רש"ש על כתובות ל״ד

1 גמרא ת"ל מחלליה מות יומת במזיד א"ל ולא בשוגג. ק"ק א"ה אימא דוקא בהתרו בו דבלתי התראה לא יומת בב"ד. ודע שראיתי בתשובה מאהבה ח"ב לאו"ח סי' שי"ח שהקשה דהרי בשבת ע אמר שמואל א"ק מחלליה מות יומת כו' אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג. וכן ראיתי בס' מנחת אהרן בסנהדרין פ ב שהביא קושיא זו הנה בפשוט י"ל דהרי ר"נ ור"י שם בשבת לא ס"ל הא דשמואל. ואיכא למימר דגם ר' חייא דהכא ורב אחא או רבינא סברי כותייהו. אך לכאורה ז"א דהא הגמרא רוצה לאוקמי דר"ש ס"ל ג"כ כריו"ח הסנדלר והתוס' בשבת קו בד"ה מה כתבו דר"ש סבר כשמואל. אבל גם זה לא תברא די"ל דכוונת הגמרא דסבר כריה"ס ועדיפא מיניה דאפי' בשוגג אסור וכה"ג מצינו בכ"ד:

2 אבל נ"ל דנעלם מכ"ת דברי התוס' בב"מ סא ד"ה לעבור שהקשו כעין קושיא זו ותירוצם דשם עולה ג"כ כאן. וכה"ג כתבו במכות יד ד"ה ההוא ובב"ק ג בסד"ה לא עשרה. ועוד שם כו ב ד"ה ש"מ. ובסנהדרין ר"פ נה"ד בד"ה שכן אדם ובשבת כח ד"ה אלא. ובבכורות נו בד"ה אמר קרא וכ"כ רש"י ביומא מח ב ד"ה הולכה בשמאל מהו. ומקור נאמן לזה הוא בש"ס יבמות יא ב "אע"ג דאמור רבנן טומאה בסוטה הוא דכתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ועמש"כ שם סח ב בס"ד ובברכות לה בתד"ה ולמאן. אך לפ"ז קשה הא דאיתא בזבחים כח שלישי זהו חוץ לזמנו. פיגול זהו חוץ למקומו וע"ש פרש"י ופריך שם ואימא והנפש האוכלת ממנו זהו חוץ למקומו כו' ע"ש הטיב וע"ש בס' פ"מ בע"ב בתד"ה ואיפוך אנא וכן שם לקמן בדרשה דקרא זוטא פריך נמי ואימא ואוכליו עונו ישא זהו חוץ למקומו כו'. וגם התוס' עצמם נראה דתברו לגזיזייהו בב"מ קיח ב בד"ה ואי ע"ש ואכמ"ל:

3 גמ' שם ולמ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי. עי' רש"ל. ונעלם מכ"ת דברי התוס' בב"ק עב ב בד"ה דאי דמחלקי בפירוש בין לענין למקרי לאו דידיה הוא אפי' באיסורי דרבנן. ובין למיקרי שחיטה שא"ר דהוה דוקא אם האיסור הוא מה"ת. וכן מסתבר דהא הך שחיטה עכ"פ אהני ליה דלא לעבור על איסור דאורייתא באכילתו. וגדולה מזו מצינו בפסחים עג לענין מקלקל ע"ש:

4 גמ' שם אמר רבה הבמ"ע כגון כו'. בב"ק הגי' רבא ועי' בש"ך סי' שפ"ו סק"א:

5 תד"ה כי קא פטרי. וא"ת כו' וי"ל דזא"ז קתני. כה"ג משני הש"ס עצמו ביבמות יט:

6 גמרא דא"ר היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה כו'. הקשה לי חכם אחד הא רבה גופיה אמר בב"ק סה האי מאן דגזל כו' תברה או שתייה כו' ופרש"י מגמרא דהמפקיד דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרא קיימא כו' וההיא שעתה דתברה ושתייה הוא דקא גזיל ליה כו' וגבי טביחה כו' הוי כי תברה ע"ש. ולא עיין יפה שם בהסוגיא דהתם דוקא כשהוקרה אבל הוזלה משלם כשעת הגזילה:

7 רש"י ד"ה חייב. ד' וה' כו' ורבה ס"ל כר"מ. כצ"ל. וכן בתד"ה אבל שבת צ"ל למאי דפרישית דרבה אליבא דר"מ כו':

8 רש"י ד"ה ואיכא דמתני לה אסיפא בסופו. דאיבעי ליה למידק. כ"נ דצ"ל. ועי' בתד"ה אבל ארישא:

9 תד"ה אבל שבת. תימה דעיקר כו' ברציחה כתיב דבעינן התראה. לכאורה י"ל דהתם מיירי דוקא בדאתרו ביה ולא יהיה אסון היינו דין אסון וכדריו"ח אליבא דר"ד. וקמ"ל רבה דאע"ג דלא אתרו ביה וכתנא דב"ח לקמן וכרבין:

10 תד"ה מתה. והכי אמר בהשואל. המציין שגה כי שם לא נמצא מזה מאומה. ולכאורה ה"נ להגיה דצ"ל בהאומנים וכ"ה בהרא"ש רפ"י דב"ק. וכוונתם לשם דף פא. ואפשר ליישב הגי' שלפנינו ור"ל דהכי אמר שם בהאומנין. באדם השואל לאחר שכלה זמן שאילתו: