רש"ש על כתובות ל״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על כתובות ל״א ע״ב רש"ש על כתובות ל״ג ע״א »

1 תוספות על ערכין פתח ↗

חרש שוטה וקטן - משמע דאית ליה דמים לחרש והא דאמר פרק החובל ב"ק פה: חרשו נותן לו דמי כולו בחרש שאינו יכול להתרפאות אי נמי פירש ר"ת דחרש בידי שמים אית ליה דמים:

2 כתובות פתח ↗

אֲחוֹתוֹ בּוֹגֶרֶת נָמֵי, הָא אִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם! בְּשׁוֹטָה. וְהָא אִיכָּא צַעֲרָא! בִּמְפוּתָּה.

3 שבועות פתח ↗

לְהוּ: הֵזִיד בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וְהִתְרוּ בּוֹ, מַהוּ? כֵּיוָן דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכׇל הַתּוֹרָה לָא אַשְׁכְּחַן מֵזִיד דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן, וְהָכָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן – לָא שְׁנָא אַתְרוֹ בֵּיהּ וְלָא שְׁנָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ? אוֹ דִּלְמָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ; אֲבָל הֵיכָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ – מִילְקָא לָקֵי, קׇרְבָּן לָא מַיְיתֵי; אוֹ דִלְמָא, הָא וְהָא עָבְדִינַן. אֲמַרוּ לֵיהּ, תְּנֵינָא: חֲמוּרָה הֵימֶנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת – מִכְּלָל דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ; וְקָאָמַר מַכּוֹת אִין, קׇרְבָּן לָא. וּמַאי חוּמְרָא? דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן וְלָא לִילְקֵי. אֲמַר לְהוּ רָבָא בַּר אִיתַּי: מַאן תָּנָא זְדוֹן שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן לֹא נִיתַּן לְכַפָּרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן; אֲבָל לְרַבָּנַן – קׇרְבָּן נָמֵי מַיְיתֵי. אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דַּאֲנָא תָּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תָּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. וּמַאי חוּמְרָא? דְּאִילּוּ הָתָם חַטָּאת בַּת דַּנְקָא, וְהָכָא אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. וְלִיגְמַר מִינַּהּ! דִּלְמָא דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, תָּא שְׁמַע: אֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. מָה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מַאי, לָאו בִּדְאַתְרוֹ בֵּיהּ? הָכָא נָמֵי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ. תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ; וְקָאָמַר תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי! מַאי אֵינוֹ לוֹקֶה – דְּאֵינוֹ נִפְטָר בְּמַלְקוֹת. מִכְּלָל דְּנָזִיר טָמֵא נִפְטָר בְּמַלְקוֹת?! הָא ״קׇרְבָּן״ כְּתִיב בֵּיהּ! הָתָם דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן כִּי הֵיכִי דְּתֵיחוּל עֲלֵיהּ נְזִירוּת בְּטׇהֳרָה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. אֲמַר לְהוּ: מִכְּלָל דְּכִי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ וְאִיכָּא עֵדִים – מִיחַיַּיב?! כְּפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא! אַלְמָא קָסָבַר רַבָּה: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא לְרַבָּה, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה לְאֶחָד מִן הָאַחִין אוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין. ״וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר״ – פְּרָט לְלֹוֶה בִּשְׁטָר וּלְלֹוֶה בְּעֵדִים. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשּׁוּם הָא – לָא תְּסַיְּיעַן; בְּאוֹמֵר ״לָוִיתִי, וְלֹא לָוִיתִי בְּעֵדִים״, ״לָוִיתִי, וְלֹא לָוִיתִי בִּשְׁטָר״. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי ״וְכִחֵשׁ בָּהּ״ – פְּרָט לְמוֹדֶה לְאֶחָד מִן הָאַחִין אוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּתָּפִין. הַאי לְאֶחָד מִן הָאַחִין הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאוֹדִי לֵיהּ בְּפַלְגָא דִּידֵיהּ – הָא אִיכָּא כְּפִירָה דְּאִידַּךְ! אֶלָּא לָאו דְּאָמְרִי לֵיהּ: מִתַּרְוֵינַן יְזַפְתְּ; וַאֲמַר לְהוּ: לָא, מֵחַד מִינַּיְיכוּ יְזַפִי – דְּהָוְיָא לֵיהּ כְּפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא? וּמִדְּרֵישָׁא כְּפִירַת דְּבָרִים – סֵיפָא נָמֵי כְּפִירַת דְּבָרִים. סִימָן – חוֹבָה; כִּיתּוֹת; דְּבַעַל הַבַּיִת; חוֹמֶר; נְזִירָא תָּא שְׁמַע: אֵינוֹ חַיָּיב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמַהוּ חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מַאי, לָאו זְדוֹן עֵדִים? לָא, זְדוֹן עַצְמוֹ. תָּא שְׁמַע: הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה – שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה עֵדוּת לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן. בִּשְׁלָמָא שְׁנִיָּה תִּחַיַּיב – דְּהָא כָּפְרָה לָהּ כַּת רִאשׁוֹנָה; אֶלָּא רִאשׁוֹנָה אַמַּאי מִיחַיְּיבָא? הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה! אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה קְרוֹבִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וּנְשׁוֹתֵיהֶן גּוֹסְסוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; קָא מַשְׁמַע לַן: הַשְׁתָּא מִיהַת חָיֵי נִינְהוּ וְלָא שְׁכִיבֵי. תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים; אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: חֲמוּרָה מִמֶּנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָאָמַר: עַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים! אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תְּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָתָנֵי: תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה; מִלְקָא הוּא דְּלָא לָקֵי – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב. בִּשְׁטָר – פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן? עֵדִים – עֲבִידִי דְּמָיְיתִי, שְׁטָר – הָא מַנַּח. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: שְׁטָרָא נָמֵי עֲבִיד דְּמִרְכַס! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מִשּׁוּם דְּהָוֵה שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר חַיָּיב, וְחַד אָמַר פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר פָּטוּר – מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב, שְׁטָר – פָּטוּר; וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תִּסְתַּיַּים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד״ – מִיעֵט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי; וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – כְּלָל, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל״ – פְּרָט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מטלטל מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וּמַאן דְּפָטַר אָמַר לָךְ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״מִכֹּל״ – וְלֹא הַכֹּל. אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. וְאִילּוּ ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״ – לָא קָתָנֵי; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת? אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״?

