רש"ש על יומא ס״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על יומא ס״א ע״ב רש"ש על יומא ס״ג ע״א »

1 תוספות על זבחים פתח ↗

ושמע מינה יש דיחוי בדמים - פי' בקונט' בדבר שאין בו אלא קדושת דמים לא תימא שאין דחוי מעיקרא אין בו אלא בקדושת הגוף וא"ת א"כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד דכל דחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים וי"ל דמשכחת לה בקבל דם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי וחזר ונהפך למראה דם ובפ' התערובת לקמן זבחים דף עח. אמרי' דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ולענין כיסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות וה"ר חיים מפרש יש דחוי בדמים שדוחה תמורה שלא לקרב ואמרי' כאן דאין קדושה אלא לדמים לא אלימא להתפיס התמורה לדחותה מקדושתה לעשותה כיוצא בה וכפי' זה משמע מתוך גירסת הספרים דכריתות דגרסי' התם דף כח. כך ש"מ בעלי חיים נדחין דקתני ואינה קריבה וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה למאי לדמים ודחוי מעיקרו לא קתני התם ומיהו ה"ר חיים גריס דחוי מעיקרו ולא גריס יש דחוי בדמים וכן יש כמה ספרים ולפי' קשה מההיא דמפריש נקבה לפסחו דלא קאמר התם תמורתה כיוצא בה ואמרי' עלה יש דחוי בדמים וכן בפ' בתרא דכריתות דף כח. דקאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני כו' דקאמר ש"מ תלת ולא שייכא תמורה דאין תמורה בעופות ורבינו ש"י פי' בתשובה כמו שפי' וכתב דבר זה למדתי פירושו ממס' כריתות דגרסי' התם בלשון זה ש"מ קדושת דמים מדחה כלומר ש"מ אפי' שלא קידשה מתחילה להקרבת גופו אלא קדושת דמים כגון הקדיש חציה וחציה שני חולין והכי נמי פרשינן ליה יש דיחוי בדמים כגון נקבה לפסחו לא חזיא גופא לפסח אלא לדמיה וכי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה היא דלא חזיא לאקרובי גופא לדבר שהוקדשה לה אמרי' תדחה מלקרב לעולם אפילו לאחר פסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מיחזא חזיא דקתני מתני' דמיה לשלמים אבל איהי גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחינן תנאי דפליגי בהא מילתא מיהו בהא מילתא טובא אתא לאשמועינן ורבינו חננאל מפרש יש דיחוי בדמים כלומר דדמים דחוים והדיחוי בדמים שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש כמו יש דחוי בדמים דמי שהיה טמא פסחים דף צח. דתנן התם גבי מפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים ור"ש נמי פי' כן התם יש דחוי בדמים אפילו הדמים דחויין שאין מביאין מהן פסח שהיה דעתו כן בשעת הפרשה מיהו אינו כן אלא מביא מן הדמים פסח כדתניא פ' בתרא דכריתות דף כח. המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותימכר ויביא בדמיה פסח ומתוך הך ברייתא רבינו שמואל מוחק בפרק מי שהיה טמא פסחים דף צח. שלמים וגריס יביא בדמיה פסח אמנם אין גירסא זו נכונה דאם כן היכי קאמר בגמרא ש"מ יש דחוי מעיקרו ויש דחוי בדמים ובעלי חיים נדחין הלא כי נמי בעלמא אין דחוי אין יכול להקדיש איהי גופה פסח שהרי נקבה היא ובפסח כתיב זכר תמים בן שנה א"כ על כרחך התם פ' מי שהיה טמא גרסי' שלמים ור"ת אומר דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' המפריש נקבה לפסחו תרעה ויביא בדמיה פסח נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיה שלמים ומתני' דמי שהיה טמא בכה"ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף וצ"ע בההיא דכריתות א"ר אלעזר א"ר אושעיא מטמא מקדש עשיר כו' ומתיב רב עוקבא המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה ויביא בדמיו פסח כו' ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ומשני כי אמרינן לרבנן ור"ש ס"ל דבע"ח אין נדחין דתניא מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר"ש והשתא מאי ס"ד מעיקרא דפריך מר"ש לסייעי' מרבנן וי"ל דת"ק נמי מודה דבע"ח אין נדחין והא דקאמר ירעה טעמא כרבי אלעזר דתמורה פ' אלו קדשים תמורה דף יח: דתנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה רבי אליעזר אומר אף הוא עצמו יקרב עולה ומפרש בגמרא דגבי מפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לא הוה א"ר אליעזר הוא עצמו יקרב פסח דגמירי למקום שהמותר הולך שם הולד הולך ולפני הפסח דאימיה קדשה לדמי פסח שלא היה יכול להמתין עד שתלד הזכר ויקריבנו פסח ולכך ולד נמי לדמי פסח אע"ג דקסבר בע"ח אין נדחים ומיהו קשה אדפריך ליה מברייתא דכריתות לסייעיה מת"ק דרבי אליעזר דתמורה דאית ליה בעלי חיים נדחין דקאמרי במפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וממתניתין דפסחים ופלוגתא דתנאי ביומא דף סד: ועוד קשה היכי מייתי מההיא דמת אחד מהם דאית ליה לר"ש דאין נדחין דלמא שאני התם דלא דחייה בידים ועוד קשה היכי מייתי מההיא דרבי אליעזר דפשיטא ליה התם דבעלי חיים נידחים ולעיל מבעיא ליה התם בכריתות דף כז. ובתמורה פירשתי לפני רבינו דחידושא דרבי יוחנן הוי אע"ג דבידו לתקן וליקח חציה השני וכן רבי אלעזר אמר רבי אושעיא פ' בתרא דכריתות בידו להפקיר נכסיו והוי עני והוה ראוי הקן שהפריש ומיהו אין בידו כ"כ כמו נפגם המזבח בריש פ' קדשי קדשים לקמן זבחים דף נט. דחוי מעיקרו הוא וכשר והכא לכ"ע משמע דכשר דבידו לתקן כדאיתא פרק לולב הגזול סוכה דף לג. ולכך נמי נקט רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהוה ליה נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח וגם דחוי מעיקרו דכשר ובכריתות פ' בתרא דפריך לר' אושעיא מר' שמעון ולא מייתי ליה סייעתא מרבנן משום דעד כאן לא פליגי רבנן ואמרי שנדחה משום דאין בידו לתקן כלל בשעת הקדש שהיא נקבה לפסחו אבל היכא שבידו לתקן קצת כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן דאי בעי מפקר נכסיה מודה דלא הוי דיחוי כל זה פי' רבינו הקדוש זצוק"ל וקשה לי על זה מאי פריך לעיל אי אפרשיה מצפרא דחוי מעיקרו הוא הלא בידו להשהותו עד חצות כמו הקדיש חובות בגלגל דכשירין בשילהי פרק אחרון לקמן זבחים קיח. וכן אותו ואת בנו:

2 סנהדרין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: אַדָּא בְּרִי, בִּתְרֵי קְטָלֵי קָטְלַתְּ לֵיהּ? מַתְנִי׳ מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵיסוֹ מִתְבַּקַּעַת. גְּמָ׳ מִשּׁוּם דְּלָקָה וְשָׁנָה, בֵּית דִּין כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הָכָא בְּמַלְקִיּוֹת שֶׁל כָּרֵיתוֹת עָסְקִינַן, דְּגַבְרָא בַּר קְטָלָא הוּא, וְקָרוֹבֵי הוּא דְּלָא מְיקָרַב קְטָלֵיהּ. וְכֵיוָן דְּקָא מְוַותַּר לַהּ לְנַפְשֵׁיהּ, מְקָרְבִינַן לֵיהּ לִקְטָלֵיהּ עִילָּוֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא: תָּא אַסְבְּרָא לָךְ, בְּמַלְקִיּוֹת שֶׁל כָּרֵת אַחַת, אֲבָל שֶׁל שְׁתַּיִם וְשֶׁל שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת – אִיסּוּרֵי הוּא דְּקָא טָעֵים, וְלָא מְוַותַּר כּוּלֵּי הַאי. מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה. שָׁנָה אַף עַל גַּב דְּלָא שִׁילֵּשׁ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? דְּאִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָא אָמַר: עַד תְּלָת זִימְנֵי לָא הָוְיָא חֲזָקָה. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, קָסָבַר עֲבֵירוֹת מַחֲזִיקוֹת. מֵיתִיבִי: עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַלְקוֹת, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, וּשְׁלִישִׁית כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁלִישִׁית מַלְקִין אוֹתוֹ, בָּרְבִיעִית כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. מַאי לָאו דְּכוּלֵּי עָלְמָא מַלְקִיּוֹת מַחְזִיקוֹת, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָמִיפַּלְגִי? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר עֲבֵירוֹת מַחְזִיקוֹת, וּמָר סָבַר מַלְקִיּוֹת מַחְזִיקוֹת. וְהָדְתַנְיָא: הִתְרוּ בּוֹ וְשָׁתַק, הִתְרוּ בּוֹ וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ – פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה מַתְרִין בּוֹ, שְׁלִישִׁית – כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בַּשְּׁלִישִׁית מַתְרִין בּוֹ, בִּרְבִיעִית – כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. וְהָתָם, מַלְקוֹת לֵיכָּא. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רָבִינָא: בְּכִיפָּה צְרִיכָה הַתְרָאָה קָמִיפַּלְגִי. וּמַאי כִּיפָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה: מְלֹא קוֹמָתוֹ. וְהֵיכָא רְמִיזָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה״. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה״? מַאי ״מְצוֹדָה רָעָה״? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חַכָּה. מַתְנִי׳ הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ. גְּמָ׳ מְנָא יָדְעִינַן? אָמַר רַב: בְּעֵדוּת מְיוּחֶדֶת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: כְּגוֹן דְּאִיתַּכְחוּשׁ בִּבְדִיקוֹת וְלָא אִיתַּכְחוּשׁ בַּחֲקִירוֹת, כְּדִתְנַן: מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְאֵנִים. וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי: נוֹתְנִין לוֹ לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵיסוֹ מִתְבַּקַּעַת? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִידֵּי וְאִידֵּי נוֹתְנִין לוֹ לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ עַד שֶׁיּוּקְטַן מַעְיָינוֹ, וַהֲדַר מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִין עַד שֶׁכְּרֵיסוֹ מִתְבַּקַּעַת. מַתְנִי׳ הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה, וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם, וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטוּמְאָה – אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִּרְחֵי כְהוּנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּמְפַצְיעִין אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִין. זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בְּחֶנֶק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּידֵי שָׁמַיִם. גְּמָ׳ מַאי קַסְוָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּלִי שָׁרֵת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ״. וְהֵיכָא רְמִיזָא? ״וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ״. וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: יַכֶּה קוֹסֵם אֶת קוֹסְמוֹ. רַבָּנַן, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר מָרִי, אָמְרִי: יַכֵּהוּ קוֹסֵם לוֹ וּלְקוֹנוֹ וּלְמַקְנוֹ. וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית, בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב:

3 יומא פתח ↗

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁוִין — כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר — כְּשֵׁרִין.

4 יומא פתח ↗

מֵת אֶחָד מֵהֶם, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת — יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת — יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִילָּה,

5 יומא פתח ↗

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ — יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

6 רש"י פתח ↗

שני שעירי. במראה - שניהן לבנים או שחורים או סחופים:

7 רש"י פתח ↗

על קרן מערבית צפונית - של מזבח שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל יכולת מפני שהכתלים גבוהים והחמה שחרית בשיפולו של רקיע וצל הכותל עומד כנגדה וצפונית משום דקדשי קדשים שחיטתן על ירך המזבח צפונה ושם היה בית המטבחיים והטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן והן עשרים וארבעה כמנין המשמרות ומקומן עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע קבועות בששה סדרים:

8 רש"י פתח ↗

על טבעת שניה - לא בטבעת שאצל המזבח אלא בשניה לה המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרחית צפונית שמשם השמש באה שחרית וטעמא דטבעת שניה לא ידענא ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה שלא תהפך ושל בין הערבים שהחמה באה מן המערב מושך עצמו לצד מזרח בכל יכולת ופניו למערב דרום באלכסון שזריחת החמה באה משם:

9 רש"י פתח ↗

10 יומא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּחוּץ, עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל עֲלֵיהֶן — חַיָּיב עַל שְׁנֵיהֶם. מִשֶּׁהִגְרִיל עֲלֵיהֶן — חַיָּיב עַל שֶׁל שֵׁם, וּפָטוּר עַל שֶׁל עֲזָאזֵל.

1 גמרא ר"פ משמיה דרבא אמר ראשון משלח ור"ש כו' אחרון משלח. הב"א כתב ליישב קושיית הש"י דאמאי ל"ק הש"ס דפליגא אליבא דרבא באם בע"ח נדחין או לא. משום דאשכחן לרבא בזבחים עג ב דס"ל דבע"ח נדחים ע"ש. ותמוה דא"כ יקשה לר"פ דאמר משמו ראשון משלח. אלא ע"כ צריך לחלק דש"ה דאין בידו כלל. וע"ד שחילק ר"א שם לד ב ועי' תוס' שם בדף יב:

2 במשנה שוין כו' ובקומה. עמש"כ בס"ד בסנהדרין פא ב:

3 משנה שם ובדמים. נראה דר"ל בשווי דמי מחירם והיינו שיהיו שוין בשומנן. וז"ל הירושלמי שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים אין השעירים כמצותן שוין בשבח הדמים ואין שוין בדמים השעירים כמצותן. וע"ש בק"ע. וכ"מ מהא דכללן כולן בואע"פ שאינן שוים ודלא כתוי"ט שכ' שדמים הוי דבר שחוץ לגופן כמו לקיחתן כאחד. גם מש"כ דלר"י נמי כו' דמראה וקומה מחד קרא נפקי כו' תמוה דבגמרא אמרינן חד למראה וחד לקומה. ועי' ת"י גירסאות שונות בזה. ומש"כ הת"י דלקיחתן כאחד נפ"ל מדכתיב יקח שני שעירי משמע דבשעת לקיחתן יהיו שנים כעין דרשה זו הוא לעיל מא ולקחה כו' אחד לעולה וא' לחטאת דיליף מיניה דבשעת לקיחה מתפרשות ע"ש. אבל קשה א"כ ליבעי נמי שם לקיחתן כא':

4 משנה שם יקח זוג לשני. עי' ת"י פה וגם בד"ה משהגריל. ולכאורה סתירה לדבריהם ממה שהבאתי לעיל סא מגמרא דמנחות סד ע"ש. ומה שהביא מלקמן סה ב לכאורה אין ראיה דהתם י"ל דה"ק דלא ה"ל לגזור פר אטו שעיר כיון דשעיר גופיה אינו אלא למצוה ע"ש בתד"ה ומשום. ועמש"כ שם ראיה לפי' הת"י. ולעד"נ כיון דבא תחת המת ה"ל כאילו היה נקנה אז וכה"ג אר"ש ורבא בר"ה ולקמן סג ב בתירוצא דרבינא. ולפי מש"כ שם בק"א דט"א בס"ד אין ראיה משם:

5 משנה שם נשפך הדם. לשון הרע"ב ובכל העבודות כו' בין בחוץ חוקה כתיב כו'. תמוה שסתם דבריו כדברי ר"נ לעיל ס ללא צורך. והוא עצמו בס"פ דלעיל סתם כר"י. וגם הכא בדר"י קיימינן. ואולי קורא בכאן להיכל חוץ ודוחק:

6 רש"י ד"ה במראה. או שחופין. כצ"ל בשי"ן מלשון שחופות בחולין קלה ודלא כהגהת הב"ח:

7 רש"י ד"ה על קרן. ומקומן כ"ד אמות על כ"ד. זאת מצאנו אשר מצפון לדרום הכילו כן לעיל טז ב ממתני' דמדות אבל ממזרח למערב ל"י מקומו איו:

8 רש"י ד"ה על טבעת שניה. ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרחית צפונית שמשם השמש באה שחרית. צ"ע דברפ"ד דתמיד מבואר דפני הכבש ופני השוחט למערב. וגם מאי פסקא דבשחרית זורחת ממזרחית צפונית הלא בימות הגשמים זורחת מדרומית מזרחית. ומש"כ ואני שמעתי כדי כו' ג"כ צ"ע דשם מבואר דראשו היה לדרום:

9 בא"ד ושל בה"ע כו' מושך עצמו לצד מזרח. כצ"ל:

10 גמ' עד שלא הגריל כו' למאי חזו. קשה אמאי לא מוקי לה כר"ש דס"ל הגרלה לא מעכבא לקמן. ואולי דלדידיה נמי מחוסר קריאת שם חטאת עליו בפה:

4 מנחות פתח ↗

אֵימָא לָךְ כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הָתָם, אֶלָּא דְּאִיתְעֲבִיד לֵיהּ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וְלָא צְרִיךְ אַחוֹלֵי שַׁבָּת, אֲבָל הָכָא, דְּלָא אִיתְעֲבִיד לֵיהּ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וּצְרִיךְ לְאַחוֹלֵי שַׁבָּת – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַבָּה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, דִּתְנַן: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת נִקְצָר בְּיָחִיד, בְּמַגָּל אֶחָד וּבְקוּפָּה אַחַת, וּבַחוֹל – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל – בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת. מִי לָא קָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הָתָם, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכָא, אֶלָּא דְּלֵיכָּא פַּרְסוֹמֵי מִילְּתָא, אֲבָל הָתָם, דְּאִיכָּא פַּרְסוֹמֵי מִילְּתָא – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הָתָם, דְּאִי בְּחַד אִי בִּשְׁלֹשָׁה – צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ מִיתְעֲבִיד כְּהִלְכָתוֹ, אֲבָל הָכָא, דְּלָא אִיתְעֲבִיד כְּהִלְכָתוֹ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי יוֹסֵי אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, דִּתְנַן: בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל וּבֵין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל – מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מִי לָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכָא, אֶלָּא דְּלֵיכָּא נִמְצֵאתָ אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל הָתָם, דְּנִמְצֵאתָ אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, אֶלָּא דְּלֵיכָּא צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וְלֹא נִיתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת, אֲבָל הָכָא, דְּאִיכָּא צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וְנִיתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִיתְּמַר: שָׁחַט שְׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁל צִיבּוּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא אַחַת. אֲמַר רַבָּה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי: חַיָּיב עַל הַשְּׁנִיָּה, וּפָטוּר עַל הָרִאשׁוֹנָה. וַאֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר לוֹ בַּשְּׁנִיָּה, וַאֲפִילּוּ נִמְצֵאת רִאשׁוֹנָה כְּחוּשָׁה. וּמִי אָמַר רַבָּה הָכִי? וְהָא אָמַר רַבָּה: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת שְׁמֵינָה וְאַחַת כְּחוּשָׁה – שָׁחַט שְׁמֵינָה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט כְּחוּשָׁה – חַיָּיב, כְּחוּשָׁה וְאַחַר כָּךְ שְׁמֵינָה – פָּטוּר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא שְׁמֵינָה לְכַתְּחִלָּה וּשְׁחוֹט! אִיבָּעֵית אֵימָא: סְמִי כְּחוּשָׁה מִקַּמָּיְיתָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָהִיא – רַבִּי אַמֵּי אַמְרַהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה כְּחוּשָׁה בִּבְנֵי מֵעַיִין, מַהוּ? בָּתַר מַחְשַׁבְתּוֹ אָזְלִינַן, וְגַבְרָא לְאִיסּוּרָא קָא מִיכַּוֵּין, אוֹ דִלְמָא בָּתַר מַעֲשָׂיו אָזְלִינַן? אֲמַר לֵיהּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַבָּה וְרָבָא? דְּאִיתְּמַר: שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם, וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים – חַיָּיב. לְהַעֲלוֹת דָּגִים, וְהֶעֱלָה דָּגִים וְתִינוֹק – רָבָא אָמַר: חַיָּיב, וְרַבָּה אָמַר: פָּטוּר. וְעַד כָּאן רַבָּה לָא קָא פָּטַר אֶלָּא כֵּיוָן דְּשָׁמַע, אָמְרִינַן נָמֵי דַּעְתֵּיהּ אַתִּינוֹק, אֲבָל לֹא שָׁמַע – לָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ דְּרַבָּה וְרָבָא, דְּאִיתְּמַר: שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם, וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים – חַיָּיב, לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה תִּינוֹק וְדָגִים – רַבָּה אָמַר: פָּטוּר, וְרָבָא אָמַר: חַיָּיב. רַבָּה אָמַר פָּטוּר – זִיל בָּתַר מַעֲשָׂיו, וְרָבָא אָמַר חַיָּיב – זִיל בָּתַר מַחְשַׁבְתּוֹ. אָמַר רַבָּה: חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לִגְרוֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְהֵבִיאוּ עֲשָׂרָה גְּרוֹגְרוֹת בְּבַת אַחַת – פְּטוּרִין, אֲפִילּוּ בְּזֶה אַחַר זֶה, אֲפִילּוּ קָדַם וְהִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה. בָּעֵי רָבָא: חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגְרוֹת, וְיֵשׁ שְׁתֵּי גְּרוֹגְרוֹת בִּשְׁתֵּי עוּקְצִין, וְשָׁלֹשׁ בְּעוֹקֶץ אַחַת – הֵי מִינַּיְיהוּ מַיְיתִינַן? שְׁתַּיִם מַיְיתִינַן, דְּחָזוּ לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא שָׁלֹשׁ מַיְיתִינַן, דְּקָא מְמַעֲטָא קְצִירָה? פְּשִׁיטָא, שָׁלֹשׁ מַיְיתִינַן, דְּעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם, אֶלָּא דְּכִי מְמַעֵט בַּאֲכִילָה קָא מְמַעֵט קְצִירָה, אֲבָל הָכָא דְּכִי קָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָה קָא מַפְּשָׁא קְצִירָה, וַדַּאי שָׁלֹשׁ מַיְיתִינַן. מַתְנִי׳ מִצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב, לֹא בִּיכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם – מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכׇּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הָעוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם ״כַּרְמֶל״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הָעוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוּרְקָנוֹס מִבַּחוּץ וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים, בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶן דִּינָרִין בְּקוּפָּה וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחׇכְמַת יְוָונִית, לָעַז לָהֶם בְּחׇכְמַת יְוָונִית, אָמַר לָהֶן: כׇּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ לָהֶן דִּינָרִין בְּקוּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶן חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפׇּרְנָיו בַּחוֹמָה, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִיר, וְאָרוּר שֶׁיְּלַמֵּד בְּנוֹ חׇכְמַת יְוָונִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. כִּי מְטָא עוֹמֶר, לָא הֲווֹ יָדְעִי מֵהֵיכָא אַיְיתִי עוֹמֶר. אַכְרֻזוֹ, אֲתָא הָהוּא חַרְשָׁא, אוֹתֵיב חֲדָא יְדָא אַאִיגָּרָא וַחֲדָא יְדֵיהּ אַצְּרִיפָא. אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: מִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵהּ ״גַּגּוֹת צְרִיפִין״ אוֹ ״צְרִיפִין גַּגּוֹת״? בְּדַקוּ וְאַשְׁכְּחוּהּ. כִּי בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לָא הֲווֹ יָדְעִי מֵהֵיכָא לְאֵתוֹיֵי, אַכְרוּז. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא חַרְשָׁא, אוֹתֵיב יְדֵיהּ אַעֵינֵיהּ וַחֲדָא יְדָא אַסִּיכְרָא. אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: וּמִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵהּ ״עֵין סוֹכֵר״ אוֹ ״סוֹכֵר עַיִן״? בְּדַקוּ וְאַשְׁכַּחוּ. הָנְהוּ שָׁלֹשׁ נָשִׁים דְּאַיְיתוֹ שָׁלֹשׁ קִינִּין, חֲדָא אָמְרָה: ״לְזִיבָתִי״, וַחֲדָא אָמְרָה: ״לְיַמָּתִי״, וַחֲדָא אָמְרָה: ״לְעוֹנָתִי״. סְבוּר מִינָּה ״זִיבָתִי״ – זָבָה מַמָּשׁ, ״לְיַמָּתִי״ – לְיַמָּתִי מַמָּשׁ, ״לְעוֹנָתִי״ – לְעוֹנָתָהּ, דְּכוּלְּהוּ חֲדָא חַטָּאת וַחֲדָא עוֹלָה. אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: שֶׁמָּא בְּזוֹב סִיכְּנָה, שֶׁמָּא בַּיָּם סִיכְּנָה, שֶׁמָּא בְּעֵינָהּ סִיכְּנָה, דְּכוּלְּהוּ עוֹלוֹת נִינְהוּ. בְּדוּק וְאַשְׁכֻּח.

« רש"ש על יומא ס״א ע״ב רש"ש על יומא ס״ג ע״א »