רש"ש על כתובות ב׳

1 גמרא בסה"ע בשעת וסתה לא תיבעי לך כו'. נראה דבאין לה וסת נמי ביום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לא מיבעי לי' ג"כ דל"מ אמרה נסתחפה שדהו. ואפשר דאפילו בתוך העונה נמי לא מיבעי ליה דל"מ אמרה. דדוקא בתוך וסתה דלא שכיח כולי האי שתשנה וסתה מבע"ל:

2 רש"י ד"ה ואוכלות בתרומה. ואם כו'. כצ"ל:

3 תד"ה בתולה. שאינו דבוק. מ"ש המהרש"א דאילו כתיב העבד עברי הוה משמע דבוק. הוא נגד כללי הדקדוק דלא תבא ה"א הידיעה על הנסמך עי' תל"ע רפ"ז רק ע"ד הזרות. וכזה מצינו ג"כ התואר בלי ה' אף שהמתואר בה' כמו נוהגים העגלה חדשה שמואל ב' ו ג ועי' צה"ת בו' למליצה ביאור דבריהם בדרך אחר:

4 תד"ה מפני הא'. הק"ק שבמהרש"א תמוה. דאי תימא דלטעמא דמתני' מותר לישא ביום א'. ודאי דחייב במזונות אם הגיע הזמן לאותו יום:

5 גמרא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו כו'. וסברא זו ל"א על שעת ווסתייהו שתאמר נסתחפה שדהו ואפי' למ"ד וסתות דרבנן משום דגביה איתא חזקת ממון:

6 גמ' שם לעולם כו' חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל כו'. עי' תוספות שנדחקו. ול"נ דקמ"ל מלתא דפסיקא דבכ"ע אינו גט אפי' אם התנה בפירוש דגם אם לא יבא מחמת איזה אונס שיהיה גט. ומסיפא דייק שפיר דמשמע ג"כ דבכ"ע הוי גט אפילו לא התנה בפירוש. ועי' בסמוך עוד פי' אחר נכון בס"ד:

7 גמ' שם ורבותינו התירוה להנשא. ויש לנו לפשוט מהם דאין טענת אונס. אלא כיון דטעמייהו הוא דהוה כמהיום ניחא ליה יותר לפשוט ממתניתין דמעכשיו. ולפמ"ש לעיל בסמוך בלא"ה א"ש:

8 רש"י ד"ה אינו גט. ואם אין לו בנים כו'. כצ"ל. ונ"מ נמי להנשא לכהן. ובזה י"ל הא דקאמר והיא גופא קמ"ל כו'. דנראה דאפי' את"ל יש טענת אונס בגיטין מ"מ נפסלה לכהונה משום ריח הגט דדוקא בלא נעשה התנאי כלל אמרו ב"ה גיטין דף פא דלא פסלה ולפ"ז מ"ש רש"י בסה"ע וגם לכהונה נפסלה. אינו מדויק. דכיון דמותרת לינשא כש"כ דנפסלה מהכהונה. וגם קשה דהיכי דייקינן דאין טענת אונס דדלמא לענין דנפסלת לכהונה קאמר דלא שמיה מתיא אבל משום דאין גט לאחר מיתה אף ריח הגט אין בו. ולישנא דחלה נמי אינו גט הוא אשגרת לישנא:

9 רש"י ד"ה דלמא. לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני כו'. אף די"ל דלהכי כתב מכאן ועד יב"ח כדי לחשוב היב"ח מיום צאתו כדכתב הר"ן בנדרים עב ב ע"ש. מ"מ אם לא היתה כוונתו לשיהא הגט מיום הכתיבה ע"כ לא כתב הזמן אלא לחשוב ממנו היב"ח וא"כ הל"ל אם לא באתי לר"ח פלוני:

10 תד"ה פשיט. ולכך משנה לשונו פריך ר"א כו'. וכן בבכורות ה הוי בה ר"א:

11 תד"ה לא נשאו. מקובלין כו'. כה"ג בנדרים לה לפי' הרא"ש והר"ן בד"ה דיקא נמי ועמ"ש שם:

12 בא"ד הל"ל נמי בל"ר אוכלות משלהם. כצ"ל:

13 תד"ה דלמא מת. וי"ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה כו'. דברי המהרש"א בזה מגומגמין דע"כ צריך לחילוק דאכלו ארי לא שכיח כלל הואיל דמת מעצמו לכ"ע אין טענת אונס ואף דהוא שכיח ולא שכיח: