רש"ש על כתובות מ״ב

1 תוס' ד"ה לאביה. אע"ג כו' בקטנה כו'. ואע"ג דפיתוי קטנה אונס הוא מ"מ אינו נותן את הצער דכיון דנעשה ברצון אין לה צער תור"ע. ולכאורה מהראב"ד פ"ב מהל' סוטה ה"ד לא משמע כן ע"ש. אולם לפי דלשונו ז"ל אינו מבורר לי לכן לא אותביה מיניה תיובתא. ומש"כ עוד בתור"ע דא"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני סיפא והמפתה לכשיוציא. ופיתוי קטנה אונס הוא ומחוייב לישאנה. לע"ד לא נראה כן דהא באונס כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וגו'. והרמב"ם וכן הרע"ב אחריו כתבו בפ' דלעיל מ"ד דלהכי לא כתיב עינוי במפותה משום דאין לה צער. והרי הרב בעצמו אומר דגם קטנה מפותה אין לה צער וא"כ לא קרינן בה תחת אשר ענה. ובסנהדרין נה ב אמרינן גבי קטנה כיון דמזידה היא כו' ורחמנא הוא דחס עלה:

2 ודע דמדברי התוס' סתירה נגלית למש"כ הרב הגר"ע הנ"ל בחדושיו לעיל מ דמאנס את הקטנה אין בה עשה דולו תהיה לאשה דאפילו רבנן דרשי במהוה עצמה לענין זה ע"ש. א"כ איך ס"ד דהתוס' לאוקמי בקטנה דהא קתני סיפא האונס שותה בעציצו. ובפרט לפי מה שנסתפק שם דאפילו כשתגדיל אינו מחויב עוד לישאנה. ולפי ספיקו יש להסתפק ג"כ אם אנס אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ אם מחויב אז לנשאה. ויש לחלק ועי' תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו:

3 ומה שכתב התוס' דלא שייך בה מחילה צ"ל דכוונתם בשלא הגיעה עדיין לעונת הפעוטות עי' לקמן ריש דף פו בדבריהם. עי' תוי"ט שהקשה דאימא דאיצטריך מתניתין דהכא לאשמעינן דהצער בתפוסה לאביה והאריך בזה ע"ש. ובקל י"ל אי אמרינן דזהו עיקר חידושא הל"ל בהדיא דלאביה כי היכא דלא ניתי למטעי ולפרש כהראב"ד ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:

4 תד"ה ר"ש. וזוכה בו למפרע כשירדו גשמים כו'. ק"ל ממתניתין דגיטין עב זה גיטך אם מתי כו' לא אמר כלום. ובגמרא שם אם מתי שתי לשונות משמע כו' ע"ש. ונראה דהתוס' קצרו בלשונם וכוונתם דאמר בפירוש דיהא שלך מעכשיו:

5 בסה"ד מת"י ורבנן אית להו דאדם מקנה דבר שלבל"ע. לכאורה א"צ לזה דהא על בושת ופגם יכול להקנות לו מיד ועי' מהרש"א:

6 שם על הגליון ר"א בר"ש דהמוכר אה"ס. הוא שם עט ב וע"ש בתוס':

7 תד"ה א"ד. דפריך אביי בסוף הסוגיא ממתניתין דר"ש פוטר כו'. כצ"ל:

8 בא"ד ועוד אמאי איצטריך לשנויי כו' נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה כו' להתחייב בהודאתו כו'. לכאורה הלא רבה עצמו קאמר וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו. אבל כוונתם דה"ל לשנויי דקבלת רבה מרבותיו דממונא הוא וכמש"כ לקמן בדבור הסמוך היה להתחייב בהודאתו:

9 רש"י ד"ה וכי אמר רבה. ולא מיפטר תו בהודאה. נראה דר"ל או אפילו באונס ומפתה לענין דלא מיפטר בהודאה כדמוכח לקמן דקאמר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו כו' ועי' בתוס' לעיל בד"ה או דלמא:

10 רש"י ד"ה ה"ג. הא עמד כו'. כצ"ל:

11 רש"י ד"ה מוכחש בעמיתו. שלא כו' שעיקרן ממון. ע"כ אף לשיטתו צ"ל דאתי לפטורי אפי' בעמדה ובגרה ומתה. דאי בעמדה בדין לחודיה בלא וכחש ידעינן לפטורי מונתן:

12 תד"ה מאי. וא"ת כו' אלא לר"ל כו'. מש"כ המהרש"א יש מקשים כו'. אישתמיטתיה דכן כתבו התוס' בעצמם בב"מ מח בד"ה תשומת יד. ועמש"כ שם בגמרא:

13 תד"ה ונתן לחוד. ונתנו לחוד. נ"ל משום דונתנו קאי אב"ד. וכ"ד שהוא ע"י ב"ד כיון שנגמר הדין הוה כאילו הוא עשוי כמו שור הנסקל כיון שנגמר דינו שחטו אסור בהנאה. ולי ה"נ דשאני התם דכתיב גביה וענשו וזהו הגמר הדין ומשמע דמשעה זו הוה כנתינה:

14 תד"ה כי איצטריך. וה"נ אפי' לר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד: