רש"ש על כתובות ג׳

1 רש"י ד"ה דמדאורייתא לא הוי גיטא. שנאמר ולנערה ל"ת דבר. בנדרים כז דחי לה קטלה שאני ע"ש:

2 ד"ה דטריח. כונסה באחד בשבת. לכאורה אף לאחר תקנת עזרא בדטרח יוכל לכונסה בא' בשבת. ואולי היכא דאיכא חשש דאיקרורי דעתא והוצרכו לתקן יום קבוע בשבילה. ובחרו ביום ד' דוקא משום שקדו. לא חלקו בין טרח ללא טרח. וכ"מ מדלא קאמר ל"ש דבא' בשבת לא אלא בדלא טרח כו'. וכ"מ ממתני' דלא נקטה טעם דשקדו בכדי שלא נטעה לומר דאם טרח יוכל לכנוס בא' בשבת:

3 תד"ה וסברא. וא"ת כו'. ולע"ד י"ל משום דזה לא איצטריך אלא בתנאי דאם בלא מעכשיו. דלא שכיח כולי האי. דלמאי אהני ליה בלא אמירת מעכשיו:

4 תד"ה ולדרוש. ותירץ ר"ת דא"ח מיתה על בעילת עובד כוכבים כו'. ואף דחייבת מיתה גם על ביאת בהמה היינו משום בהמות ממש ואפי' פנויה נמי:

5 בא"ד ומת"כ התיר ר"ת כו'. עי' רא"ש דקיים פסקו מט"א. ולע"ד ה"נ להתיר מטעם דכקטן שנולד דמי ועי' סנהדרין עא ב ובתד"ה ב"נ:

6 תד"ה ולדרוש הב'. דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו כו'. ר"ל דכיון דבאונס לא מסרי נפשייהו דאף דלא דרשי להו דאונס שרי מ"מ מנקין א"ע לומר אנוסים אנחנו. א"כ עבדי ברצון נמי ויאמרו אנוסות היינו כדלאחר דרשה. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין. אבל י"ל דפרוצות היינו שרצונם שיאנסום למלאות תאותן בבעילת הטפסר. אבל אי סברי דבאונס ג"כ אסירי אין רצונן כלל בזה דתצא שכר הנאתן בהפסדן ודו"ק:

7 תד"ה ותו. ופי' הקונטרס כו' אינו מיושב. ונ"ל דרש"י לשיטתו לעיל וכפי' הריצב"א בתד"ה ובשני ל"מ לפרש כפי' התוס' דמאי קושיא דרישא הוא למיעקר תקנתא דרבנן וסיפא אינו אלא למיעקר מנהגא: