רש"ש על כתובות נ״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

רש"ש על כתובות נ״ה ע״ב » « רש"ש על כתובות נ״ז ע״א

1 יבמות פתח ↗

יְתֵיב רַבִּי חֲנִינָא קָרָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק קְרִי קְרָיָיךְ לְבָרָא, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

1 ברכות פתח ↗

יָתֵיב רַבִּי חֲנִינָא קָרָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אֲמַר לֵיהּ: פּוּק קְרֵא קְרָאָיךְ לְבָרָא, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

2 כתובות פתח ↗

וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וּנְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמְרִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְאַף עַל גַּב דְּלָט רַב נַחְמָן וְאָמַר: כֹּל דַּיָּינָא דְּדָאֵין כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָכִי וְהָכִי תֶּיהְוֵי, אֲפִילּוּ הָכִי — הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וַהֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

2 בבא בתרא פתח ↗

אַף מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת – שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא קָא אָתֵי, דְּלָא חָסְרִי בַּהּ מְזוֹנֵי. מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל לֹא בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יְתוֹמִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. יָצָא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹתֵן פִּי שְׁנַיִם. וְאִם אָמַר: ״אֵינִי נוֹתֵן, וְאֵינִי נוֹטֵל״ – רַשַּׁאי. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם״ – ״מַתָּנָה״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא; מָה מַתָּנָה – עַד דְּמָטְיָא לִידֵיהּ, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה – עַד דְּמָטְיָא לִידֵיהּ. וְרַבִּי אוֹמֵר, אָמַר קְרָא: ״פִּי שְׁנַיִם״ – מַקִּישׁ חֵלֶק בְּכוֹרָה לְחֵלֶק פָּשׁוּט; מָה חֵלֶק פָּשׁוּט – אַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה – אַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״פִּי שְׁנַיִם״! הָהוּא לְמִיתְּבָא לֵיהּ אַחַד מִצְרָא. וְרַבִּי נָמֵי הָכְתִיב: ״לָתֶת לוֹ״! הַהוּא שֶׁאִם אָמַר: ״אֵינִי נוֹטֵל וְאֵינִי נוֹתֵן״ – רַשַּׁאי. אָמַר רַב פָּפָּא: דִּיקְלָא וַאֲלֵים, אַרְעָא וְאַסֵּיק שִׂירְטוֹן – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁקֵיל. כִּי פְּלִיגִי – בַּחֲפוּרָה וַהֲוָה שׁוּבְלֵי, שְׁלוּפְפֵי וַהֲווֹ תַּמְרֵי; דְּמָר סָבַר: שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא, וּמָר סָבַר: אִישְׁתַּנִּי. אָמַר רַבָּה בַּר חָנָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא: עָשָׂה כְּדִבְרֵי רַבִּי – עָשָׂה. כְּדִבְרֵי חֲכָמִים – עָשָׂה. מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וְלֹא מֵחֲבֵירָיו; אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי. קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וְלֹא מֵחֲבֵירָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי. קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו. אָמַר רָבָא: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי, וְאִם עָשָׂה – עָשׂוּי. קָא סָבַר: מַטִּין אִיתְּמַר. תָּנֵי רַב נַחְמָן בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכׇל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. אֲבָל שֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – שָׁקֵיל. וּמַנִּי – רַבִּי הִיא. תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכׇל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – דְּלָא שָׁקֵיל. וּמַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אָמְרִי רַבָּנַן לָא שָׁקֵיל; מִלְוָה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא לְרַבִּי. וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, בֵּין בַּמִּלְוָה בֵּין בָּרִבִּית. מַנִּי? לָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! לְעוֹלָם לְרַבָּנַן, וְאִצְטְרִיךְ – סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: מִלְוָה – כֵּיוָן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא, כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא; קָא מַשְׁמַע לַן. שְׁלַחוּ מִתָּם: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה, אֲבָל לֹא בָּרִבִּית. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא שָׁקֵיל; מִלְוָה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא לְרַבִּי. וּלְרַבִּי, בָּרִבִּית לָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, בֵּין בַּמִּלְוָה בֵּין בָּרִבִּית! לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּמִלְוָה כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: אִיקְּלַע אַמֵּימָר לְאַתְרִין, וְדָרֵישׁ: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה, אֲבָל לֹא בָּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ: נְהַרְדָּעֵי לְטַעְמַיְיהוּ – דְּאָמַר רַבָּה: גָּבוּ קַרְקַע – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ מָעוֹת – אֵין לוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: גָּבוּ מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ קַרְקַע – אֵין לוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא, לְרַב נַחְמָן קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא,

3 תוספות פתח ↗

הרי זו מקודשת ותנאו בטל - ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר קדושין דף סא. ושם ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב' דנזיר דף יא. ושם הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה וא"ת הא דתנן בפרק בתרא דמנחות דף קט. הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרש בגמרא היינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין אמר אם סגי בבית חוניו טרחנא פירוש הלכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או אם אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר אגלאי מלתא דלא הוי נזיר והיינו פירוש יצא כלומר שלא חלה עליו הנזירות והשתא אמאי והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין גילוח אלא במקדש ואר"י דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר קדושין דף יג: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו אבל קשה דלעניין נזקין וערכין נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל ב"ק דף צב. קרע את כסותי ושבר כדי על מנת לפטור פטור ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש גיטין פד. הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרינן טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא והא דתנן ביש נוחלין ב"ב דף קל. האומר פלוני יירש במקום שיש בת בתי תירש במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה התם היינו טעמא דאין יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש אבל במתנה יכול ליתן והא דמפרש התם בגמרא דף קכו: הכא מי מחל לרווחא דמלתא נקט וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים ב"מ דף צד. ושם מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ובקונטרס פירש שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא:

4 תוספות פתח ↗

5 תוספות פתח ↗

6 כתובות פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: לַכֹּל יֵשׁ כְּתוּבָּה, וְלֹא לַכֹּל יֵשׁ פֵּירוֹת. מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא — עֲבַדוּ בַּהּ רַבָּנַן חִיזּוּק, מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא — לָא עֲבַדוּ בַּהּ רַבָּנַן חִיזּוּק.

7 שבת פתח ↗

מֵתִיב רַב עַמְרָם: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ כׇּל מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי בְּרָכָה, הָכָא כִּי קָאֵי עָרוֹם הֵיכִי מְבָרֵךְ? וְהָא בָּעֵינַן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ — וְלֵיכָּא! אָמַר אַבָּיֵי: וַדַּאי דְּדִבְרֵיהֶם בָּעֵי בְּרָכָה, סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לָא בָּעֵי בְּרָכָה.

8 תוספות פתח ↗

ושמעינן ליה לרבי מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים - פירש בקונטרס דשמעינן ליה בברייתא דלעיל וא"ת מנא ליה למידק הא בדרבנן תנאו קיים דלמא כל שכן דבדרבנן דעבוד חיזוק טפי ותנאו בטל כמו לרבי יהודה וי"ל דדייק מדלא קתני לעיל על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה כיון דאיכא מ"ד דלא עשו חכמים חיזוק לדבריהם אפילו בשל תורה אע"ג דרבי יהודה מודה בכתובה מ"מ הוה ליה לשנות כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה רבי יהודה:

1 גמרא יתיב ר' חנינא קרא קמיה דר' ינאי כו'. כצ"ל כמו בברכות וביבמות וא"ש לשון המליצה עליו קרי קראך:

2 גמ' שם נהרדעי משמיה דר"נ אמרי הלכה כראב"ע ואע"ג דלט ר"נ כו'. נ"ל דר"נ השני שהוזכר כאן הוא ר"נ בר אבא שנקרא ג"כ ר"נ סתם בקדושין לג סע"א וכש"כ ר"נ גופיה ודאי שפיר קרי ליה סתם דלא אתי למיטעי. ולהכי אני אומר על השני ולא על הראשון. כיון דנהרדעי אמרי בשמיה ור"נ בר יעקב הוא דהוה שם לראש כמו שהבאתי בב"ב סוף דף קכד:

