רש"ש על כתובות כ״ב

1 תד"ה תרי בסופו. הוי בחזקת פסלות עד שנודע לנו כשרותו. בש"ך שם ס"ק ס"ו הביא ראיה לסתור דבריהם מהא דקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל וכ"ש לענין הכשר. ול"נ דאף לרבא אינו אלא בעד זומם מטעם דחידוש הוא או משום פסידא דלקוחות. אבל בלא"ה הסברא נותנת שיפסל למפרע. וא"כ לאכשורי ודאי מתכשר למפרע:

2 במשנה ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני א"נ. בתור"ע אות כ"א הקשה דמאי איריא באומרת עתה אחר שבאו עדים הא אפילו אמרה תחלה טרם ביאת העדים א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפילו באו עדים אחר שנשאת לא מהני אליבא דרבה ב"א לקמן כג. לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן באות כ"ג דוהיא אומרת כו' ר"ל שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם ע"ש:

3 גמ' וזו הלכה העלה ר"א שר הבירה כו'. ב"ב קמו. ועי' לקמן פח בפרש"י:

4 גמרא רב אסי אמר כגון כו'. ברי"ף ורא"ש הגיה רב אשי ועי' מהרש"א לקמן בדף הסמוך ד"ה רב אשי ועמש"כ לעיל ח:

5 תד"ה הבא. דחזקה דאשה דייקא כו'. עי' ת"י עה"ג. ול"י מדוע לא קאמרי דהת"ק ס"ל כסברת המקשה לקמן ומי חציפה כולי האי. ול"ל סברא משום עדים דקא מסייעי לה מעיזה. דהא גם לדבריהם צ"ל דפליגי בסברא דשמא יוזמו ודע דגם התוספות לקמן כו ב בד"ה אנן כתבו כהת"י:

6 תד"ה כגון. והא דתנן כו' הרגנוהו לא ישא את אשתו כו'. נראה דאזלי לשיטתייהו שם בסע"ב בד"ה א"ל מתניתין היא דאפילו מ"ד שם כנס אינו מוציא לא קאי אלא על החכם שאסר את האשה בנדר. אבל המביא גט כו' מת כו' לכ"ע כנס מוציא וכמו שהבינום הב"ח והח"מ בא"ע ר"ס י"ב. ולכן הוכרחו לומר לא ששנים כו'. ועי"ל דדקדוקם קאי ארישא דברייתא דהכא דתני הרי זו לא תנשא דטעמא דשנים אומרים לא מת. הא לאו הכי תנשא לכתחלה אפילו לאחד מעדיה: