רש"ש על כתובות ע״ט

1 גמרא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא כו'. כה"ג לעיל סט:

2 רש"י ד"ה חקלאה. ומר עוקבא אב"ד הוה. עמש"כ במו"ק טז ב:

3 רש"י ד"ה פירות המחוברין. כלומר בשעת נפילתן כו'. כ"ה בר"ן. וכן ברש"י שברי"ף. ובהשני הגי' נמי בכניסתן:

4 תד"ה אילני. וי"ל דדקלי עדיפי בזה כו'. ובהחובל תירצו עוד באופן אחר ע"ש:

5 רש"י ד"ה אוכל והולך. דגבי בהמה איכא עורה כו'. נ"ל דס"ל ז"ל דאע"ג דמעיקרא קאמר טעמא דחנניא דלא חייש למיתה. מ"מ למאי דמסיק בטעמא דרבנן בולד בהמה דאיכא עורה יש לנו לומר טע"ז גם לחנניא. ודוקא גבי שפחה אמר דל"ח למיתה משום דאדם אית ליה מזלא כדאיתא בשבת נג ב:

6 תד"ה שאני התם. קצת תימה כו' הא אם היה רוצה לשוחטה אינו יכול. מה זו תימה התם דאינו אלא חשש שמא תמות מהני האי טעמא דאפי' תמות מ"מ ישאר העור לקרן. אבל להתיר לשחוט רק מפני שיור העור אין לנו. וגדולה מזו עי' ברא"ש סי' ו' בסופו בשם בה"ג. וגם רש"י יישב זאת בד"ה אוכל והולך במש"כ אבל הנך כולהו פירות נינהו שמתחדשין תמיד כו'. ועי' ג"כ לשון רש"י לקמן בד"ה וחכ"א פירות: