רש"ש על כתובות ל׳

1 גמרא א"ב בעולה לכ"ג ומ"ש דה"ל עשה שאש"ב. הגרע"א בחדושיו הקשה דלפ"ז אלמנה לכ"ג וגרושה להדיוט נמי. דה"ל לאו שאש"ב ול"ד ללאו דל"י כנף אביו דמיניה יליף ר"ע דיש ממזר מח"ל עי' יבמות מט. ותירץ ע"פ תוס' יבמות ה ד"ה ואכתי שחילקו בלאו שאש"ב דהיכי דכהנים מוזהרים ולא ישראלים לא מיקרי כ"כ לאו שאש"ב כמו היכא דאף בכהנים עצמן אינם מוזהרין רק האנשים ולא הנשים. ובבעולה לכ"ג היא אינה מצווה. ובתוספותיו למשניות ביבמות אות נ"ז הוסיף ביאור דמה דהוזהרו פסולות להנשא לכשרים כצ"ל שם ילפינן שם פד ב מדכתיב לא יקחו ל"ר. וא"כ גבי עשה דבתולה דכתיב יקח לש"י היא אינה מצוה. ודבריו תמוהין. א דבאלמנה לכה"ג נמי כתיב לא יקח לש"י וזה י"ל דאחר דגלי לן קרא דלא יקחו דאפי' לאו שאש"ב נוהגת בנשים א"כ ה"ה אלמנה לכ"ג נמי ע"ש בסוגיא דיבמות. וע"כ צ"ל כן אף לפי מה שאכתוב דמיתורא ילפינן ובאלמנה לכ"ג ליכא יתורא והתוס' כתבו שם דגם בזה היא מוזהרת. ב דהתם מיתורא דלא יקחו דכתיב תרי זימני הוא דילפינן כדפרש"י שם וא"כ אדרבה בבעולה לכ"ג איכא ג"כ יתורא דכתיב תרי זימני בתולה יקח. הן אמת דלפי פירושו יתיישב קושיית הנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' קי"ח דבקדושין עז ב דרשינן מלא יקחו השני לחלק עי' פרש"י שם ד"ה כשם. אבל מ"מ פשטות הגמרא משמע כפרש"י דמיתורא ילפינן. ג דנעלם מכ"ת דברי התוס' בחגיגה יד ב ד"ה בתולה שכתבו להדיא בבעולה לכ"ג דאף היא בכלל האיסור שוב ראיתי בתוספותיו שם שהרגיש בעצמו בזה. ד דמ"מ אף דהיא מוזהרת עכ"ז מיקרי לאו שאש"ב כיון דאינן אלא בכהנים ול"ד ללאו דל"י כנף אביו. ולענין קושייתו נ"ל ליישב. דהא תנא דמתניתין בס"פ החולץ ס"ל אליבא דר"ע דדוקא מח"ל דשאר דומיא דאנוסת אביו. ואמרי' שם ולר"ס כו' ולר' ישבב כו' נ"ל מולא. וע"כ צ"ל לר' ישבב דס"ל דללאו שאינו של שאר לא איצטרך לרבויי שאין סברא לחלק בין שאר לאינו דשאר. אלא כי אצטריך ללאו שאש"ב או לעשה השוה בכל. וילפינן תרוייהו דשקולין הן והי מינייהו מפקת. אבל ח"ע דאש"ב דתרתי לגריעותא ודאי דליכא לרבויי:

2 רש"י ד"ה אלא. אי לאו אדר"ס. שאין לו היתר ביאה באשה זו. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה בעולה לכ"ג. וא"ת יש כאן לאו דזונה כו' אלא ר' אלעזר כצ"ל בל"י ולה"כ. הב"ח בהגהותיו כתב דאף לר"א מ"ל בממאנת. ול"נ דבממאנת אפילו לא בא עליה אלא של"כ שוב אין לה קנס דבעל עושה אותה בעולה אפי' של"כ כמש"כ לעיל מגמרא דקדושין ט ב ואע"ג דע"כ ס"ל כר"א בהא דנבעלה של"כ פסולה לכ"ג. עי' תד"ה א"ב. מ"מ בהא דפנוי כו' לא ס"ל כוותיה. אלא כר"ש בר זוגיה שם ביבמות ועמש"כ שם:

4 תד"ה אי. תימה כו' אליבא דמ"ד כו' בעשה כו' דאין בעילה אחר בעילה. ק"ל דהא לגירסא זו אם בא אותו שייבם על צרתה לכ"ע בעשה וכדאיתא בתוס' שם וההיא דאין אחר בעילה כלום מיירי ביבם אחד ושתי יבמות ג"כ. וא"כ ע"כ לכ"ע ס"ל דא"ק תופסין בח"ע. אח"ז מצאתי שעמד בזה התור"ע שם בספ"ה. ולפמש"כ שם בד"ה אלא אמר אביי. מיושב תמיהתם דא"ל דמתניתין דשם אתיא כרבי וע"ש:

5 בסה"ד ה"נ כיון שבנה שום יבמה כו'. כ"ה בדפו"י וברש"ל. ועי' לשונם ביבמות שם:

6 תד"ה הכל מודים. וי"ל דר"ח ס"ל דאין שום תנא סובר כר"נ. הפ"י תמה דהא משנה ערוכה מגילה ז ב אין בין שבת ליוה"כ ומוקמינן לה שם כר"נ. ולי לק"מ מתרי טעמי. חדא דהא כ' התוס' שם ח ד"ה אין בין נדר כו' א"נ תני ושייר. א"כ י"ל דר"ח ס"ל כן גם באין שבת כו'. וכ"ת מאי שייר דהאי שייר איכא למימר דשייר חילוק מלאכות עט"א שם. שנית דהא אשכחינן בהנך אין בין דחשיב דאתיין כב"ש כמו אין בין יו"ט לשבת. וכן הך אין בין גופיה לרפרם כמש"כ הט"א שם. האם יסבור רבי דסתם למתניתין כב"ש. אלא דזיווג יחד כל האין בין אף אותן שאין כן הלכה. וע"ד שכתב הרא"ש בפ"ק דברכות סס"י ט' ועי' תוי"ט פי"א דמנחות מ"ז ד"ה רי"א ובמש"כ שם:

7 תד"ה מיום. וא"ת אמאי כו' דמ' שנה קודם גלתה סנהדרין כו'. מזה סתירה למש"כ המהרש"א ברפ"ד דר"ה בכוונת התוס' לפרש דהא דקתני שם משחרב בהמ"ק היינו לאחר שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית דא"כ לא הוו מקשי כאן מידי:

8 בא"ד וי"ל דלפעמים לצורך שעה כו'. כצ"ל:

9 תד"ה זר בסופו. ולפ"ז צ"ל דהכפרה תלויה בהפרשה כו'. לכאורה ה"נ דזה תלוי בפלוגתת רבי וראב"ש בתו"כ ובירושלמי אי הפרשה מקדשה או נתינה דוקא. הביאם הר"ש ברפ"ו דתרומות ע"ש. אבל ק"ל ע"ד דהרי מצינו בבכורות ספ"ק דס"ל לר"א שם במשנה דאם מת הפטר חמור אחר הפרשת השה טרם נתינתו לכהן יקבר. הרי דס"ל דאינו פדוי עד שתגיע השה ליד כהן ואפ"ה ס"ל התם בברייתא בספק פ"ח דמפריש טלה והוא שלו. וא"כ ה"נ איכא למימר אף דבודאי זר אינו מתכפר עד שיתן ליד כהן מ"מ בספק סגי ליה בהפרשה בעלמא. לכן נ"ל דכרוך ותני וכוונתם דסגי בהפרשה. ונ"מ דלאחר הפרשה יכול הכהן למחול. ולפ"ז אתיא ככ"ע דאף למ"ד דאינה מתקדשת עד שתגיע ליד כהן מ"מ היכא דא"צ ליתנה לכהן כגון דמחל או בספק. מתקדשת מיד בהפרשה דומיא דפ"ח:

10 תד"ה ואי דלא. אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קלב"מ. וכן פרש"י בד"ה ע"י הדחק. ועי' בשלהי פרק גיד הנשה פלוגתת ריו"ח ור"ל ותבין כוונתם:

11 תד"ה לא צריכא. וריצב"א פי' כו' וכיון כו' ונהנה מיד חשיב באין כאחת כו'. בסברא זו לכאורה י"ל מה שגמגמו התוס' בבכורות יח בסד"ה אפשר לצמצם בהא דיצאו שנים בעשירי כו' דאי אמרת א"א לצמצם לא א"ש ע"ש. אבל ז"א דא"כ לא א"ש מאי דקאמרי חכמים במשנה שם א"א לצמצם. אלא כוונת הריצב"א משום דצורך בליעה היא כדלקמן שעקירה צורך הנחה היא וכן ההיא דפ' ד' אחין הנגיעה צורך החיתוך היא. דא"א לחיתוך בלא נגיעה:

12 תד"ה רב אשי. פירוש ממון לאב כו'. כן הגיה המהרש"א. אולם מש"כ דהא דלא כתבו נפשות לזה משום הנערה דלא פסיקא להו כו' אלא ה"ה בקטנה מאורסה כו'. תמוה דהא פיתוי קטנה אונס הוא. וא"כ לא הוו מפסדי הכתובה דאנוסה יש לה כתובה אפי' באשת כהן:

13 ומש"כ עוד דגם לשיטת רש"י בקרע שיראין של בעל התרומה מיקרי ממון ונפשות לחד דה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו. לכאורה ג"כ תמוה דא"כ מאי מקשו התוס' ממדליק גדיש בשבת. אבל י"ל דבתרומה ובחלב האיסור הוא מצד עצמם לבד. אבל בגדיש אין האיסור אלא בהצטרפות השבת ולכן מיקרי מיתה לזה היינו משום שבת. ותשלומין לזה לבעל הגדיש ודו"ק:

14 בא"ד בד' הסמוך דהא אר"י בפ"ק דסנהדרין כו' פי' לבעל שרצו להפסידו כתובה. ומפרש"י שם משמע דהיינו מאה כסף שרצו לחייבו:

15 בא"ד וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה כו'. בב"ק כב ב בד"ה בגדי הביאו זה בשם הרר"י בר מרדכי:

16 בא"ד וחייב מיתה לכה"ע אף לבעל הגדי כו'. כ"נ דצ"ל וע"ש בתוס'. ולמהר"ם שם בתוס' אישתמיטו דברי התוספות שלפנינו. ואנכי קיימתים שם מסברא: