רש"ש על כתובות כ״ד

מהדורה: דפוס וילנא ראם

רש"ש על כתובות כ״ג ע״ב » « רש"ש על כתובות כ״ה ע״א

1 יבמות פתח ↗

זֶה הַכְּלָל: גֵּט אַחַר מֵיאוּן — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, מֵיאוּן אַחַר גֵּט — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיּוֹצְאָה הֵימֶנּוּ בְּגֵט — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, בְּמֵיאוּן — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. גְּמָ׳ אַלְמָא אָתֵי מֵיאוּן וּמְבַטֵּל גֵּט. וּרְמִינְהִי: הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּצְתָה הֵימֶנּוּ בְּגֵט — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, בְּמֵיאוּן — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. אַלְמָא לָא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמְבַטֵּיל גִּיטָּא דִּידֵיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? וְדִלְמָא: מֵיאוּן דִּידֵיהּ מְבַטֵּל גֵּט דִּידֵיהּ, מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ לָא מְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ דְּלָא מְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ — אַיְּידֵי דְּמַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּקְרִיצוֹתָיו אָזֵל מְשַׁבֵּשׁ וּמַיְיתֵי לַהּ, מֵיאוּן דִידֵיהּ נָמֵי לָא לִיבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ — דְּאַיְּידֵי דְּמַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּקְרִיצוֹתָיו אָזֵיל מְשַׁבֵּשׁ וּמַיְיתֵי לַהּ! הָא כְּבָר שַׁבְּשַׁהּ וְלָא אִישְׁתַּבַּשָׁא. אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, דְּחַבְרֵיהּ אַדְּחַבְרֵיהּ קַשְׁיָא: מֵיאֲנָה בּוֹ וְהֶחְזִירָהּ, נָתַן לָהּ גֵּט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ. טַעְמָא דְּנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה. הָא מֵיאֲנָה — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ, אַלְמָא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ. וּרְמִינְהִי: הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ בְּגֵט — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, בְּמֵיאוּן — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. אַלְמָא לָא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁשִּׁלְּשָׁה בְּגִיטִּין, דְּמִיחַזְּיָא כִּגְדוֹלָה. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ״? בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה נִתְבַּקְּשָׁה הֲלָכָה זוֹ: הֲרֵי שֶׁיָּצְאָה מֵרִאשׁוֹן בְּגֵט וּמִשֵּׁנִי בְּמֵיאוּן, מַהוּ שֶׁתַּחֲזוֹר לָרִאשׁוֹן? שָׂכְרוּ אָדָם אֶחָד בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְאָסַר. אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בִּנְצִיבִין, וְאָסַר. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: לְזוֹ לֹא הוּצְרַכְנוּ. לְאִיסּוּר כָּרֵת הִתַּרְתָּ, לְאִיסּוּר לָאו — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. בְּרַם כָּךְ שָׁאֲלוּ: הֲרֵי הָיְתָה אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, שֶׁהִיא שְׁנִיָּיה לוֹ, וּנְשָׂאָהּ אָחִיו מֵאָבִיו וּמֵת, מַהוּ שֶׁתְּמָאֵן הַשְׁתָּא וְתִעְקְרִינְהוּ לְנִישּׂוּאִין קַמָּאֵי, וְתִתְיַיבֵּם צָרָתַהּ. יֵשׁ מֵיאוּן לְאַחַר מִיתָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, אוֹ לָא? שָׂכְרוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְאָסַר. אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בִּנְצִיבִין, וְאָסַר. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: וּמוֹדֶה רַב, שֶׁמּוּתֶּרֶת לְאָחִיו שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו. פְּשִׁיטָא, הוּא נִיהוּ דְּמַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּקְרִיצוֹתָיו, אֲבָל אָחִיו לָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזַר הַאי אַטּוּ הַאי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לוֹ, כָּךְ אֲסוּרָה לָאַחִין. וְהָא אֵינָהּ מַכֶּרֶת בִּקְרִיצוֹתֵיהֶם וּרְמִיזוֹתֵיהֶם? גְּזֵירָה אָחִיו אַטּוּ הוּא. מַתְנִי׳ הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְהֶחְזִירָהּ — מוּתֶּרֶת לַיָּבָם.

2 תוספות פתח ↗

נשביתי וטהורה אני למה לי - וקשה לרשב"א אמאי לא משני משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת וי"ל דמשום הא לא אצטריך דמסיפא דמתני' שמעינן לה דקתני סיפא עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואינה נאמנת לומר טהורה אני:

3 תוספות פתח ↗

וכן שני אנשים למה לי משום דבעי למיתני פלוגתא דרבי יהודה ורבנן - אבל בשתי נשים משמע דלא פליג רבי יהודה משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן כתובות דף כו. אשכחן איפכא דמסיח לפי תומו נאמן בתרומה אפי' על פי עצמו כדאמר גבי יוחנן אוכל חלות דהעלהו רבי לכהונה על פיו וגבי שבויה תני לקמן כתובות דף כז: הכל נאמנים להעידה חוץ מבעלה ומוקי לה במסיח לפי תומו ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין ניחא דטעמא דמחמיר רבי יהודה טפי בתרומה מבשבויה משום דמעלין מתרומה ליוחסין אבל רבי דמיקל טפי בתרומה במסיח לפי תומו היינו משום דקסבר דאין מעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה וי"ל דבתרומה דרבנן דוקא הוא דמתכשר במסיח לפי תומו כדמשמע בהגוזל בתרא ב"ק קיד: אבל בתרומה דאורייתא לא:

4 תוספות פתח ↗

5 תוספות פתח ↗

6 תוספות פתח ↗

שלי חדש ושל חבירי ישן - בפרק אע"פ פי' בקונטרס די"מ משום עומר ולאו מילתא היא דאם כן מאי מתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש ישן מאי איכא למימר ועוד דלא מצינו בשום מקום שנחשדו עמי הארץ על החדש ורשב"א פירש דקאי אשביעית וקאמר שלי חדש וגדל בשביעית ואסור להשהותו אחר הביעור ושל חבירי ישן וגדל בשנה שעברה ואשכחן דקרי לשביעית חדש דתנן במסכת שביעית פ"ז מ"ז ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הורד וכי משני בדמאי הקילו בשביעית לא חש לתרץ דפשיטא ליה להש"ס דרבי יהודה מיקל בשביעית משום דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית כדאמר בהניזקין גיטין נד. ואין נראה לר"ת דסתם עמי הארץ לא נחשדו אשביעית דתנן בפרק עד כמה בכורות ל. ושם החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר אלמא דסתמא אינן חשודין בשביעית ומעשר דקתני היינו מעשר שני דאמעשר ראשון חשודין הם והא דתנן במסכת דמאי פ"ג מ"ד ומייתי לה בהניזקין גיטין סא: המוליך חיטין לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית דמשמע דחשודים על השביעית איכא למימר דמשום כותי נקט שביעית אי נמי בודאי חשוד איירי וכן ההיא דמייתי בפרק קמא דחולין דף ו. ושם הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית ועוד קשה לר"ת דאי באיסור חדש או שביעית מיירי הוה ליה למימר של חברי אינו חדש כדקאמר אינו מתוקן ועוד הקשה ר"ת דלעיל דההיא משנה דחמרין תנן במס' דמאי פ"ג הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הלך ולקח הימנו אמר ליה מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנים ואי ישן היינו דלית ביה איסור חדש או שביעית היאך קונה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל שמה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן ופי' הקונטרס נראה לר"ת עיקר דלהשביח קאמר ולרבותא דרבי יהודה נקטיה דאע"פ שמגרע את שלו ומשביח את של חבירו ומיחזי טפי כגומלין אפילו הכי נאמנין ואם תאמר א"כ מאי קשה ליה דרבנן אדרבנן דלמא הכא הוא דחיישינן לגומלין דדומה שהן גומלין כדפי' ויש לומר דאי לאו דחיישינן לגומלים בעלמא משום הכי לא הוו חיישינן טפי:

7 תוספות פתח ↗

8 תוספות פתח ↗

9 תוספות על יבמות פתח ↗

שכן מחפ"ז - וא"ת דמעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה וי"ל דהשתא לאו מאוכל בטומאת הגוף פריך אלא מזר האוכלה מה שאין כן בקדש דבקדש יש שמותר לזרים כגון שלמים ואפילו קדשים שאין נאכלים אלא לכהונה ליכא מיתה בזר אלא אזהרה ואפילו קדש דבר מעילה ליכא מיתה לרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה:

10 רש"י פתח ↗

בקשו כתבם המתיחשים - שיהו כהנים כשרים לפי שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו להם בנים כדכתיב בספר עזרא והם חללים הוצרכו הנולדים בגולה להתייחס כשעלו מן הגולה לשרת בבנין שני:

11 רש"י פתח ↗

מקדשי הקדשים - דוקא מקדשי המקדש פסלינהו אבל תרומה שהיו רגילין בה בגולה לא אסר עלייהו משום דהוחזקו בה:

12 רש"י על כתובות פתח ↗

אינו נאמן - הואיל ועם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשר אע"פ שמעיד על שלו שאינו מתוקן ועוד שמוסיף עם זו דברים אחרים לשבח את של חבירו אינו נאמן להחזיק את של חבירו בחזקת מתוקן שאינן אלא מערימין אמור אתה כאן ואני במקום אחר:

14 תוספות פתח ↗

אמנה שבשטר קמסהדי - וא"ת ואי לאו אכולא מילתא קמסהדי א"כ עדים חתמי אע"ג דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו ואם כן הא דתנן בגט פשוט ב"ב דף קעב. שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אם היו משולשין יכתבו כהן ומה מועיל כיון שעדים חותמין אע"פ שאין מכירים בו אם הוא כהן והרי הוא יכול להערים ולכתוב שטר אחר בשם חבירו כהן ויוציא ממון מחבירו כהן וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולא מילתא קא מסהדי כי אז הן צריכין לידע אם בן כהן הוא והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מיבעיא לן היכא דלא הוחזקו:

15 תוספות פתח ↗

חד אמר מעלין - ואם תאמר ואמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין קדושין דף עו. ושם אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מדוכן כו' וי"ל דהך דשטרות מלתא דפשיטא היא דכיון דאכולא מלתא קמסהדי א"כ הוי עדות גמור ולכך לא קא חשיב עדים וא"ת ואמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים למ"ד מעלין ואור"ת דתרומה בכלל מזבח ונשיאות כפים בכלל דוכן אע"ג דההוא דוכן היינו שיר כדמשמע התם בגמרא מ"ד מעלין הוה מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולים ומיהו קשה אמאי לא חשיב ס"ת שקרא בחזקת כהן כדלקמן ויש לומר דאיכא למימר דתנא ושייר כולהו ובספר הישר פירש ר"ת דלאו בעבודת מזבח ממש איירי אלא כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה אבל מילי דכהונה כגון תרומה ונשיאות כפים וס"ת לא איצטריך למתני:

16 תוספות פתח ↗

1 גמרא עד שיהו ג' שנים מעידין ע"ז ושנים מעידין ע"ז. נ"ל דהברייתא קצרה מלומר פעם ג' כי כן דרך חז"ל בכ"מ כמ"ש בעירובין צג וביבמות קח ב:

2 תד"ה נשביתי. וקשה לרשב"א כו' וי"ל כו' דקתני סיפא עיר כו'. מה שהקשה המהרש"א נ"ל דלק"מ דמהתם לא שמעינן דאם נשאת תצא. אבל מהא דכרכום שפיר מוכח דקתני בה כל כהנות כו' דהיינו הנשואות לכהן כדפרש"י. וכדמוכח ג"כ מעובדא דר"ז בן הקצב. אך ק"ק דנימא דאשמעינן דדוקא אם משנשאת באו עדים לא תצא עמש"כ לעיל כג אבל אם באו קודם שנישאת אף דבשעה שאמרה נשביתי וטהורה אני עדיין לא באו אף אם נישאת תצא. ועי' לעיל תד"ה שתי נשים:

3 תד"ה אבל. פי' בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות. לקמן סוף דף כה:

4 בא"ד דאין מכירין ישראל חללים כו'. לעיל יד ב:

5 בא"ד דלכ"ע בנ"י מקוה טהרה כו'. קדושין עז:

6 תד"ה שלי. ורשב"א פי' דקאי אשביעית. נראה דצ"ל ורשב"ם עי' ר"ש פ"ד דדמאי מ"ו ובתוס' בכורות ל בד"ה מתניתין:

7 בא"ד דאמע"ר חשודין הם. ר"ל שלא להפריש מע"ר וה"ה אמע"ש בזה:

8 בא"ד איכא למימר דמשום כותי נקיט שביעית. וע"ה דקתני ע"כ קאי אמע"ר דאמע"ש ג"כ לא חשיד כדמוכח ההיא דפ' עד כמה. וא"כ ר"ת סותר א"ע למש"כ שם בתד"ה מעשרות:

9 גמרא במה הייתם אוכלין בגולה בקדשי הגבול כו'. ולקמן בל"ק אסיק דאפי' תרומה דאורייתא התיר להם. וק"ק דתרומה דאית בה מיתה לזר האוכלה התיר להם. וקדשים דאין בהם אלא איסור לאו עי' תוס' יבמות סוף ד' עג אסר להן. וי"ל דמעלה עבוד בקדשים:

10 רש"י ד"ה בקשו כתבם. שהתחתנו כהנים בגולה בגויי הארץ וילדו כו' והם חללים. טפי ה"ל לפרש דהוו עובדי כוכבים דולד עובדת כוכבים ה"ה כמוה:

11 רש"י ד"ה מקדש הקדשים. כצ"ל:

12 תד"ה ואב"א. אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ בשכלי אומנתו בידו. והתוי"ט כתב לדעת הרמב"ם דלוהאב"א טעמא דרבנן הכא דלא חיישי לגומלין משום דלא מפסידין להו אכילת תרומה שנמכרת בזול. ולא מחוור דהתם נמי יש הפסד החמרים. ול"נ דטעמא דרבנן שם משום דהחשוד עה"ד לא דנו ולא מעידו כדכתב התוי"ט שם מ"א ומ"ו ועי' לשון רש"י כאן ד"ה אינו נאמן. ואף דלא פסק כן הרמב"ם מ"מ כיון דאיכא נמי טעמא דגומלין חיישינן טפי:

13 בא"ד ותירץ ר"י דמעיקרא ס"ד כו'. קשה דמ"מ יקשה איך סובר ר"י דמעלין מתרומה ליוחסין כיון דהיכא דליכא חששא דגומלין מעלין לתרומה ע"פ עד אחד:

14 תד"ה אמנה. וה"ה יכול להערים ולכתוב שטר בשם חבירו כהן כו'. כצ"ל:

15 תד"ה חד. ואור"ת דתרומה בכלל מזבח. אולי יכוין להא דבפסחים ריש דף עג קרא ר"ט לאכילת תרומה עבודה:

16 בא"ד כגון הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים כו'. ל"י מדוע שבקי לשחיטה. ובקדושין שם כתבוה והשמיטו ניתוח. ועמש"כ בברכות כח. לא ב:

1 עירובין פתח ↗

סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי אַכְסַדְרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פַּצִּימִין — כְּשֵׁירָה. וְאִילּוּ הִשְׁוָה פַּצִּימֶיהָ — פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְדִידִי כְּשֵׁירָה, לְדִידָךְ סִילּוּק מְחִיצּוֹת הִיא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: וְלֹא מָצִינוּ מְחִיצָה לְאִיסּוּר? וְהָתַנְיָא: בַּיִת שֶׁחֶצְיוֹ מְקוֹרֶה וְחֶצְיוֹ אֵינוֹ מְקוֹרֶה, גְּפָנִים כָּאן — מוּתָּר לִזְרוֹעַ כָּאן. וְאִילּוּ הִשְׁוָה אֶת קֵרוּיוֹ — אָסוּר. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם סִילּוּק מְחִיצּוֹת הוּא. שְׁלַח לֵיהּ רָבָא לְאַבָּיֵי בְּיַד רַב שְׁמַעְיָה בַּר זְעֵירָא: וְלֹא מָצִינוּ מְחִיצָה לְאִיסּוּר? וְהָתַנְיָא: יֵשׁ בִּמְחִיצוֹת הַכֶּרֶם לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, כֵּיצַד? כֶּרֶם הַנָּטוּעַ עַד עִיקַּר מְחִיצָה — זוֹרֵעַ מֵעִיקַּר מְחִיצָה וְאֵילָךְ. שֶׁאִילּוּ אֵין שָׁם מְחִיצָה מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ, וְזֶה הוּא מְחִיצּוֹת הַכֶּרֶם לְהָקֵל. וּלְהַחֲמִיר כֵּיצַד? הָיָה מָשׁוּךְ מִן הַכּוֹתֶל אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם, שֶׁאִילְמָלֵי אֵין מְחִיצָה מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ, וְזוֹהִי מְחִיצוֹת הַכֶּרֶם לְהַחְמִיר. אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, אוֹתְבַן מִמַּתְנִיתִין, דִּתְנַן: קָרַחַת הַכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. מְחוֹל הַכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה. וְאֵיזוֹ הִיא קָרַחַת הַכֶּרֶם? כֶּרֶם שֶׁחָרַב אֶמְצָעִיתוֹ. אִם אֵין שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם, הָיוּ שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה — נוֹתֵן לוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. אֵי זוֹ הִיא מְחוֹל הַכֶּרֶם? בֵּין הַכֶּרֶם לַגָּדֵר. שֶׁאִם אֵין שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְשָׁם, הָיוּ שָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה — נוֹתֵן לוֹ כְּדֵי עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. אֶלָּא — הָתָם לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, דְּכֹל אַרְבַּע אַמּוֹת לְגַבֵּי כֶרֶם עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. לְגַבֵּי גָדֵר, כֵּיוָן דְּלָא מִזְדַּרְעָן — אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. דְּבֵינֵי בֵּינֵי, אִי אִיכָּא אַרְבַּע — חֲשִׁיבָן, וְאִי לָא — לָא חֲשִׁיבָן. אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה קַרְפֵּיפוֹת זֶה בְּצַד זֶה, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מְגוּפָּפִים, וְהָאֶמְצָעִי אֵינוֹ מְגוּפָּף, וְיָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד בָּזֶה — נַעֲשֶׂה כִּשְׁיָירָא, וְנוֹתְנִין לָהֶן כׇּל צוֹרְכָּן וַדַּאי. אֶמְצָעִי מְגוּפָּף וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֵינָן מְגוּפָּפִין, וְיָחִיד בָּזֶה וְיָחִיד זֶה וְיָחִיד בָּזֶה — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם אֶלָּא בֵּית שֵׁשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֶחָד בָּזֶה וְאֶחָד בָּזֶה וּשְׁנַיִם בָּאֶמְצָעִי, מַהוּ? אִי לְהָכָא נָפְקִי — תְּלָתָא הָווּ, וְאִי לְהָכָא נָפְקִי — תְּלָתָא הָווּ. אוֹ דִילְמָא: חַד לְהָכָא נָפֵיק, וְחַד לְהָכָא נָפֵיק. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר חַד לְהָכָא נָפֵיק וְחַד לְהָכָא נָפֵיק, שְׁנַיִם בָּזֶה וּשְׁנַיִם בָּזֶה וְאֶחָד בְּאֶמְצָעִי מַהוּ? הָכָא וַדַּאי, אִי לְהָכָא נָפֵיק — תְּלָתָא הָווּ, וְאִי לְהָכָא נָפֵיק — תְּלָתָא הָווּ, אוֹ דִילְמָא: אֵימַר לְהָכָא נָפֵיק, וְאֵימַר לְהָכָא נָפֵיק. וְהִלְכְתָא בַּעְיַין לְקוּלָּא. אָמַר רַב חִסְדָּא: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָה חֲמִשָּׁה — אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיְּהֵא אוֹ כּוּלּוֹ בְּגִידּוּד אוֹ כּוּלּוֹ בִּמְחִיצָה. מֵיתִיבִי: שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הַתַּחְתּוֹנָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָה חֲמִשָּׁה — מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוֹת מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם! אָמַר רַב: מוֹדֶה רַב חִסְדָּא בַּתַּחְתּוֹנָה, הוֹאִיל וְרוֹאֶה פְּנֵי עֲשָׂרָה. אִי הָכִי: תַּחְתּוֹנָה — תְּעָרֵב שְׁנַיִם וְלֹא תְּעָרֵב אֶחָד, עֶלְיוֹנָה — לֹא תְּעָרֵב לֹא אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֶלְיוֹנָה מְגוּפֶּפֶת עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: פָּחוֹת מִכָּאן — מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, אִי בָּעֲיָא — חַד תְּעָרֵב, אִי בָּעֲיָא — תְּרֵי תְּעָרֵב! אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁנִּפְרְצָה הַתַּחְתּוֹנָה בִּמְלוֹאָהּ לָעֶלְיוֹנָה. אִי הָכִי, תַּחְתּוֹנָה חַד תְּעָרֵב, תְּרֵי לָא תְּעָרֵב. עֶלְיוֹנָה, אִי בָּעֲיָא — תְּרֵי תְּעָרֵב, אִי בָּעֲיָא — חַד תְּעָרֵב. אִין הָכִי נָמֵי. וְכִי קָתָנֵי ״פָּחוֹת מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם״, אַתַּחְתּוֹנָה. דְּרַשׁ מָרִימָר: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָה חֲמִשָּׁה — מִצְטָרְפִין. אַשְׁכְּחֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בִּמְחִיצָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וְהִלְכְתָא: גִּידּוּד חֲמִשָּׁה וּמְחִיצָה חֲמִשָּׁה מִצְטָרְפִין. בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: דָּיוֹרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיֵּאָסְרוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא, תָּא שְׁמַע: חָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁנִּפְרְצָה לִקְטַנָּה — הַגְּדוֹלָה מוּתֶּרֶת וְהַקְּטַנָּה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפִתְחָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה. אָמַר רַבָּה: אֵימַר מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא תֵּימָא מָר ״אֵימַר״, אֶלָּא וַדַּאי מִבְּעוֹד יוֹם נִפְרְצָה. דְּהָא מָר הוּא דְּאָמַר, בְּעַי מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא וּבְעַי מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח וְנִסְתַּם הַפֶּתַח, עֵירַב דֶּרֶךְ חַלּוֹן וְנִסְתַּם הַחַלּוֹן, מַהוּ? וְאָמַר לִי: שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרָה הוּתְּרָה. אִתְּמַר, כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת שֶׁנָּפַל, רַב אָמַר: אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

שתי נשים שנשבו למה לי - דאי לאשמעינן דאחת נאמנת על חברתה הא בהדיא תנן לקמן כתובות כז. דאפי' עבד ושפחה נאמנים:

3 תוספות על כתובות פתח ↗

אבל אינו נאמן להשיאו אשה - פי' בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש כדאמרינן בהחולץ יבמות מה. ושם גבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן ליה זיל גלי או נסיב בת מינך משמע דאם ילך למקום שאין מכירים אותו ישיאוהו בת ישראל אע"פ שאין מכירים ולא יסתפקו בו בנתין וממזר וכן גבי ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה וא"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך משמע שהוא ובניו היו בחזקת כשרים אע"פ שלא היו מכירים בהם ונראה לר"ת דלהשיאו אשה דקאמר היינו להשיאו בדוקה מד' אמהות כדתנן בעשרה יוחסין קדושין דף עו. ושם הנושא אשה צריך שיבדוק אחריה ד' אמהות ואין נאמן אם ישא אשה בדוקה להכשיר בתו לכהן בלא בדיקה אלא יצטרך לבדוק אחריו וה"ה דמצי למימר ואינו נאמן להכשירו לעבודה ואותה בדיקה היא משום חללות דאין מכירין ישראל חללים שביניהם ולא משום ספק ממזרות ונתינות דלהא לא חיישינן כדפי' וכן משמע התם דקאמר דהיא אינה בודקת בדידיה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ואי משום ממזרות ונתינות הא ודאי הוזהרו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואם תאמר אי משום חללות בודקין לא יבדקו אלא יחוס אביה לבד דאפילו היתה אמה חללה כשרה היא ע"י אביה דלכ"ע בני ישראל מקוה טהרה לחללות ויש לומר מאחר שהצריכו לבדוק את יחוס האב משום חללות אגב חללות הוצרכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות וכולה הך שמעתין דמצרכי בדיקה להשיא בתו לכהן אתיא כרבי מאיר דרבנן פליגי עליה התם ולא מצרכי בדיקה ואמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות וא"צ אפילו עד אחד כדי להכשיר בתו לכהונה ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך דלאו בחזקת כהונה עומד אי נמי אפילו כרבנן וביצא עליו ערער כדקאמר התם במילתייהו דרבנן בד"א שלא יצא עליו ערער כו':

11 רש"י על כתובות פתח ↗

מקדש - מעשה ידי צדיקים הוא:

רש"ש על כתובות כ״ג ע״ב » « רש"ש על כתובות כ״ה ע״א