4 רש"י פתח ↗

שכן אין צריכין התראה - ונענשין במיתה או במלקות או בממון ודין הוא שידונו בחמורה כי איכא תרתי:

5 תוספות על כתובות פתח ↗

וקייימא לן דאינו לוקה ומשלם - נראה לר"י דלא פריך אמתני' דהתם אמאי לוקה דהא פשיטא דמשכחת לה מלקות בלא קנס כגון בוגרת ומפותה או בעולה אלא אמתניתין קשיא ליה אמאי משלם קנס כיון דאיכא מלקות ואפילו בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה דחייבי מלקיות שוגגים פטורים מן התשלומין ומשני עולא דמתניתין אפילו בהתרו בו דממונא משלם ולא לקי ורבי יוחנן משני דמיירי בלא התרו בו ואזיל לטעמיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגים חייבין בתשלומין:

10 תוספות על כתובות פתח ↗

שכן יש בהן צד חמור - קשה דא"כ לא נלמד עוד מהצד השוה בשום מקום דאכולהו איכא למיפרך או צד חמור או צד קל ונראה לר"י דהכא פריך הכי שכן יש בהן צד חמור משונה כי ההיא דבפרק ד' מיתות סנהדרין דף סו. מה להצד השוה שבהן שכן משונין גבי דיין נשיא וחרש דהכא חמשה דברים שאין צריכין התראה הוי צד חמור יותר משאר דברים וצד הקל נמי הוי קולא יתירא בחובל שהותר מכללו שמותר לחבול בחבירו וכן עדים זוממין לא עשו מעשה הוי קולא יתירא ואפילו למ"ד עקימת שפתים הוי מעשה הא אמרי' בסנהדרין דף סה: ושם שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ובפרק כשם סוטה כט: יש לפרש נמי דפריך גבי טבול יום וכלי חרס מה להצד השוה שבהן שכן צד חמור דקרי צד חמור משונה כלי חרס שמטמא באוירו וטבול יום נמי יש לפרש בדוחק שקורא צד חמור מה שנעשה אב הטומאה במגע שלא היה נראה שיהיה שום דבר אב הטומאה אלא אם כן טומאה יוצאה מגופו ועוד יש לומר דצד חמור דהתם היינו דאיכא למפרך שכן במינו אב הטומאה דנהי דכלי חרס אינו נעשה אב מכל מקום יש במינו אב הטומאה יותר מככר שהרי יש בו שום כלי שהוא אב הטומאה כגון כלי עץ אבל שום אוכל אינו נעשה אב הטומאה ועל שני הפירושים קשה לרשב"א דנימא התם אוכל ראשון יוכיח שאין במינו אב הטומאה ומטמא תרומה אף אני אביא שני וכי תימא מה לאוכל ראשון שכן עושה שני בחולין טבול יום יוכיח וליכא למיפרך נמי השתא שכן משונה דאין כאן שום שינוי ונראה לפרש צד חמור דהתם לפי שבאין מכח אב הטומאה דטבול יום וכלי חרס ואוכל ראשון כולם נגעו באב הטומאה מה שאין כן בשני דלא נגע אלא בראשון ור"ת מפרש דגבי עדים זוממין שייך צד חמור משום דאותו צד חמור של חובל יכול להיות בעדים זוממין אם העידו על אחד שחבל בחבירו והוזמו דמשלמין חמשה דברים מה שרצו לחייבו וצד הקל יש לפרש שכן לאו דבחובל ועדים זוממין אין בהן כרת אלא לאו גרידא ולא נגמר מינייהו חייבי כריתות וכן בפ"ק דמכות דף ד: דיליף ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ופריך מה להצד השוה שבהם שכן צד חמור יש לפרש כי הכא לרבינו תם ולרבינו יצחק ובפרק כיצד צולין פסחים דף עז. גבי במועדו ואפילו בטומאה דאמר אי כתב בתמיד שכן כליל ואי כתב בפסח שכן כרת בתרוייהו שכן יש בהן צד חמור התם יש שום פירכא אחריתי דלא מצינו למילף במה הצד ולא חש הש"ס לפרשה ובטעם מועט מסתלק לומר דצריכי:

11 תוספות פתח ↗

12 מכות פתח ↗

מוֹצִיא שֵׁם רַע יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְלוֹקִין עָלָיו, אַף כׇּל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

13 תוספות פתח ↗

שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו כו' - פירש בקונטרס משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי מלקות מלא תענה וממון מועשיתם לו כאשר זמם וקשה דכ"ש דאי הוו כתיבי בחד קרא שילקה וישלם שהיה לוקה ומשלם ומיהו שמא יש לפרש לפ"ה משום דממון ומלקות אתו מתרי קראי אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו דבאין לחייבו ממון ומלקות אין לוקין ומשלמין ואין נראה לר"י דלא מסתבר שלא יהו חייבין ממון ומלקות בכה"ג כיון שרצו לחייבו שניהם ונראה לר"י לפרש שלא השם המביאו לידי מכות כו' כלומר שהתשלומין לא נכתבו בסמוך למלקות דאם היה כתוב באותו פסוק עצמו לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם אז ודאי הוה אמינא דה"ל לאו שניתק לעשה ולא ילקה עליו אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה לא הוי ניתק לעשה ולא דמי ללאו דגזילה דחשיב ליה ניתק לעשה בפ' בתרא דמכות דף טז. ובשלוח הקן חולין קמא. אע"ג דעשה דוהשיב את הגזילה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול דהתם ודאי ע"כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר גזילה מתחת ידו אבל קרא דועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה דעל ידי שאנו עושין לו כאשר זמם אינו נעקר עדותו אלא ע"י שהוזם הלכך לא חשבינן ליה ניתק לעשה כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו והר"ר שלמה מדרויי"ש מפרש שלא השם המביאו לידי מכות דהיינו לא תענה מביאו לידי תשלומין פי' אינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומין כדאמרינן במכות דממון לא בעי אזהרה ועוד דר' מאיר נפקא ליה אזהרה לכאשר זמם מוכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו כדאמרינן בפ"ק דמכות דף ד: שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו דמחד לאו לא הוה ענשינן ליה ממון ומלקות: כדמשמע בפ"ק דמכות אההיא דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות מ' לוקים שמונים א' מועשיתם כאשר זמם וא' מלא תענה וחכ"א אין סופג אלא מ' ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה מיבעיא להו לאזהרת עדים זוממים ור"מ אזהרה נפקא ליה מוכל ישראל וגו' משמע דאי לאו קרא אחרינא לאזהרה מלא תענה לא הוה ענשינן ליה תרי מלקיות ולרבנן אע"ג דלא תענה לא צריך לאזהרת ממון מ"מ אינו לוקה ומשלם משום כדי רשעתו ולא לקי לרבנן אלא כשמעידים שהוא בן גרושה דליכא כאשר זמם ואע"ג דלא תענה לאו שאין בו מעשה ועוד דניתן לאזהרת מיתת ב"ד הכא גלי קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע:

14 תוספות פתח ↗

15 תוספות פתח ↗

מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי - וליכא למימר דלמה לי יד ביד דמועשיתם לו כאשר זמם משמע בהדיא ממון דכמו שהיה רוצה לחייבו ממון כן יתחייב לו ממון דמצינו למימר דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות אבל בממון מילקא לקי ממונא לא משלם ומיהו קשה לישנא דמכדי כתיב ועשיתם לו כו' יד ביד למה לי דמשמע דמייתורא דלא איצטריך לגופיה הוא דמפיק ליה והא אפילו לא מייתר יד ביד משמע שפיר ממון דליכא לפרושי יד ביד ממש כדנפקא לן בהחובל ב"ק דף פג: ופד. מעין תחת עין ועוד הא דקאמר גבי חובל בחבירו כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אימא הני מילי היכא דלא אתרו ביה דמכן ינתן בו נפקא בהחובל נזק ולא מכאשר עשה אבל היכא דאתרו ביה אימא דמילקא לקי ונראה לר"י דהך סוגיא אתיא כמאן דמפיק התם עין תחת עין ממון מקרא דיד ביד והיינו דקאמר מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי ס"ד עין תחת עין ממש א"כ יד ביד בעדים זוממין למה לי מכאשר זמם נפקא אלא אייתר יד ביד למידרש דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון אבל אי לא אייתר הוה אמינא יד ביד ממש:

1 גמרא הא איכא בושת ופגם בשוטה. ופרש"י ודמים למכור בשוק נמי אין לה. וק"ל דבריש ערכין תנן חש"ו נדרין. ולפמש"כ התוס' שם לחלק בחרש. כן י"ל גם בשוטה. ולענ"ד הנל"פ דבשוטה אין שייך להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת יבמות ר"פ חרש:

2 גמ' שם במפותה. עפרש"י. ולכאורה יל"פ דמחלה כיון דמוקי לה בבוגרת דשייכי לה לעצמה והשתא תו ל"צ לאוקמי בשוטה. וא"ש טפי לפ"ז לישנא דהשתא דאתית להכי כו':

3 גמ' שם ואי ממונא לקולא. עי' שבועות לז ובתוס' שם ד"ה מאי:

4 רש"י ד"ה שכן א"צ התראה. ונענשין כו' או בממון. כדי נסבא דבממון גם בעלמא ל"צ התראה. עי' לקמן לג ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו ושם ע"ב בד"ה אלא לרבי ובתוס' לקמן בע"ב בד"ה שלא ובת"י שם:

5 תד"ה וקי"ל. כגון בוגרות ומפותה. הא דנקטי מפותה ע"כ היינו משום בושת ופגם ומטעם דמחלה. א"כ או בעולה דנקטי מאי אהני מ"מ בושת איכא:

6 תו"י ד"ה ורשב"ל. ולר"י דאמר מלקי לקי על כרחך דסבר כו'. כצ"ל:

7 בא"ד נפ"ל מעלמא דממונא משלם ולא לקי. כצ"ל:

8 תו"י בד"ה ועוד פי' ר"ת. משמע דבקנס גופה בעי קרא כו'. כצ"ל:

9 בא"ד וכן כמה עניני חבלות כו'. כצ"ל:

10 בסה"ד שכן פעמים יש בו כה"ד. וקשה א"כ מאי קאמר אלא גמר מתרוייהו. הלא גם בעדים זוממין יש לפעמים ה' דברים כגון שהעידו באחד שחבל בחבירו חבלה שיש בה כה"ד והוזמו וכמש"כ התוס' לקמן בד"ה שכן בשם ר"ת. וי"ל:

11 תד"ה שכן. דהכא ה' דברים ושאין צריכים התראה כו'. כצ"ל:

12 בא"ד וכן בפ"ק דמכות כו' יל"פ כי הכא לר"ת. שם כתבו התוס' די"ל דמה להצה"ש שהן לוקין על דבורם כו' ע"ש. וקשה דהכא קרי לזה קולא והתם חשיב לה לחומרא:

13 תד"ה שלא. דאם היה כתוב באותו פסוק עצמו כו' ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם כו' דה"ל לאו שניתק לעשה כו'. לכאורה זה דלא כהרמב"ם בריש הל' תמורה שכ' דלהכי לא הוה לאו דתמורה ניתק לעשה דואם המר ימיר כו' שאין לאו שבה שוה לעשה כו' ע"ש והוא כל"א שהביא רש"י בתמורה ד ב והכא נמי כאשר זמם לא שייך בעדי ב"ג וב"ח ובחייבי גלות:

14 בא"ד כדאמרינן במכות דממון לא בעי אזהרה. לא מצאתי שם מפורש. וע"ש ד בתד"ה לוקין ושם ע"ב בד"ה לאזהרה ולקמן לג ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו ועמש"כ לעיל בעה"ג ברש"י:

15 תד"ה מכדי. ול"ל דל"ל יד ביד דמועשיתם כו' ומיהו קשה כו' והא אפי' לא מייתר כו'. לא זכיתי להבין קושיותם דהא אי לאו דמייתר הוה מוקמינן ליה בלא התראה. וכן לפיר"י דאסיקו ישאר הקושיא דלמא יד ביד בלא התרו בו:

16 תד"ה וריו"ח. דהא ילפינן לה בבכורות גבי בכור. וכ"כ הת"י לעיל בד"ה מנ"ל. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל גבי מעשר:

3 כתובות פתח ↗

מָה לְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ — שֶׁכֵּן חַיָּיב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא — שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבֵית דִּין.

4 תוספות על כתובות פתח ↗

13 רש"י על תמורה פתח ↗

ה"ג שאני כהנים דטעמא אחרינא נינהו דרבי בהו קרא קדושה - דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא וכיון דחמיר קדושתייהו החמיר עלייהו טפי מישראל דלילקי אפי' אלאו שניתק לעשה אע"ג דישראל לא לקי: ל"א משני כי פריך והרי מימר שאני התם דאהכי לוקה משום דהוי מימר לאו ששוה בכל דכולי עלמא אסירי להמיר ופריך והרי אונס כו' דהשתא לא הוי לאו דידיה דלא יוכל לשלחה שוה בכל אלא בישראל שאם ישראל גרשה והדר מצי לקיומי ללאו אבל כהן שגירש אינו מחזיר ולא אפשר לקיומי ללאו ואפילו הכי לקי כהן דקתני לוקה ואינו מחזיר ואמאי נימא כיון דריע לאו דידיה דלא שוה בכל לא לילקי הך כהן דליעקריה הך עשה דאלים כולי האי דשוה בכל ומשני כהנים טעמא אחרינא נינהו ואהכי נחמיר בהן דלילקי אע"ג דלא הוי לאו ששוה בכל אבל גבי ישראל דלאו ועשה שוה בכל כלומר בכולהו ישראל דכולן קיימי בעמוד והחזר הלכך לא לקי דהוי לאו שניתק לעשה:

14 רש"י על כתובות פתח ↗

דלאו בני התראה נינהו - קודם עדות כדמפ' רבא ואזיל הלכך אי איכא למענשינהו לא תענשינהו אלא ממון דאין עונש הגוף בלא התראה ואע"ג דגבי בן גרושה ובן חלוצה ענשינן להו מלקות בלא התראה התם גזירת הכתוב דאשכחן בהו מלקות בהדיא והיה אם בן הכות ומוקמינן לקרא במידי דלא מצית למענשינהו מכאשר זמם אבל היכא דמצית למיעבד בהו הזמה לא שייך בהו מלקות:

« רש"ש על כתובות ל״א ע״ב רש"ש על כתובות ל״ג ע״א »