ↗

ולמנסך את המים אומר לו הגבה ידך - ונראה שתערה הצלוחית לתוך ספל של כסף שעל המזבח שהוא נקוב כמין חוטם דק שהיין מקלח ויוצא בו והוא הניסוך שפעם אחת נסך על רגליו לא עירה הצלוחית לתוך הספל ושפך המים על רגליו לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים:

10 יומא פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקׇרְבְּנוֹת צִיבּוּר. אֲבָל בְּקׇרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב — מַקְרִיב. הֶפְשֵׁיטָן וְנִיתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ שָׁוִין.

11 תוספות פתח ↗

פר קרב בכ"ד הראש והרגל כו' - קשה לי דהכא לא חשיב לא כדרך הילוכו ולא כדרך ניתוחו ולא כדרך עילויו ולא כדרך הפשטו ואיני יודע איזה סדר תפס לו ונ"ל משום דמיבעיא ליה למיתני הראש והרגל ברישא וקתני בהו הרגל בשנים נקט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דברישא נמי גבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי לה בחד כהן תנא נמי הגרה שהוא בג' וכיון דבעי למיתני הגרה תנא בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה והדר תנא הנך דלית לכל חד וחד אלא חד כהן וקתני להו בסידרא דרישא ב' ידות וב' דפנות:

1 במשנה מי מעלה אברים מה"כ למזבח. לקמן ע"ב ברש"י ותוס' מבואר דכהן אחד היה מקטירן. אבל בת"י לקמן כז ד"ה למדנו מסקי דהיה טעון ששה כהנים ועמש"כ לקמן בע"ב

2 גמרא והתניא כשם שמפייסין לו כו' וכשם שמפייסין לה כו'. ק"ל דל"ל לאשמעינן קטורת בפ"ע הכי תגרע משאר עבודות אדרבה היא עדיפא טפי שמעשרת:

3 רש"י ד"ה שזכה בו שחרית. איש איש שזכה בעבודה. כצ"ל:

4 תד"ה אלא. לר"י לרשב"י נמי תקשי כו'. מלשון זה נראה דמפרשי דלשנויי דרשב"י ל"צ תו לחלק בין קטורת לשאר עבודות והא דל"ק אלא משום דל"נ אמורא לפניו כמש"כ התוס' בכ"מ ולפ"ז הא דקאמר הש"ס ולמאי דס"ד היינו בין להמקשה דס"ד דלכל עבודות היו מפיסין בין לתירוצא דלקטורת לבד נפישי להו כו' ועת"י. ודברי מהרש"א בזה א"נ. ועוד מה יענה להועוד דבסה"ד. ומדברי הרמב"ם פ"ד מהל' תומ"ס למדתי עוד תירוץ נכון לקושיית הרש"א דהוא ז"ל כתב שם דלקטורת היו מפיסין פייס אחר בה"ע. ולכאורה לדבריו תשאר קושיית הש"ס נפישי להו פייסות. אולם הוא ז"ל ישב זה במש"כ ואם כבר הקטירו כו' וזה שזכה בה שחרית מקטירה בה"ע. וכיון דליתא תדיר לא חשיב ליה. והכ"מ לא הראנו מקורו. ומלבד דסברא ישרה היא דכיון דליכא חדשים ממילא היא כשאר עבודות. מוכרחת ג"כ מהגמרא:

5 בא"ד ודוחק כו' ומנורה כו' ולא היה בערב כו'. לכאורה נגד דישונה בבוקר היה הדלקה בערב. וגם דישון נר מערבי היה בה"ע כפי פרש"י ותוס' בשבת כב ב. ולדעת הרשב"א שהביא התוי"ט בספ"ג ורפ"ו דתמיד היה דישון נר המזרחי ולפעמים כולן בה"ע. ולדעתו ז"ל שם היה ג"כ דישון מזבח הפנימי עוד הפעם בה"ע ע"ש. ודברי התוס' צל"ע ועי' לקמן לג בתד"ה אפילו ובמש"כ שם:

6 גמרא אר"א אף אנן נ"ת כו' ורגמוהו כה"ע באתרוגיהן. עפרש"י. וקשה דבקדושין עג איתא ג"כ כהאי והתם מא"ל. וי"ל דשם אשמעינן דזה הוה ברגל בשעה שהיו כולם מצויין בבהכ"נ. ועת"י שהערה מהא דאנשי ירושלים בסוכה ס"ד מא. ול"נ דאנשי ר"ל חשובים וצדיקים כמו שפרש"י ר"פ שלח. והכא אמר כל העם:

7 גמ' שם ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י. כ"ה הגי' הישנה ועת"י. ול"נ לפרש דלא כראב"י דאמר דאותן כהנים עצמן שהעלו לכבש העלו למזבח. ודלא כר"י שהיה פייס בפ"ע על העלאתן למזבח אלא דס"ל דבפייס השני זכה בו הי"ד בהעלאתן למזבח. וע"כ ס"ל דהיה פייס למחתה וזה ג"כ דלא כר"י. והנה התוי"ט הביא מהכ"מ בשם ריטב"א דהי"ד זוכה בבזך א' והט"ו בבזך הב' וכ"כ הת"י והוא ז"ל הוסיף דכן בחג בצלוחית של מים. וק"ל דלפ"ז מדוע לא עשה בן קטין ט"ו דדין וכדאמרינן לעיל כה ב ואס"ד כו' תליסר הוי. ע"כ נלע"ד דהא דתנן תמיד קרב בתשעה כו' אדסליק מינה קאי דתני והד' מי מעלה אברים כו' דהיינו להקריב ע"ז קאמר דפעמים ט' עד י"ב ודלא כפרש"י ותוס' שאחד הוא המעלה אלא כהת"י שהבאתי לעיל בע"א וכנגדן הוא דהתקין ב"ק י"ב דדין וכדתני שם כדי כו' העסוקין בתמיד כלישנא דהכא תמיד קרב כו'. ודיוקא דהש"ס לעיל כה ב הוא דה"ל לתקן י"ג כנגד הכהנים הזוכין בפייס השני. והא דתני ר"ח פייס פעמים כו' עד ט"ז אתיא כראב"י דלדידיה הנוספים ע"כ היו בפייס הב' והא דב"ק כו' כדי שיהיו י"ב אחיו כו' לא אתיא כוותיה והא דתני י"ז הוא כמו שפירשתי והפוך בה כי נכון בס"ד:

8 ד"ה עצמו. והא כראב"י היא כו'. כ"פ לפי גירסתו ופירושו לקמן בגמרא בההיא דלא כראב"י כו' ועי' לעיל בע"א בתד"ה דתנן וברש"א שם. ומכ"ש לפמש"כ בסמוך א"ש בפשיטות כרבנן:

9 רש"י ד"ה ולמנסך. שהוא נקוב כמין חוטם דק שהמים מקלחין ויוצאין בו כו'. כצ"ל:

10 במשנה ד"ה אם רצה. ובלא פייס. המל"מ בפ"ד מהל' תמידין ה"ט נסתפק בדבריו אם הדבר תלוי בדעת הבעלים לתתו לכל כהן שירצה או דכל הקודם זכה ודעתו נוטה לסברא האחרונה. ואישתמיטתיה פרש"י בתמורה לב במשנה שכ' דרשאי ליטול דבר מישראל חברו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן כו'. הרי לפניך שבדעת הבעלים תלוי. אך התוס' שם חלקו עליו דלא מצינו טה"נ זו גבי קרבן. ונ"ל ראיה מקדושין נג דיליף שם מקרא דאין חולקין זבחים ומנחות כנגד עופות. והרי עופות קרבן יחיד הן ותני דחולקין. ויש לדחות דשם מיירי שלא בררו הבעלים כהן מיוחד אלא הביאום סתמא:

11 תד"ה פר. וקתני העוקץ בהדיה כו' משום דברישא כו'. ל"י למאי הוצרכו לזה הא בפשיטות איכא למימר דלהכי תני עוקץ משום דגם הוא בשנים:

5 תוספות על שבת פתח ↗

ובה היה מסיים - פירש בקונטרס ובה היה מסיים ההטבה שהשאר היה מטיב שחרית וזה היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך מערבית שמן ופתילה ומדליקה ומדליק השאר ממנה וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מן הישנה א"כ גם השאר ידליק ממנה ומאי פריך לרב כיון דהוציא הפתילה הישנה מן הנר תו ליכא לא משום בזיון מצוה ולא משום אכחושי מצוה אלא ודאי א"א לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי דולקת היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה:

10 קידושין פתח ↗

יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁלֹּא קָמוּ תַּחְתֵּיהֶם בְּדַלּוּת, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהֲרֵי קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת... לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.

« רש"ש על יומא כ״ה ע״ב רש"ש על יומא כ״ז ע״א »