3 תד"ה הרי זו. דא"ל אם אין ליך עלי שאר כו' הרי את מקודשת כו'. הוא משום דר"מ בעי ג"כ תנאי קודם למעשה ועי' בסוכה מא ב תד"ה הילך. ועי' בר"ן בפ' האומר דעת הרמב"ם בזה:

4 בא"ד ע"ב ותירץ הר"א כו' ע"מ שאין לי עליך דין נזק כו' אבל למחול יכול. הן חילוק זה מבואר בגמרא מכות ג ב בדברי שמואל לפי' התוס' שם בד"ה על מנת ע"ש:

5 בא"ד וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין. מש"כ בת"י ואתא כר"ש כו'. תמוה דאדרבה לרבנן א"ש טפי דנוזר במקצת הוה נזיר בכל. וי"ל:

6 גמרא מלתא דשכיחא כו'. המהרש"א הקשה מזה ע"ד תוס' לעיל ע"ש. ובמחכ"ת ל"ד לחלק בין לשון מצוי ללשון שכיח. ועוד מדהקדים אביי כאן ואמר לכל יש כתובה ולעיל גבי מצוי לא הקדים הש"ס שום הקדמה מזה נראה דוקא כהתוס'. וה"ק אף דפירות מצויין יותר מכתובה כדאמרן מ"מ לכל יש כתובה וכו' מלתא דשכיחא כו' ור"ל אף שאינו מצוי ודו"ק:

7 גמ' שם אמר אביי ודאי דבריהם כו' רבא אמר כו'. גם בשבת כג תירצו בכה"ג כ"א לפי שיטתו בכאן:

8 תד"ה ושמעינן. כיון דאיכא מ"ד כו' אפילו כשל תורה. כצ"ל. ואותו מ"ד הוא רבי שמעון בן גמליאל לקמן פג במשנה. ובסוגית הגמרא שם פד:

1 כתובות פתח ↗

יָתֵיב רַב חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי וְקָאָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק, קְרִי קְרָאָךְ לְבָרָא! אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

2 קידושין פתח ↗

אַבָּיֵי יָהֵיב יְדָא לְסָבֵי. רָבָא מְשַׁדַּר שְׁלוּחֵיהּ. רַב נַחְמָן מְשַׁדַּר גּוֹזָאֵי. אָמַר: אִי לָאו תּוֹרָה כַּמָּה נַחְמָן בַּר אַבָּא אִיכָּא בְּשׁוּקָא?

3 תוספות על סוכה פתח ↗

הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי. בשום מקום אין מדקדק הש"ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע"ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו גיטין דף עה. ושם וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירו לי א"כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין ב"ב דף קלז: גבי שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין נדרים דף מח. גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים דף פח. שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ"ק דקדושין דף כג: ושם שנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות:

4 תוספות על מכות פתח ↗

על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. פי' הקונטרס על מנת כו' כלומר אני מבטיחך מאונאה שאין בו והרי יש בו אונאה דהויא מקח טעות שכחש ולא נראה דהיכי מדמה ה"נ על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת והתם לא שייך טעמא דמקח טעות ולכך פי' רשב"ם ע"מ שאין בו אונאה משמע שלא יחול איסור לאו דלא תונו על המקח וע"כ הוא חל שאין יכול לבטל מאותה אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה כלומר שלא תתבע לי האונאה אלא תמחול לי תנאו קיים וה"נ על מנת שלא תשמט שביעית כלומר שלא יחול איסור שביעית אם אקח ממך אחר השמטה שביעית משמטתו והשתא ניחא שהן שוין:

רש"ש על כתובות נ״ה ע״ב » « רש"ש על כתובות נ״ז ע״א