רש"ש על כתובות ד׳

1 תד"ה אבל איפכא. ואמר לאחותה בבה"ק כו'. כצ"ל:

2 בא"ד ותוך ז' ודאי אסור כו'. ובהחולץ מג ב צדדו לומר דאפילו תוך ז' מותר ע"ש:

3 תד"ה מסייע. כההיא דתניא בפ"ק דמו"ק חתן כו'. מתניתין ערוכה היא בפ"ג דנגעים מ"ב. אבל כן דרכם בכ"מ להביא מהגמרא אף דמשנה היא. וביותר אם המשנה היא מסדר טהרות. לכן מה שתפס הנקה"כ על הט"ז ביו"ד סי' רע"ח שהביא הא דטלית כו' שנקרע רובה כו' מגמרא דחולין. והקשה דהא היא משנה בכלים הלא הראיתיך שכן גם דרך הראשונים נ"ע. ועמ"ש בתמורה יט ב ובהשמטות בס"ד:

4 תד"ה אבל דברים. אבל קשה דכל אותן הימים כו' משמע אפי' בשבת. ביומא ח ב מוקי להא דקתני מזין עליו כל שבעה לבר משבת. וא"כ הה"נ דכוותיה:

5 גמרא כאן באבילות דידיה כאן באבילות דידה. אולי לפי שהנשים מפני רכות לבן מתפעלות ומצטערות הרבה על כל צרה של"ת יותר מהאנשים ולבן נשבר כאשר יעידון הכתובים והנסיון. וזה אצלי כונת הכתוב הרבה ארבה עצבונך. דכל מאורע רע יעציבך ביותר:

6 גמ' שם וכן היא שמת חמיה כו' אינה רשאה כו'. כצ"ל:

7 תד"ה ומי. ולרשב"א כו' לאו עמו ועמה במטה אלא בבית אבל כו'. כצ"ל:

8 תד"ה עד. ואומר ה"ר דוד כו' כי לפרש"י לרבות גו"ד שפיר דלא כו'. כן העתיק התוי"ט בפ"ב דאהלות מ"ד:

9 בא"ד בסה"ע בתוספתא דאהלות ספ"ג שתי אבנים. כצ"ל. או כמו דאיתא בדבריהם בשבת קנב ב בפרק אמר ר' יהודה שתי כו'. אבל לפ"ז אינו מדוייק מ"ש לקמן ובתוספתא דאהלות ספ"ג תניא מעשה כו' דהכי הל"ל ועוד תניא שם: