רש"ש על יומא מ״ג

1 גמרא ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד. נראה דר"ל לאפוקי דלא לישקלו תרי וכן דלא יהבי תרי וכדדרשינן בחולין ס"ד כט תזבח שלא יהיו שנים שוחטין. וכן תפרש ואכ"ר כו' עד דשקלי תרי כו' אבל השתא דכ"ר ולקחו ל"ר וכתב ונתן ל"י מוכח דכשר בין בתרי ובין בחד דלא מסתבר לחלק בין לקיחה לנתינה וכמו לעיל דדרשינן והניח מי שיש בו דעת גם אאסיפה וכן ר"י אינו מחלק ביניהם אע"ג דריבוי דקטן כתיב גבי לקיחה ומעוט דאשה גבי נתינה וכ"מ בת"י אלא שלשונם מגומגם קצת:

2 רש"י ד"ה לרב. דאמר שחיטה נמי לאלעזר כו'. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה הכהן בכיהונו. אלא למסמך כהן אבגדיו כו'. לעיל כד ב בפירושו בד"ה ובכלי שרת מוכח דמהכהן לבד משמע בבגדי כהונתו והוא כדדרשינן בזבחים יז ב אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם וע"ע שם יח בפי' בד"ה אי מהתם. וכן כאן בסמוך דריש מהכהן לחודיה לדורות:

4 רש"י ד"ה לקדש. לתת מים על האפר בכלי חרס. תיבת חרס נ"ל למחוק עי' פ"ה דפרה מ"ה:

5 תד"ה לרב. והא דאר"ז כו' דמשמע הא בכהן כשרה כו'. ק"ל א"כ מדוע לא ידע ר' יצחק לעיל הי מינייהו ה"ל לידע דודאי שמע פסולה אפרה דאי אפרו מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי. וי"ל קצת דשם נוכל לומר דנקט זר משום פרה דכשרה אפי' בזר. אבל לכאורה תימה דמאי קשה להו נימא דזר אצלה קאמר כדמשני ביבמות לג ב. ונ"ל דהכא דבא לאשמועינן עיקר דינא דמי פסל לה איך לאמר דזר אצלה קאמר הא איכא למימר דכשרה בכהן הדיוט וא"כ אינו זר אצלה דאולי דורש ושחט אותה היינו כהן הדיוט לפניו לפני אלעזר וכמו דלא מרבינן ממיעוט אחר מיעוט אלא כהן הדיוט ולא זר. שוב ראיתי בת"י לעיל על הא דרי"צ שקדמוני במקצת:

6 תד"ה מאי. י"ל משום דאתי כצ"ל לכלל דעת. משמע דסתם שוטה לא מיקרי אתי לכלל דעת כמו קטן. וכן בר"פ מי שהחשיך שוטה וקטן לשוטה ובטוש"ע סימן רס"ו איתא הטעם שהקטן יבא לכלל דעת. ומ"מ שוטה מיקרי ג"כ קצת אתי לכ"ד דחשיב בר כריתות מה"ט כדאיתא בתוס' גיטין כב ב והרא"ש בפ"ב דכתובות סי' יד שלמד שוטה מקטן דיש לו זכיה ע"י אחר הואיל דאתי לכ"ד מיירי בשוטה דעסיק ביה שם דהוא עתים חלים וכדמסיים שם. ולכן אנכי תמה על הרמ"א בחו"מ סי' רל"ה וסמ"ע שפסקו בסתם שוטה דיש לו זכיה ע"י אחר דמנ"ל הא. ובמרדכי שמצויין שם ג"כ אין רמז לזה:

7 גמרא טהור מכלל שהוא טמא כו'. יל"פ דהכוונה הוא משום דהוה מעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות וכדלעיל אליבא דרב:

8 גמ' שם כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא. אולי הוא מלשון אם ישפוק עפר שומרון לשעלים כו' מלכים א כ׳:י׳ דפי' מדרך כף רגל ובלשון ארמי הוא תעלא כמו דמתרגם שועל:

9 במשנה שחטו וקבל כו'. התוי"ט כ' דה"נ מירק אחר שחיטה ע"י. וכבר כתבתי בזה לעיל יב בס"ד:

10 משנה שם והיום חותה בשל זהב כו'. לכאורה ה"נ הטעם משום דכתיב ולקח מלא המחתה כו' והביא דמשמע דבאותו כלי שלקח יביאם וכדפריך בר"פ דלקמן מלא חפניו והביא א"ר. אמנם הש"ס מפרש כאן משום חולשא דכ"ג. ואולי דגם שם לא פריך אלא דיהא רשאי לעשות כן ולא לעיכובא וכ"מ לישנא דל"ל דשם. עוד י"ל דהש"ס הוצרך לטעם דחולשא משום קטורת דהיכל שגם לה היה חותה בשל זהב וכ"כ התו"ח ושכן מבואר ברמב"ם בחבורו. וכן כל היום היום שבמשנה היה ג"כ בקטורת דהיכל לבד היום דדקה מן הדקה ונ"ל דלכן הקדים לה הא דוהיום מוסיף כו' להורות דהא דקתני בתריה לא קאי אלא עליה אבל לגחלים דלפני ולפנים בלא"ה נמי מטעם דאמרן. אלא דלפ"ז קשה דא"כ אף לדהיכל ל"ל טעמא דחולשא נימא דמשום היכרא הוא שידע דמצות היום בלא עירוי כדאמרן לעיל לא ב כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ וכמש"כ התוי"ט שם. אמנם לפמש"כ המלחמות בישוב בעלי הקרובות שכהן הדיוט עשה עבודת המחתה בהיכל לא יקשה זאת ולדעתו נצטרך לפרש חולשא דכ"ג דאמר הש"ס ע"ד פר"י לעיל בתוס' ר"ד כא. מש"כ התוי"ט לחלק בין דיוה"כ לדשאר השנה בהגחלים לא מחוור דא"כ ה"ל לתנא למיתני דבכ"י כו' והיום כו' בהם כמו באינך:

11 משנה שם בכ"י כ"ג מקדש יו"ר מן הכיור. הא דלא תני בכ"י כהנים מקדשין כו' כלישנא דגבי עלייה וגם הוא בכלל. י"ל משום דסיים בלישנא דכ"ג וכה"ג כתבתי בריש תענית ע"ש. ולגי' הרמב"ם שהביא התוי"ט והיום עולים כו' א"ש טפי:

12 רש"י ד"ה והיום ארוכה. כדי שיתן ידה למטה כו'. כצ"ל:

13 רש"י ד"ה והיום האחרון. ואם בא לעלות למזבח כו' תמידין כו' ואילו ואיל העם. צ"ע דכל הני מתן דמם למטה ועומד בארץ וזורק כמש"כ לעיל טו ב:

14 תד"ה ולא פליג. עי' הגהות הגר"א ז"ל אך מש"כ ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא אינו מדויק דע"כ גם אביי המתרץ לא שמיע ליה דאל"כ הוה אמר פליג בברייתא כדאמר בריש עירובין ובמנחות י ב :

15 תוס' שם ד"ה אמר. מה שהקשה המהרש"א דמ"מ לרב יהודה תקשי כו' לק"מ דהתוס' לא כתבו לחלק בין לצורך לשלא לצורך אלא לסברת המקשה אבל למסקנא אין חילוק דבשעת הקטרת היכל אף לצורך אסור. ודלפני ולפנים אפילו שלא לצורך מותר: