רש"ש על כתובות ל״ט

1 רש"י ד"ה מר בר"א. עי' מה שהקשה המהרש"א. ולפמש"כ רש"י בחולין עו ב דקי"ל כמר בר"א בכל דוכתי בר כו' וכ"כ התוס' שם ולקמן פד ב. צו י"ל קושייתו:

2 רש"י ד"ה ופקע אב. וקנס כו' כל כמה דלא גבתה. ל"ד דאפי' לר"ש דר"פ דלקמן. גבי דידה ממון הוה משעת העמדה בדין להוריש כמו שפי' בעצמו שם מב ב בד"ה כגון שעמדה בדין:

3 רש"י ד"ה שותה בעציצו. ע"כ ישאנה כדכתיב לא יוכל כו'. אולי יכוון למש"כ התוס' לקמן מ ד"ה מהר:

4 גמרא משל דמפותה כו' קרע שיראין שלי והפטר שלי דאבוה נינהו. קשה איך ס"ד שתוכל למחול ממון שאינו שלה. ועוד דא"כ בושת ופגם נמי. ונ"ל דקס"ד דתאות הנאת תשמיש שקולה לה יותר מהצער עד שלא נחשב לה הצער למאומה נגד ההנאה ולכן דומה כמו שלא היה לה צער כלל. ועל מה יקבל האב תשלומין. אבל הגמרא לא קבלה להאי סברא דהא מ"מ צער הוה לה אלא שלא חששה לו משום תאותה:

5 גמ' שם היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ. כצ"ל. וכ"ה בקדושין ועיקר הדרש הוא מתיבת מאן וכ"נ מפרש"י לקמן מד ב ועי' בתוס' כאן ד"ה אין:

6 רש"י ד"ה לכשלא יכנוס. או המפתה. כצ"ל:

7 תד"ה קרע. ואע"ג דלא אמר ע"מ לפטור כו'. משמע דעל המפתה קאמרי. וקשה דהא בסוף החובל מסקינן דבצערא דגופו אפי' השיב הן אמרינן דבתמיה קאמר ע"ש בתוס' ויש לדחוק דלרבותא קאמרי דאע"ג דאפילו הוא לא אמר הכא ע"מ לפטור איכא למימר כו'. ויותר נראה דצ"ל אע"ג דלא אמרה: