רש"ש על יומא פ׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על יומא ע״ט ע״ב רש"ש על יומא פ״א ע״א »

1 יומא פתח ↗

וּמַאי רְאָיָה לַדָּבָר יוֹם הַכִּפּוּרִים? דְּאִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: אוֹרְחָא דִקְרָא הוּא.

2 יומא פתח ↗

טוּמְאַת אוֹכָלִין כְּבֵיצָה מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר קְרָא: ״מִכׇּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל הַבָּא מֵחֲמַת אוֹכֶל, וְאֵיזֶה — זֶה בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת. וְאֵימָא גְּדִי! מְחוּסָּר שְׁחִיטָה. וְאֵימָא בֶּן פְּקוּעָה! טָעוּן קְרִיעָה.

3 יומא פתח ↗

אֶלָּא: דְּלָא מְחַיְּיבִי קׇרְבָּן עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת גָּדוֹל.

3 ראש השנה פתח ↗

וְאוֹמֵר: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַדַּיָּין שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו? הָא אֵין לְךָ לֵילֵךְ אֶלָּא אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁבְּיָמָיו. וְאוֹמֵר: ״אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה״.

4 יומא פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיעוּרִין וָעוֹנָשִׁין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. עוֹנָשִׁין מִכְתָּב כְּתִיבִי! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁיעוּרִים שֶׁל עוֹנָשִׁין — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

5 יומא פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שִׁיעוּרִין שֶׁל עוֹנָשִׁין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בֵּית דִּינוֹ שֶׁל יַעְבֵּץ תִּיקְּנוּם. וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״, שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא, שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.

6 רש"י פתח ↗

וראיה לדבר - למה שאמרתי שלפי ששינה הכתוב במשמען שינו חכמים בשיעורן יש ראיה מיום הכפורים שאף בו שינו חכמים בשיעורן מפני ששינה בו הכתוב במשמעו:

7 רש"י פתח ↗

מחוסר שחיטה - כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחסרי שחיטה:

8 רש"י על יומא פתח ↗

זוטר טובא לא גרסינן אלא ה"ג ואימר כביעותא דציפרתא:

9 יומא פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי שְׁנָא אֲכִילָה, דְּכׇל חַד וְחַד — בִּכְכוֹתֶבֶת, וּמַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה, דְּכׇל חַד וְחַד בְּדִידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן בִּכְכוֹתֶבֶת, דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא. בִּשְׁתִיָּה, בְּדִידֵיהּ מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בִּדְחַבְרֵיהּ — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ.

11 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד: חוֹלֵב אָדָם עֵז לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אַלְמָא קָסָבַר מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל — אוֹכֶל הוּא.

12 רש"י פתח ↗

ולא תטמאו בהם - גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' ויקרא כא כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו:

13 תוספות על יומא פתח ↗

ושיערו חכמי' זו ביצת תרנגול' - הקשה ר"ת דבפ' חלון עירובין דף פ: אמרינן דשתי סעודות דככר דעירוב י"ח גרוגרות הויין ובפרק כיצד משתתפין עירובין דף פב: תנן רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב דהיינו שתי סעודות שהם ה' ביצים ושליש ביצה שהככר הוא ח' ביצים וכרבי שמעון קיימא לן דבכל דוכתא אמרינן כביצה לטמא טומאת אוכלין ולרבי שמעון עולה השיעור לכביצה אבל לשאר תנאי אינו כן ואכולהו תנאי קאי חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין כדמוכח סוגיא התם וכשתחלק י"ח גרוגרות לחמש ביצים ושליש דזה וזה שתי סעודות תמצא לכל ביצה ג' גרוגרות ושלש שמינית של גרוגרת דבה' ביצים ושליש ביצה יש ט"ז שליש ביצים ועולה לכל שליש ביצה גרוגרת אחת ושמינית וגרוגרת גדולה מכזית כדמוכח בר"פ המצניע שבת דף צא. כדפרשינן לעיל וא"כ היכי אמרינן בכריתות פרק אמרו לו כריתות דף יד: גבי יש אוכל אכילה אחת דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ואור"י דנהי דקיימא לן כר' שמעון בהא דכביצה לטמא טומאת אוכלין בשתי סעודות דעירוב לא קיימא לן כוותיה אלא או כר' מאיר או כרבי יהודה כדמוכח התם דרב יוסף ורבא כרבי מאיר קיימי ואינהו נמי מודו דכביצה לטמא טומאת אוכלין כרבי שמעון דחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול גויה וחצי חצי חציה לטומאת אוכלים לאו ארבי מאיר ור' יהודה קאי אלא ארבי שמעון וארבי יוחנן קאי שהזכירו שיעור הככר תדע דהא קתני התם בברייתא בגמרא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצי' חסר קימעא דברי ר' יהודה ש"מ דקאי בשיטתיה דר' שמעון דקאמר חצי חציה לפסול הגויה בשתי ביצים ור"ת תירץ בע"א וזה לשונו דגרוגרות בלא גרעינין קאמר הכא ונמעכות ונדרסות טפי ונוחים להשימן בבית הבליעה וזיתים יש בהם גרעינין וקשין הן ועגולין ואינן נדבקין בבית הבליעה ולכך הוי שיעור ב' זיתים קשין כשיעור ג' גרוגרות ועוד דרכין ונוחין לאכול וכותבת הגסה עדיפא מכזית וגרוגרו' ובצירא מכביצה וכו' ולא נהירא לר"י דגרוגרות אין בהן גרעין שהם תאנים שנדרסו וההיא דכריתות דף יד. נמי דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים בבשר איירי דלא שייך ביה גרעין וקשה ועגולין:

1 גמרא ומאי ראיה לדבר יוה"כ דאי מהתם כו'. לכאורה המ"ל דאי מהתם ה"א דאתא לדר"ש אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו' חולין קכט:

2 גמ' שם ואימא בן פקועה טעון קריעה. ק"ל דהא אפי' לר"ש שהבאתיו בסמוך לענין טומאה מיקרי אוכל אף דבר שאסור באכילה. וי"ל דהא משום דכתיב כל מרבינן ליה כמש"כ התוס' במנחות קא ב אבל אוכל משמע דוקא הראוי לאכילת ישראל. ולכאורה הך קושיא אזלא דוקא אליבא דריה"ג בחולין עה דס"ל דב"פ מיטמא ט"א. ואולי ר"ל כאן שנמצא מת:

3 גמ' שם אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול. נשאלתי מחכם אחד דלפ"ז ה"ל להחמיר ולאכול בליל א' ש"פ מצה כל כמה דאפשר היינו שלא לאכול דבר אחר זולתה רק ממנה לבד לשבעה מפני חשש זה כי אולי יוגדל השיעור. והשבתיו ולטעמך בזמן המקדש נמי לא ה"ל לאתויי חטאת על כזית דחלב מפני חשש חולין בעזרה. אלא עיקרא דמילתא כתיב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך ספ"ב דר"ה ונ"ל דזהו דאמרינן בהוריות ג רע"ב או דלמא ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן ור"ל כיון דהם לא חזרו קרינן בהו ואל השופט כו' בימים ההם. ומהרמב"ם פי"ג מהל' שגגות ה"ד מוכח דהאיבעיא דשם הוא בשידעו גם ב"ד הראשון שטעו וגירסא אחרת היה לפניו אך אם יביא הקרבן על אכילת כזית בזמן שתתחדש הלכה על שיעור גדול אז ודאי הוי חולין לעזרה. ועוד דאז יחיו גם ב"ד הראשונים ויחזרו בהם. ועי' כעין זה בסנהדרין כט ב בעובדא דרי"ש בר"י ור"ח והא דהס"ד מעיקרא דאם ימעטו השיעור יהא חייב אף האוכלו בזה"ז הוא משום דבשעה שאכלו שגג ג"כ בחלב דהיה סבור שהוא שומן וס"ד דדמי להא דריו"ח רבו בריש הוריות דאף אם עשה בהוראת ב"ד פטור מ"מ אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב ודחי והתניא כו' דזה אפי' לריו"ח נקרא לא שב מידיעתו מפני דהוה שופט שבימיך והוא כעין שכ' המל"מ רפ"ב מהל' הנ"ל ע"ש:

4 גמ' שם אריו"ח שיעורין ועונשין הלמ"מ. הגהת הגרי"פ למחוק אריו"ח שייכא לקמן בסמוך. אמנם לא נ"ל גם שם למחוק רק תיבת אמר:

5 גמ' שם שיעורין של עונשין הל"מ. ל"י כוונת אמרו של עונשין. הלא שיעורין של מ"ע כגון דאכילת מצה ופסח ג"כ הל"מ. וכן דטומאה כמו עצם כשעורה כזית מן המת ודנבלה וכעדשה מן השרץ וטפח על טפח דטומאת אהל וכדומיהם ג"כ מהל"מ. ואולי משום דס"ל ח"ש אסור מה"ת ואין בו לאו אלא איסורא בעלמא לכן קאמר של עונשין דר"ל שיש בהן עונש דמלקות או דכרת לאפוקי לאיסורא אין שיעור:

6 רש"י ד"ה וראיה לדבר. למה שאמרתי דלפי ששינה כו' שינו חכמים כו' שאף בו שינו בשיעוריה כו'. כצ"ל:

7 רש"י ד"ה מחוסר שחיטה. ולא אמו. ק"ל דבביצה נמי לא קרינן באמה אשר יאכל. דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירה מיהא בעי כדכתבו התוס' בחולין כ וכן אפי' לר"מ דאית ליה שם קב דאמ"ה אינו נוהג בעוף. וכן למ"ד שם בע"ב דבחייה לאו לאברים עומדת נראה דמ"מ היא באיסור דאינה זבוחה וכ"כ התוס' שם לג ד"ה אחד. וי"ל דמ"ל בביצה שנמצאה במעיה לאחר שחיטה דומיא דבן פקועה דפריך:

8 רש"י ד"ה זוטר טובא ל"ג. בסוכה ה ב דאיתא כה"ג לא מחקו. ונ"ל משום דס"ל דבפחות מכזית א"א לאוקמי' דאשר יאכל כתיב ואכילה איננה בפחות מכזית:

9 גמרא ומ"ש שתיה דכל חד כו'. כצ"ל:

10 גמ' שם אר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת כו'. עי' בגליון בשם מ"א. ושגה בזה דע"כ ל"פ רבנן על ר' יהושע דמצטרפין אלא החמור לקל והכא קמ"ל דמצטרף לככותבת והיינו לחמור דכותבת היא פחותה מביצה כדמסקינן לעיל. ומלא לוגמיו הוא פחות מעט מרביעית כמש"כ הפר"ח שהיא ביצה ומחצה. ומכש"כ באדם גדול דבמלא לוגמיו דידיה משערינן:

11 גמ' שם מ"ד משקה הוא קמ"ל כל לאכשורי אוכלא אוכלא הוא. מכאן נ"ל סתירה להט"ז באו"ח סי' קנ"ח סק"ז לענין מרקחת וכן המ"א שם חולק עליו בזה. והא לא תיקשי מאי איריא משום אכשורי אוכלא תיפוק ליה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא. שבת קמד ב. דהתם נמי אינו אלא בבא לתקן את האוכל או בנבלע בו שו"ע שם סי' תק"ה והכא קאמר שעל גבי ירק לפי מה שחילק הת"י אין כאן סתירה להט"ז :

12 רש"י ד"ה ולא תטמאו בהם. דכתיב אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין כו'. פשוט דכוונתו לתחלת הברייתא דבר"ה טז ב וע"ש וסרה תמיהת הגה"ש:

13 תד"ה ושיערו. דרב יוסף ורבה כר"מ כו'. כצ"ל:

1 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים – קָרוּי אוֹכֶל, אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ

2 חולין פתח ↗

מַאן תַּנָּא עָבַר בְּנָהָר הוּכְשַׁר, הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת נִטְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִים, וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי, וְכׇל שֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין.

3 סנהדרין פתח ↗

״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״ – הוּחְזַק כַּפְרָן. אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כֹּל מִילֵּי דִּכְדִי לָא דְּכִירִי אִינָשֵׁי. הָהוּא דְּאַכְמֵין לֵיהּ עֵדִים לְחַבְרֵיהּ בְּכִילְּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לִי בִּידָךְ״. אָמַר לֵיהּ: ״הֵן״. אָמַר: ״עֵירֵי וְשָׁכְבֵי לֶיהֱווֹ עֲלָךְ סָהֲדֵי״. אֲמַר לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״. הָהוּא דְּאַכְמֵין עֵדִים בְּקִיבְרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לִי בִּידָךְ״. אָמַר לֵיהּ: ״הֵן״. חַיֵּי וּמִיתֵי לֶיהֱווֹ עֲלָךְ סָהֲדִי, אָמַר לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״. אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מֵהָא, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״אַתֶּם עֵדַיי״, לָא שְׁנָא כִּי אָמַר לֹוֶה, וְלָא שְׁנָא כִּי אָמַר מַלְוֶה וְשָׁתֵיק לֹוֶה. טַעְמָא דְּאָמַר לֹוֶה ״לָא״, אֲבָל אִי שָׁתֵיק – הָכִי נָמֵי. הָהוּא דַּהֲוָה קָרוּ לֵיהּ ״קַב רָשׁוּ״, אֲמַר: מַאן מַסֵּיק בִּי אֶלָּא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי? אֲתוֹ, תַּבְעוּהּו לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אָמַר רַב נַחְמָן: אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ. הָהוּא דַּהֲווֹ קָרוּ לֵיהּ ״עַכְבְּרָא דְּשָׁכֵיב אַדִּינָרֵי״. כִּי קָא שָׁכֵיב, אֲמַר: ״פְּלָנְיָא וּפְלָנְיָא מַסְּקוּ בִּי זוּזֵי״. בָּתַר דִּשְׁכֵיב, אֲתוֹ תַּבְעִינְהוּ לְיוֹרְשִׁין. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לְהוּ: כִּי אָמְרִינַן ״אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ״, הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה – לָא. פְּרַעוּ פַּלְגָא, תַּבְעִינְהוּ לְדִינָא לְאִידַּךְ פַּלְגָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא. אֲמַר לְהוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כָּךְ אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו. אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיזִיל וְנַיהְדַּר? אֲמַר לְהוּ: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן. הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – כּוֹתְבִין, וְאִם לָאו – אֵין כּוֹתְבִין. בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ. רַב אַמֵּי אָמַר: כּוֹתְבִין, וְרַב אַסִּי אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין. הֲוָה עוֹבָדָא, וְחַשׁ לַהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָא אוֹדִיתָא, זִימְנִין כָּתְבִינַן וְזִימְנִין לָא כָּתְבִינַן. כְּנִיפִי וְיָתְבִי – לָא כָּתְבִינַן, כַּנְפִינְהוּ אִיהוּ – כָּתְבִינַן. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ כַּנְפִינְהוּ אִיהוּ – לָא כָּתְבִינַן, עַד דְּאָמַר לְהוּ: ״הֱווֹ עֲלַי דַּיָּינֵי״. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר ״הֱווֹ עֲלַי דַּיָּינֵי״, לָא כָּתְבִינַן עַד דְּקָבְעִי דּוּכְתָּא, וְשָׁלְחִי, וּמַזְמְנִי לֵיהּ לְבֵי דִינָא. הוֹדָה בְּמִטַּלְטְלֵי, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – כּוֹתְבִין, וְאִם לָאו – אֵין כּוֹתְבִין. בִּמְקַרְקְעֵי, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, מַאי? אַמֵּימָר אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין. מָר זוּטְרָא אָמַר: כּוֹתְבִין. וְהִלְכְתָא: כּוֹתְבִין. רָבִינָא אִיקְּלַע לְדִמְהַרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי בַּר רַב הוּנָא מִדִּמְהַרְיָא לְרָבִינָא: מִטַּלְטְלִי וְאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כִּמְקַרְקְעֵי דָּמוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן דִּמְחַסְּרִי גּוּבְיָינָא, לָא. הָהִיא אוֹדִיתָא דְּלָא הֲוָה כְּתִב בַּהּ ״אֲמַר לַנָא, כְּתֻבוּ וַחֲתֻמוּ וְהַבוּ לֵיהּ״, אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַיְינוּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה גָּדוֹל. מַתְקֵיף לַהּ רַב פַּפֵּי, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּאֲנַן לָא יָדְעִינַן, וְסָפְרֵי דְּבֵי דִינָא יָדְעִי? שְׁאֵילִינְהוּ לְסָפְרֵי דְאַבָּיֵי, וְיָדְעִי. לְסָפְרֵי דְרָבָא, וְיָדְעִי. הָהִיא אוֹדִיתָא דַּהֲוָה כְּתִב בַּיהּ ״דּוּכְרַן פִּיתְגָמֵי״,

3 הוריות פתח ↗

אוֹ דִּלְמָא יְדִיעָה דְּהָהוּא בֵּית דִּין דְּהוֹרוּ בָּעִינַן! תֵּיקוּ.

7 תוספות על חולין פתח ↗

אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו - משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דבפרק ארבע מיתות סנהדרין דף נט. פריך והא איכא יפת תואר ומשני שאני עובדי כוכבים דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ שאני עובדי כוכבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ואין להקשות מהא דאמר פרק ד' מיתות סנהדרין דף נח: עובד כוכבים ששבת חייב וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך למימר מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ואע"ג דאמר אפילו ששבת בשני בשבת חייב מכל מקום לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וא"ת דבפרק גיד הנשה לקמן חולין דף קב. דפליגי אם נוהג אבר מן החי בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבר מן החי דטמא מ"מ אסיר ליה משום טמא ולא אשכחת דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אלא לר' מאיר דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכי תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א"כ מאי פריך התם בפ' ארבע מיתות סנהדרין דף נט. מגזל דפחות משוה פרוטה וי"ל דמכל מקום אבר מן החי דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע"ג דעובד כוכבים אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה דלמא לית ליה ההוא כללא אלא סבר לה כמ"ד הכא אין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים:

« רש"ש על יומא ע״ט ע״ב רש"ש על יומא פ״א ע״א »